עולים ללאדאק
ביום שישי, ערב סוכות, נחת מטוס של חברת התעופה הטורקית בשדה התעופה בן גוריון. הדיילת הטורקית הסתובבה במטוס צועקת על אנשים לכבות את הטלפונים הסלולרים שלהם, והם צועקים עליה שתחזור לטורקיה כי זו הארץ שלהם והם יעשו מה שהם רוצים. באווירה פטריוטית זו חזרתי לארץ לאחר העדרות של כיותר משמונה חודשים.
את הטיול של אחרי הצבא סיימתי בשלושה חודשים בצפון הודו. המעבר החד בין ניו זילנד הירוקה והחלומית להודו הקשה והצבעונית לא היה קל. אבל לאט לאט התחלתי לגלות את הקסם שבמקום. אחד המקומות המדהימים יותר שהייתי בו היה חבל הארץ לאדאק שנמצא בפינתה המזרחית של מדינת ג`אמו וקשמיר והוא המקום המיושב, המרוחק והמבודד ביותר בהודו.
הדרך היבשתית המקובלת ביותר להגיע ללה- בירת לאדאק, היא ממנלי. באמצע חודש אוגוסט הגעתי למנלי, שם ארגנו ג`יפ שייקח אותנו ללה. למחרת מוקדם בבקר התייצבנו, שישה ישראלים ואנגליה אחת, במנלי הישנה. ארזנו את התיקים על גג הג`יפ ונכנסנו פנימה. אפשר להגיד שישבנו בנוחות יחסית אחרי שראיתי לא פעם כמה אנשים ההודים מסוגלים להכניס לג`יפ קטן.
קצת עייפים התחלנו את הדרך בת 500 הק"מ לכיוון "טיבט הקטנה". הג`יפ טיפס לאיטו במעלה הדרך, ואנחנו מנסים להתרכז בנופים המרהיבים ולשכוח מכאבי הראש והבחילות כתוצאה מהנסיעה הקופצנית וחוסר החמצן. בלילה ישנו לא ישנו באוהלים בסרג`ו, כחצי הדרך, ולמחרת בערב הגענו ללה- כ3500 מ` מעל פני הים (שנמצא הרחק מאוד משם).
לאחר תקופה ארוכה של טיול וטרקים באזורים ירוקים הגעתי לחבל הארץ המדברי והגבוה הזה, אשר מוקף ברכסי ההימלאיה וקראקורם. בלה, אחת המובלעות האחרונות של בודהיזם מהיאנה, ביליתי מספר ימים מסייר באזור, יוצא לטרק בכפרים בסביבה, מאושפז בבית חולים, מבקר בגומפות ובעיקר מנסה להתרגל לחוסר החמצן.
בלה התארחתי בגסט האוס ביתי מקסים (sunam) שנוהל על ידי אם ובת לאדאקיות, משם הלכתי כל יום לאינגליש בייקרי, שהיתה מנוהלת על ידי מהגר נפאלי וישבו שם בעיקר ישראלים- מקום נהדר לאכול סנדוויץ חביתה ענק ולשתות תה ג`ינג`ר, לימון ודבש. בדרך ראיתי לא פעם באופק, לא רחוק בכלל, שרשרת הרים גדולה שהר אחד מתרומם מעל כולם. הסטוק קנגרי נראה מאד מרשים מכל זווית שלא תסתכלו עליו, אך גם מרתיע קצת בגובהו.
כיוון שגם אני וגם אורן- שותפי למסע, היינו בריאים באותו הזמן (מקרה נדיר בהחלט) החלטנו לצאת לטרק קצת יותר נועז ממה שעשינו עד כה. היה לי ברור שהסטוק קנגרי המרשים הוא המשימה המתאימה. נפרדנו מחברותינו למסע ומיד יצאנו לבירורים וארגונים במרכז העיר. השכרנו שק שינה, אוהל ומזרוני שטח ולמחרת ירדנו אל תחנת האוטובוס המרכזית יחד עם עוד בחורה ישראלית שהצטרפה אלינו.
יוצאים לדרך
ארזנו את שלושת התיקים על גג האוטובוס ולאחר ויכוח קצר עם הכרטיסן, עלינו בעצמנו על הגג. הרוח נושבת בפנינו, אנחנו בוהים בנוף המדברי ומתכופפים כל פעם שיש כבל חשמל או ענף של עץ. לאחר כשעה הגענו אל הכפר סטוק. ירדנו בתחנה האחרונה על יד ה-treking point. שם הקמנו אוהל על פיסת דשא ליד נחל קטן.
התעוררנו מוקדם בבקר וגילינו מה פשר הרעשים ששמענו במשך הלילה על יד האוהל. כלב בן כלבים גנב לנו את שקית הלחם הטיבטי. קללנו קצת עד שנרגענו ואז ישבנו לחכות לילד מקומי שסיכמנו איתו אתמול שהוא בא היום בבקר עם שני חמורים לסחוב לנו את הציוד. הילד לא הגיע ובנתיים ראינו קבוצות של אירופיים יוצאים לדרך עם מדריכים, טבחים, ציוד טיפוס ועוד הרבה דברים שלנו לא היה.
לאחר שנמאס לי לחכות, יצאתי לסיבוב בכפר לחפש אחר אתונות וחזרתי עם ילד שהבטיח להביא תוך זמן קצר שני חמורים. הזמן הקצר הפך לארוך אך לבסוף הגיע הנער עם חמור וחצי. העמסנו את הציוד על החמורים העקשנים ויצאנו אל הדרך. הנער הלאדאקי הולך קדימה וצועק על החמורים. הוא לא ידע לדבר אנגלית, אך נראה שהוא שלט היטב בשפת החמורים.
לאחר הליכה קצרה, עצרנו לשלם דמי כניסה "לשמורה". הנער והחמור וחצי נעלמו מזמן מעינינו. אנחנו צעדנו די לאט, משתדלים לנשום כמה שיותר חמצן. הלכנו לאורך נהר כשמצידנו נישאים הרים חדים ומדבריים, עד שהגענו לדאבה (מסעדת דרכים קטנה). ישבנו באוהל הקטן, שתינו צ`אי ואכלנו מגי-מן מרק נודלס. בררנו איפה הפניה לכיוון ההר והמשכנו. טיפסנו על מעבר הרים קטן וירדנו ממנו חזרה לערוץ הנהר שהפך בנתיים לנחל. הגענו אחר הצהריים למחנה הראשון, היו שם כמה אוהלים של האירופיים המאורגנים שהתכוננו לארוחת ערב. הם (הטבחים שלהם) סחבו כלוב עם תרנגולות חיות ואכלו כל יום תרנגולת אחת. אנחנו אכלנו מגי, עוגיות וצמפה- סוג של קמח טיבטי שמשתמשים בו להכל, אנחנו עשינו ממנו בעיקר דייסה. לא טעים אבל זול, משביע ומזין.
לפני שהחשיך עלינו כמאתיים מטר במעלה הר שהיה ליד המחנה. כשעולים לגבהים עם דלילות בחמצן מומלץ לא לישון בנקודה הכי גבוהה שהגעת אליה באותו היום, על מנת שהגוף יתאקלם בצורה טובה יותר. ישבנו שם, מתנשפים, אנגלים ושלושתינו, מכינים תה עם הקרוסיניה ההודית. האנגלים צפו בי ובאורן נאבקים בקרוסיניה, בונים סביבה חומה בתקווה שהאש תהיה מספיק חזקה להרתיח את המים. ולבסוף הם התייאשו, התנצלו (במבטא בריטי) וירדו למטה לארוחת הערב שלהם. לאחר שהמים רתחו סוף כל סוף, אנחנו אכלנו שוב מגי ועוגיות.
בלילה פרשנו אוהל ונכנסנו לשקי השינה. בבקר התעוררנו ולאחר תה ודייסת צ`אמפה, שסתמה את מערכת העיכול שלי להמשך היום, ארגנו את הציוד ויצאנו לדרכנו. הלכנו לאט בתוך ערוץ של נחל שזרם לכל אורך הדרך לצידנו. סיימנו את יום ההליכה הקצר בעוד עליה מתונה והגענו למחנה, ממש מתחת להר בגובה של כ-5000 מ`. בצהריים עלינו בתחילת העלייה להר. הנוף של העמק שממנו בנו נפרס מתחתנו. שלג החל לרדת, ואנחנו ירדנו חזרה למחנה תשושים ורעבים מעט, ואני חושב לעצמי שזו פעם ראשונה שיורד עלי שלג, וזו פעם ראשונה שאני בכזה גובה ושיש יותר מדי פעם ראשונה בטיול הזה. אבל תמיד יש פעם ראשונה אז זה לא כל כך נורא.
באמצע הלילה בשעה חשוכה וקרה במיוחד התעוררנו והתארגנו במהירות כדי להספיק לעקוב אחרי שני האנגלים שהיו גם רופאים וגם היה להם מדריך וזה בדיוק מה שהיינו צריכים. הבחורה נשארה במאהל ואורן ואני צעדנו במהירות אחרי הרופאים. המדריך שלהם הוליך אותם די מהר, ואנחנו שהיינו רגילים עד כה בטיול ובכלל בחיים ללכת לאט ולנסות להמנע עד כמה שאפשר מפעולות שדורשות אנרגיה או חמצן, התקשנו לעמוד בקצב. אחרי שעה בערך מצאנו את עצמנו לבד בחושך, לא כל כך מבינים מהי הסיבה המדויקת שיצאנו באמצע הלילה. חוסר החמצן גם הפך את הרצון העז שהיה לי לכבוש את הפסגה לרצון עז לשכב על ספה בבית חם ולנשום אויר עם 21 אחוז חמצן. הפנס ההודי שלי התקלקל מיד שהדלקתי אותו והפנס היוקרתי של אורן התקלקל עשר דקות אחריו. אני סבלתי מכאבי בטן והחלטתי ולהסתובב ולחזור. אורן שהיה נחוש בדעתו ללכת קדימה, הציע שנתקדם עד לקרחון ונחכה לזריחה ואז נחליט באור יום על המשך הדרך. מרחוק ראינו סלע גדול על הקרחון שהיה נראה כמו סלע גדול, אבל אנחנו משום מה חשבנו שזו בקתה. בכח מחשבה מוטעית זו הגענו עד לקרחון ונעמדנו על הקרח הלבן לצד הסלע.
השמש החלה עולה מעבר להרים אך עדיין היה די חשוך. מערכת העיכול שלי מנסה לשכנע את המוח, בעל המילה האחרונה, לסגת חזרה למטה. המוח מנסה לנצל כל טיפת חמצן להמשך תפקוד בסיסי של הגוף ומשבית חלקים שנראים לו כבזבוז אנרגיה כגון: חשיבה הגיונית, כושר החלטה והזרמת חום לאצבעות הרגליים והידיים שכמעט קפאו לי מקור. למרבה הפלא חוש ההומור שרד את הסלקציה הקשה במשאבי האנרגיה. אורן מצליח בין שתי נשימות מהירות להגיד לי: "סולו! אין ברירה אנחנו מחרבנים". אורן חוזר להתנשף ואני עונה:" פה על הקרחון!". "כאן ועכשיו!, תראה שאחרי זה יהיה רק טוב". אורן פוקד.
שנינו מבזבזים חמצן חשוב על פרץ צחוק ארוך ופתאום אני מבין שזהו באמת הפתרון למצב הביש שנקלעתי אליו. לא הקור ולא חוסר נייר הטואלט (שגרביים הודיות סרוגות שימשו לו כתחליף) עצר אותנו. ישבנו כעשר דקות אמיצות, ואז התרוממנו, והשמש יחד אתנו, והמשכנו ללכת כשבעיננו נחישות להמשיך למעלה.
הקרחון היה מואר ובכל זאת לקח לנו זמן רב לחצות אותו. התקשינו למצוא את הדרך הנכונה לצדו השני, כיוון שהוא היה מחורץ בנחלים שלא היה לנו שום עניין ליפול אליהם. עקבנו אחרי עקבות שמצאנו עד שהגענו לצד השני, שם היה ברור לנו שמתחילה עליה תלולה ביותר, רק שלא ידענו איפה השביל ומאיפה לעלות. התחלנו לחפש עקבות שעולות למעלה ואז הגיעו זוג אירופיים מבוגרים עם ציוד טיפוס יוקרתי. הם החלו לעלות למעלה כמעט ממול לקרחון, ואנחנו שהיינו במצב רוח טוב שהעלה לנו את הביטחון העצמי במקצועיות הטיפוס שלנו, עלינו בדרך אחרת קצת מצד שמאל.
העלייה התלולה בשלג הייתה מתישה, וכשהגענו לראש הגבעה גילינו שהמטפסים המקצועיים בחרו בדרך הנכונה ואנחנו פחות. חתכנו על דרדרת סלעים לעבר הדרך הטובה. השביל לא היה מושלג יותר מדי, אך היה תלול מאד, ומיותר לציין שככל שעולים יש פחות חמצן באוויר, וככל שהיה פחות חמצן באוויר היו לי יותר מחשבות סופניות.
עלינו לאט, וכשאני אומר לאט אני מתכוון ממש בהילוך איטי. ניסינו לעשות היפר ונטילציה- מילה יפה להתנשפות כמו אישה בהריון. לאט לאט נכנסנו לקצב הליכה ונשימה מונוטוני.אני הלכתי מקדימה, צועד כמה צעדים, נח קצת, ושוב צועד. מנסה להתרכז בנשימות. אורן הלך כעשרים מטרים מאחורי משקיע בהיפר ונטילציה מהירה במיוחד.
הזמן יחד אתנו התקדם לאיטו. ככל שעלינו הטמפרטורות צנחו, הצעידה הייתה מתישה והמנוחות הקצרות היו מקפיאות. השביל התלול הסתיים, חיכיתי לאורן על פסגה שלרגע או יותר קיוויתי שתהיה הפסגה המיוחלת. אורן הגיע, בקושי נושם. אמרתי לו שאני חייב להמשיך לפני שאקפא. הדרך נעשתה עוד יותר תלולה ומסולעת, היה צורך להשתמש בידיים מדי פעם. הרופאים הבריטיים חלפו על פני בדרכם למטה והפצירו בי לא לעלות ללא גרזני קרח, כי יש קטע קשה בהמשך.
מגיעים לפסגת ההר
תפסתי סלע חד כתחליף לגרזן, באותו הרגע זה היה נראה לי אלתור מחוכם ביותר, והמשכתי לעלות. השביל נעשה מושלג. אני התקדמתי, מחכה לקטע הקשה ותוהה מה כבר יכול להיות יותר קשה. זיהיתי את אורן כמאה מטר מאחורי, אז עצרתי להמתין לו, בינתיים עולות בי תמונות מהסרט "לחיות"-סיפור אמיתי על מטוס עם קבוצת שחקני רוגבי שמתרסק בהרים והם נאלצים לאכול זה את זה כדי לשרוד. אורן הגיע וקטע את מחשבותיי. התקדמנו ביחד עוד קצת עד שזיהינו מעלינו דגלי תפילה טיבטיים שמסמנים את הפסגה. עלינו במהירות מדהימה (כמובן באופן יחסי) והגענו סוף כל סוף למחוז חפצנו.
לאורך כל הדרך לא הייתה ולא נקודה אחת שבה מישהו מאתנו (או מישהו שפגש אותנו בדרך) האמין שנזכה לעמוד זה לצד זה על פסגת הסטוק קנגרי (6123 מ`). שמחים ותשושים הבטנו בנוף. לאורך כל הדרך היה מעונן ואיך שהגענו לפסגה, ממש לכבודנו התבהר למספר דקות. לאחר כמה צילומים בפוזות שונות התיישבנו לנוח. אני לפתע נזכרתי שלא אכלנו כלום כבר יותר מעשר שעות ואורן נזכר שהבאנו וויסקי. סיימנו במהירות את הנוזל המשכר. מחקר שנודע לי עליו לאחר הטיול אומר שלא מומלץ לשתות אלכוהול, במיוחד וויסקי תוצרת הודו, בגבהים עם בעיית חמצן, במקומות שהטמפ` בהם מתחת לאפס ועל בטן ריקה.
אני מניח שכל אחד יכול די בקלות לדמיין איך הייתה הירידה מההר. איך שלא היה, לבסוף הגענו כמעט עד למטה עד שפגשנו בחור ג`ינג`י אמריקאי שכיבד אותנו במשמשים מיובשים. מחוזקים מהמשמשים המתוקים ירדנו עד למטה, חזרה למחנה. החושך ירד ואנחנו נכנסנו לאוהל לישון. בבוקר חזרנו עד לכפר ביום אחד, הירידה הייתה קלה בהרבה מהעלייה. מהכפר עלינו על אוטובוס חזרה ללה. שמחים מההצלחה ושפע החמצן באוויר סיימנו את הטרק בארוחה בשרית במסעדה טיבטית.
לסיכום אני ממליץ בחום על הטיפוס לסטוק קנגרי. זהו הר בעל גישה נוחה, ואני חושב שזה גם אחד המקומות הכי גבוהים שאפשר להגיע אליהם עם טכניקה מינימלית בטיפוס הרים.
כמובן שזה לא משחק ילדים ויש לנקוט באמצעי בטיחות כגון: ציוד טוב, ברור תחזית מזג אוויר, התאקלמות טובה לגבהים והכי חשוב לא להתבייש לרדת באמצע אם צריך.
סך הכל החיים טובים (אפילו עוד יותר כשמטיילים) אז צאו לדרככם.
