הבית היהודי בלה

כששבנו מהטרק גילינו כי נפתחה העונה, ותנחשו בזכות מי? נכון, בזכותינו הישראלים. העיר לה הפכה בין לילה להיות מעוז ישראלי והשפה העברית נשמעת מכל הכיוונים. כעת הבנתי למי חיכו כל המסעדות ובתי הקפה שהיו בשלבי פתיחה ראשוניים והחנויות שהיו בשלבי בניה, וסוכנויות הטיולים הרבות מספור. הם חיכו לפתיחת הכביש ממנאלי ללה ולנחשול הישראלים, שיתחיל לזרום מכיוון מנאלי. רבות מהמנות בתפריטי המסעדות לקוחות מעולם הגסטרונומיה הישראלי. אפילו מנות כמו זיוה, שנעלמו מהמפה בארץ, נשמרו להן בבועה של לה, וכמובן מנות כמו חומוס, ג`חנון, לאפה עם בשר ועוד. אך יותר מכל אתרי הבילוי, חיכו לישראלים בבית היהודי.

הבית היהודי, שנמצא ברחוב הצ`אנגספה המוביל ללה, צמוד למסעדת SHELDEN המקסימה, הוא מקום הפתוח 24 שעות. כאן ניתן להניח תרמילים בזמן שמחפשים גסטהאוס או לקבוע מפגשים עם חברים. כל יום ב-20:00 יש ארוחה חמה חינם והרצאות בנושאים מרתקים המציגים את חוכמת היהדות והחיים מכל מיני כיוונים חדשים ומרתקים. יש גם שירים וניגונים. זה מקום לקבל מידע מעניין על טרקים, להכיר חברים חדשים ולקבל עזרה ויעוץ בכל נושא שהוא. ארז למשל קיבל טיפולי רייקי ורפלקסולוגיה כאשר נתפס לו הגב. לפעמים מתארגנות גם סדנאות בתשלום. ביום שישי בבוקר מגיעים בנים ובנות לעזור בבישולים לקראת השבת, ובזמן שהידיים עובדות מתפתחות להן שיחות מעניינות, חובקות עולם והודו.

 קבלת השבת זה אירוע מיוחד במינו. עשרות ישראלים מגילאים 20 עד 60 נדחסים בבית/אוהל היהודי, שרים, מתפללים, אוכלים וצוחקים ביחד. מתרחש גם נס סיר האוכל והוא מספיק לכולם, לא משנה כמה אנשים הגיעו. ולאוכל כמובן יש טעם של בית, ממממממ... לא משנה כמה ישתדלו המסעדות של לה, הן לא תוכלנה להתחרות במרק עם שקדים וקניידלך. אחרי האוכל תורם עזרי, מקים הבית היהודי, מזון גם לנפש בדמות סיפורים מרתקים והסברים מאלפים על פרשת השבוע. הבית היהודי פועל ברוח של זרם חסידי הרבי נחמן מברסלב, המתבסס על ראש פתוח, קלילות ושמחת חיים, ואפילו לנו, הרחוקים מהדת, נעים מאוד לשהות במחיצתם. בשבת בבוקר יש קריאה בספר התורה שהובא במיוחד מארץ הקודש, בצהריים יש חמין ובערב יש שירים וניגונים לקראת מוצאי שבת. אנו באים הרבה בזכות הסיפורים שעזרי מספר. הבחור פשוט רב אמן בסיפורים ומתבל אותם בנגינת גיטרה, בחיקויים ועוד. להבין את מוסר ההשכל של הסיפור, זו משימה לא פחות מעניינת. בסיום הכתבה ארז ישלב סיפור מסיפורי ה"בית היהודי", באדיבותו של עזרי.

לתחילת הכתבה

השפעות פתיחת העונה

חוויה נוספת שהביאה פתיחת העונה קשורה להתחממות האוויר ולהשפעת הפשרת השלגים על זרימת הנחלים. ראינו במו עינינו כיצד נחל תמים למראה שעובר מתחת לצ`אנגספה באמצע הדרך ללה, הופך לנהר גועש שרוצה להרוס ולבלוע כל מה שעומד בדרכו. בבוקר, לאחר לילה קריר, חזר הנחל להיות חביב למדי אך לקראת אחר הצהריים החזירה אותו השמש למצבו הסוער. ממש דוקטור ג`אקל ומיסטר הייד במצב צבירה נוזלי. התופעה מוכרת וחוזרת על עצמה כל שנה, רק שהפעם, בגלל החורף הממושך וכמות השלג שהצטברה, היא היתה בעוצמה גבוהה יותר. כמו תיירים ותושבים רבים התאספנו כמעט כל אחר צהריים על הגשר והסתכלנו בהשתאות על הנהר השוצף מתחתינו. לאחר מספר ימים החלו הקירות של גדות הנחל להתמוטט ולהתערער במספר מקומות, ומייד ראינו איך העם הלדאקי מתגייס ומארגן שקי חול למניעת שטפון וחיזוקים עם חוטי ברזל. לבסוף, לאחר כשבוע, נרגע הנחל ותשקוט העיר לה.

פתיחת העונה הביאה עימה גם שלל של קורסים וסדנאות, כגון: יוגה, רייקי, מסאג`ים ומדיטציות למיניהם, וכן ויפאסנה (סדנת שתיקה) של סופי שבוע או של 10 ימים. אנו עברנו דירה מ-Oriental גסטהאוס, המרוחק מהפעילות, לחדר בבית פרטי, שנמצא במרכז הצ`אנגספה ובלב הענינים. חדרנו מרווח וכולל שידה נוחה לאיכסון הבגדים, ציפיות עם רקמת יד ומקלחת עם מים חמים, ועיצוב שלא מבייש כל בית ישראלי שמכבד את עצמו. בעלי הבית מקסימים וחייכנים ומוכנים לעזור בכל בעיה, והמחיר - כמו ב-Oriental - הוא 400 רופי. הפתעה נוספת חיכתה לבנות בדמותו של חתול שחור ומפואר שזכה מיד למנה של חום וליטופים, ונענה בשמחה להזמנה למיטתנו בלילות ההתאקלמות הראשונים. דרך אגב, התפריט שלו כולל חתיכות בצק!

ובכן, אנו חיים כעת במרכזה של חגיגת החיים. צמודה לביתנו סאונה מפנקת ובאחד מימי הגשם שנחתו על לה נמלט לשם ארז לשעה של חום ואדים, עם עוד שלושה חבר`ה ישראלים שהכרנו. במתחם הסאונה יש גם כיתה שבה נערכים שעורי יוגה (בבקרים) ומדיטציה (אחר הצהרים). אני מתייצבת בכל בוקר ב-8:25 בכיתת היוגה, ולהבדיל מכיתות היוגה בארץ, כאן נכנסים מקסימום שישה אנשים כך שהמורה, אנגלי חתיך, יכול להעניק תשומת לב ראויה לכל תלמיד. אני התקדמתי בשבוע וחצי יותר מבשנתיים שלמדתי בארץ, אולי בזכות האוויר של הודו. בכל אופן, הצלחתי לעשות את הגשר הראשון בחיי!

ארז בחר ללמוד רייקי 1. הוא הכיר מורה מקסים בשם אנאנד, שמלמד גם יוגה לסוגיה השונים. בביקור ההכרות הראשון הוא וקרן ערכו "תחרות" של תרגילים מסובכים בהתעמלות אומנותית ויוגה. המורה ניצח בנקודות וקרן מאוד התרשמה מביצועיו ורצתה מאוד ללמוד את הטכניקה שלו.

ארז סיים רייקי I מלא התלהבות והחל לעשות טיפולים לחברינו וכולם דיווחו על תחושה של ריחוף אחרי הטיפול. שנינו ביחד החלטנו להמשיך וללמוד רייקי II. אתם אולי שואלים את עצמכם איך עוזבים את הבנות לכמה שעות במשך שלושה ערבים ברציפות? ובכן, לכל ערב מצאנו פתרון אחר. בערב הראשון שמרה על הילדות חברתי הדס, אותה הכרתי כאן ומאוד התקרבנו. ביום השני אורה, בעלת "הבית היהודי", עשתה את המלאכה. ביום האחרון נותרנו ללא בייביסיטר אבל זה לא ממש בעיה בתקופה הזאת בלה. יש כאן הרבה בחורות ישראליות שאוהבות ילדים ומתגעגעות לאחיינים שלהן או לילדים להם עשו בייביסיטר בארץ, וכך הכרנו את עדי, שהיא וחבריה עשו עבודה למופת ואפילו אירחו את קרן ולילך ביום ההולדת שהם חגגו לאחד מהחבורה. ואיך סיכמה קרן את שלושת הימים האלו: אמא, אבא, אני רוצה עוד ביביסיטר...

 חשבתי שכאן אסיים את הכתבה על השבועיים המפנקים בלה ואצא לטרק בן תשעת הימים ב-Markah Valley, אולם קרה דבר בלתי צפוי. עננים כיסו את לה וארובות השמיים החלו להמטיר עלינו גשם. ברגע שהגשם התחיל נראה כאילו הוא לעולם לא יפסק. היינו אמורים לצאת ביום חמישי לטרק אך מפאת מזג האוויר החלטנו לדחות והודענו לבעל הסוכנות, שאם מזג האוויר לא יתבהר עד יום ראשון אז מבטלים את הטרק לגמרי ונוטשים את לה לטובת מקומות חמים יותר. בינתיים חנכנו את מעילי הגשם ושרצנו בשני בתי הקפה הסמוכים לביתנו. הבחנתי שם בתופעה מעניינת ומועילה: ישראלים רבים, בנים ובנות כאחד, מכורים לסריגה. מהם למדתי לסרוג עם האצבע, קניתי חוטי צמר והתחלתי לסרוג פונצ`ו לאחת הבנות. להפתעתנו ולשמחתנו התבהר לבסוף מזג האוויר ביום שישי, וביום שבת יצאנו לטרק עליו תקראו בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

אז מה עם הבנות לאחר חודש ימים בהודו? 

קרן טוענת שהיא לא אוהבת את הודו. כאשר שואלים אותה למה היא לא מצליחה, ובדרך כלל גם לא מעונינת לתת הסבר. אני חושבת שהיא כנראה מאוד מתגעגעת לחברים שלה מישראל. לילך עדיין בגיל שהיא חיה כל רגע בפני עצמו ונראית מאושרת רוב הזמן, אבל גם לה יש רצף שאלות שנשמע כך: אמא/אבא איפה אנחנו?- בהודו. למה?- כי... (פה אנחנו מסבירים) וכי? (אנחנו ממשיכים להסביר...) וכי? וכי?...

 הידע של קרן ביהדות ואלוהים העמיק בזכות הביקורים הרבים ב"בית היהודי", וכך גם הידע שלה באנגלית. היא שואלת אותנו לפירוש של משפטים שהיא שומעת אותנו אומרים, ואם היא רוצה להגיד או לבקש משהו, היא מבקשת את עזרתנו בבניית המשפט. לפעמים יוצא לי לשמוע אותה עונה לבד ואני נדהמת מהמהירות שבה היא לומדת. פעם אחת גם שמעתי את לילך אומרת "Common קרן". אני גם רואה שהן הפכו להיות מאוד עצמאיות ומשוחררות, מכירות בקלות אנשים חדשים וישר מתחילות לשחק איתן. מחסום השפה לא מפריע ולפעמים אף עוזר.

לתחילת הכתבה

מספר עצות פרקטיות

  • אין כאן מגבונים, כך שלמדנו להרטיב את נייר הטואלט לניגוב הטוסיקים העדינים.
  • למדנו גם לקחת איתנו נייר טואלט לכל המסעדות וההסתובבויות, כדי לא להיתקע "עם המכנסיים למטה" כשמופיעה הדרישה לקקי.
  • לילך התנגדה נחרצות לרחצה במימי המקלחת שזורמים מלמעלה ואמבטיה אין בנמצא, כך שלקחנו דלי גדול מבעלי הבית ואליו היא נכנסת ומתרחצת בשמחה.
  • אחרי שגילינו שכביסה זה עסק יקר התחלנו לכבס בעצמנו באמצעות סבון כביסה מעולה שמצאנו. אולי זה לא כמו לכבס במכונה אבל הבגדים יוצאים נקיים. נחמד גם לראות את המקומיים עושים כביסה במימי הנחלים הזורמים כאן לרוב.

לתחילת הכתבה

ולסיום - מסיפורי ה"בית היהודי"

היה היה מלך, ולמלך היה בן יחיד אותו טיפח וגידל עם הרבה חום ואהבה. ואכן הילד גדל והיה לעלם חמודות יפה תואר ומקסים, מלא שמחה ותבונה. יום אחד, בהפתעה גמורה, הבן אומר לאביו המלך: "בוא איתי למעלה אל הצריח, אני רוצה להראות לך משהו".
המלך ובנו עלו למעלה והבן אמר לאביו: "אתה רואה, באופק, את כל המרחקים האלה? אני רוצה לצאת לשם ולראות מה קורה שם". המלך ניסה להניא את בנו אך הבן נשאר בשלו: "אני חייב לצאת לראות את כל הדברים שמחכים שם". "בסדר" אמר המלך, "רק תבטיח לי דבר אחד. אל תשכח את השפה שלך ומאיפה הגעת". והוסיף המלך: "רק שתדע. עד שתחזור אני אחכה לך כאן למעלה בצריח". וכך יצא לו הבן לדרכו, מצויד היטב, והמלך והמלכה נפרדו ממנו בעצב. אבל המלך, שהיה זהיר יותר ממה שהראה לבנו, קרא לנאמן המלך ואמר לו: "תעקוב אחרי בני בכל אשר ילך ואם הוא מסתבך בצרות ושוכח מיהו ומאיפה הוא בה תחלץ אותו מהצרה. אבל תעשה זאת בעדינות ובצורה בלתי מורגשת".

והבן החל במסעו ופגש במקומות קסומים ומיוחדים. ויום אחד הגיע לארץ שבה אנשים קטני קומה ומלוכסני עיניים שמדברים מהר ומתרוצצים לעבודתם ועיסוקיהם. הבן הוקסם מהמראה, תפס אחד מהם ושאל אותו: "איפה אני?", והבחור אמר: "בצ`יינה טאון" והמשיך במהירות לדרכו. הבן תפס אחד אחר ושאל אותו "איך קוראים לאנשים כאן?" והבחור אמר: "צ`ונג". וכך החליף הבן את שמו לצ`ונג והחל להתרוצץ לעבודתו ואף טיפל בעיניו כדי שיהיו מלוכסנות. הימים חלפו להם ונאמן המלך ראה כי הבן שכח את שפתו ומאיפה בה וניגש בשקט לכמה מהצ`ונגים ואמר להם: "הצ`ונג הזה אינו אחד מכם, הוא לא צ`ונג אמיתי". הצ`ונגים נדהמו ולאחר שהתאוששו מההלם תפסו את בן המלך והשליכו אותו החוצה מארצם. ובן המלך המשיך במסעו.

ושוב המשיך בן המלך במסעו ועלה על ספינה שהביאה אותו למדינה גדולה, ושם היה פסל ענק עם יד זקופה לשמיים מחזיקה בלפיד. ושם בן המלך התאקלם במהירות ושינה את שמו לג`ו והחל לאכול מקדונלד ובורגר ולעשן סיגרים ולנסוע במכונית גדולה, חי לו חיים טובים ומרופדים ושכח לגמרי מיהו ומאיפה הוא בא. נאמן המלך, כמה שניסה, לא הצליח הפעם לחלץ אותו. כל התרגילים והחוטים שמשך הובילו למבוי סתום. וכך לבסוף לא נותרה לו ברירה והוא שכר ארבעה בריונים, והם תפסו את בן המלך והפליאו בו את מכותיהם. לאחר שסיימו, השליכו אותו חסר כל לתעלת הביוב. בן המלך, לאחר מספר שעות, כשהתעורר מעלפונו, נזכר לפתע מיהו ומאיפה הוא בא וצעק- אני רוצה לחזור הביתה! והחל רץ בכל כוחו לעבר המדינה שלו. וכך הוא רץ ורץ במשך חודשים, לא עוצר לאכול ולשתות ורק צועק: "אני רוצה לחזור הביתה".

וכך לבסוף, לאחר כמה חודשים, הגיע לפתח הממלכה ולפתח הארמון וצעק לשומרים: "תנו לי להכנס, אני בן המלך, אני רוצה לראות את אבי". השומרים הסתכלו על הקבצן המטונף ולבוש הסחבות ואמרו לו: "תסתלק מכאן מיד, מטורף אחד, ואל תטריד אותנו", אבל בן המלך התעקש: "זה אני, זה אני, אתם חייבים לתת לי לראות את אבי, הוא יזהה אותי". בן המלך לא ידע מה לעשות ולפתע נזכר שבצעירותו היתה דרך סתרים, שבעזרתה היה חומק מהשומרים ויוצא ובא לארמון. הוא חיכה עד עלות השחר לשעת החלפת השומרים ונכנס לארמון בדרך הסתרים. ברגע שנכנס החל לרוץ לכיוון הצריח ואז הבחין בו אחד השומרים וצעק לשאר השומרים והם החלו לדלוק אחריו. בן המלך רץ בכל כוחו ונעמד מתחת לצריח וצעק בכל כוחו: "אבי, אבי זה אני הבן שלך, חזרתי". אז השיגו אותו השומרים ותפסו אותו, אבל באותו הרגע הוציא המלך את ראשו מחלון הצריח ומיד זיהה את בנו ואמר: "זהו בני, עזבו אותו".

 עד כאן הסיפור. ולכמה שאלות שנשאלו: מיהו נאמן המלך? כנראה הנשמה שלנו, שמלווה אותנו לכל מקום ומדריכה אותנו מבפנים ולא נותנת לנו מנוח כאשר אנחנו טועים וסוטים מהדרך. מוסר השכל? לא משנה כמה תחפושות נעטה במהלך חיינו, תמיד נרצה עמוק בפנים לחזור הביתה אל המלך. לחלק מאיתנו המלך יכול להיות אלוהים ובן המלך הוא העם היהודי, ולחלק אחר המלך יכול להיות היעוד שלנו, מטרת החיים הנעלה ביותר שלשמה נולדנו וקיבלנו את מתנת החיים, ובן המלך יכול להיות אנחנו שטועים בסבך החיים אך לבסוף מוצאים את הדרך הנכונה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה