מטיילים בלה
מיד כשנכנסים ללה מרגישים שזו עיר שגדלה בצורה פראית וללא תכנון. ישנו מעין מרכז סביב רחוב פורט הארוך, שמתפתל ויורד בשיפועים לא הגיוניים, כשלכל אורך הקטע המרכזי שלו ממוקמים בתי-הארחה, מסעדות, חנויות אינטרנט וסוכני טיולים למיניהם.
יש גם חנויות מכולת, ועוד ועוד, אבל בעיקר יש סביב המסעדות- חנויות שטיחים וענתיקות של קשמירים. משום מה הם בטוחים כי כל משאת נפשו של תייר מבוגר (שהוא כמובן עשיר מופלג) היא לצאת מלדאק עם כמה שיותר צמר בצורת שטיח או, לפחות, צעיף. לעבור את המכשול הזה בדרך לאיזו ארוחת ערב הפך עבורנו לתרגול יומי בצעידה נמרצת, עם הבעה מסוימת שאין לי שם בשבילה. בסופו של דבר זה עבד, אבל הקריאה מלאת התקווה "צעיף פשמינה ?.." תיזכר לנצח.
מעל רחוב פורט ישנם שני רחובות מסחריים רחבים וחדשים יחסית, ובעיקר שטוחים. לכיוון צפון ישנו מסגד ורובע מוסלמי (מלוכלך אפילו בסטנדרטים של הודו) ומעליו מתרומם הר תלול ועליו הארמון הנטוש של מלכי לדאק, שעובר עכשיו קצת שיפוץ. מזרחה מכאן משתרעות הסמטאות הצרות של העיר העתיקה וכשעולים בהן מגיעים למגרש הפולו, גאוות לה, זה שעוד שלושה ימים יתחיל בו הפסטיבל השנתי של לדאק.
ביומיים הראשונים אנחנו מסתובבות בעיר וסופגות את המראות, הקולות והריחות. לדאקים רבים מאזורי הכפר מגיעים העירה לקראת החגיגות, לבושים- שלא כמו העירונים- בתלבושות המסורתיות, עבות וצמריות, בגווי חום וסגול כהה, אבל עם חגורות וצעיפים בשלל צבעים. על ראשיהם כובעים ומצנפות מדהימים עם קשוטי טורקיז, בעיניהם מבט פראי ומשתאה ומאחוריהם נגרר איזה ילד פרוע למראה שהולך לקבל בגד חדש, או יאק חביב בגודל של ג`יפ עם נזם באף. ומי שלא ראה יאק עובר ליד חנות אינטרנט, שבתוך מאגריה חבוי העולם העכשווי כולו, לא ראה מחזה אבסורד מימיו.
אנחנו עולות למגרש הפולו, דרך הרחובות הצרים של העיר העתיקה. ערבוביה של מגורים ועסקים, חנויות שונות ומשונות. אני מתבוננת לי להנאתי בחלון של חנות עתיקות, כשאני מסתובבת- עיזה שחוטה, על דלפק עץ, מסתכלת לי ישר בעיניים. בניצב לסימטאות יש רחוב רחב יותר, עם חנויות בגדים, נעליים, חייטים וסנדלרים. מקומיים עוטי גלימות וכובעים מוזרים עושים כאן את קניות החג שלהם. כאן, דרך אזור מוזנח למחצה, מגיעים למגרש הפולו, שטח עפר ענקי, מעולף מחום תחת שמש לדאקית עזה. מסביב פזורות סטופות למיניהן בגווני עפר וורודים ועל הכל חולש הארמון על ההר.
ביום השלישי אנו מטיילות למנזר זנסקר שנמצא מחוץ לעיר. עוברים את צ`נגספה, כפר קטן צמוד ללה שיש בו מספר הולך וגדל של בתי-הארחה אבל הוא עדיין נחמד למדי. מצד ימין, למעלה על ההר, רואים את המנזר שמעל לארמון, הפעם מצדו האחר.
מעבר לצ`נגספה הסביבה משתנה, מגלה לפנינו את המראות והנופים הכפריים, כמעט כפי שהיו פה לפני בוא התיירים. בתי כפר נאים ומרווחים, בני שתי קומות, עם צורות מרובעות שמזכירות קצת את הבניה הים-תיכונית. הבתים צבועים תמיד לבן והאלמנט הקישוטי הוא החלונות: חלונות עץ גדולים מחולקים למסגרות, עם גילופי עץ, לעתים צבועים באותו אדום כהה. מקסים. בגבולות שבין השדות, וגם סביב הבתים, שתולות צפצפות ארוכות ודקות (populus nigra, אם זה מעניין מישהו) וגדרות העשויות מלבני בוץ יבשים. הצרוף הזה של גדר חומה בהירה והירוק של הצפצפות ילווה אותנו לכל אורך הטיול בלדאק.
אחרי סבובים וטעויות לרוב, בין שדות שעורה צהובים, צפצפות ירוקות ותעלות מים מפכפכות, מגיעים לגומפה. יחד איתנו מגיעים מאי שם, גם צרפתיה, ישראלי ואמריקני. לשמחתנו מתחילה תפילה ואנחנו מוזמנים להיכנס. עולים במדרגות למבוא וממנו לתוך חדר גדול, עם ציורי קיר, פסלים וסמלים בודהיסטיים, הכל בצבעים חזקים שהאדום על כל גווניו שולט בו, יחד עם כחול עז לא פחות. דומה למבנים הדתיים של סין. בפנים אפלוליות, והתפילה המונוטונית שמתמשכת כמעט ללא שינוי, מלבד הבום האדיר של התוף פה ושם, מזכירה לי שלדאק היא לא סין אלא חלק מהעולם הבודהיסטי.
בדרך חזרה אנו עוצרות במוזיאון קטן שמתאר את החיים המסורתיים בלדאק ואת השינויים האדירים שעברו על תושבי המקום בעשרים השנה האחרונות, מאז שלדאק נפתחה לעולם. אשה צעירה משכילה מתארת את השנוי הזה בעצבות: לא הלדאקים הם הנהנים הגדולים מהשינוי (מלבד, אולי, אלה שבתיהם הפכו לאכסניות), אלא בעיקר הקשמירים (פשמינה) והטיבטים.
ואמנם, כפי שרואים בכל מקום, הקשמירים מגיעים מבחוץ, עם כסף שמאפשר להם להשקיע והטיבטים יודעים לנצל- בעדינות, באינטיליגנטיות ובחיוך- את האהדה העצומה שאנשי המערב רוחשים להם. הלדאקים נותרו, ברובם, בני כפר, רחוקים מההוויה של עולם התיירות. בינתיים.
יש עוד יום אחד לתחילת הפסטיבל ואנחנו יוצאות לטיול בן יום למספר אתרים מדרום ללה.
אתרים מדרום ללה
אינדוס, מהנהרות הגדולים בעולם, היורד מכאן אל קשמיר, עובר את כל פקיסטן ונשפך לים ההודי. הנהר הוא עורק ירוק שמתפתל בחלק המרכזי של לדאק, ומהווה חוט שידרה של התרבות הלדאקית. הכביש הראשי שמחבר את לה עם קשמיר עובר בחלקו המערבי של העמק, ולאורכו ישנן מספר עיירות ומנזרים. ליד לה פונה האינדוס דרומה, וגם בקטע זה מנזרים, ארמון ישן וכפרים קטנים. הקרוב ביותר ללה הוא ארמון שיי, שממרומי הצוק, שעליו הוא בנוי נשקף נוף נהדר של מאגר מים, שדות שעורה וצפצפות.
המנזר היפה ביותר הוא מנזר טיקסה, קומפלקס גדול היושב לו לבדו על הר קטן ומגלם בעבורי את התמונה הטיבטית אותה השתוקקתי לראות: מבנים לבנים הצומחים אחד מתוך השני, מתנשאים בתלילות כאילו הם חלק מההר וחלונות מלבניים בדגם שחוזר על עצמו כמו ריקמה עדינה. מתחת למנזר משתרעים מבני עזר רבים וכן חדרי התבודדות של הנזירים. ניתן היום להגיע עם רכב עד לכניסה למנזר, ולמען אלה שגם שאר המדרגות שנותרו זה לא בדיוק התנסות יומיומית - יש גם קיוסק קטן בו מוכרים הנזירים משקאות קרים וממתקים.
ביציאה מכביש הגישה למנזר אנחנו קולטות קולות שירה וניגשות לשם רק כדי לגלות שטקס סיום בית-ספר נראה בדיוק אותו דבר בכל מקום בעולם. התלמידים שרים ומדקלמים, המורים יושבים או מנסים לעזור, וההורים הנרגשים עומדים בצד כשעל פניהם גם צחוק וגם דמעות.
מטיקסה אנחנו מדרימים ונוסעים ליד הנהר, שכאן הוא כבר מתחפר לעומק של כעשרה מטרים מתחת לגדה הבוצית למראה. לאורך הדרך יש הרבה נוכחות צבאית- מחנות צבא, מחסום ושלטי אזהרה מפני ירידה מתוואי הדרך. כנראה שהגבול הסיני לא רחוק וההודים לחוצים מאוד בקטע הזה. עוברים את הנהר בגשר עם חיילים וכו` ומגיעים למנזר המיס, שהתפרסם בין התיירים בגלל הפסטיבל הקייצי שלו.
המנזר יושב במקום נהדר, בתוך מטעי אגוז ותפוח. בתוך הכפר שלפני המנזר עובר נחל עם גדות תלולות ומתפתלות, והדרך מתפתלת יחד אתו. בבת אחת נכנסים מהשדות הצהובים הפתוחים לתוך סבך מוצלל של עצים גבוהים, כשרעש פכפוך המים מלווה את הבאים.
לאחר טיול בנבכי המנזר, שלו חצר פנימית יפה עם כמה מקדשים לאורכה, אנחנו יורדות למסעדה נחמדה להלל שיושבת מעל הנחל הזורם, בין עצי הפרי. המקום מזכיר לי מקומות אחרים בעולם, ובעיקר מרוקו, בהם בני אדם השכילו ליצור גן-עדן קטן של קרירות וצל, פכפוך מים וקצת אוכל טוב בתוך סביבה מדברית.
וכאן, רבותי, אנחנו אוכלות את הפראנטה הראשונה שלנו (אוי כמה טוב), מלווה בבקבוקי שתיה צוננים של מיץ תפוחים טרי, מדהים בטעמו ובניחוחו.
וזהו סוף הטיול. איזה כיף, לחזור עכשיו הביתה, לבאקט של מים חמים ולארוחת ערב.
