מקורו של הדוסרה
מייסור (Mysore) היפה, היתה אמורה להיות אחד השיאים בטיול המשותף של השביעיה הסודית שלנו. גניה היפים, רחובותיה הנקיים, תעשיית המשי והקטורת המפורסמת שלה וכמובן ארמונה המפואר ופסטיבל דוסרה (Dasara / Dussehra) הססגוני המציין את נצחונו של ראמה על מלך השדים - ראוואנה באפוס הראמאיאנה.
הראמאיאנה בקיצור נמרץ כפי שסיפר לי רותם: למלך איודיה לא היו ילדים, הוא התחנן בפני האלים שיעניקו לו בן ואכן האלים נעתרו. בכורו, ראמה, היה גלגולו השביעי של וישנו, האל המשמר של העולם, שבחר לעטות צורת אנוש כדי להכניע את ראוואנה מלך השדים מסרי-לנקה. ראמה גדל ונישא לנסיכה סיטה היפה ולפי התוכניות המלכותיות היה אמור לרשת את מקומו של אביו המלך. אולם המלך לא היה נשוי לאשה אחת אלא לשלוש, ושלושתן זכו ללדת בנים זכרים בכורים. יום לפני הכתרתו של ראמה, אמו של הבן הצעיר ביותר מבין השלושה הצליחה לשכנע את המלך כי בנה צריך למלוך. וכך היה. ראמה יצא לגלו�ת עם אשתו ואחיו האמצעי- לאקשמאנה. הם הגיעו ליערות שם נלחמו צמד האחים בכוחות החושך ובשדים. אחותו של מלך השדים ראוואנה ניסתה לפתות את ראמה, אך הוא לא נעתר לה. כנקמה חטף ראוואנה את סיטה אל ארמונו בסרי-לנקה. ראמה ואחיו פגשו את האנומן, אל הקוף, שגייס את צבא הקופים והדובים, בעזרתם ניצח במלחמה נגד ראוואנה וצבאו והציל את סיטה. 14 שנה היו ראמה, סיטה ולאקשמאנה בגלות, בתום המלחמה עם השדים שבו לממלכת איודיה שם הוכתר ראמה למלך ברוב פאר והדר.
הפסטיבל המציין את נצחון הטוב על הרע, נחשב אצל הינדים רבים כראש השנה האמיתי. הם חוגגים את הארוע במשך שבוע.., בכל ערב מואר ארמון המהרג`ה הניצב במרכז העיר ב-97,000 נורות ובבקרים מנקים ומסדרים את בתי העסק ואת הבתים הפרטיים, מעטרים את ספי הבתים בראנגולי - עיטורי גיר מורכבים ויפים.
שיאו של הפסטיבל מצוין ביום האחרון בו עורכים מופע רחוב ענק וססגוני ברחבה שלפני ארמון המהרג`ה. המופע מורכב מתהלוכה של פילים מקושטים בפאר, פסלי אלים, והמוני רקדנים, נגנים ושחקנים המגיעים במשלחות מכל רחבי הודו, המפזזים ומחוללים לצלילי מוזיקה. לכן תבינו כמה שמחנו כשהתברר לנו שנספיק להגיע לשלושת ימי הפסטיבל האחרונים.
לתחילת הכתבה
תכונה לקראת הפסטיבל
כבר בדרך למייסור ראינו את כלי הרכב המקושטים להפליא במתכונת של חג שבועות קיבוצי - כל רכב בבעלות הינדית התהדר בלבוש ססגוני של עלי בננה, גזרי נייר קרפ צבעוניים, וסימנו של שיווה - שלושה פסים מאוזנים ומקבילים בלבן כשבמרכז הפס האמצעי נקודה אדומה. בצידי הדרכים נפתחו בסטות מאולתרות עם שפע של קישוטי נייר מבריקים ומסנוורי עיניים לבעלי הממון שאינם חפצים לבלות את הלילה בערבוב דבק אורז ובגיוס של ועדת הקישוט המשפחתית שתעזור לעטר את הרכב המשפחתי (טאטא סומו, אמבסדור, ריקשה, אופניים או עגלת שוורים) כדין וכדת.
מכיוון שהמלון שלנו שכן בגאווה בתוך אחת מסימטאות השוק, יכולנו להרגיש את הדופק ההולך וגובר של הפסטיבל הממשמש ובא, וצפינו בשלבים השונים של ההתארגנות לקראת הארוע המרכזי. הרחובות לבשו חג, הם נראו נקיים יותר מהרגיל, אנשים הסתובבו עם עצי בננות צעירים (אוקיי, בננה אינה עץ אלא גבעול, אך לצורך העניין נקרא לה כך), הבננה מסמלת אצל ההודים מתיקות וכך הם מאחלים לעצמם ולכולם - שנה טובה ומתוקה, על-ידי קניה של עצי בננות, שרשראות פרחים המסמלות שפע ויופי ושקיות צבע. הם נהנו מאוד מההתעניינות שלנו, דפקו פוזות למצלמה והציעו לנו חופנים של אורז תפוח המשמש כמנחה לאלים וכחטיף אהוב.
עקבנו אחרי הנשים המבוגרות המציירות את עיטורי הגיר - הראנגולי. ראינו אותן טובלות את אצבעותיהן באבקת גיר ומנטפות את האבקה בזריזות ובמומחיות על המדרכה, יוצרות ציורים מורכבים ויפים להפליא. כשהציור גמור הן מוסיפות פרח במרכז או ניטוף נקודתי של אבקה אדומה וצהובה. מתוך כבוד לאומנות המדהימה, הקפדנו לא לדרוך על הציורים אפילו כשהם כיסו חצי רחוב.
דווקא מאיזור הארמון ניסינו להתרחק בלילות מכיוון שבכל לילה הארמון, שהואר באלפי אורות ונראה כמו פריט שהובא ממסע הופעות בלאס-וגאס, משך אליו אלפי הינדים עליזים שנעו ממקום למקום מזמזמים בעליצות, מדיפים ניחוחות של אלכוהול ומזיעים בכבדות. אם נוסיף לסיטואציה גם את מאות הריקשות, עגלות הסוסים והרכבים שגדשו את הכבישים וצפרו ללא הרף תבינו מדוע אחרי גיחה אחת לכיוון הארמון העדפנו לבלות את שאר הערבים בשקט יחסי במלון. הלילות היו שקטים פחות הודות למואזין שסלסל בקולו מהמסגד הקרוב ולהודים שלגמו יותר מדי אלכוהול והקיאו אותו בקולות רמים. וכך בילינו בקרים צבעוניים בשוק הפירות והירקות המפורסם של מייסור Devaraja market המצוי במרחק דקה וחצי הליכה מהמלון, כשרמי וסער קונים ירקות טריים ונפלאים במחירים מגוחכים (הגדיל לעשות מוכר אחד שמכר לנו חופן של צנונים לבנים במחיר של רופי אחד), רוזה והילדים תרים אחר מציאות ואני מציקה למוכרים המקומיים ומצלמת אותם בהתלהבות.
רוב ההודים אוהבים להצטלם. הם מוכנים להיות דוגמנים בחינם, הם יגייסו את שכניהם שיצטרפו לתמונה ולא יזוזו עד שתודיעו להם שהנה התמונה צולמה. כשיש לי כוח אני גם מראה להם על הצג של המצלמה הדיגיטלית את התוצאה. תמונה אחת לא הספקתי לצלם פשוט מהתדהמה - סער הראה לנו איך אוספים שתן של פרה לכלים ומחלקים למוכרים כדי שישתו וימרחו על שיערם. נו טוב, פספסתי את רגע השלוק...
מבט על מייסור מגבעת צ`אמונדי
אחרי שסיימנו לגדוש את התיק בעגבניות סמוקות לחיים, מלפפוני ענק, עלי כוסברה ניחוחיים, בצלים סגלגלים תפוחי כרס, צנונים לבנים עזי טעם, בצלי עירית ועוד, שבנו למלון עליזים וטובי לב. מהירקות העסיסיים הכנו סלטים מעוררי תיאבון לארוחת הבוקר ולאחר הארוחה יצאנו לתור ולגלות את העיר. טיפסנו לגבעת צ`אמונדי (Chamundi hill) הנישאה ומשם השקפנו על נופה היפה של מייסור. רצינו לבקר גם במקדש המרשים הבנוי עליה, אך אלפי החוגגים שהגיעו לעיר גדשו את המקום, התור בכניסה למקדש התפתל והתארך כנחש מבריק ותזזיתי, מקיף את המקדש כמה פעמים. ויתרנו על הרעיון ופשוט שוטטנו לנו בינות לדוכנים הצבעוניים, מתבוננים בהינדים החוגגים ובטקסיהם.
הטקס שאהבנו במיוחד היה ניתוץ אגוזי קוקוס. המאמינים קונים אגוז קוקוס המסמל שפע ומתיקות ממש כמו הבננות, את אגוזי הקוקוס הם מגישים לברהאמין המנתצו במומחיות על המדרכה. החלב ניתז לכל עבר ומרטיב את כל מי שנמצא ברדיוס של מטר מהאירוע. שברי הקוקוס עפים באויר ולפני שהם נוגעים בקרקע הם נחטפים על-ידי אנשים עניים האורבים לכל פיסת קוקוס כציידים מיומנים. אני הימרתי על הזקן עם המשקפיים העבים כמו תחתיות של בקבוקים, שנראה תמים וחסר ישע, אך זינק כנמר טורף על כל פיסת קוקוס וכשלכד אחת, טמן אותה בזריזות בשקית ניילון שהלכה והתמלאה במהירות מרשימה. הוא עקף בסיבוב את האם וילדתה שעסקו בתימרון הידוע - פיצול כוחות, כל אחת מהן דילגה לכיוון אחר, בתקווה שלפחות אחת מהן תזכה בשלל, אבל הזקנצ`יק החביב כנראה חישב את הקואורדינטות בראש ותמיד ידע איפה יפול האגוז.
כשישבנו לנוח ולצפות בנוף, לאחר שלגמנו מיץ קוקוס טרי וטעים, פגשנו קבוצה צעירה ועליזה של סטודנטים מבנגלור. הם כבדו אותנו בממתקים, וסיפרו לנו שהם לא ממש יודעים את מקורות החג. על מקורות החג שמענו דוקא מהאנשים הלא מלומדים, שעדיין נותרו קרובים למקורות.
לתחילת הכתבה
פסלו של נאנדי ומפעל לייצור קטורת
מגבעת צ`אמונדי נסענו לפסל נאנדי (הפר עליו רוכב שיווה) המפורסם של מאיסור. גובהו 5 מטרים והוא מפורסם בכל הודו. התבוננו בכמויות של עולי הרגל שהגישו פראסאד (מנחות מזון) לברהאמין האחראי שעמד ליד הפסל, חמוש במטריה נגד שמש. הודים רבים עמדו והצטלמו ליד הפסל ביראת כבוד ואילו אנחנו הסתובבנו סביב הפסל השחור הצבוע בצבע המופק מקליפת קוקוס וחמאה מזוקקת (גהי) ותהינו אם מה שמתנוסס בחלקו האחורי של הפסל, הינה רגלו המקופלת של השור או צמד אשכים מפותח ביותר.
רצינו לבקר במפעלי המשי של מייסור, אולם בשל החג המפעלים היו סגורים ואת תהליך ייצור המשי החלטנו לראות במקום אחר. לעומת זאת זכינו לראות כיצד מכינים קטורת בעבודת יד. הגענו לבית חרושת לייצור שמנים וקטורת בשוק הישן של מייסור, פגשנו משפחה העוסקת זה דורות בייצור קטורת וקבלנו הדגמה מידיו הזריזות של אדם קשיש וחביב, שגלגל במהירות הבזק מקלות קטורת צהבהבים. בעל העסק מוג`יב הסביר לנו את התהליך בקצרה - את הקטורת מייצרים ממקלות במבוק שעליהם מדביקים בסיס המורכב מאבקת סנדל (העץ, לא המנעל), פחם, מים וגומי (קיימים בסיסים נוספים ו"סודיים" באחד מהם מערבבים במקום מים-דבש) את הבסיס טובלים באבקות ריחניות ומייבשים למשך שעתיים בשמש. האנשים המגלגלים את הקטורת ביד מגיעים לתפוקה של 6,000 עד 7,000 מקלות קטורת ביום. סער קנה קטורת עם ניחוח דבש, הקטורת הנעימה ביותר שהרחנו מעולם, ואנחנו "צרכנים כבדים" של קטורת. המקום מומלץ מאוד לביקור. בעל המקום לבבי וגמיש מאוד במחיריו.
New masoom
Akbar road, Mandi Mohalla, Mydore-21
Tel-2442806
2529422
הפסטיבל מתחיל
היום הגדול הגיע - יום הפסטיבל. רכשנו כרטיסים יקרים במחיר של 500 רופי למקומות מסודרים בצל, התיצבנו במקום כשעה וחצי לפני התחלת הארוע, לפי המלצת משרד הכרטיסים, שוחחנו עם האנשים מסביב, תיירים חמושים במצלמות משוכללות שגרמו למצלמה שלנו להחוויר והמוני אנשים עשירים מבנגלור שיכלו להרשות לעצמם לשלם מחיר כה גבוה של כרטיס כניסה. זללנו בוטנים והתבוננו מסביב, מחכים להתחלת הארוע.
בשלב מסוים חילקו לנו שקיות מנייר ממוחזר שבתוכן ממתקים, מים מינרלים, חבילה קטנה של הקטורת המפורסמת של מייסור ומשקה חלב בטעם פיסטוק. מאוחר יותר חילקו לנו תוכניה, ואנחנו הרגשנו מלכי העולם. גם יושבים בצל, וגם נהנים מהחיים. המקום המה שוטרים. הם הסתובבו מסביב בחשיבות, מדיהם מגוהצים ומבריקים, נעליהם שחורות ומבהיקות. בידיהם אחזו מקלות, איתם נופפו לעבר ההמונים ההודים שלא שילמו כרטיס כניסה וניסו להשתחל לארוע בכל דרך אפשרית.
"איזה פחד", לחשתי, "לא הייתי רוצה לחטוף זבנג ממקל כזה", "ולא היית רוצה להשתחל דרך קהל כזה", ענה לי סער והצביע על קבוצה של תיירות סמוקות פנים שיצאו בשן ועין מתוך הקלחת הרותחת של האספסוף. "בטח מיששו וצבטו אותן", אמר לי סער, ואכן פניהן המבועתים של התיירות ובכיין הרם העידו על כך שעברו חוויה קשה במיוחד.
ככל שחלף הזמן האספסוף הפך חצוף יותר ויותר. הם ניסו להכנס בכוח למתחם של הכרטיסים בתשלום ולגרש משם את בעלי הכרטיסים. השוטרים שעדיין שמרו על הסדר, גירשו אותם משם בחבטות מקל. השוטרים גם עסקו בחילוץ תיירים מתוך ההמון ובהבאת בעלי כרטיסים שלא הגיעו בזמן למקום והושבתם במקומות המסודרים. "נו שיתחיל כבר", אמר רמי. הוא חשב שברגע שהארוע יתחיל ישתתק ההמון וירגע.
לכודים בין ההמון
הארוע התחיל. כל המי ומי של מייסור הגיע אל הרחבה רכוב באחד מרכבי הפאר של המהראג`ה. כל חובב מכוניות היה מזיל ריר על אוסף המכוניות העתיקות שנסע שם. אחר כך הגיעו הפילים כבדים ומסורבלים, מקושטים ומאופרים בגירים צבעוניים, על גבם אפיריונים מעוררי רושם. אחריהם הגיעו רקדנים ולהטוטנים במגוון הופעות וירטואוזיות. שפע הצבעים, הקולות והתנועות סימלו את שמחת ההינדים בנצחונם של הטובים. אחת ההופעות כללה שיחזור של הקרב בין ראמה וראוואנה. המופע היה מרתק אך לצערנו, המופע המקביל - פריצת ההמונים משך את עינינו הרבה יותר. ההמונים שנשלטו עד כה על ידי השוטרים, התעלמו מנפנופי המקלות והחבטות המבוימות והאמיתיות. הם עבדו כגוף אחד, התקדמו יותר ויותר ותפסו מקומות על המדרכה שלפנינו, מסתירים לאנשים שרכשו את הכרטיסים היקרים למופע. הסדרנים לא העזו להתעסק איתם, ופשוט צופפו את השורות, כדי שכולם יוכלו לראות. מדי פעם נשלפו מהקהל כייסים, השוטרים חיטטו בכיסיהם ושלפו מתוכם שלל ארנקים. כל כייס זכה ב"במבו מסאז`" ונלקח משם.
הבטתי בבני משפחתי, הם היו עסוקים ברקדנים. ברגע שיתחיל להיות פה מסוכן אנחנו עפים מכאן, חשבתי לעצמי. לא חלפו מספר רגעים והסכנה הגיחה במלוא עוצמתה- ההמון השואג שהדיף ניחוח עז של אלכוהול זול, הפך לגוף מפלצתי אחד שהלך והתקדם לעברנו. השוטרים שעד כה ערכו מעין מפגן כוח של נפנוף במקלות גומי ועץ החליטו להתעלם מהסיטואציה, הם הפנו את גבותיהם לנעשה והיו שקועים בעניין רב במופע שהתנהל על הרחבה שלפני הארמון.
"זזים", הודעתי לרמי. אבל לא היה לנו איך לצאת משם. רמי ורוזה גוננו על הילדים בגופם, סער ואני צרחנו לשוטרים שיבואו לחלץ אותנו, אך הם התעלמו מאיתנו ומעשירי בנגלור שצרחו עליהם בשפתם והמשיכו לצפות במופע. אחד מהם נחלץ לבסוף לעזרתנו, לאחר שראה את סער הזועם ואותי סמוקת פנים ועצבנית, מניפים כסאות פלסטיק נגד ההמון וצורחים עליהם. השוטר עצר את ההמון ואנחנו השתחלנו יחד עם כל עשירי בנגלור למקום מבטחים מאחורי הגדר. גם ההשתחלות היתה קשה ומפחידה, כולם רצו לברוח- "תשתמשי במרפקים" צעקתי לרוזה והדגמתי לה איך נחלצים מהמון בעזרת כוח המרפק. זה עזר וצ`יק צ`ק טיפסנו למקום גבוה ומשם ירדנו במדרגות החוצה, אל האויר ואל הרחוב. "אתם לא בסדר, יכלו לפגוע בנו!" צרחתי על אחד השוטרים שפגשתי בדרך. הוא לא ענה לי, אך השפיל את מבטו. חיבקתי חזק את יעלה שבכתה מזועזעת מהסיטואציה וחזרנו למלון.
כל אותו ערב עסקנו בהרגעת הרוחות. כולנו היינו נרעשים מהחוויה הקשה. התעצבתי במיוחד בגלל הילדים שנאלצו לחוות סיטואציה כה מפחידה ובשביל רוזה שבאה לזמן כה קצר וכבר הספיקה לראות את הצד הפחות יפה של הודו. מאוחר יותר בזמן שהילדים נרגעו תוך כדי צפיה בסרטים במחשב כתבתי את החוויות ביומן. "אתה יודע מה", אמרתי לרמי, "זה היה ממש כמו בראמאיאנה- נצחון הטובים על הרעים, אבל תאמין לי שאם היו לי כרטיסי טיסה ביד, הייתי עולה עכשיו על מטוס ולא חוזרת".
