קשה הדרך למייסור
לאחר הלחות והחום של קוצין (Cochin), רצינו להגיע למקום קריר יותר. שמענו על Hill Station בדרום מדינת קרנתקה (Karnataka) והיה נראה לנו שזה מקום מתאים. Madikeri היא Hill Station קטנה שקרובה לגבול עם Kerala. חשבנו לשהות שם כשבוע ולנסות גם לארגן סיור בין הישובים הטיבטים שפזורים באיזור ההרים בדרך למי סור Mysore. אחרי הנסיון המתיש שהיה לנו בהגעה ל-Kodaikannal, (שבו נתקענו ללא אוטובוסים בעיירה לא מוכרת), רצינו להיות בטוחים באפשרויות התחבורה. סוכן נסיעות שעשה עבורנו את הבירורים, המליץ על רכבת מ- Cochin ל- Kannor, ומשם אוטובוס ל-Madikeri. חזרנו וביקשנו שיוודא שאכן יש אוטובוס ל- Madikeri בשעה בה נגיע (18:30), והוא אמר שהוא בירר ושיש "כל הערב".
בבוקר למחרת, נסענו לתחנת הרכבת (כשלשמחת כולנו אלקס עדיין איתנו). לא קנינו כרטיסים מראש, ובתחנה התברר שניתן לקנות כרטיסים של מחלקה שניה רגילה (אין (sleeper, אבל אם רוצים ואם יש מקום ניתן לעבור למחלקה אחרת כמו מחלקה ממוזגת (דבר שלא ניסינו עדיין). החלטנו שמכיוון שזו רכבת יום ורק שבע שעות, נסתדר במחלקה שניה - באמת חבל על הכסף. בתחילה היינו בקרון קצת צפוף, ונאלצנו להתפצל לספסלים שונים, אך במהלך הנסיעה התרוקן הקרון, והצלחנו לשבת ביחד. הגענו ל-Kannor בשש בערב וישר התחלנו לברר איך להגיע לתחנת האוטובוסים בה היה אמור להיות אוטובוס ל-Madikeri. בתחנת הרכבת לא רק שלא יכלו להסביר לנו איפה האוטובוס ל-Madikeri, הם בכלל לא שמעו על Madikeri. התחלנו להבין שיש לנו בעייה. נהגי הריקשה הציעו לקחת אותנו לתחנת האוטובוס במחירים מופרזים, ובסוף אזרח נחמד (עם כל משפחתו על טוסטוס אחד, כמו שבראין אומר בהודו טוסטוס הוא רכב משפחתי) עצר והסביר לנו שהתחנה מאוד קרובה וניתן ללכת ברגל.
מלאי אופטימיות ועמוסים בתרמילים הלכנו את הקילומטר לתחנת האוטובוס העירונית, מלווים במבטים משתאים של עוברים ושווים (שוב לא נראה כל תייר בסביבה). גם שם לא קיבלנו תשובות והתחלנו לחשוב שאנחנו לא מבטאים את שם העיירה נכון. לאחר כמה דקות של חיפוש, הסביר לנו אחד הסדרנים איפה לברר ואף לקח אותנו אל האיש הנכון. למרבה הפלא האוטובוס האחרון ל-Madikeri כבר יצא והאוטובוס הבא יוצא רק למחרת. (מה הקטע שלנו עם Hill Stations?) התלבטנו פחות מדקה האם להשאר לילה ב-Kannor או לנסוע למקום אחר. ברור קטן העלה שאוטובוס לעיר Mysore יוצא בעוד מספר דקות מתחנת האוטובוסים הממשלתית בצד השני של העיר. מיד עלינו על שלוש ריקשות (הפתענו מאוד כשאמרו שהמחיר הוא רק שש רופי לריקשה, אז לא הרגשנו צורך להדחס כולנו בריקשה אחת כרגיל) והגענו לאוטובוס בזמן.
כשעלינו על האוטובוס התחושה החזקה ביותר שלי (בראין) היתה תיסכול וכעס על סוכן הנסיעות שכנראה כלל לא בירר את הפרטים. גם התאכזבתי שלא נגיע למקום קריר. יתכן שעבור מטייל יחיד החלטות רגעיות כאלה יותר קלות, אך עם ילדים הרפתקאות מסוג זה קצת פחות פשוטות. הנסיעה באוטובוס היתה די נוחה, ורק הצטערנו שעשינו את הדרך שכנראה יפה מאוד בחושך. הילדים ישנו (למרות שאוריה טוען שהוא לא מסוגל לישון באוטובוסים), הגענו ל-Mysore באחד וחצי בלילה. בשל השעה קיצרנו את "טקס חיפוש מקום הלינה" והתפשרנו על מקום בקירבת התחנה. בשתים וחצי לפנות בוקר היינו במיטות אחרי מקלחת. חובה לציין שהילדים התנהגו למופת לאורך כל היום, וקיבלו כל צעד בהבנה.
לתחילת הכתבה
דיסנילנד במייסור
אתם כבר מבינים שלא נוכל לספר הרבה על Madikeri אבל על Mysore יש לנו כמה דברים טובים לספר. בילנו שם שלושה ימים ונהנינו מכל רגע. לאחר האירועים מהיום הקודם החלטנו לפנק את עצמנו בחדר קצת יותר טוב ממה שאנחנו רגילים. ברגע שהתחלנו לבדוק מלונות ברמה בינונית גם הבנו שיש מחסור רציני בתיירים ושהמלונות מוכנים לבוא לקראתנו. פירושו של דבר, ניתן להתמקח ברצינות על מחירים במלונות טובים. עד עכשיו התמקחנו מעט על מחירי חדרים למרות שהדבר מקובל בעיקר אם שוהים באותו מקום תקופה ממושכת. ב-Mysore הנחות של 50% עד 70% במחירי החדרים היו הנורמה. לקחנו חדר (יש להניח המפנק ביותר שיהיה לנו בטיול הזה) במלון חדש, ממש מול הארמון.
העיר Mysore נמצאת במדינת Karnataka מדרום-מערב ל-Bangalore ומפורסמת בתעשית הקטורת ובבדי המשי שלה. יש בה מספר מוקדי ענין. אנחנו ביקרנו בארמון ובשוק. ראשית לאהבה האמיתית שלי (דנה), השוק. עורק החיים של העיר מקיף אותנו בריחות וצבעים, נמכרים כאן פירות, ירקות, גושי סוכר לא מעובד ודגים. קטורת, פעמונים, פרחים והרים של צבעים עזים, כולם לצרכי פולחן. כלי עבודה וכלי בישול, סלים, תכשיטים ועוד אוצרות לרוב. קנינו למזכרת משהו לכל חוש, וכמובן שחזרנו שוב. הרחובות שמובילים אל השוק הבנוי, גם הם רחובות מסחר שוקקים וניתן למצא בהם בין השאר עשרות חנויות לבדי סרי, בהן מבחר מדהים של בדים. המחירים נעים בין שבעים רופי לסרי פשוט ועד לאלפים רבים לסרי מפואר ביותר.
בחגים וביום א` ב-19:00 בערב יש הפתעה. למשך שעה אחת בלבד, נדלקים על הארמון עשרות אלפי נורות לבנות שמשרטטות באור את צורתו. המראה מרשים ביותר, הילדים אמרו שזה דומה ל-Disneyland (כל אחד והאסוציאציות שלו - אפשר להוציא את הילד מהמערב, אבל אי אפשר להוציא את המערב מהילד). בזמן הדלקת האורות הכניסה למתחם הארמון הינה בחינם (אך אין אפשרות להיכנס לתוך הארמון עצמו), והאזור כולו הופך למעין פסטיבל עם דוכני מזון, מוכרי מזכרות, ילדים עם בלונים והמון משפחות הודיות שעושות פיקניק על הדשא מול הארמון. בערב בו אנחנו ביקרנו במקום היתה גם במה קטנה עם נגנים של מוסיקה הודית קלסית. האורות כאמור דלוקים שעה אחד בלבד, וכבים באותה פתאומיות בה נדלקו.
הארמון באור היום לא פחות מרשים. בכניסה למתחם (שהכניסה בו היתה חינם בערב לפניכן) יש לשלם מספר רופי, ולהפקיד את המצלמות (בחינם). נכון שישנו שלט בו כתוב להפקיד מצלמות במקום המיועד לכך, אך בכל מקום עד עכשיו שהיה אסור לצלם או שהיה תשלום עבור הצילום, פשוט הכנסנו את המצלמה לתוך התיק ותו לו. כאן, כשמגיעים לכניסה לארמון עצמו (אחרי חליצת הנעלים), עוברים בדיקה בטחונית מקיפה, כמו בעלייה למטוס. לא מחפשים נשק, אלא מצלמות. בחיפוש מצאו את המצלמה ונאלצנו לחזור לכניסה ולהפקיד אותה. את המתחם ואת הארמון מבחוץ, מותר לצלם אך לא ניתן לצלם את החדרים הפנמיים בתוך הארמון. בחדרי הארמון ניתן לראות תמונות וחפצים שונים של הראג`ה (אחד הצאצאים עדין מתגורר במקום) ובעיקר להתרשם מהפאר ה"קיטשי" ומהצבעוניות המוגזמת לעתים שמכסה כל פינה. מריצפות מוזיקה דרך ציורי קיר ותיקרה ועד לחלונות ויטרג` ועמודים מגולפים.
לגבי העיר יש לנו עוד כמה הערות: האוכל כאן במסעדות היה יקר ביחס למקומות הקודמים בהם טילנו. פרט לריקשות, משמשות כאן גם עגלות רתומות לסוסים כאמצעי תחבורה. אנחנו העדפנו ללכת ברגל ובודאי לא להשתמש בסוסים הנמוכים והרזים שבקושי יכלו לסחוב את עצמם. התחושה הכללית שלנו ברחוב היתה פחות נוחה. אנשים ממדינת Karnataka פגשנו כמוכרי מזכרות במדינות אחרות, ו- Mysore היתה המקום היחיד בו ביקרנו בשהותנו הקצרה במדינת Karnataka והיה משהו פחות נעים במפגש עם האנשים כאן בהשוואה ל-Kerala ו-Tamil Nadu.
הדרך לגואה
מ-Mysore החלטנו לנסוע ישר לגואה Goa כדי להספיק ולפגוש זוג חברים מארה"ב שנמצאים במקום בשנת שבתון. למרות הנסיון (הלא מוצלח) שצברנו בנסיעות מורכבות (בהן יש להחליף כלי תחבורה), ובמהימנות של סוכני נסיעות, שבנו והשתמשנו בשרותו של סוכן הנסיעות במלון שלנו. חשבנו שלהגיע ל-Goa זה חייב להיות פשוט יותר מאשר ל-Madikeri. אחרי הכל, כולם יודעים איפה זה Goa . לאחר בירורים רבים החלטנו לקחת אוטובוס לילה ל-Mangalore ומשם רכבת (האופציה שניה היא לנסוע דרך Bangalore). רצינו להזמין מראש את המקומות ברכבת בכדי שנוכל לשבת ביחד. הבעיה היתה שהאוטובוס היה אמור להגיע ב-5:45 בבוקר והרכבת לצאת ב-6:50. הסברנו לסוכן את הסכנה בלקנות את הכרטיסים מראש והסוכן אמר שבטוח נספיק "No risk. Nothing can go wrong." אלקס ישר אמרה בעברית, "הכל יכול להשתבש. זה הודו". התלבטנו והחלטנו להסתכן להזמין את המקומות מראש. מקסימום נפסיד את הכסף.
הסוכן אמר, "So you want to take the risk?".
"רגע, לא אמרת קודם שאין סיכון?". קנינו.
האוטובוס הגיע ב-21:30, עלינו והתארגנו לנסיעה ארוכה. היה רק חבל שאי אפשר לראות את הנוף בדרך (שוב), אך בכל מקרה נישן רוב הזמן. בחצות, האוטובוס הגיע לתחנת העצירה הראשונה. שמענו איזו בעייה בגיר של האוטובוס, אך לא יחסנו לכך חשיבות. המתנו בתחנה בתוך האוטובוס. חלק מהנוסעים (כולם הודים) התחלו לרדת. ההפסקה התמשכה מעל למשוער, וכאשר חלק מהנוסעים התחילו לקחת את המזודות מהאוטובוס הבנו שישנה בעיה. ירדתי (בראין) כדי לראות מה קורה. אין עם מי לדבר. שאלתי אחד הנוסעים והוא אמר לי שכנראה האוטובוס הזה כבר לא יסע. לאחר כמה דקות קיבלנו אישור לכך מהנהג שלנו, הערנו את הילדים, והורדנו את הציוד.
עמדנו מנומנמים, בקצה של מגרש חניה גדול וחיכינו. אל המקום הגיעו מדי כמה דקות אוטובוסים לעצירת הפסקה, ומיד הוקפו בנוסעים שרצו לברר לאן הם נוסעים והאם יש מקום. הבנו שאם לא נדאג לעצמנו נבלה כך את כל הלילה. הבעייה היתה שרוב האוטובוסים שהגיעו היו די מלאים ואם היה להם מקום פנוי, לא היו להם שישה מקומות בשבילנו. לחצנו קצת על הנהג והוא הבטיח לעזור. לאחר יותר משעה המתנה הבנו, שאת הרכבת כנראה שנפסיד.
בשעה 1:35 לפנות בוקר עלינו על אוטובוס שהגיע להפסקה, והתישבנו בחלק האחורי מבלי לדעת אם באמת יש מקום. עד היום לא ברור לנו כיצד קרא הדבר, אבל האוטובוס הגיע ל-Mangalore בשעה 5:50. אמרו לנו שתחנת הרכבת אינה רחוק מהמקום בו ירדנו מהאוטובוס, למרות העייפות, צעדנו בעיר שעדיין לא התעוררה וכעבור קילומטר וחצי הגענו לתחנת הרכבת, ואפילו היה לנו זמן לכוס צ`אי. בסופו של דבר סוכן הנסיעות צדק.
לתחילת הכתבה
