טרמפים מלנקין

נפרדתי ממערות העטלפים והנטיפים של לנקין, המפלים והברכות הקסומים של סאמוק שאמפיי ומלון אל רטירו עם האוירה הנעימה ועליהם לא אוסיף דברים כי שכן האתר כבר מלא בהם. יצאתי כמו שאומרים - בדרכים הצדדיות לאזור פטן. הבחירה היתה בין Shuttle ישירה ב-100Q לפלורס (Flores) ונסיעה של שש שעות או מציאת טרמפ אל הצומת הקרוב ומשם לעבר הלא נודע. ברור שבחרתי באפשרות השניה. השכמתי מוקדם בבוקר, ועליתי על טרמפ לצומת Pajal שם תפסתי תוך זמן לא ארוך טרמפ בטנדר עם מהנדס ושלושה תושבי אזור סן לואיס שנוסעים לתכנן התקנת משאבת מים לאזור. הנסיעה בדרך העפר עברה בנעימים וכבר חישבתי את הזמנים המקוצרים להגעה לפלורס תוך שאני מרחם על הולכי הרגל ורוכבי האופנים המיוזעים שפסעו בחום האימים של יום ראשון באזור Alta Verapas.

חלפנו על פני בתים ואנשים, שיירת אדם במהלך טקס של המאיה נושאים זרים וקטורות. המשכנו קצת בדרכנו והגענו לשלט המציין - "עבודות בדרך". המעבר פתוח אך בשעות 6-7 בבוקר, 12-14 בצהריים ו- 18-19 בערב. מכיון שהשעה היתה 9:30, המהנדס החליט לעשות פרסה והשאיר את ארבעתנו במחסום. מכאן היה ברור שיכול לצאת רק טוב.

 החלטנו לחצות את הקטע החסום ברגל, מהלך שחשבתי שיארך 2 קילומטרים והפך ל-12 קילומטרים עם שני התרמילים על הגב בחום האדיר של האזור. כך פסענו ארבעתנו - נער צעיר, איש מבוגר כנראה אביו - שניהם חקלאים מאזור סן לואיס והאחראי על פרוייקט המים, איש חביב ונעים, מזוקן ומבוגר. אני נוטף מים ומתנשם בכבדות מאחורה והם בקלילות, כאילו אין עליות וכאילו לא 100 מעלות בצל ואנחנו הולכים בשמש, משוחחים בשפת הקקצ`י ונהנים מחום היום. בסופו של דבר הגענו סוף סוף לצומת סבול - (Sebol) שם חיכינו זמן מה עד שנהג טנדר אדיב הסכים לקחתנו לעיירה פריי ברטולומה דה לאס קאסאס (Fry Bartolome de las Casas). העיירה נחמדה ונעימה, בעלת שוק קטן ונחמד אך לא הספקנו לעצור בה כי במהירות שלח אותי האיש המזוקן עם שני חבריו על מיקרובוס לכיון קאואה (מהגוני בספרדית - Caoba) משם, הכריז, אוכל לתפוס בקלות טרמפ לפופטון (Poptun) ומשם אוטובוס לפלורס, מחוז חפצי. שמח וטוב לב עליתי עם חברי על המיקרובוס, מנצל את הצפיפות בפנים כתירוץ לעלות על גג האוטו, ליהנות מהנוף והרוח, וללמד את עוזר הנהג החביב ווילמר כמה מילים נוספות באנגלית.

לתחילת הכתבה

קאואה

הגענו לקאואה לאחר שעתיים נעימות וכדרך אגב שאלתי את חבריי שפנו ללכת לדרכם על הדרך שלי. "האוטובוס הבא הוא רק מחר ב-5 בבוקר, לא יודע למה באת איתנו". "טוב, תודה." אמרתי להם ולעצמי. אני אסתדר. ניסיתי את מזלי בלשאול כמה מהתושבים המקומיים מה הסיכויים לתפוס רכב שעובר לכיוון היום ולא בעוד 14 שעות ואחרי שקיבלתי תשובה שלילית, נכשלתי בלתפוס אופנוע שבדיוק חלף בדרך ובניסיון לשכנע בחור מקומי לקחת אותי לדרכי תמורת פחות מ-300Q בהם חשק, נעזרתי במריו בחור צעיר וחביב כדי למצוא מקום להעביר בו את הלילה. משפחת Caoba, כשם המקום, הסכימה לארח אותי ואבי המשפחה, סנטיאגו, שמנמן, מתנדנד על ערסל קלות בלי חולצה (ללא ספק הדבר הנכון לעשות בהבל החם שקוראים לו פה אויר) הסכים לארח אותי בביתו החביב. סיכמנו על 30Q, כולל ארוחת ערב. עוד אני מתבונן להנאתי בהמולת הכנת ארוחת הערב כתחליף משובח ל"שום פלפל ושמן זית" החלה להתנגן מוזיקה בספרדית ממכשיר DVD שישב שם כאילו מעולם אחר. ככה זה כאן. בתוך בית עץ עם גג מקש ו-3 מדורות בישול בתוכו בלי אף ארובה יושב לו גם מכשיר DVD ומנגן מוזיקה לתוך רמקולים של רכב. ניצלתי את ההזדמנות להציע מוזיקה ישראלית ותוך שניות נשמעו בחלל החדר "ניגון עתיק", "צדיק כתמר" ושירי ריקודי עם נוספים. מיינור וליידר, שניים מילדי המשפחה הקטנים הביעו נכונות ותוך דקות ביצעו במדוייק את צעדי הריקוד של ניגון עתיק. כך השתעשענו עד שארוחת הערב היתה מוכנה. אני, שכבר התכוננתי לשעועית וטורטיות קיבלתי שעועית, אורז, טורטיות ועוף מטוגן. ממש ארוחת מלכים.

סיימנו את היום במגרש הכדורגל המקומי. אני עם קבוצת הבנות ומולנו קבוצת הבנים. כרגיל, ישראל הפסידה. 3-2. כשמשחקים בלחות של 100% וחום של 35 מעלות בערב, גומרים עם חולצה רטובה, וכך היה. רטוב, מלוכלך אך שמח וטוב לב עליתי על יצועי (רצפת בטון במבנה חדש באחורי החצר שהכילה בנוסף חזירים, ברווזים, תרנגולות וכמה עצי קוקוס). השכמתי קום לקול הגשם על תקרת הפח שירד כל הלילה אך הפסיק בטובו לכבוד יציאתי לכיון האוטובוס. נפרדתי ממיטיביי שהיו עדיין במיטותיהם ופניתי לאוטובוס. אחרי ציפייה הגיע האוטובוס לפופטון. מפוצץ באנשים. את הויכוח האם אוטובוסי התרנגולות מכילים ספסלים ל-3 או 2 אנשים פתרו כמו שפתר הדוד אברהם את הויכוח בין הקיבוצים למושבים על 2 או 3 חליבות ביום - 4 אנשים בכל ספסל וזה בלי לספור את התינוקות על הברכיים.

הפעם לא הצלחתי לעלות למעלה ונדחקתי פנימה. לא עבר זמן רב והאוטובוס חדל מלנסוע ועצר ליד חנות קטנה. רבות מעין אלה ישנן באזור הכפר הגואטמלטקואי. תמיד יהיו בה כמה דברי מתיקה וכמה חטיפים. ניצלתי את ההזדמנות לקנות סוכריה וחזרתי לאוטובוס מלווה בעיני את עוזר הנהג מפמפם את המנוע בתקווה להוציא את האויר ולהצליח להניע בשנית. הניע, ממשיכים. מרחוק אנו רואים בעליה מספר אנשים דוחפים מיקרובוס במעלה הגבעה. סוף סוף הבנתי מה מתכוונים כשכותבים במפה - דרך עונתית. הכוונה היא שכשיורד גשם כל הלילה הדרך הופכת לבוצית ואין שום דרך שהאוטובוס שלנו יצליח לעלות את אותה הדרך של המיקרובוס. שום דרך? 30 איש שמושכים חבל ארוך והרבה סיד מתחת לגלגלים. 20 דקות עבודה והאוטובוס שועט קדימה. עוד כמה עצירות להוצאת אויר מהמנוע וסוף סוף מגיעים לפופטון. החלפת אוטובוס ובצהרי יום שני אני מגיע סוף סוף לפלורס.

לתחילת הכתבה

הטיפים של יובל 

מערות לנקין - מערות נטיפים מפורסמות בכפר לנקין. אורכן כ-30 ק"מ, מתוכן 11 בלבד נראו אי פעם בעיני אדם. נשמע מלהיב אבל אני לא התלהבתי. למי שאין יחס חזק לנטיפים, מערות או ענן עטלפים שיוצא מהמערה עת שקיעה, אפשר לוותר. לא להתבלבל עם המערות בכניסה לסאמוק שאמפיי.

המערות בכניסה לסאמוק שאמפיי - Cuevas las Marias - חוויה "סמי אתגרית" שכוללת שחיה בנהר היוצא מתוך המערה, טיפוס במעלה מפל (רק אם רוצים) וקפיצה לבריכה בתוך המערה מהגובה. כמה מאות מטרים לפני הכניסה לסאמוק שאמפיי. חוויה, אם אתם כבר נוסעים לשם, לא לוותר.

הגעה מלאקין לפלורס - אפשר לקחת מיקרובוס מוקדם בבוקר לקובאן ושם לעלות על אוטובוס לפלורס (צריך לצאת מוקדם). כמעט כל יום יוצא גם מיקרובוס ישירות לפלורס הם כבר יחפשו אתכם על הכביש המרכזי של הכפר או בכניסה לאל רטירו. ואם אתם רוצים לקחת את "הדרכים הצדדיות לאזור פטן" אז כבר תגלו לבד...

אכסנייה בפלורס - Los Amigos - נמצאת ממש על האי הקטן. רוב מקומות הלינה עליו די יקרים אבל האכסניה עולה 25 קצאל לדורמס ויש בה אוירה ממש טובה. בניגוד לאל רטירו אין שם תחושה שמנסים לעשות עליך כסף בכל דבר וזה מתבטא גם במחירי האוכל והאינטרנט וגם בגישה הכללית. סחטיין לבעלים.

 האתר באינטרנט - www.amigoshostel.com  - בעונה העמוסה כדאי להזמין מקום מראש.

טרק לאל מיראדור (El Mirador) - אל מיראדור הוא אחד מאתרי העתיקות הגדולים ביותר מתקופת המאיה. יש בו את הפירמידה הגדולה ביותר של המאיה. רוב פירסומו בקרב המטיילים בא לו דווקא בשל הטרק של 5-6 ימים אליו ובחזרה בג`ונגל העבות של אזור פטן עם פרדות שסוחבות את הציוד ותנינים בנהרות. אפשר למצוא גם באכסניה לוס אמיגוס וגם במשרדי הנסיעות טרקים שמארגנים הכל בשביל בסביבות 200 דולר לבן אדם (תלוי כמה נרשמים) אבל מי שיש לו ספרדית סבירה יכול לעלות על אוטובוס שיוצא מהשוק הישן בסנטה אלנה (תשאלו) ב-14:00 מדי יום לכפר כרמליטה (Carmelita) ולארגן שם את הדברים. איך שתרדו מהאוטובוס יגשו אליכם אנשים ויציעו לכם "אל מיראדור". אז תפרנסו את המקומיים ולא את משרדי הנסיעות. בסופו של דבר, לא משנה למי תשלמו, רוב הסיכויים שיקח אותכם ילד בן 17... תהנו ותספרו לי איך היה, אני פיספסתי.

זריחה ושקיעה בטיקאל - אני הייתי בשניהם מה שהצריך ממני לשלם את מחירי הלינה המופקעים בטיקאל (35Q לערסל). אבל היה שווה. דווקא הזריחה היותר פופולרית היתה פחות מרשימה בגלל שפע עננים אך השקיעה ממרומי אחת הפירמידה של (Mundo Perdido) היתה מקסימה וכמות הציפורים היפיפיות, מדהימה. מומלץ ממש להביא משקפת. תשיגו!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה