הכפרים באזגו ואלצ'י
למחרת אנחנו נוסעות לטיול בעמק האינדוס, והטיול הזה מתגלה כנפלא. הטיול הוא לאורך הדרך שהולכת מלה מערבה, לכיוון קשמיר. אנחנו בוחרות בטיול של יום אחד עד ליקיר, מטעמי תקציב (אנחנו נוסעות לבד וזה די יקר) וכבר באמצע היום מצטערות על כך, כי הדרך עצמה והכפרים סביבה פשוט מקסימים. טיול של יומיים, או יותר אם חשקה נפשנו, היה מביא אותנו אל מנזר לאמאיורו השוכן בראש ההר. אולם גם כך הטיול מלא מראות שלא ישכחו.
מעבר לשדה התעופה של לה נפתח עמק רחב ידיים, כולו שדות ירוקים ועצים, שבו זורם נהר האינדוס. מיד אחר כך הדרך נכנסת אל בין ההרים והנוף שוב צחיח וחום, עד שהנהר מתגלה שוב, והפעם הוא צר ועמוק, שוצף בין מדרונות תלולים. מדרום לו מתרומם רכס הזנסקאר ומצפון- רכס לדאק. אחרי מספר קילומטרים מגיעים למפגש הנהרות אינדוס וזנסקאר, שצבע מימיהם שונה.
הכפר הראשון על הדרך הוא באזגו, והוא עוצר נשימה ביופיו. הכפר משתרע משני צידיו של הכביש הראשי (שכאן הוא ברוחב של דרך כפרית), כשמצד שמאל הבתים דחוקים בין הדרך לבין מצוק מדהים בגווני חום, סגול, וירוק, ומצד ימין הכפר גולש לו לאטו בטרסות עטויות מטעים עד לשדות שבעמק, בו זורם הנהר. לאורך הדרך ישנה תעלת מים מוקפת שיחים ועצי פרי, ואנו עוצרות ליד סטופה לבנה קטנה. בקול שכשוך ופכפוך המים זורמים מטרסה לטרסה, משקים בדרכם את מטעי האגוז והתפוח, את השדות ואת האנשים. הבתים הבנויים במורד הם נאים ומרווחים, צבועים לבן, וערימות של קש וחציר על גגותיהם, אולי כהגנה מפני החורף הקשה שעוד מעט יגיע. יש שלווה גדולה באוויר, תחושה שהחיים זורמים כאן בקצב שעדיין לא השתנה. כפרים קטנים יותר מופיעים, עוטפים לפתע את הדרך בבתים, חנויות, תחנת אוטובוס וקצת אנשים. הכביש מטפס במעלה גבעה והמראה למטה של השדות והבתים נפלא. ושוב חוזרים למדבר החום, שמזכיר קצת את סיני (לו בסיני היה זורם לו נהר שכזה), והדרך ממשיכה בפיתולים גדולים וזה נפלא, כי בכל פניה נגלה מבט אחר של ההרים האדירים שמתנשאים מעלינו ושל הנהר שזורם מתחתינו. מגיעים אל גשר מסבך חדש, עוברים לצד השני ומטפסים, מעל מרחבים צהובים, אל הגדה הדרומית. והנה אנחנו באלצ`י !
אלצ`י הוא כפר מפוזר ודי מוזר, שהפך למעין מרכז תיירותי בקטע זה של העמק. יש בו מספר בתי הארחה נחמדים וגומפה יפה מאוד, היושבת ממש מעל הנהר. דבר ראשון הלכנו לאכול ארוחת צהריים בצל סככה, בגינת פרחים רבת חן של גסט האוס קטן ונעים (200 רופי) והזמן עבר עלינו בנעימים, עד שהגיעה השעה ללכת לראות את המנזר. בירידה למנזר תופעה שעוד לא ראינו בלדאק - רחוב קטן של חנויות עתיקות ואמנויות, ודוכנים מקורים עם אותה הסחורה, שעוד מעט יהפכו לחנויות גם הם. למרבית הפלא כאן, בכפר קטן הזה, מצאנו דברי אומנות יפים ובעלי ערך יותר מאשר בלה. בהמשך, ברחבה הקטנה שלפני הירידה למנזר - עוד דוכנים, בעיקר של מזכרות, פיצ`פקעס למיניהן וקלטות של מוסיקה לדאקית. אל המנזר לא ניתן היה להכנס באותה שעה, אז ירדנו בשביל המוליך אל הנהר. השביל מוגבה מעל המדרון, מצדו האחד חומות הבנינים של המנזר ומצידו האחר- על כל המדרון - עצי פרי שעדר קטן של עזים רועה ביניהם. כשמגיעים לנהר השביל פשוט נגמר בכמה סטופות כשמאחוריהן רק מצוק שנופל עשרות מטרים אל תוך המים הגועשים של הנהר. מקום מדהים.
מאלצ`י אנחנו ממשיכים בכביש הראשי, כשלפתע הנהג נכנס לתוך וואדי ומתחיל לנסוע על דרך עפר זרועת אבנים. חבורת נשים בכל הגילאים, בשמלות צבעוניות וכובעים שלא מהעולם הזה, באה מולינו, מחייכת, וחולפת לה הלאה בדרכה לכביש. אני נשארת במין דממה פנימית, כמו שזה קורה לי כאשר איזו אמת מופשטת ממחישה עצמה במציאות. התחושה החזקה שלא הן, ההולכות ברגל באמצע שום-מקום, הן המוזרות, ולא הן, הלובשות את הגלימות האלה הן ה"מיוחדות"- אלא אני, הבאה מבחוץ, הכלואה בתוך הרכב, היא המוזרה והשונה. הן הולכות להן בשמחה בשביל המוכר להן, מפטפטות וצוחקות. הן במקומן הטבעי, ומה אכפת להן שיש עולם ענקי ולא מוכר מעבר להרים האלה
מנזר הנשים גוליצ'ן ומנזר ליקיר
הוואדי הולך וצר עם העליה בגובה, מופיעות טרסות בנויות עם מים זורמים לאורכן, ולאט לאט נהיה יותר ויותר ירוק, עד שאנו עומדים בכניסה למנזר הנשים ג`וליצ`ן (Julichen), היושב על גדת הנחל הקטן, על מדרון שעצי תפוח ענקיים סוככים עליו. עולים למעלה ואין נפש חיה. מאחורי מבנה הכניסה העתיק יש כבר מבנה מגורים חדש, אבל כל השאר נראה כאילו הזמן עמד מלכת. בתוך חצר פנימית שכל איכר בפרובנס היה גאה בה (בעצם כל צימר בגליל) מפוזרים כלי עבודה חקלאיים מעץ ומתכת ועצים להסקה. על רצפת החצר פזורים לייבוש משמשים כתומים ועל הגג זרדים וערמות חציר. ביציאה אנחנו עומדות קצת מתחת לעצי הפרי וזוללות משמשים קטנטנים ומתוקים. במורד הנחל אנו חולפים על פני שני זקנים, ולמראה פניהם עוצרים ונותנים להם טרמפ עד לכביש. אהוביק כמעט מתעלפת מהריח (יאקים ?) אבל שמחתם התמימה שווה הכל. כשהם הולכים לכיוון הכביש עוברת עוד קבוצת נשים במיטב בגדיהן.
מכאן אנו מתחילים לשוב, אך קודם סוטים שוב מהדרך לבקור במנזר ליקיר. המנזר יושב גבוה מעל עמק פורה, שדות ועצי פרי. כל המדרון מעובד בטרסות שמים זורמים בהם, ואנו רואים גם נשים וגברים עובדים בהם. עוד פיתול ואנחנו בשער המנזר, ממנו עולים ברגל אל קומפלקס גדול, עם בניינים רבים, חדרים, מעברים ומדרגות. על הכל חולש פסל ענק מוזהב של בודהה. אם כל הזהב הזה לא מספיק, הם גם צובעים כאן את המבנים בצבע צהוב עז, בנוסף ללבן והאדום הרגילים. התוצאה, על רקע כל הנוף המרהיב מסביב, פשוט יפיפיה.
למטה מהמנזר השדות נפרשים ונצבעים בגוונים החמים של השמש המנמיכה. יותר ויותר אנשים נראים בדרך או בשדה, מסיימים את עמל יומם. אנחנו עוברים את כל הדרך חזרה בנעימים וקצת לפני לה מתחילה שקיעה נפלאה. אני צמודה לחלון האחורי, ונפשי ממש יוצאת למראה ההוד וההדר של כל גווני הכתום והזהוב, היורדים אט אט ועוטפים את ההרים הגבוהים בעולם.
שלום לך לדאק
בערב האחרון שלנו אנחנו הולכות לאכול במסעדה נחמדה שרק הבוקר גילינו, על הגג של בנין החנויות מול הבנק. מסביב למעקה הגג, באדניות, פרחים ופנסי תאורה. לקראת השקיעה יורד אור וורוד מופלא על ההרים ועל הארמון שמולנו. כל באי המסעדה פונים להתבונן בשקיעה ודממה יורדת על המקום. אנחנו אוכלות בשקט, בנעימות, וחושבות לעצמנו איזה סיום נהדר לשהותינו בלדאק הוא הערב הזה. אחר כך אנו חוזרות למלון ונכנסות ללובי (שמלא בקרובי משפחה של בעל הבית, כולם מרותקים למשהו הודי בתכלית בטלויזיה) להזמין לנו הסעה למחר בבוקר לשדה התעופה.
שמחות וטובות לב אנחנו הולכות לחדר. הלילה קר ויבש, הנחל מפכפך, ושמי הבדולח השחורים מעטורים ביהלומים. אנחנו יושבות עוד קצת בחוץ ומתבוננות בהם ואז הולכות לישון. וכך עבר עלינו בנעימים ה- 11.9.01.
למחרת בבוקר, בשדה התעופה, המוני אנשים, רובם שוטרים וחיילים. בניגוד לרישול הרגיל בודקים לנו את המטען פעמיים לפני צ`ק-אין, ברנטגן וידני, עושים עלינו בדיקה גופנית, בודקים עוד שלוש פעמים את תיק היד, כולל ריקון תוכן מלא. מחרימים לי מצית וכפית פלסטיק. סוף סוף אנחנו בשדה, המומות לגמרי, לפני העליה למטוס. עשרה מטר לפני המטוס עומדות שתי בוטקעס מאולתרות- אחת לנשים והשניה לגברים - ואנחנו עוברות עוד בדיקה גופנית. עכשיו אנחנו בטוחות שקרה משהו, בקשמיר כמובן, ונראה לי ששאר הנוסעים תמימים כמונו.
במטוס, מרווחות בכסאותינו, אני מושיטה יד לעתון, הראשון מזה 17 יום. הכותרות משונות, נראות כמו פרסומת לסרט של שווארצנגר. אני מסתכלת על אהוביק והיא עלי, לא מבינות מה בדיוק אנחנו רואות. שקט במטוס, ותחושת האי-ממשות הולכת וגוברת, כמו צפיה בסרט אסונות ללא סאונד. לוקח לנו שלושה ימים במלון בדלהי להחליט להמשיך בטיול.
