"אבל המים נוזלים המים אוזלים, המים יורדים טרררררם המים אווווווו..." (פיזמון שירו של מאיר אריאל: "דאווין של שיר מחאה" מתקליטו "וגלוי עיניים").
מספיטוק לזינגצ'אנג: התאמת ציפיות
"אמא, מתי אוכל לרכב על הסוס?" שואלת אותי קרן שוב ושוב. אנו בדרכינו לתחילת המסלול של טרק Markah Valley, וקרן מצפה לפגישתה הראשונה עם הסוס. התחנה הראשונה, הכפר Spituk, נמצאת במרחק של כ-15 דקות נסיעה מ-Leh. בנקודת ההתחלה מחכים בשלווה קבוצות רבות של סוסים וחמורים עבור כל מי שבחר לצאת היום לטרק. המדריך שלנו מחזיק את הסוס שיועד לרכיבה של קרן. הוא מציג את עצמו ואני חוזרת על שמו אך הוא חומק ממני ולכן אכנה אותו מכאן ואילך "המדריך". אם אנו זקוקים למשהו אנו צועקים Excuse me ונענים מיד. גם הוא כפי הנראה לא הצליח לעכל את שמנו אבל זה לא הפריע לאף אחד מהצדדים.
המדריך והסוס נראו כאילו קורצו מאותו החומר, שקטים ועדינים ולא פחות חשוב רגועים. המדריך בכלל נראה יותר כמו סטודנט לפיזיקה או למדעי הרוח מאשר כמנהיג טיולים כריזמטי. המשקפיים העגולות, הרזון וגם גילו הצעיר, רק בן 21. מי היה מאמין שנזכה במדריך מספרי האגדות והמשאלות. החששות של ארז שבחור צנום כזה לא יעמוד במשימה, התבדו כמעט מהרגע הראשון וככל שנקפו הימים גברה הערצתנו ליכולת שלו ושל צוותו. הצוות כלל עוד 5 סוסים וחמורים לסחיבת הציוד והאוכל, אחראי סוסים ועוזר כללי. הם תמיד יקדימו אותנו למחנה ויקימו את המאהל לקראת בואנו.
לאחר שאנו עוברים גשר מעל נהר האינדוס, קרן מתיישבת על הסוס. כאשר לילך קולטת שקרן תרכב על הסוס והיא כרגיל על סוס-אבא, היא מתחילה לכעוס. מהרגע שהיא למדה לדבר היא נלחמת על שוויון הזכויות ועל כזאת אפליה היא לא יכלה לעבור לסדר היום. אנו חולפים על פני הכפר הירוק ונכנסים לשטח פתוח והלב מתרונן לעזוב שוב את העיר. מצד שמאל הרים ונוף מדברי, מצד ימין כפרים ירוקים וביניהם מפריד נהר האינדוס שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. באחד מהרגעים אנו מבחינים בסירת גומי עם כמה חבר`ה שעושים רפטינג. המרחבים שמסביב עצומים וגורמים לנו לחשוב על אפסיותו של האדם מול הטבע. בשלב כלשהו אנו פונים שמאלה לכיוון ההרים ונפרדים לשלום מהאינדוס לטובת ואדי יפהפה שזורם בו נחל צלול.
לילך חסרת מנוחה ולא מצליחה למצוא תנוחה שתרגיע אותה. פעם היא דורשת על הכתפיים ואז ללכת ברגל ולאחר כמה שניות או דקות רוצה למנשא. ארז כבר מותש ומיואש ולא מצליח לפתור את החידה. בסביבות 13:00, לאחר כ-4 שעות הליכה, אנו רעבים והמדריך מוצא לנו פינת חמד מוצלת ליד הנחל הקסום שמלווה אותנו. הארוחה מגיעה ארוזה ב-3 קופסאות, שתיים למבוגרים ואחת לילדות. זה דומה לקופסת הפתעות, פותחים ומגלים כל מיני דברים מענינים. ארז ממשיך עוד כמה מטרים ומגלה פינה עם צל מוגבר ופינת ישיבה טבעית, מתחת לגשר שבנוי מעל הנחל. כולנו עוברים לשם ונהנים מהקרירות והמנוחה. לאחר מספר דקות מצטרף אל הזולה שלנו בחור אוסטרלי גדול עם תיק גב ענק ואנו עושים הכרות מנומסת. הבחור מעריך את משקל התיק שלו ב-30 ק"ג ואנו קצת מרחמים עליו בליבנו.
אחרי כ-30 דקות אנו ממשיכים והדרך אמנם מישורית אך לא קלה. אחרי מספר ימי גשם השמש שולטת בשמים והחום ממיס אותנו ומפריע לנו להתקדם. לארז קשה במיוחד כי הוא סוחב את לילך והיא חסרת מנוחה כפי שציינתי קודם. לאחר כשעתיים נוספות ובעידודו של המדריך אנו מגיעים למחנה ובראשנו סימן שאלה גדול לגבי יכולתנו לעמוד ב-8 ימי מסע נוספים. האוהל שלנו כבר עמד מוכן, מקבל את פנינו בדום מתוח, ומולו הציבו שולחן קטן עם 4 כיסאות. לידו האוהל של אנשי הצוות ובו מתחילות ההכנות לארוחת הערב. המיקום של האוהלים מעולה בקרבת הנחל שמלווה אותנו. אנו קורסים לתוך הכיסאות ותוך מספר שניות מתחילים הפינוקים. בהתחלה תה עם עוגיות ומיד אחר כך Meggi, מרק חם עם אטריות. לאחר שהתאוששנו ירדנו לנחל להתרחץ ולכבס את בגדינו. הנחל זורם בעוצמה, מימיו קרים מאד אך מרעננים גוף ונפש.
עוד היה מוקדם והיום הראשון ארך בסך הכל כ-6 שעות כולל מנוחה ממושכת. השילוב של שמש חמה ומי נחל קרים היה מאוד נעים. בשעה שנקבעה מגישים לנו ארוחת ערב כיד המלך, מרובת מנות, שכל אחת יותר טעימה מהשניה. אנו עדיין לא רגועים לגבי מחר אך מאוד מרוצים מכל הפינוקים שקיבלנו ומהטבע היפה שמקיף אותנו. המנגינה המתמשכת של זרימת הנחל ושמיכת הכוכבים שהולכת ומתעבה מעלינו מלווים אותנו בלכתנו לישון.
מזינגצ'אנג למחנה בבסיס העליה ולמעבר ההרים קנדה לה
בבוקר התעוררנו מקול שברך אותנו בברכת "בוקר טוב" וכשהגבנו נכנסה בעקבותיו יד האוחזת במגש ובו 4 כוסות תה מהבילים. היום אנו אמורים לחצות כמה נחלים או מספר פעמים את אותו הנחל, כך שמהבוקר נעלנו סנדלים והפקדנו את נעלי ההליכה עם סוסי הציוד. סיכמנו עם קרן שהיום היא תחלוק את הסוס עם לילך והיא הסכימה בתנאי שהיא תרכב ראשונה. התחלנו את המסע בחציית הנחל שזרם סמוך למחנה. להכנס למים קרים על הבוקר זה לא דבר שאני עושה על בסיס יום יומי. אז איך עושים זאת? פשוט מכניסים רגל לתוך המים וכלום לא קורה. העולם עומד על תילו ואחרי ההלם הראשוני מתרגלים וממשיכים. בחלק הראשון של היום צועדים איתנו שאר אנשי הצוות עם סוסי הציוד, מסביבנו הרי מדבר, מלאי עוצמה, וקל לדמיין שזו שיירת סוחרים המעבירה את מרכולתה ממקום למקום. הסנדלים על רגלי הבנות מיותרים לגמרי, הן כמו נסיכות מעופפות חולפות מעל הנחלים מבלי להירטב. קרן רוכבת על הסוס ולילך עוברת מידיו של אבא אל ידי המדריך. המים מגיעים עד הברכיים וזורמים בעוצמה, אך הנחלים צרים למדי והמעברים עוברים ללא בעיות מיוחדות. המים שזורמים בנחלים מקורם מהפשרת השלגים, הנתיב שבו יזרמו נבחר באקראי וכך נוצר נוף מדברי עם נחלים רבים הזורמים במרכזו, וכדי לסנוור אותנו לחלוטין המדבר שסביבנו פורח לגמרי. מבחינתי זהו נס שלא זכיתי לראות כמותו מעולם. אני הרי מאוהבת במדבר, אך לראות את כל השיחים, עצים וצמחיית הבר הנצבעת על ידי הפרחים, כל אחד וצבעו, סגנונו וגודלו, זה מראה שאי אפשר לתפוס במצלמה או לתארו במילים. לילך נהנית מאוד ללכת בתוך נחלונים קטנטנים ולהשפריץ את המים לכל עבר. אחד מאיתנו מחזיק את ידה וכל עוד לא מדובר בנחל רציני היא מעדיפה לעשות את הדרך בעצמה.
מתישהו במהלך היום משיגות אותנו שתי נערות לדאקיות מצחקקות. הן מנסות ליצור קשר עם נציגת המשפחה הקטנטנה אך היא מסרבת בתוקף. הן ילוו אותנו כברת דרך ניכרת עד לנקודת הפיצול לכיוון הכפר שלהן, Rumbak. גם מי שעושה טרק מ-Spituk ל-Stok מתפצל מהמסלול שלנו באותה הנקודה. הלאדקיות חוזרות מבית הספר של לה והן הולכות 4 עד 5 שעות כדי להגיע לביתן. מעניין לראות כמה שזה טבעי עבורן ללכת מרחקים על בסיס קבוע. בשלב מסוים חזרו הנחלים לנתיב מבויית לצד השביל שלנו, ולילך התחילה לרכב על הסוס. קרן, שכל-כך נהנתה לרכב, לא אהבה שכעת היא זו שצריכה ללכת ברגל. המדריך הציע ששתיהן תרכבנה ביחד והרעיון התקבל בהתלהבות. ואכן כולם מרוצים, לילך מרגישה בטוח יותר כשאחותה הגדולה מאחוריה, קרן מרוצה שהיא לא צריכה ללכת, ארז משוחרר מלסחוב וקל כמו נוצה, אחראי רק לעצמו, ואני מאושרת כי כולם מאושרים.
אנו מגיעים לאוהל. כיבוד ענק שמסמל את ההתפצלות לכיוון Rumbak ו-Stok. האוהל הוא המצאה מבורכת. מתיישבים בצילו ושותים מיץ או קולה לפי נטיית ליבנו. שוב אנו פוגשים את האוסטרלי החביב, והפעם אנחנו כבר מכרים ותיקים ומפתחים שיחה. הוא מספר שהוא אכן מאוסטרליה או ליתר דיוק מאי קטן ליד אוסטרליה, שאת שמו שכחנו אך הוא יעד מבוקש על מפת הטיולים עם חיות וטבע לרוב. הוא מנהל חנות ספרים ומטייל בהודו כבר 4 חודשים וזה הטרק האחרון שלו לפני חזרתו הביתה לנהל את החנות. המדריך שלנו, שמפקפק ביכולתנו אחרי מאורעות אתמול, שואל אותנו האם אנו רוצים לעצור בכפר הקרוב, Yurutse, או להמשיך עד הבסיס של Kanda La המרוחק יותר. אומנם שריינו מראש יום נוסף למנוחה או קיצורי הליכות בימים ארוכים, אך דרכנו לא אצה לנו ואנו מעדיפים להמשיך לפי התכנון ולשמור את יום הפינוק באמתחתינו. לשאלתנו כמה זמן זה יקח הוא אומר שבקצב שלנו כ-4(!) שעות. היום כולו הוערך ב 5-6 שעות ולאחר 4 שעות הליכה נשארו לנו עוד 4 נוספות.
המדריך מעמיס על סוס הרכיבה שק של אוכל כדי לשחרר עומס משאר הסוסים, ולבנות כבר לא נוח כמו מקודם. השק תופס מקום והן נאלצות לפשק את רגליהן כמו בשעורי התעמלות אומנותית. היציבות פחתה והן מרגישות פחות בטוחות ברכיבה. לילך מבקשת לרדת מהסוס וחוזרת למנשא על מנת לנום את שנת הצהריים. אצלי מתחילות לכאוב הברכיים. כמו תמיד ביום השני לטיול הן מזכירות לי שהן כאן, חלק מגופי ודורשות את תשומת ליבי. אני יודעת שזה רק ענין של עוד יום לפני שהגוף מתרגל והכאב נרגע, אך זה בהחלט מקשה על ההליכה. אנו חולפים על פני עמק רחב ומתחילים לטפס בשביל צר המזדנב על ההרים, מעברו השני. מעבר ההרים מתנשא לגובה 4800 מטר והמחנה שלרגליו נמצא בגובה מכובד של 4100 מטר, וזה דורש טיפוס. אני רואה צמח שנראה כמו נענע ורוצה לבדוק האם כך הוא, קוטפת עלה וצעקה בוקעת מגרוני. כאב איום עוטף את כף ידי והדמעות מתחילות לזלוג מעיני- נגעתי בסירפד. אני ממשיכה ללכת והכאב באצבעות הצטרף לכאב בברכיים. אני חווה כל צעד ומרגישה שהיום הזה לא יגמר לעולם.
ארז והמדריך עצרו, מנסים לארגן את הישיבה על הסוס עבור קרן. אני האיטית חלפתי על פניהם והמשכתי הלאה, בטוחה שהם עוד ישיגו אותי. ההרים שעל פניהם אני חולפת משנים את צבעם ללא הפסקה. הורוד הופך לסגול שהופך לשחור ואחרי כן לחום וכך הלאה. צלע הר אחת נראית מפוחמת ונותנת תחושה של עצים שרופים. אני עוצרת לשניה, לא מאמינה לעיני, שוברת חתיכה קטנה שנשברת בקלות האופיינית לעץ שרוף. לאחר מספר דקות משיגים אותי כולם ואני נותנת להם לחלוף על פני. אנו עוצרים למנוחה על השביל ליד הכפר Yurutse, המורכב מבית אחד גדול ומשמעותי ומוקף כרגיל בשדות ירוקים וחלקות של גידולים. העמק ממנו טיפסנו נמצא הרחק מלמטה ונותן תחושה שאנו על גג העולם. האוסטרלי מצטרף למנוחה ומלמד אותנו שיעור בגיאולוגיה של כדור הארץ. הרי ההימליה המדהימים בגובהם ובעוצמתם היו פעם חלק מקרקעית האוקינוס אולם התנגשות בין שתי יבשות הפעילה כוח אדיר שהרים את רכס ההימליה באוויר ואת המים הוליך הרחק למקום אחר. אנו מתרגמים זאת לקרן והיא מאוד מתלהבת. מסתבר שהאוסטרלי שלנו למד גאולוגיה באוניברסיטה. אני קופצת על ההזדמנות ושואלת על הסלע שדומה לעץ שרוף והוא אומר שאלו תהליכים כימיים מורכבים שעברו כל הסלעים וההרים ואשר גרמו לשינויי צבע, צורה וקושי, וכך אפשר למצוא הר סגול בסמיכות להר ירוק וסלע קשה לצידו של סלע רך ומתפורר. לצערנו לילך ישנה לאורך כל השעור במנשא אצל ארז, והחמיצה הזדמנות להרחיב את אופקיה.
הרגשנו מאוששים לאחר ההפסקה והמשכנו ללכת בשביל שהמשיך בטיפוס מתון לכיוון מחנה. אני מותשת, רגליי זזות בקושי, וכל כמה צעדים אני עוצרת למנוחה. האוסטרלי מאחורי, מתנהל בכבדות עם תרמילו הענק, ואני שמחה לגלות שגם הוא מרבה במנוחות. אני מתעלמת מהעובדה שהוא סוחב על גבו מעל שלושים קילו ופשוט נהנית מזה. אני מבחינה שגם לארז לא קל. לאחר כמה זמן הרגשתי שכוחותי אוזלים והרגליים כבדות ומסרבות להיענות לפקודות המוח. החלטתי שאמשיך עד לעיקול הקרוב ואז אעצור למנוחה ממושכת. לפני העיקול אני מבחינה בארז שעצר לנוח, זוחלת עד אליו וקורסת. ארז מעדכן אותי שאחרי הפניה יש נוף יפה אך אני מסרבת בתוקף לזוז ממקומי ואז הוא מסביר שהנוף הוא בעצם המראה של המחנה ושנשאר עוד מרחק קצר ללכת. אני מתקשה להאמין כי הגענו בשעה ומחצה במקום ב-4 שעות, כמו שאמר המדריך, וסך הכל הלכנו 7 וחצי שעות באותו היום.
אני מתלוננת לארז על הקושי הרב והוא מסביר שגם לו קשה וזה קשור לגובה ולדלילות החמצן, ובא לידי ביטוי בעיקר בעליות שבהן הגוף דורש יותר חמצן. רווח לי, זה לא בגלל שלא התעמלתי ופיתחתי שרירים ולב ריאה, אלא בגלל אוויר ההרים הדליל כיין. אחרי שהסקנו את המסקנות המשכנו בדרכנו למחנה מאושרים מעצם הידיעה שהאוהל כבר מוכן והפינוקים הגסטרונומיים בדרך, וכל מה שנותר לנו זה להגיע ולהנות מהכל. כשהגענו שלחנו מבטים סקרניים כדי לגלות את המשך השביל והיכן מחכה או אורב לנו הפס, אולם ריבוי ההרים שהקיפו אותנו הותיר את התעלומה ללא פתרון ואיפשר רק להנות מהיופי הרב. לאחר ארוחת הערב המעלפת המדריך מעדכן אותנו שמחר יש יום ארוך מאוד, וסיכמנו על השכמה ב-06:00 בבוקר.
ממעבר ההרים קנדה לה ועד סקיו: הטיפוס הגדול ומה שמעבר לו
התעוררתי הבוקר מלאת חששות מהעליה והקושי שמחכה לנו. זירזתי את בני משפחתי וזכיתי ברטינות בתגובה, אך כאשר היינו כולנו מוכנים וישובים לארוחת הבוקר כבר ב-07:15 כולם הודו לי. המחנה היה בבסיסו של מעבר ההרים ואכן במרחק קצר מהמחנה החל השביל לטפס כלפי מעלה. למרות שהיינו מוכנים ב-8 בבוקר עדיין נשארנו אחרונים ושותפינו למחנה כבר התחילו להעפיל למעלה. לילך העדיפה להתחיל את היום על ארז ואני בהחלט ריחמתי עליו כי העליה היתה קשה מאוד. אני נותרתי מאחור כרגיל ונזכרתי בטיולי הכיתה, שברובם הייתי גם כן משתרכת אחרי כולם. כשאיבדתי קשר עין עם שאר החבורה התמלאתי ברחמים עצמיים. בשלב כלשהו ראיתי את ארז יושב בנינוחות ומחכה לי. הוא ניסה לנחם אותי אך היתה לזה השפעה הפוכה וזה רק החמיר את המצב. ארז ניסה להוסיף ולעודד אותי והסביר שגם הוא באפיסת כוחות. כנראה שצרת רבים היא אכן חצי נחמה כי הרגשתי יותר טוב. לילך עברה לרכב על הסוס ואני ביקשתי מארז שילך לידי, קרן מצטרפת להליכה ומקדימה אותנה במספר צעדים. לאחר כ-10 דקות אנו שומעים צרחות ובכי מהכיוון של קרן. לאחר בירור קצר מסתבר שהיא עשתה את אותה טעות שעשיתי אני ונגעה בסרפד דמוי הנענע. אנו נותנים לה תרופה הומאופתית נגד כוויות (תודה למשפחת עדוי) וקרם "פלאים" (תודה למשפחת שפרון) וזה משפר קצת את המצב.
שוב החלפת משמרות על הסוס. קרן אמנם מתקשה להחזיק במושכות עם היד הפצועה אך מעדיפה זאת על פני הליכה. גם היום הסוס סוחב את שק האוכל כך שרק רוכבת אחת יכולה לשבת בניחותא. יש לנו עוד דרך ארוכה ואנו ממשיכים. אני מבררת עם המדריך היכן הפס והוא מעדכן אותי שזו לא הגבעה הקרובה אלינו ושנוכל לראות אותו רק לאחר שנטפס אליה. כאן נזכרנו בלי סיבה בשיר שלמדנו ב"בית היהודי", ומילותיו הן: "רבי נחמן מברסלב היה אומר לא להתייאש, אסור להתייאש, אסור להתייאש. אם הגיע זמן קשה רק לשמוח יש, רק לשמוח יש, רק לשמוח יש". וראו זה פלא- קיבלנו אנרגיה מחודשת להמשיך ולטפס. אז גם מצאתי פנאי להסתכל מסביבי ולראות את ההרים הענקיים והמיוחדים שמקיפים אותנו. ככל שטיפסנו נעשה קר יותר וזרימת המים התגברה מסביב, והפעם אנו קרובים למקורות המים ולנקודות הפשרת השלגים. המסלול עובר על הר שרובצות עליו רצועות אדירות של שלג, ומצידו השני של המסלול עמק שבו רועים להם בנחת יאקים. אני מתיישבת לי בכיף, ארז יורד לכיוון העמק כדי לצלם וקרן מטפסת לצד השני כדי לגעת בשלג. אני שמחה על האפשרות לנוח ומשקיפה על הפס, שנראה כבר קרוב ומזמין. מאמץ אחרון ואנו מגיעים לפס. מי שטיפס לפס פעם אחת ירצה לעשות זאת שוב ושוב ושוב. תחושת הניצחון שאופפת אותי והיופי שסובב את נקודת הגובה, פשוט ממכרים.
רק הקור והרוח מפריעים לנו להנות מהחוויה שאנחנו בגובה של 4800 מטר ואחרי דקות מספר אנו מתחילים לרדת על מנת להתחמם. כמה כיף לפגוש בירידה אנשים שעושים את המסלול בכיוון ההפוך. הם בעליה "סובלים" ואנחנו מקפצים כאיילים למטה. הבנות הולכות איתי. אנו מחזיקות ידיים ויש לנו שמחה משותפת על כך שהצלחנו, אך הבנות מתעייפות במהרה והן שבות לרכב כל אחת על ה"סוס" שלה. המשך היום היה במגמת ירידה, בהתחלה תלולה ולאחר מכן מתונה. בהמשך הזמן נוכחנו לדעת שירידה מתמשכת יכולה גם היא לעייף. לי קל למדי אבל ארז סוחב את לילך ומתעייף. הוא שואל את המדריך מתי הכפר הקרוב, והמדריך מציין שיש להמשיך עוד קצת. הקצת הזה פשוט לא נגמר עד שבסביבות 15:00, כשארז באפיסת כוחות, אנו מגיעים אל הכפר ומתיישבים לנוח באוהל הכניסה הנטוש מאדם. חששתי לשאול את המדריך כמה זמן נותר עד למחנה אז הטלתי את המשימה על בעלי האמיץ. התשובה היתה כ-4 שעות ואנו הנחנו שזה תואם לשעה וחצי של אתמול. בדיעבד זה לקח 4 וחצי שעות אך באותו רגע לא ידענו את זה. ארז קפץ להתרענן בנחל שזרם בעליזות ליד האוהל ושוב יצאנו לדרכנו.
היינו עייפים אחרי 7 שעות של עליות וירידות אבל המחנה המתין לנו בנקודה שקבענו מראש ובלית ברירה צריך להמשיך. הנוף, שעד עתה היה פתוח והררי, מתמלא בצמחיה ובנחלים וליתר דיוק נחל אחד, מרהיב ביופיו, בעוצמת זרימתו ובתוואי המשתנה שבו הוא זורם. שביל ההליכה מאבד את שפיותו וחוצה את הנחל ללא הרף, רק על מנת לנסוק למעלה לגובה של כמה עשרות מטרים ולהשקיף על הנחל ממעוף הציפור ושוב לצלול למטה ולחצות את הנחל וחוזר חלילה. למזלנו, גובה המים אינו בשיאו וניתן לחצות את הנחל בדילוגים מאבן לאבן. קרן ולילך רואות בזה הרפתקה וישר קופצות מהסוסים שלהן כדי לא להחמיץ את הפעילות. ארז הוא העוזר הראשי ומושיט יד מסייעת לכל הבנות שלו בזמן החציות. הבנות לא מחכות לנו, ממשיכות קדימה בנחלים רדודים, מחזיקות ידיים ושרות "אנחנו הולכים בנחל" בלחן מאולתר, עד ששוב מגיעים למעבר שבו הן זקוקות לעזרה. כאשר המעבר אתגרי מדי אנו מפרידים בין הבנות וארז מעביר את לילך על הידיים. הבנות עצובות להיפרד ואנו שמחים לראות כמה כיף להם ביחד. על גדות הנחל צומח לו שיח עם פרחים ורודים, מדהימים ביופיים וריחם. הוא ילווה אותנו עד סוף המסלול ובהמשך המסע, ואנו לא נתעייף מלהנות ממנו.
כך זה נמשך ונמשך ועם כל היופי שאנו חווים אנו משתוקקים להגיע למחנה. סוף סוף המדריך מכריז שהמחנה במרחק של חצי שעה הליכה. אנו משחררים אותו כדי שיגיע למחנה לפנינו ויצטרף לצוות להכנת האוכל ושאר הפינוקים. אנו שואלים את הבנות האם הן רוצות להצטרף אל המדריך ולרכב על הסוס, ולהפתעתנו הן מעדיפות להמשיך איתנו. אנו ממשיכים בקצב נינוח, נהנים לראשונה מעצמאותנו ללא השגחתו של מדריך, ועוצרים כל אימת שמתחשק לנו להנות מהנחל או מהפרחים או מהעצירה. בדרך המקרה אנו מגלים שקרן לא מכירה את הסיפור "בגדי המלך החדשים". ארז מספר באריכות ובתאטרליות והבנות מרותקות עד לסוף הסיפור, שהוא בעצם רגע הגעתנו למחנה. השעה 19:30 ואנו מתקבלים בחמימות כגיבורי היום, משפחה שצעדה בגבורה כ-11 שעות ולכולם שלום. לקרן כואבות הרגליים ומיום המחרת נתחיל לשלב מתיחות שלמדתי בשעורי היוגה, בנוסף לטיפולי הרייקי שאני וארז עושים זה לזו לצורך הירגעות וריפוי המקומות הכואבים.
המחנה נמצא על גדותיו של נחל Markha, שעל שמו קרוי העמק, נחל רחב ועוצמתי ביותר שילווה אותנו בימים הקרובים ויארח אותנו בחציות מסעירות. ארוחת הערב היתה מדהימה כרגיל, אך לאחריה בישר לי המדריך בשורת איוב: מחר יש יום ארוך יותר ולכן חייבים להשכים קום. התפשרנו שוב על 06:00 בבוקר. לילה טוב.
מסקיו עד למרקה
כאשר אני חוששת ארז מלא בחדוות חיים. על כל משפט שלי יש לו משפט תגובה שהופך את הקערה על פיה, וזה יכול להיות מאוד מרגיז. לדוגמה, היום אנו אמורים ללכת שעות רבות והוא אומר שזו הליכה מישורית כך שלא תהיה בעיה ללכת מרחק דומה לאתמול. הבוקר מאוד קר והבנות בקושי מסכימות להיפרד מהמעילים, אז הוא מזכיר כמה שזה כיף ללכת בלי שהשמש קופחת לך על הראש. אך הגורל החליט להפוך את הקערה על פיו של ארז, וחמש דקות אחרי צאתנו השמש מתגלה במלוא הדרה ואנו עוצרים למריחות קרמים ארוכות. אחרי כשעה אנו עוצרים למנוחה קצרה ושם פוגש אותנו האוסטרלי, מכרינו הוותיק. הוא שמח לבשר לנו שאתמול המסלול היה בסך הכל 18 קילומטר והיום מחכה לנו מרחק דומה. המדריך שלנו ממהר לתקן אותו שהמרחק היום הוא 25 קילומטר. ארז בהלם אך עם עובדות לא מתווכחים וגם אין דבר שביכולתנו לעשות. גם להגיד "שברו את הכלים ולא משחקים" לא היה עוזר.
המדריך שלנו רומז בעדינות שכדאי להזדרז כי לקראת סוף היום אנו אמורים לחצות את ה-Markah, ובסוף היום המים עמוקים יותר בגלל הפשרת השלגים (זוכרים את החוויה מ-Leh). אנו קמים כדי להמשיך ובאותו רגע מגיעה לעברנו שיירה של סוסי ציוד שמתקדמת במהירות. אני מנסה להזיז את קרן שחוסמת את השביל הצר אבל היא משתחררת ממני בתנועה עצבנית שמלווה במשפט: "אמא תעזבי אותי!". יותר אני לא מספיקה לעשות כלום אלא להיות צופה בסרט האימים שמתרחש לנגד עיני. השביל צר אבל שיירת הסוסים הולכת בטור כפול. בגלל שקרן חוסמת חלק מהשביל, הסוס הראשון מאט את המהירות וסוטה קצת לעבר התהום שמימין לשביל, הסוס שמאחוריו מספיק גם הוא להאיט ולסטות, הסוס השלישי שהולך בטור החיצוני ממשיך להתקדם ולא מבחין שנגמר לו השביל וצונח לתהום. רגע הנפילה גורם לנשימתנו להעתק ואנו מתקרבים בחרדה לקצה. הסוס נפל על גבו ונוזל כחול, בנזין, התחיל להשפך ממיכל שקשור לו לגב. אנשי צוותו רצים למטה לסגור את המיכל, ולפני שהספקנו לסגור את פינו הפעור הסוס קם על רגליו והמשיך ללכת. אנו נסערים אך שמחים שהכל נגמר בכי טוב וממשיכים ללכת.
היום אנו משתדלים ללכת בקצב טוב והשרירים משתפים פעולה וכואבים הרבה פחות מהצפוי. אני מפתחת תאוריה שהגוף מתחזק במהלך הטרק, ועד ליום החמישי כבר נשכח לגמרי מבעיות גופניות, תאוריה שמתבררת כנכונה בהמשך. כדי לעזור לארז בתחום הגופני היתה לאחד מהצוות הברקה והוא מצא שיטה איך להושיב את שתי הבנות ביחד על הסוס. התברר שיש בחלק האחורי של האוכף אפשרות נוחה להאחז, כך שמיקמנו את לילך על האוכף עצמו ואת קרן מאחוריו וניצלנו את הסוס במאת האחוזים. בתחילה הלכנו ליד הסוס למקרה שאחת הבנות תזדקק לנו, וראו זה פלא- הן היו צריכות אותנו כל רגע: אוכל, שתיה, פיפי, קקי וכו`. שוב עצרנו למנוחה וארז אמר למדריכנו להמשיך קצת קדימה כדי לתת לבנות הזדמנות להסתדר לבד ולראות איך זה יתפתח. ובכן, זה התפתח יפה מאוד והתקדמנו באופן משביע רצון. בדרך שוב פגשנו את האוסטרלי והוא סיפר לנו על טרק מעניין שעשה כשהיה ברישיקש אל מקורותיו של נהר הגנגס, ועל איך שהדרך נחסמה על ידי שלג (זה היה במרץ) והוא נאלץ לשוב לאחור ופגש קבוצה של חמישה סאדו (אנשים קדושים שמתנזרים ומתבודדים ומסתובבים ברחבי הודו חיים מנדיבות ליבם של האנשים), שהתגוררו בבית גדול באמצע ההרים, והם ארחו אותו למספר ימים. הוא ממליץ לנו על הספר "Trekking in the Indian Himalaya" של ה-Lonely Planet, ששירת אותו לאורך כל הטרקים שעשה עד עתה. אנו נפרדים כי הוא נחפז להמשיך קדימה ואנו מתעכבים לצלם את ההרים המרשימים והנחל הגועש, אבל האמת היא שגם אנו חסרי שקט ודואגים איך הבנות מסתדרות בלעדינו. אחרי כשעה של עצמאות אנו פוגשים את הבנות והן משתעשעות עם אנשי הצוות ולא מתענינות בנו. למרות זאת לילך לא מעונינת להמשיך עם הסוס וחוזרת למנשא כדי לנום את שנת הצהריים שלה.
מי שמדמיין לעצמו שהלכנו הליכה מישורית חלקה טועה בהחלט. לא קיים דבר כזה בטבע, לפחות לא בעמק Markah, ואנו עלינו וירדנו כל הזמן רק בקנה מידה קטן. הנוף משתנה אט אט ואנו מתחילים לחלוף בתוך חורשות. אחת החורשות נראית כלקוחה מן האגדות ולא היינו מופתעים אם בכל רגע היתה קופצת לעברנו דמות אגדתית כמו גמד או מכשפה. החורשה נגמרת ליד אוהל השתיה ושם אנו מחליטים להשאר לארוחת הצהריים. המקום מקסים ויש דשא רך, נחל קטן וזך שזורם לידנו, ומפנקים אותנו בתה מהאוהל. אנו מתענגים על המנוחה, שומרים מנה ללילך שממשיכה לנום את שנתה וממשיכים הלאה. אחרי כחצי שעה לילך מתעוררת ודורשת את הארוחה שלה. אנו עוצרים לסעוד אותה והפעם הנוף חסר לחלוטין את הגוון הירוק ובו הרי עד ואבנים לרוב, שזורמים דרכם זרמי מים קטנטנים. המדריך מתחיל לבנות גשרון קטן מחלוקי נחל וענפי עץ דקים מעל נחלון קטן. זו דרכו לתקשר עם קרן, ללא שפה, ואכן קרן מצטרפת בשמחה, ובחצי שעה שלילך אוכלת הם שקועים לגמרי בשיעור באדריכלות גשרים והשטת סירות מתחתם.
השמיים מתקדרים אך אנו לא מייחסים לכך כל חשיבות. אחרי הליכה קצרה התחיל טפטוף טורדני, שהפך עד מהרה לגשם רציני. ארז שעט קדימה כדי להביא לילדות את מעילי הגשם שנשארו אצלו בתיק. הגשם ממשיך ולא מראה סימני חולשה ואנו עומדים חשופים ללא מסתור. המדריך מורה לנו להמשיך כי יש כפר סמוך ושם נוכל למצוא מחסה. לאחר כ-10 דקות של הליכה מהירה בגשם הסוחף, לילך על הידיים של ארז, מייבבת במצוקה, אנו מגיעים לכפר קטן רטובים לגמרי, והמדריך פונה לאחד הבתים ומבקש רשות להכנס. הרשות ניתנת מייד ואנו נכנסים פנימה. לפנינו מונח שטיח ובסוף החדר מזרונים לישיבה. מימינו של השטיח מזרונים התפוסים על ידי זקנת הבית ונערה, כנראה ביתה של בעלת הבית. בנות הבית והמדריך מנסים לשכנע אותנו להיכנס אך אנו ממוסמרים למקומנו, חוששים להכנס ולטפטף על השטיחים וגם לא מעונינים להפשיט את הילדות וזמן קצר אחר כך להלביש אותן. בסוף נעתרנו להפצרות ונכנסנו, רק כדי לגלות שכל האזור של המזרונים רטוב והגג שמעליו דולף ללא הפסקה. לאחר שהתיישבנו הביאו לנו תה מהביל שעשה אותנו מאושרים. המדריך לעומת זאת נשאר סמוך לדלת, פניו חמורות סבר, מוטרד בגלל חציית הנחל ומעדכן אותנו שאם מזג האוויר ישאר כך לא נוכל לחצות. אנו כבר עסוקים בנבואות שחורות וקרן קוטעת אותנו בחמלה ואומרת: "מה זה משנה מה יהיה, תהנו ממה שיש עכשיו, אלוהים מפנק אותנו". הסתכלנו עליה בהערצה והחרשנו.
הגשם פסק והודינו לבעלת הבית, מציעים תשלום אך היא סרבה בנימוס. אנו שוב הולכים כמו מקודם, הבנות על הסוס ואנו במרחק בטוח אחריהן. אנו פוגשים קבוצת אמריקאים שהכרנו במהלך הדרך והם מגלים לנו שהם מעריצים אותנו על כך שאנו מטרקים עם הבנות. אנו מצטנעים כלפי חוץ אך בליבנו מעודדים אותם להמשיך. אנו כבר עומדים להפרד מהם ולפתע מבחינים לתדהמתנו בשתי דמויות שוכבות מכוסות לגמרי בבוץ. השוק מתחלף מיד בפרץ של צחוק ובצילומים לרוב. שניים מהאמרקאים פשוט חמדו לצון ומרחו את עצמם בבוץ הסמיך שמילא את האזור על-מנת לשעשע ולהבהיל את שאר החבורה ואנחנו זכינו מן ההפקר. זמן רב אחרי שנפרדנו המשכנו להשתעשע מהמראה ולתהות איך הם יצליחו להתנקות ולהמשיך בדרכם. בשלב זה כבר היינו קרובים לנקודת החציה וההתרגשות אחזה בנו וגם השמש היציצה כדי להשתתף בארוע. הגענו לנחל וחיכתה לנו הפתעה נעימה המים היגיעו רק עד לברכים ולא עד למותניים כצפוי. אנו עוברים בקלות ותוך כמה דקות אנו בצד השני. ארז מעיר בליגלוג למדריך שהוא ציפה ליותר והמדריך מעדכן אותו שהנחל יכול להיות הרבה יותר גבוה ורק הודות לעננים והפשרת שלגים נמוכה זכינו בנחל נמוך. עוד הוא מוסיף שלפני 10 ימים נהרג כאן תייר שנסחף בזמן החציה.
כך נגמר היום שאמור היה להיות קשה, אך בסוף היה קל מהצפוי, ולמדנו שלפעמים אירועים לא נעימים (הגשם שירד על ראשנו) יכולים להתגלות כמבורכים. ואני מאושרת שהלכתי 25 (!) קילומטר ביום אחד.
סוף חלק א` - המשך הטרק בכתבה הבאה! (חכו שתקראו על איך האוהל שלנו הוצף במים...)
