ממרקה עד להנגקאר
התעוררתי כי הבנתי שארז פונה אלי בדברים. "מה?" שאלתי בקול מנומנם, עוד לא בשלה להתעורר, אך מה ששמעתי קיצר עד מאוד את התהליך: "תזיזי את הראש של לילך הוא נמצא במים. אני כבר חצי שעה עושה בקרת נזקים". "אילו נזקים?" שאלתי. "כל השוליים של האוהל מלאים במים". אני מרימה את ראשי מהכרית שיצרתי משקית הבגדים ורואה שהתחתונים הכי סקסיות שלי וזוג גרביים צפים להם בתעלת מים בצידי האוהל. במשך הלילה ירדו גשמים עזים, והאוהל שקיבלנו אמנם מפואר ומרווח אך לא אטום למים. הזזתי את לילך לכיוון המרכז, דגתי את הבגדים ואז היצצתי בשעון וראיתי שרק עשרה לחמש. כך החל היום החמישי לטיול. לילך התעוררה כמה דקות אחר כך, עצבנית על כל העולם וטוענת "במפתיע" שהיא רטובה. כדי לשפר את המצב הייתי אמורה לאתר לה זוג בגדים יבשים וזו היתה משימה לא קלה לנוכח העובדה שהיא הרטיבה, כזכור, 2 זוגות מכנסיים אתמול. פשפשתי בשקית הבגדים ולשמחתי הרבה מצאתי. ארז לקח את לילך לאוהל המטבח ואני נשארתי להעיר את קרן. כדי להוסיף קורטוב של ריגוש להתעוררות הכנסתי אותה מיד בסוד הענינים והראיתי לה את השלוליות באוהל. לאחר בדיקה קצרה הוכרזה קרן כיבשה לגמרי והצטרפנו לארז ולילך.
לילך היתה שקועה בקסם הבישול וארז חזר לאוהל לארוז. הודיתי לו בליבי כי גם בתנאים רגילים אני לא אוהבת לארוז, על אחת כמה וכמה באוהל מוצף עם בגדים רטובים. לאחר ארוחת הבוקר פגשתי חבר`ה צרפתים ששהו גם הם במחנה, והם עדכנו אותי שהם בחרו בסוכנות בינלאומית שציידה אותם באוהלים עם יריעות אטומות למים. אומרים שכוונות טובות מביאות לגיהנום והסוכנות שלנו רצתה לפנק אותנו כמשפחה וציידה אותנו באוהל מפנק אך לא אטום למים. כמו הצרפתים גם שאר החבר`ה שפגשנו בטיול הצטיידו או צויידו באוהלים עם כיסויים נגד מים. זו היתה המעידה היחידה של הסוכנות שלנו, אבל היא לא היתה נעימה.
גמרנו להסתדר וכבר עמדנו לזוז ולפתע אנו שומעים את לילך בוכה. מסתבר שהיא וקרן החליטו ללכת לבקר את הסוסים ובדרך עברו נחלון קטנטן, ולילך החליקה ונפלה על הבוץ. הטרגדיה היתה גדולה יותר בגלל המחסור שנוצר בבגדים יבשים, ואנו הוצאנו את זעמנו על... קרן כמובן, שלא אמדה את המגבלות של לילך. כמובן שקרן נעלבה מאוד ולאחר השהייה קלה החלה גם היא לבכות. לבסוף היא זכתה להסבר מקיף על פשר התגובה שלנו והכל חזר למקומו בשלום.
סוף סוף התחלנו ללכת. ידענו שמצפה לנו יום קצר למדי (5-6 שעות הליכה) במישור, עם שתי חציות של נחל Markah, שאמור להשאר נמוך למדי עקב מזג האוויר שמצמצם את הפשרת השלגים. כ-20 דקות מהמחנה החל השביל מטפס בכיוונו של מנזר. ארז והבנות סיימו את הטיפוס והחלו לחקור אותו בהתלהבות רבה. אני נשארתי צוננת, הייתי קצת לחוצה בגלל מצב המלתחה שלנו ורציתי לנצל את היום לכביסות ויבושים. החלטתי לוותר לשלושת "הילדים" ולתת להם להשתעשע. המנזר עצמו לא סיפק את הסחורה: הוא היה נטוש מאדם, אבל הנוף שנשקף מהגבעה העניק פיצוי הולם לטיפוס. המשכנו כשהבנות רוכבות על הסוס מקדימה ואנחנו הולכים מאחור, וכך זה ימשך רוב היום. אנו גם הנחינו את המדריך להתרחק קדימה כדי להפעיל אצל הבנות את יצר העצמאות ולהגביר את סיכויי ההצלחה של הרכיבה. לאחר שירדנו מהגבעה הגענו ליובל של נחל Markah, ומעליו, שומו שמיים, גשר המורכב משני בולי עץ דקים. התחלתי להתקדם אט אט ולבסוף עברתי ללא עזרה. איזה תחושה של אושר מרגישים כשמנצחים את הפחד, ועוד קיבלתי מחמאה מארז שעברתי שינוי של 180 מעלות בטיול הזה, וכמובן שהסכמתי איתו. השביל המשיך לצידו של נחל Markah ואנחנו עימו לפעמים שקועים בשיחה ולפעמים שוקעים במחשבות אבל ביחד.
אנו מגיעים לגשר שחציו בנוי מאבנים שטוחות והמבנה נראה רעוע. הבנות נעלמו מהעין עם המדריך והסוס. אנו מופתעים כיצד הצליח הסוס לעבור כזה גשר ואילו אני בתדמיתי החדשה עוברת את החלק המסוכן בלי עזרה (וגם בלי לנשום כמובן). אנו צועדים הלאה עוד כברת דרך קצרה ומגיעים ל... מבוי סתום. אנו מבינים שהלכנו לאיבוד. אני רגועה, כי מעילי הגשם של הבנות אצל המדריך ואנו נמצא את דרכנו. ארז מנסה להמשיך עוד קצת אבל הדרך מביאה אותו לסבך של עצים ולבסוף לתוך הנהר. אנו חוזרים לכיוון הגשר למרות שזכור לנו שהשביל נחסם בצידו השני. הפעם, כאשר ברור לי שהסוס לא עבר על הגשר הרעוע, נוטש אותי אומץ לבי ואני נעזרת בארז. אנו מגלים שהשביל פנה חדות שמאלה לפני הגשר והוסתר מהעין על ידי נחלון קטן וצלול שחצה אותו. כמה דקות אחרי חזרתנו לשביל אנו מתאחדים עם משפחתינו המורחבת. המדריך עם שאר הצוות וסוסי הציוד מחכים לנו על שפת הנחל בנקודת החציה, הבנות כבר בצד השני. אנו מחליפים נעליים, המדריך לוקח ממני את התיק ואני וארז מחזיקים ידיים ועוברים את הנחל.
אנו נשארים עם הסנדלים עד לחציה הבאה והפעם המעבר עמוק יותר והמים הגועשים מגיעים עד לירכיים. קרן עולה על הסוס ואחראי הסוסים עולה איתה ומוליך את הסוס בתוך המים. הסוס משפריץ לכל עבר. אנו מעונינים שלילך תעבור באותה דרך אולם היא מסרבת בכל תוקף וגם הסוס מסרב לסכן את עצמו ולשוב על עקבותיו, לא משנה כמה גוער בו הרוכב. ארז מחליט להעביר את לילך על הידיים והבחור השני מהצוות נותן לו תמיכה. המדריך נחרד מהמראה שלהם באמצע הנחל וממהר לעזור, חוטף את לילך ומסיים את החציה. ארז חוזר לעזור לי למרות שאני חשה רגועה ומלאת בטחון. עוד ביום הקודם גיליתי את היכולת שלי להיות יציבה במים. התחלנו לחצות, המים גועשים מסביבי ומנסים להפיל אותי ואני, עם תחושה של של ריגוש מיוחד, מתקדמת בעקשנות ומגלה שאני יכולה לטבע הפראי. טיול כזה הוא הזדמנות נפלאה לגלות את עצמי כפי שאני באמת, המסכות יורדות, הכוח והחוזק האמיתיים מופיעים. כנראה שזהו הכשרון של הטבע להעלים את כל המשחקים המיותרים.
כעת המדריך נראה כאילו אבן ירדה מעל ליבו מכיוון שהסתיימו החציות והסיכונים להיום. הסוסים ושאר הצוות המשיכו במהירות ליעד הסופי כדי לייבש את הבגדים, שקי השינה והמזרונים שנרטבו. קבענו מראש שהיום אנו ישנים בבית בכפר Hankar ולא באוהל, כדי לשמור על שארית הבגדים היבשים. להפסקת הצהריים עצרנו באוהל תה, היו שם שני ילדים קטנים של בעל המקום והבנות שמחו להעניק להם את הפינוקים מקופסאות האוכל. בינתיים החל לרדת גשם ואנו שמחנו להיות במקום מוגן. כשהמשכנו, לאחר כ-30 דקות, פגשנו את האוסטרלי וחבורת האמריקאים שהעדיפו להמשיך לכפר מרוחק יותר. מפגש זה החדיר ספקות לליבנו אם החלטנו נכון לגבי Hankar, אבל לאחר התלבטות קצרה בחרנו סופית ביום קצר אחרי ימים כל כך קשים ועוד לא ידענו כמה צדקנו.
הילדות חזרו להוביל בראש, רכובות על הסוס, ואנחנו אחריהן במרחק בטוח. ככל שאנו מתקדמים הגשם שב והתחזק ולפתע שוב לא ברור לנו איך ממשיכים. שביל אחד עולה חדות שמאלה בין שני צוקים ושביל נוסף עם המשך לא ברור יורד לכיוון הנהר. ארז מחליט לטפס על מנת לוודא שזה השביל ואני ממתינה למטה לבשורה, נרטבת אך לא שמה מעיל מתוך הזדהות עם הבנות, כי בטעות השארנו אצלי את מעילי הגשם שלהן. ארז צורח לי מלמעלה לעלות ואני מתחילה לטפס, משימה כמעט בלתי אפשרית במבול שנוחת עלי. אני עוצרת בצד, מסתתרת מתחת לסלע ענק ושמה על עצמי את מעיל הגשם. המסתור מקל עלי ואני ממשיכה בטיפוס במלוא המרץ של צב רטוב. כשהגעתי למעלה חיכתה לי תמונה פסטורלית. ארז עומד עם מעיל הגשם ושתי הבנות תופסות מחסה מתחת לכנפי מעילו. בזריזות הלבשנו אותן במעילים והמשכנו לכיוון הכפר שנראה בסמוך. המדריך עם הסוס בראש, לילך בידיים של ארז צורחת "יורד גשם, רטוב לי" ואני עם קרן צועדות יד ביד מאחור. לאחר כ-10 דקות של הליכה גשומה הגענו לכפר והמדריך הצליח לאתר את שאר הצוות, שהתמקם בבית של מכר. אנו מקבלים סיוע מיידי ומובלים אל חדר לדאקי מרווח אותו פינו לכבודנו, שמחים להיות סוף סוף תחת קורת גג יבשה.
עוד לא הספקנו להרגע ולנשום והתקבלה פקודת פיפי מלילך. השרותים הלדאקיים עם שני חידושים: הראשון, החור מחולק לשניים ובאמצע קרש לנוחות מרבית. השני, שלא היתה דלת לפרטיות. בכל פעם שהלכתי לשרותים התפללתי שלא "אתפס עם המכנסים למטה". החדר היה לדאקי טיפוסי, הקירות צבועים בשני צבעים (כתום וכחול), לאורך הקירות מזרונים ובאמצע שולחנות קטנים ומצוירים. על אחד השולחנות היתה מונחת וזה מוזהבת וסקרנותה של לילך מייד הרקיעה שחקים. היא פנתה לארז בשאלה והוא, שהיה שרוע על אחד המזרונים, לא אבה לזוז ונתן לה אישור לבדוק את הסחורה. שניה לאחר מכן היה כל התוכן שפוך על השולחן והשטיח. קפאנו לשניה והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה שאפרו של בעל הבית נשפך החוצה. בסוף התברר שזהו קמח, שכאן בלדאק נחשב למאכל אנרגטי. לוקחים כף של קמח ולוקחים לגימה מתה או בירה מקומית. ניתן גם לקחת את המאכל לדרך ואז פשוט מערבבים את הקמח עם התה ויוצרים חתיכות בצק. הלדאקים ממליצים על מאכל זה כספק אנרגיה לטרקים, אבל אצלנו רק לילך נהנתה ממנו. עד ארוחת הערב חלף לו הזמן בנעימים ושוב התפנקנו עם ארוחת ערב מלכותית. ארז עלה לגג להשקיף על הנוף המרהיב ולתלות בגדים לייבוש, ואני שקעתי בקריאת ספר ובהמשך בתנומה. התעוררתי לקול צרחותיה של קרן ששיחקה עם האש וגילתה בניסוי אמת שמפית זה חומר מאוד דליק. לאחר שנכנסתי להיסטריה ושלחתי אותה לקרוא לארז, הצלחתי להתמודד עם השריפה ולכבות אותה. קרן עמדה בחקירה הנוקבת בכבוד וכדי לא לפגוע בפיתוח הסקרנות הטבעית שלה, הבטחנו לבצע ניסויים מבוקרים על השפעת האש על סוגים שונים של חומרים. אחרי שהענינים הצטננו הלכנו לישון והלילה היה יחסית רגוע, למעט הגשם שירד ודלף לחדר אך לא לחלקים בהם ישנו או מיקמנו את רכושנו. לא ידענו שמאורעות היום היו רק מתאבן לקראת מחר.
מהנגקאר עד לנימלינג בבסיס העליה לפס גונגנרו לה
היום היה יום מיוחד למשפחתנו. לקרן מלאו 6 שנים וברגע שהיא הרימה את ראשה משק השינה פצחנו במקהלה "היום יום הולדת". כשסיימנו היא סיפרה שדי הבהלנו אותה. כשלילך הואילה בטובה להתעורר הכנסנו אותה בסוד הענינים אך היא מייד דרשה שגם לה תהיה יום הולדת. לבסוף התפשרנו שיש לה יום הולדת של שנתיים וחצי. ארז לימד את המדריך לומר "מזל טוב" וזה מאוד ריגש את קרן. השמיים חייכו אלינו בתכלת שקופה עם תפזורת לא מזיקה של עננים לבנים. שמחנו על ההפסקה בגשם וקיווינו שנפרדנו ממנו לתמיד. למרות זאת בהחלטה של הרגע האחרון לקחנו את מעילי הגשם אך נמרחנו היטב בקרם הגנה. נפרדנו מבעלי הבית ושילמנו 300 רופי על השהות שלנו.
מייד בתחילת הדרך חיכתה לנו עליה חדה. היום פתחנו מרחקים גדולים ביננו, הבנות על הסוס מקדימה, באמצע ארז ואני במאסף. זה נעים ללכת לבד בשביל העולה בהתמדה. אני מפתחת קצב משלי, לא ממהרת לשום מקום ועוצרת מדי פעם לנוח. השמים התכסו קצת בעננים כך שלא חם ללכת. אני נזכרת בשירי ילדות ושרה לי אותם בראש, נהנית מההרים שסביבי ומנחל Markah העצום שמלווה אותי. אני פוגשת את משפחתי בפינת דשא מקסימה ליד הנחל. בבוקר קרן ביקשה זר פרחים ובדרך ארז קטף צרור פרחים בצבע תכלת סגלגל, ואני ניצלתי את המנוחה כדי להכין את הזר. הזר יצא מקסים אך לא עמד בתלאות הדרך. לאחר תחנה זו נפרדנו לשלום מנחל Markah ופנינו ימינה לתוך ההרים, פנינו מועדות למחנה שממנו נעלה אל הפס, והוא בפני עצמו בגובה מכובד של 4400 מטר. תחילת הטיפוס חוצה נחל רחב שנשפך לכיוון ה-Markah. הנחל מרוצף בהרבה אבנים ואנו עוברים חוויה כיפית של דילוג מאבן לאבן לצידו השני. ואז שוב עליה בין הרים קסומים ושקט מדברי, עד לעצירה של ארוחת הצהריים. קרן פתחה את קופסת האוכל וצהלה באושר. בפנים חיכו לה טיקות וצמידים לרגליים ומדבקות. היא חילקה את המתנות בינה לבין לילך והן בדקו את הסחורה ביסודיות.
כשסיימנו את הארוחה החגיגית התחיל לטפטף ולפני שהמשכנו לבשנו את מעילי הגשם. האצנו את הקצב על מנת להגיע כמה שיותר מהר למחנה. השמיים התקדרו וכך גם ליבי. ידעתי שמחכה לי במחנה אוהל דולף ואין לי מושג איך נעביר את הלילה. הטמפרטורות צנחו והגשם הפך למבול. הילדות החלו לבכות בקול ואני עומדת מעליהן ומסתירה אותן מהגשם מתחת למעיל הגשם שלי. קרן צורחת: "קפוא לי בידיים". לילך צורחת: "אני רוצה הביתה". ארז צורח לקרן: "אז תנשפי על הידיים". אני אובדת עצות. בפעם הראשונה אין לי מושג איך אנחנו ממשיכים. המדריך הוא הראשון שחוזר לעשתונותיו ומציע שהוא יקח את קרן על כתפיו והיא תחמם את ידיה מתחת לחולצה שלו, וארז יעשה אותו הדבר ללילך. המשכנו בשיירה, המדריך הנערץ גם סוחב את קרן וגם גורר את הסוס, שלפעמים יש לו רצון משלו. אני לא יכולה לעזור ופשוט צועדת מאחור מלאת כעס על בעל הסוכנות, שנתן לנו אוהל דולף. לילך, בניגוד לכל הגיון, נרדמת על כתפיו של ארז ומתחילה לגלוש לצידי צווארו, להכאיב לו ולמתוח את ראשו. ארז מסדר אותה חזרה בתנוחה נסבלת, לעתים בעדינות ולעתים בגסות. היא מייד מגיבה בבכי: "מה?!!" ארז עונה לה בקול מתחנן: "את מכאיבה לי", והיא עונה בכעס בכייני: "אבל אני רוצה לישון" ונרדמת וחוזר חלילה.
לפתע הבחין ארז שהמדריך עצר, התיישב ומחבק את קרן בשתי ידיו. מצבה של קרן החמיר והיא רעדה מקור ללא שליטה. הסוס ברח והמדריך, ששתי ידיו תפוסות, לא יכול היה להושיע. ארז החליט להתחלף עם המדריך ולקח את קרן על כתפיו, הקיף אותה עם מעיל הגשם שלו וחימם את ידיה עם ידיו. המדריך לקח את לילך על הידיים. האוהלים נראו כבר במרחק וארז החיש את פעמיו. הרעידות של קרן רק החמירו ותחושת חוסר האונים של ארז והתשישיות הפיזית גרמו לארז להישבר ולפרוץ בבכי עם הכניסה למחנה. קרן, שחשבה שארז מחקה את בכיה ואת הרעידות שלה, צעקה לו בתסכול שיפסיק והוא נאלץ להבהיר לה שזה בכי אמיתי. בינתיים המדריך איתר את הסוס והבריח אותו בצעקות לכיוון המחנה. כשהגיע ארז עם קרן לאוהל של הצוות התחילו מייד בפעולות הצלה. תח חם הוגש תוך שניות, קרן נעטפה בשמיכה חמה ופריטים מלבושה הרטוב הוחלפו ביבשים. הכל היה לשווא- קרן המשיכה לרעוד כלולב, מתנענעת ללא שליטה, וכשהגעתי לאוהל וראיתי את מבטו של ארז ואת מצבה של קרן כמעט התחלתי לבכות, אבל תחת זאת בחרתי לקחת פיקוד.
קודם כל הכרחתי אותה לשתות את התה החם ואז שלחתי אחד מהצוות להביא לי אלכוהול. גדלתי במקום קר מאוד, בסיביר שברוסיה, ושם למדתי מספר טכניקות לטיפול באנשים מוכי קור. הבחנתי שקרן קודם כל מבוהלת ואמרתי לה לנשום עמוק ולהרגע. ארז השלים את החלפת הבגדים הרטובים של לילך, שנראתה בריאה ושמחה ומשועשעת מכל הענין, ושואלת שאלות מאוד אינפורמטיביות כמו: "פה לא יורד גשם?". כשהביאו את הרום טבלתי מגבת בכוס והתחלתי לשפשף חזק את כפות רגליה של קרן, כדי שהדם יזרום כמו שצריך, וגרבתי לה שני זוגות גרביים כדי לחמם אותה. טיפול דומה עשיתי לכפות ידיה ושמתי לה כפפות. לסיום נתתי לה לשתות תרופה נטורופתית נגד הצטננות ואז נרגעתי. קרן בשלב זה חזרה לעצמה ושבה להיות שמחה ואנרגטית, דרשה את המתנות שלה והראתה אותם לאנשי הצוות. ידיעה משמחת נוספת היתה שאיתרו לנו אוהל אטום למים מאחד הצוותים האחרים. הוא אמנם היה קטן בהרבה מהאוהל שלנו אך הספיק לכולנו ונתן לי תחושה שהכל שוב בשליטה, ואז קרסתי. זחלתי לאוהל ולא היתה לי אנרגיה אפילו להחליף בגדים אבל עשיתי זאת למרות הכל. נכנסתי לשק שינה, מתעלמת מהדרישות של הילדים, מפילה הכל על ארז הרוטן, שלא הבין למה הוא אמור לטפל בילדות אחרי הטרגדיה שעבר.
קרן באה בהתלהבות כדי לספר שהכינו לה עוגה, אבל אני במקום להתרגש רק כעסתי על שהיא הורידה את סנדליה והרטיבה את הגרביים, הורסת לדעתי את כל הטיפול שנתתי לה. ארז ביקש מהמדריך אם אפשר להכין משהו סימלי כדי שאפשר יהיה להדליק נר ולחגוג את יום ההולדת בערב. בהמשך הבנו שהם התייחסו לבקשה הזאת ברצינות רבה מאוד. כשהגיע הזמן לארוחת הערב הרגשתי שאני לא מסוגלת לאכול אך באתי בשביל קרן. רעדתי מקור והנזלת התגברה. אחד מאנשי הצוות שם לב למצבי וקירב אלי את האש כדי לחמם אותי. אז גם ארז קלט את המצב והביא לי עוד סוודר משלו. קרן באה לחמם לי את הידיים ולילך מסתכלת לי בעיניים ושואלת: "אמא, מה קרה?". האהבה שהרעיפו עלי גרמה לי לחוש יותר טוב והצלחתי לאכול קצת ואז הביאו לנו את העוגה. לתדהמתנו זו היתה עוגת יום הולדת אמיתית, גבוהה וגדולה, עם ריבת חלב ועליה רשום בריבה אדומה: Happy Birthday Keren, והגימיק הוא שהכל הוכן באמצעות גזיית שטח וסיר בישול. שרנו ביחד ואז ארז ואנשי הצוות הרימו את קרן 7 פעמים. מסביב לעוגה היו 4 נרות וקרן כיבתה אותם. היא הייתה מאוד עייפה ואף רצתה לוותר על אכילת העוגה אך שיכנענו אותה לעשות מאמץ כי הם מאוד השתדלו בהכנתה.
השעה היתה רק 8 בערב אך הבנות נרדמו מייד ואנו עוד נשארנו קצת לעבור על חוויות היום ונרדמנו. התעוררנו באישון הלילה מרעש של מבול אדיר שמכה באוהל ורוצה להציף אותו. לאחר מאורעות הימים האחרונים ממש נבהלנו וחיכינו לבאות. התחבקנו ודיברנו כשעתיים על כך שבמצבי קיצון כאלה לומדים להעריך את הדברים הקטנים כמו זה, שעל אף הכל הילדות בריאות ושהאוהל שלנו עומד בסערה ושמצאנו זוג בגדים יבשים לכולנו ושיש לנו אוכל ומים בשפע והכי חשוב- שכולנו ביחד. היתה הפוגה בגשם ושמענו פכפוך של נחל לידנו. למחר לא מתוכננת השכמה כי אנו נשארים לעוד יום של מנוחה והרגעות ומה שיהיה יהיה. לילה טוב.
יום מנוחה בנימלינג
כאשר תכננו את המסלול הוספנו יום אחד מעל המקובל כדי שנוכל להקל על עצמנו במידה וניתקל בקשיי הליכה, והקצב שידרש יהיה מהיר מדי. בעל הסוכנות הוסיף שבמקום זה אפשר לחנות ב-Nymaling ושהרבה תיירים אוהבים את המקום בגלל יופיו והקרבה שלו לקרחון. אימצנו את הרעיון בהתלהבות. ביום החמישי לטיול המדריך אמר לנו, שעם מזג אוויר כזה יהיה מאוד קר ב-Nymaling ושלא כדאי לעצור שם, אך כפי שכתבנו אנחנו התפרקנו ונשארנו בלי בגדים יבשים, כך שהחניה היתה ענין שבהכרח לא פחות מרצון לדבוק בתוכנית. ביקשנו לא להעיר אותנו ותכננו יקיצה טבעית.
בשעה 07:00 לילך העירה אותי בבעיטות וצעקות שהיא רעבה. עניתי שיהיה לי יותר נעים אם היא תדבר איתי בצורה רגועה ונרדמתי שוב, ואז לילך שלפה את הקלף המנצח החביב עליה: "אמא, יש לי קקי". אני וארז פרצנו בצחוק ואני התחלתי לפתוח את האוהל ובתזמון מדהים גם הביאו לנו את התה. בחוץ חיכתה לי במפתיע שמש מלטפת עם מזג אוויר חמים ונעים, והזמנתי את בני משפחתי לשתות את התה בחוץ. אחרי ארוחת הבוקר ביקשתי שיכינו לנו דלי מים חמים והמשפחה התרחצה וחפפה את הראש. הבנות התפשטו ושטפו את עצמן וארז העדיף את מי הנחלים הזכים והקרים שזרמו בכל עבר ויצרו בריכות קטנות ויפות. אחרי זה כיבסנו את כל הבגדים שהצטברו ושוב התענגנו לכבס במים שקופים של נחלון הממשיך לבריכה קטנה. מסביבנו התפרש לו עמק עם דשא ירוק מלא פריחה בשלל צבעים, וההרים שמסביב נראו מתפנקים בשמש המלטפת ומזמינים אותנו לטפס עליהם. מאוחר יותר ארז וקרן ירימו את הכפפה ויטפסו אל הקרחון.
אנו תולים את הכביסה לייבוש ומתענגים על כל רגע, נחים ומשתזפים, והבנות משתכשכות במים ומטיילות. מדי פעם השמש נעלמת ומזג האוויר מאיים לחזור לסורו אך אז השמים אומרים סתאאםםםם והשמש חוזרת לשלוט ברקיע. אחרי ארוחת הצהריים הבנות עוזרות לשטוף כלים וממשיכות לטייל ולהשתובב בתוך הנחלונים והבריכות, מרטיבות את הבגדים אך זה כבר לא משמעותי. לילך פורשת לישון למשך כ-4 שעות וארז יחד עם קרן הולכים לבקר את הקרחון.
ארז מספר: הקרחון התנשא לו מעל המחנה, מציץ מעל רכס ירוק ומסולע שסגר על אחד מצידי העמק. בחלקו הראשון של היום עוד הוסתר הקרחון על ידי עננות נמוכה שאוהבת להתרפק על מדרונות מושלגים, אך ככל שהתקדם היום הלכו והתגלו חלקים ממנו והפיתוי לטפס גבר. בשעה 4 אחר הצהריים הכל נראה אידאלי, לילך נרדמה, מזג האוויר הסביר פניו לתייר ואני וקרן נעלנו את נעלי ההליכה והתחלנו בטיפוס. הקפדתי להתאים את הקצב שלי לרצונותיה של קרן והרבינו בעצירות, אבל האמת היא ששמחתי על כל הזדמנות כזו כי הרכס פשוט פרח וכל כמה צעדים נתקלנו בפרחים קטנים אך מרהיבים ביופיים, או בסלע עם מבנה מענין. הגוון הכללי היה ירוק והמראה של העמק ומה שמסביבו, שהלך והתעצם ככל שטיפסנו, הצדיקו את הטיפוס עוד לפני שראינו את הקרחון. באחד מהרגעים נתקלנו בפרח קטן בצבע ירוק בהיר אבל עם שקיפות שכמוה טרם ראיתי בשום פרח. על הירוק היתה רקמה של שחור והמראה היה כל כך מיוחד שהוא שבה את ליבנו. המשכנו לטפס ונצמדנו לאפיקו של נחל יפהפה שזרם במורד הרכס, ואחרי כמה דקות הגיע הרגע הגדול והקרחון התגלה לעינינו.
כבר ראיתי הרים מושלגים פעמים רבות בחיי, אך יש משהו במראה של קרחון שעוצר את הנשימה ומקפיא את המחשבה. ככל שטיפסנו הוסיף הקרחון להתגלות עד שעמד מולנו במלוא הדרו, מרוחק כשעה הליכה על הרמה המישורית של הרכס. הפיתוי היה כבד מנשוא אך קרן רצתה לחזור והתחלנו לרדת. בדרך למטה הלכתי הרחק מאחוריה ולפתע ראיתי אותה עוצרת. כשהגעתי אליה היא אמרה: "אבא אני אספר לך משהו אבל תבטיח לא לכעוס". לאחר שהבטחתי היא הוסיפה: "אני יודעת שאתה לא מרשה אבל קטפתי פרח". היא הראתה לי וזה היה הפרח הירוק הקסום, ואני במקום לכעוס השתתפתי בשמחתה והרעפתי עליה מחמאות לרוב. אומרים שתמונה שווה אלף מילים ואכן כשהגענו למטה והראינו לאלונה את הפרח זה היה שווה אלף מילים.
מנימלינג דרך מעבר ההרים גונגנרו לה עד לשאנג סומדו
ידענו שהיום יש לנו את מעבר ההרים הגבוה ביותר עד היום, בגובה 5130 מטר. האמת שהמאמץ כבר לא מפחיד אותי כי אני יודעת שהכל ענין של זמן. מה שכן הטריד אותי זה המזג אוויר. ארזנו מעילים חמים, כפפות, כובעים חמים, כובעי שמש- האם שכחנו משהו? בוודאי, אבל על כך בהמשך. במהלך ארוחת הבוקר אנו מסתכלים אל האופק בחשש קל, כי למרות שרגע התזוזה מתקרב, לסוסים שלנו אין כל זכר. אחראי הסוסים נעדר כבר מהבוקר בנסיון לאתר אותם לאחר שהסתובבו במשך יומיים בחופשיות. בינתיים הטבע דורש את שלו ואני לוקחת את הבנות ואת עצמי לשרותים (!). כן, יש סוכנויות שמארגנות ללקוחותיהם אוהל שרותים ואחד כזה היה מוצב בקרבתנו. זה נוח מאוד כשחונים בשטחים פתוחים וקשה למצוא מסתור. אני מניחה שזה כרוך בתשלום.
לבסוף לאחר עיכוב קטן נמצאים הסוסים ששוטטו להם לאזורי מרעה מרוחקים ואנו מתחילים את הטיפוס. הפעם יותר קל ואנו מרגישים איך התחזקנו בשבעת ימי המסע וכמה תרם לנו יום המנוחה ב-Nymaling. אנו מטפסים יחסית בקלילות, אמנם אני מקפידה לעצור כל כמה צעדים כדי להסדיר את הנשימה אך מתקדמת בבטחה. כדי לסבר את האוזן, די אם אציין שהצלחתי להקטין את הפער הידוע מארז וכשסיימנו את העליה בשעתיים במקום ב 3-4 שעות לפי הערכתו של המדריך. הנוף מזכיר נוף שוויצרי: מתחתינו עמק ירוק, סביבנו הרים ללא סוף, מעברו השני של העמק קרחון ומצידו השני של הפס ירידה תלולה דרך ואדי צר שחוצה שני הרים.
לפני תחילת הירידה מבקשת לילך להכנס למנשא ושוקעת בתרדמה עמוקה. אני מפנטזת על כך שנסיים את היום מוקדם מהצפוי אך בהמשך מחכה לנו הפתעה. הירידה היום קשה ותלולה במיוחד ובאחד מהקטעים אני אפילו מאטה מאוד מחשש להתחלקות. לאחר כשעה התחיל להתלוות אלינו נחל גועש שחותר ללא לאות בוואדי שבו ירדנו. בחלק האחרון של הירידה אנו מגיעים לנקודת חציה ואז ארז אומר לי את המשפט המפתיע: "אלונה אנו אמורים לחצות את הנחל ואין ברירה אלא להכנס למים". אבל... לא הבאנו סנדלים!!! המדריך טוען שעידכן אותנו לגבי חציות הנחלים ואנו לא זוכרים, אז אין ברירה וצריך לחצות יחפים! אני השליתי את עצמי שעברתי חישול מלא בטרק הזה. נרטבתי, קפאתי, טיפסתי, ירדתי והלכתי מהבוקר עד הערב, אבל מסתבר שאפשר להרחיק עוד בבדיקת היכולות הפיזיות והנפשיות. "אני לא מוכנה!" הגבתי מייד בנחישות ילדותית, אך הנחל לא התחשב ברגשותי והמשיך לזרום במלוא המרץ.
חייבים להמשיך אז הורדנו את הנעלים ואנו צועדים בתוך המים הקפואים והאבנים מכאיבות לרגלינו ומקשות מאוד על היציבות במים, שממילא סוחפים אותנו. לאחר החציה אני עוצרת לתת לכפות רגלי הקפואות להתאושש לפני שאנעל נעליים, אך צריך להמשיך כי העינוי הבא כבר מחכה לנו בהרכב דומה. מלאת תקווה שאולי זו החציה האחרונה אני שואלת את המדריך והוא "מנחם" אותי שיש רק עוד 5-6 חציות. כבר הבנתי שאין טעם להכריז הכרזות לוחמניות והמשכתי הלאה. בחציה השניה באורח פלא משתנה המצב רוח ואיתו גם התחושה הפיזית, אני מתחילה לראות בזה הרפתקה נחמדה, ושוב מופתעת לטובה לגלות עד כמה אני חזקה יותר ממה שחשבתי. בדרך אנו פוגשים קבוצה של גימלאים שחלקם עוברים את הנחלים, יחפים כמונו, ועושים זאת כבדרך אגב בסיוע המדריך שלהם, ואני שמחתי שהחלטתי לשנות את יחסי לכל הענין. אחת החציות היתה מאוד סוערת ואיימה להפיל את ארז, שאיבד את שיווי משקלו. למזלנו היה שם אותו מדריך כדי להושיט לו יד. אם שאלתם את עצמכם איפה המדריך שלנו אז הוא עסוק עד מעל הראש בלהעביר את הבנות שלנו, ביד אחד מושך את הסוס שעליו רוכבת קרן, ביד השניה מרים את לילך וחוצה את הנחל ללא חת, יחף כביום היוולדו. לאחר כל חציה לילך חוזרת למנשא או לכתפיים וחוזר חלילה.
והנה הכל נגמר והגענו לאוהל שתיה. המדריך של קבוצת הגמלאים מעדכן אותנו שבהמשך מחכים לנו עוד חציות נחל רבות. אנו מקבלים את החדשות בחיוך לבבי אבל המדריך שלנו חש להגנתנו ואומר שיש דרך אחרת שבה אני וארז נוכל ללכת, ולא נצטרך לטבול את רגלינו במים. קבוצתנו הקטנה מתפצלת לשניים. אני וארז מטפסים למעלה לשביל עוקף נחל, והמדריך עם הסוס והבנות הרכובות ממשיכים בוואדי וחוצים את הנחל ללא הפסקה. השביל לוקח אותנו לכפר מקומי ואנו מאבדים קשר עין עם המדריך והבנות ומרגישים אבודים כמו שני ילדים קטנים. לפתע אנו רואים נער מקומי שרועה את הצאן ואוסף את עדרי הבקר מההרים. אנו פונים אליו ושואלים אותו איך מגיעים ל-Shang Sumdo. הוא שש לעזור ומכוון אותנו לתוך הכפר ואנו מתפתלים בין הבתים לעיניהם הסקרניות של בני המקום עד ליציאה, שם הוא נפרד מאיתנו ומכוון אותנו לשביל היורד לצידו של נחל קטן וחמוד, אל עבר הנחל הראשי. אנו יורדים ושוב מטפסים ולבסוף פוגשים את הילדות המתוקות שלנו עם המדריך, מחכות לנו בנחת. מכאן אנו ממשיכים ביחד והשביל נצמד להרים שמשנים את צבעם ללא הפסקה, משקיף על הנחל שלנו מלמעלה. בורא העולם החליט להתפרע כאן והפיק את המקסימום מששת הצבעים הבסיסיים וכל הגוונים המתלווים אליהם. והדובדבן שבקצפת הם נחלונים קטנים הזורמים מהוואדיות שבין ההרים אל עבר הנחל הראשי.
אנו מתענגים על הדינמיות הצבעונית הזאת, השמש שוקעת לאיטה והחושך מתחיל לעטוף אותנו. אני קצת חוששת כי הראיה שלי משתבשת בחושך, קשה לי לראות את ארז מרחוק ולא הייתי רוצה למצוא את עצמי צועדת כאן לבד, בחושך מוחלט. אני מחישה את צעדי ושוב רואה את הסילואט של ארז, רק שהפעם מתלווים אליו שני סילואטים קטנטנים. אני ממהרת, כמעט רצה ו... מחבקת את כולם. הבנות ממש שמחות לראות אותי. ארז מעדכן אותי שהמחנה קרוב ושהוא כבר פגש את המדריך ושיחרר אותו להתחיל בהכנות. אנו הולכים בצוותא והירח חובר אלינו מלמעלה, מאיר עלינו במלוא עוצמתו. ברור לי שמחר חוזרים לציוויליזציה כי מעלינו משתלשלים להם חוטי חשמל. כדי להזכיר לנו שאנו בהודו אז חלק מעמודי החשמל מוחלפים במוטות עץ מאולתרים, וכל המבנה נראה כמאיים לקרוס. אנו מגיעים למחנה ואין כאן נפש חיה חוץ מאיתנו. מזג האוויר הנוח איפשר לנו להתאחד מחדש עם האוהל המקורי שלנו. היום היה היום הארוך ביותר בטיול. צעדנו כ-12 שעות אך חלק מהזמן קשור לחציות הנחלים הבלתי צפויות. לאחר כמה זמן גם התברר לנו שצעדנו באותו יום כ-21 קילומטר. לא נורא, מחר יום פינוקי.
משאנג סומדו עד למרצילנג וביקור בגומפה של המיס
קצת אחרי שהשכמנו הלך ארז לרחצה מפנקת בנחל שזרם ליד המחנה. העיתוי היה מושלם, כי ברגע שהתחילו המים להרטיב את גופו זרחה השמש ומייד שלחה את קרניה המחממות כדי להגביר את התענוג. לא נכחתי שם אך אני יכולה להעיד שארז חזר עם עיניים בורקות. בארוחת הבוקר אני מסבירה לקרן שאנו עומדים להיפרד מהצוות שלנו. קרן מחליטה לתת להם מתנת פרידה, מציירת לכל אחד מהם ציור שכולל סוס, הר וירח. הנייר נמרח קצת בריבה אך ככה זה בתנאי שטח, כששולחן היצירה משולב עם שולחן האוכל. גם אנו נותנים להם מתנות מנייר אך לנייר שלנו אין ערך סנטימנטלי אלא ערך מעשי. תחילת הצעידה חוצה את הנחל שלידנו, והיום לקחנו סנדלים כך שאנו חוצים במהירות הבזק. אני חוצה לבדי ואף אחד כבר לא טורח לבדוק אם אני צריכה עזרה, האדיבות פסה מן העולם. מצד שני כבר הוכחתי שאני חוצה נחלים ללא בעיה.
היום אנו הולכים בנחת ויש לפנינו בסך הכל 3 שעות הליכה בשביל ג`יפים כבוש ומישורי. לבנות כבר נמאס מהסוס והן רוצות ללכת איתנו. אנו הולכים ושרים, מרגישים שלא יזיק לנו שירון טוב כי רוב המילים חסרות לנו ומוחלפות בלה-לה-לה. הילדות מתעייפות ואנו משכנעים אותם לרכב על הסוס בהבטחה שזו הפעם האחרונה לתקופה ארוכה. אנו הולכים ביחד על השביל ומדי פעם חולפות על פנינו מכוניות, ומוזר לי לראות תנועה ממונעת אחרי 8 ימים של טבע טהור. הנחל שמלווה אותנו רחב וחסר רסן בגעש שלו, שינויי המסלול והמפלים שהוא יוצר. מחזה כזה מפעים אותנו כל פעם מחדש ואנו מבינים שאיננו יכולים לשבוע ממראהו של נחל הזורם בתוך ואדי פורח ומוקף הרים מדבריים. נחל כזה לא חוצים ברגל וכאן מחכים לנו גשרים מסודרים היטב. השמש קודחת מלמעלה וכך נסגר לו מעגל עם היום הראשון. בדרך אנו רואים עבודות כביש, רובם מתבצעות עם הידיים על ידי נשים, גברים וילדים. כבר מתחילים לראות את הכפר, עוד מאמץ קטן ואנו רואים מולנו את הג`יפ שמחכה לאסוף אותנו עם נהג שמחייך אלינו באדיבות. הוא לבוש בחולצה לבנה וגורם לנו לחוש בלכלוך הדבוק לגופנו. לשמחתנו מתברר שהמדריך שלנו ממשיך איתנו עד ללה ומלווה אותנו לביקור בגומפה של Hemis, שבעל הסוכנות הוסיף ליום האחרון.
הגומפה של Hemis היא העשירה ביותר באזור וזה מורגש בגודלה ובססגוניות של הציורים והפסלים שבכל חדר. זה בהחלט היה מוזר לבקר בגומפה אחרי 9 ימי טרק אך החלטנו כי נעשה זאת בכל הרצינות כדי לא לפספס את החוויה, ובהחלט נהנינו. אפילו זכינו להציץ לתפילה של נזיר, ולארז היה קשה להתנתק מהמראות של ציורי הקיר ומתחושת הקדושה שקורנת מהפסלים והקישוטים. לסיום אכלנו במסעדת הגומפה ארוחת צהרים דלה שהיתה חלק מהחבילה, וחזרנו ללה.
אחרית דבר:
לכל המדקדקים, קיבלנו מבעל הסוכנות פיצוי מלא על השהות של לילה ב-Hangkar בגלל האוהל הדולף. הוא עשה רושם של איש הגון וכך אכן היה. למדריך שלנו קראו Dorjey והוא התווסף לרשימת האנשים שקרן תתגעגע אליהם, ועד היום היא ולילך דורשות שנחזיר להם אותו. האם נמליץ למשפחות אחרות לצאת לטרק הזה? אם הייתי יודעת מראש מה הקושי של המסלול כנראה שלא הייתי עושה אותו, אך אני מאושרת שלא ידעתי. אם תרצו זו דוגמה שהבורות לעיתים מבורכת ושאפשר להנות מסרט גם בלי לדעת את תוכן העלילה. הטרק הזה נחשב לטרק היפה באזור ואתם כבר תחליטו אם לצאת אליו או לא. הגשמים לא היו צפוים בתקופה הזו של השנה ופשוט היו שיבוש מלמעלה.
דבריה של קרן:
הנסיעה לטיול הראשון היתה מאוד קצרה וכשהגענו למקום אחד אז המדריך שלנו לקח סוס שחור ויפה ואני רכבתי עליו כל הטיול, וההרים היו כל כך יפים עד שכמעט התעלפתי. ואז הגענו למחנה ואז מחר שוב עליתי על הסוס והנחלים היו כל כך יפים והמדריך כל כך מחבב אותי והאוכל מאוד טעים, ואז שוב יצאנו לטיול והיו גם סוסים שסחבו את האוכל והתיקים ואני ולילך רכבנו שנינו על הסוס".
משפטים של לילך (פינה לא קבועה):
- "אימא למה אנחנו לא סוסים"
- כאשר מישהי הציעה לתת שם לסוס של קרן היא אמרה: "אבל הסוס לא מבין עברית, רק רוסית"
- כאשר התחיל להחשיך לילך שאלה: "למה אין בטריות בשמים?"
