שני אנשים ואופנוע
שלום שלום... קודם כל אני חייבת התנצלות גדולה על זה שאני לא כותבת. אבל יש לי תירוץ מצויין: אני נמצאת בעיר שנקראת לה, שנמצאת בצפון מערב הודו במחוז שנקרא לדאק. האינטרנט פה זה סיפור מההפטרה, רוב היום אין תקשורת וכשיש אז היא מאוד מ א ו ד איטית. אז תבינו... מה איתי? הכל מ צ ו י י ן. פשוט ככה. מה לעשות, אין על מה להתלונן, לקטר, להתעצבן... מה עבר עלי השבוע? ביום שני יצאנו סוף סוף ממנאלי לכיוון לה (לאדק) באופנועים. למה "סוף סוף"? כי כבר לפני שבוע רצינו לעזוב את מנאלי לכיוון לאדק. התכנון המקורי היה שאני אגיע למנאלי ביום שישי, נעשה שם שבת וביום ראשון/שני (שעבר) נתחיל לעלות צפונה ללאדק. נו, טוב, הודו... עוד לא התרגלתי לחוסר תלות בזמן... אבל כמו שאני רואה את האנשים סביבי, סבלנות סבלנות, גם אלי זה יגיע. הכל עניין של זמן.
לאייל ושביב יש אופנוע ושירה ואני שכרנו אופנוע ביחד. עשינו את הנסיעה ממנאלי ללה בארבעה ימים סופנייים, מדהימים. אין מילים לתאר מה עבר עלינו באותם הימים. הנופים היו דבר שאי אפשר להבין או לתאר בכלל. נופים מגוונים בטירוף. ירוק, צהוב, מדבר ופריחה, שמיים בכל הצבעים. והכי חשוב - האדרנלין. לנסוע את הדרך הזו באופנוע זה דבר שקשה להסביר בכלל. מסוכן, כן, מאוד מסוכן אבל אני מאוד מאוד סומכת על הנהיגה של אייל ושביב, אז הייתי רגועה ונתתי לאדרנלין להשתולל.
כשנוסעים שני אנשים כל כך הרבה זמן על אופנוע אחד, מפתחים כל מיני שעשועים וטכניקות מגוונות להפגת השעמום. טכניקה מספר אחת, טכניקה סטנדרטית למדי- שיחות. פשוט מדברים. על מה? על כל מיני דברים, חלקם עניינים מהותיים, על החיים, על העולם, על הבריאה, על האנושות וחלקם עניינים שטותניקיים למדי, סתם קשקושים שמצחיקים ומעבירים את הזמן. טכניקה מספר שתיים, טכניקה מקובלת למדי בקרב הציבור התרמילאי - שירה בציבור. כל בוקר פוצחים בשירה, אני, זו שיושבת על האופנוע מאחור, מלווה את השירה בתנועות ידיים. בהתחלה שרים שירים שכיחים למדי של שלמה ארצי וחבריו, אבל מתישהו המלאי אוזל, ומתחילים לגלות שאת רוב מילות השיר אנחנו לא ממש מכירים ואז, בשלב זה, אחרי שמסיימים את כל השירים מתחילים לחפש שירים בבוידעם, במחסנים האפלים. טוב, נו, מה לעשות, גם השירים האלו נגמרים מתישהו, ואז מתפעלים את טכניקה מספר שלוש- הכר את הנהגים שמסביבך. הטכניקה הזו מאוד מעניינת ומגוונת. לא צריך ידע מוקדם אלא רק לפתוח את העיניים, להסתכל סביב, ולנסות לתקשר עם הנהגים שעוברים ממול. מי שכבר נסע בהודו יבין שכשאני אומרת "ממול", אין הכוונה כמובן, בנתיב הנגדי(כי כל רוחב הכביש הוא פחות מרוחב נתיב אחד בארץ), אלא הכוונה לרכבים ולמשאיות שמגיעים ממש ממש ממולך. אם אתה מעוניין להמשיך לחיות אחרי המפגש איתם אתה פשוט צריך לרדת לשולי הכביש, כלומר, לעפר, לשטח. רגע, רגע, רגע... אייל ואני פיתחנו שיטה נוספת שאולי פה זה המקום והזמן לפרסם אותה, על דפי האימייל שלי. אז השיטה הולכת ככה- כל פעם שמתקרב לעברנו רכב או שמא מתקרבת משאית ענק, אני, זו שיושבת מאחור, שמה חיוך ע נ ק על פני, מרימה ידיים לשמיים, מנופפת בהתלהבות מטורפת לשלום, ולפעמים גם צועקת איזה משפט או קטע משיר. ותאמינו או לא... איך שהנהגים קולטים את ההתנהגות הלא ברורה הזו מצידי, בלי להתחשב בכלל בתנאי הדרך, הם מסיטים את ההגה שמאלה (אל כיוון שולי הכביש), ו... ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר... מבטיחה שזה עובד, אבל אל תנסו בבית.
טוב, תראו, בסך הכל אני יכולה לשבת עוד שעות על גבי שעות ולפרט מה עבר עלינו בנסיעה הבלתי נשכחת הזו. אבל אני יודעת שגם לכם יש חיים, עבודה, משפחה, ולכן אני אשתדל לקצר. ביום הרביעי האופנוע השכור עשה בעיות ונשבר ה"לאגר" (למדתי מילה חדשה). מה נראה לכם שעושים עם אופנוע בעל "לאגר" שבור, באמצע המדבר??? טוב, האמת היא שהיה לנו מעין מזל (אם אפשר לקרוא לזה ככה), נתקענו בתוך בסיס צבאי ("בתוך"??? כן, כן, ההודים האלו בונים את הכבישים כך שהם פשוט עוברים בתוך הבסיס, הרי חבל לעשות עיקוף). אז קפצנו למוסך של הבסיס, אבל... כמובן, מה לעשות, למה שיהיה "לאגר" באיזה חור נידח בבסיס צבאי? בכל אופן לא מצאנו חלק חלופי באזור אז לאחר התלבטות מאוד קשה מה לעשות החלטנו להעלות את האופנוע על טטה (משאית מקומית), במטרה שהנהג ייסע למוסך ליד מנאלי שממנו שכרנו את האופנוע. בנקודה זו למדתי ש"הכל אפשרי בהודו". לקחנו כמובן סיכון שהנהג יברח עם האופנוע ולא ממש יחזיר אותו ליעדו בשלום. הקיצר, סוף הסיפור הוא שהאופנוע הגיע ליעדו בשלום (למוסך ממנו השכרנו אותו). כן, כן, יש על מי לסמוך בהודו.
לה
זהו, אז אני פה ב"לה". האמת היא שאנחנו מתגוררים בכפר מעל העיר, שנקרא צ`נספה. יש פה בכפר מקום שנקרא "בית יהודי", זה כמו בית חב"ד אבל של ברסלבים. אז עשינו שבת פה, כולל תפילה ארוחה והמון המון שירים ושמחה. עוד יומיים אייל ושביב נוסעים מפה לכיוון יפן (לעבוד), ואני ממשיכה לבד. אבל אל דאגה, הכרתי שני חבר`ה וקבענו למחר לעשות טיול אופנעים ומחרתיים לנסוע לאיזה שבוע לאזור שנקרא "עמק נוברה". ששם בכלל אין טלפון או תקשורת כלשהיא (אז יהיה לכם קצת חופש ממני). זהו, הקיצר, מצויין לי פה, פגשתי המון חברה מצויינים. וטוב לי. זהו, תהנו, ואל תדאגו, הכל כ"כ רגוע פה, כ"כ טוב, שאין מה לפחד.
אוהבת ושוב מצטערת על כך שאני לא עונה באופן אישי לכל אחד ואחד. אני אעשה זאת ברגע שיהיה אינטרנט נורמלי (וזה לא יהיה פה בלאדק). אבל תמשיכו לכתוב לי הרבה כמו עד עכשיו כי כיף לי לקרוא ולדעת מה עובר עליכם שם בארץ הקודש...
אני...
