איך הגעתי לסקי?

"בתול סקי" הוא אולי לא מושג רווח בחיי היום היום, אבל ככה בדיוק הרגשתי כשנגעתי לראשונה בשלג הטהור של הרי אנדורה. אנדורה, נסיכות עתיקה, נמצאת בהרי הפירינאים בין ספרד לצרפת והתגלתה לי כיצרנית אדרנלין לא-קטנה: בחורף סקי וטיולי אופנים ובקיץ טיפוס הרים ושיט בנהרות. נכון, סקי זה לא לכולם, אבל תוכניות לחצות את אירופה ברכב או לנפוש בטן גב בטורקיה יעלמו כלא היו כש"תשרפו" מסלול סקי אדום בהרגשה שאוטוטו שברתם את שיא העולם (250 קמ"ש!). אז גם בטח תגידו לעצמכם - גיא שיחק אותה כשהמליץ לנו לצאת בהזדמנות הראשונה לחופשת סקי וחבל שלא הבאנו לו ציון 10 - כך לפחות היה לו עכשיו אולר!

אתחיל ואומר שמקבץ כרונולוגי של תאריכים, מחירים, מקומות וקילומטרז` לא מצטבר לדעתי לסיפור טוב. אני תמיד חשבתי שהחוויות הם עיקר הסיפור ולכן אתרכז בהם ולא בבררה - אותה אני אשאיר לסוף. מה עוד שלא כיף, בעיני, להגיע לטיול כלשהו עם "מסלול יד-שנייה" כמו שלא מגיעים ל"גן עדן" עם עלון מידע. לטיול יש תמיד חיים משל עצמו והעצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לכם ממרום גילי (22) וניסיוני (19 מדינות) הוא לזרום עם הטיול. אף פעם לא לנסות לכפות עליו בכוח איזה תבנית או מסלול של משהו אחר הנוגד את הזרם הטבעי שלו. או במילותיו של פאולו קואלו: "רק פתח את עיניך - הראש כבר יוביל את הרגליים...". תריצו לכם בראש פסקול קיצבי ונמשיך. במהלך הסיפור שמרתי על קצב מהיר - אז לא צריך סבלנות רבה כדי לצלוח את המסע הקסום עד סופו.

 חייל. בקו"ם. אזרח. חודשיים תכנון ומנוחה. מרץ 2003. נתב"ג. ברצלונה. עם שיחון טוב, חבר טוב וארוחה-כרגיל-רעה-בטיסה העולם היה נר לרגליי. ההתרגשות מהעומד לבוא היתה עצומה והרגשתי לפתע כמו על גל אחד גדול שתפסתי כשהשירות בצבא נראה כמו נקודה קטנה באופק. נכון, כבר התרגלנו שחיילים תמיד לוקחים את הרגליים ובורחים להם לעשות את "טיול אחרי הצבא" אבל מעטים עושים זאת במדרונות של אנדורה וחבל שכך. האוטובוס הישראלי נראה מנומנם במקצת. כמה התהפכו וניסו למקם את הראש על האוטובוס חסר החלונות ולצלול לתוך שינה מתוקה לקראת הנסיעה הארוכה מברצלונה לאנדורה. אפילו הטראנסים ששם לנו הנהג הספרדי בארטז לא הצליחו לעורר אותנו אחרי שתי טיסות ארוכות. שימו לב כשתזמינו את שבוע הסקי שאתרי הסקי הם הגבוהים והטובים. הקפידו לא להיות קרובים במיוחד לשדות התעופה (אוויר ההרים הדליל טוב אולי ליהודים אבל רע למטוסים). לכן, הנסיעה לאתר עצמו לוקחת שעתיים בדרך הקצרה. מכאן ההמלצה שלי: קחו טיסת לילה ישירה מהארץ לשדה ליד אתר הסקי - אין צורך להאריך את זמן הנסיעות הארוך גם ככה.

לתחילת הכתבה

לומדים לגלוש

אוטובוס. נוף. גבול. איפה השלג?! וואוו הנה שלג...! השכרת ציוד. מלון. פאב. שינה. בוקר ראשון! שוב, כדי לא להרוס לכם, בואו נגיד בכלליות שניסיונות הגלישה הראשונים מצחיקים מאוד. זה נראה כמו קטע מסרט טבע של נשיונל ג`אוגרפיק שעוקב אחר ניסיונות התעופה הראשונים של הגוזל הקטן . אתה שואל את עצמך: למה לעזאזל לא שמו במחלקים האלה ברקסים?! עסוק בתפעול שני המחלקים המחוברים לרגליך, אתה מידי פעם מפסיק להתפעל מהיופי עוצר הנשימה שמקיף אותך ואולי טוב שכך. כי המקום מסחרחר. האוויר נקי וקר. השלג צחור ויפה . ההרים לקוחים ישר מהאגדות. זהו אתה מכור. לא משנה כמה גלויות ראית. לא משנה כמה סיפורים שמעת. אפילו לא משנה כמה פעמים ראית את "שר הטבעות" כשאתה שם אתה נולד מחדש. "חופ-פ-פ-ש-ש-ש...". כל זה עומד לנגד עיניך ובשעה הראשונה כמעט לא משתנה כי לזוז עוד לא למדת, לפחות לא לזוז לאן שאתה רוצה.

 רגע לפני שאתה מתייאש מתחיל בית הספר. בית הספר לסקי. מקום מצחיק. אתה חולק כיתות עם מגוון גילאים אבל הרמה של כולם זהה - הרמה ברצפה - ושם (על הרצפה) אנחנו מבלים את רוב שעות הלימודים. קצת אירוני ללמוד בבית ספר בעוד הילדים האמיתיים, בני ה-6 וה-7, מחליקים במדרונות הלבנים בקלילות. אנחנו קיבלנו את המדריך הצ`יליאני ליאנדרו. אני עם בעיית השמות המתקדמת שלי קראתי לו בכל שם אפשרי של צייר רנסאנס- החל ממיכאלאנג`לו ועד רפאל. למזלי הוא לקח את זה בקלות ובהבנה. בית הספר לסקי נמצא בשטח קטן מעבר למסלול המרכזי ("האוטוסטרדה") וכדי להגיע אליו צריך לחצות את עשרות הגולשים שטסים שם במהירות מטורפת. לא פשוט למתחילים ותירוץ טוב לאחר לבי"ס. השיעורים היו ארבע שעות כל בוקר ואחה"צ הושאר לתרגול. כאן חשוב להצהיר בצורה גורפת ולא מקצועית, סקי זה אחד הדברים שלומדים הכי מהר בעולם! השיפור של כל אחד מהיום הראשון לשישי הוא פשוט מדהים ואפילו דני מהקבוצה שלנו, שהיו ימים שהוא נחבט יותר פעמים מבובת בדיקות התרסקות בתעשיית הרכב, גלש ביום השישי חלק ויפה.

טעות. טעינו. טועים. הביטוי העברי "נוו גאטס נוו גלורי" או בתרגום חופשי "אין מעיים - אין תהילה" לא תמיד תופס בסקי. מניסיון, מאוד לא מומלץ לגלוש במקומות שנמצאים מעבר ליכולתך. מקרה שהיה כך היה: המסלולים בכל אתר סקי מחולקים לצבעים המראים על דרגת קושי. ירוק הקל, כחול ואדום (יש גם שחור אבל הוא שמור למתאבדים). אני וחברי לחוויה אביב החלטנו באומץ מופגן לשאול את ליאנדרו עם נוכל לעשות את G הירוק כבר על היום הראשון. הוא לא חשב פעמיים ואמר "בשום אופן לא". תשובה הגיונית בהתחשב בכך שרק שעה לפני כן למדנו את תרגיל העצירה הבסיסי "סנוו פלאוו" ועוד לא שלטנו בו טוב. עלינו ל-G עם מבט גולני ישראלי-טיפוסי על פנינו. היה כבר סוף היום, המסלולים היו ריקים. מה ליאנדרו כבר מבין, הא? העולם שייך לצעירים. כן בטח.

 G היה מסלול של כמה מאות מטרים וברובו ישר. מסלול תמים כזה. כמונו. שום דבר לא הכין אותנו למה שעתיד לבוא. צבירת המהירות אמנם היתה איטית אבל ידענו מההתחלה שחוסר הניסיון שלנו עלול להוביל למפגש פנים מול פנים עם השלג אם נטעה. גלשנו.. הרוח שרקה. העצים נעו חיש לאחור. האדרלנין שטף את הגוף. צמרמורת. הלב האיץ ואיתו גם אנחנו. זה לא נראה קשה.. עד שאביב, שהיה לפניי והיה גם הראשון שהתחיל לחשוב קצת קדימה, החליט שהוא רוצה להאט מעט לפני שזה נהיה מסוכן. הוא ניסה את תרגיל העצירה, את ה"סנוו פלאוו" שתירגלנו בבית הספר ולא רק שהוא לא האט הוא המשיך להאיץ. "סנוו פלאוו לא פועל! סנוו פלאוו לא פועל!" הוא צעק ונופף לי בידיים. ניסיתי בעצמי ומייד נמחק לי חיוך ההנאה מהפנים. זה הפסיק להיות כיף ונהיה מפחיד. תחושת חוסר אונים מוחלטת שהלכה וגברה עם המהירות. ועוד לא הגענו לחצי המסלול! צפיתי באביב מתרסק ליד איזה עץ כאדם הצופה בגורלו שלו. ניסיתי לתכנן את הנפילה אבל הרגשתי איך עוד רגע אני גומר את החופשה בסדנת ציור לאנשים מסכנים שנפצעו על יום הסקי הראשון. עשר שניות אחר-כך שכבתי דומם על השלג אחרי סלטה מלאה באוויר. מעוצמת ההתרסקות עף אחד מהמחלקים ונתקע ליד גזע עץ. פחדתי לנסות לקום כי חששתי שאני לא אצליח. לא נפצענו רציני, התברר. פשוט שכבנו שם עם חיוך טפשי על הפנים והודינו למזלנו. היה זה חלק מהמזל שחייך אלינו לאורך כל השבוע.

לתחילת הכתבה

משתפרים

המשכנו להסתכן אבל השתפרנו. אט אט עלינו בגובה המסלולים ובמיומנות. זה היה כמו ללמוד ללכת מחדש בשבוע אחד. כל-כך הרבה רגשות וחוויות שדחוסות לשישה ימי גלישה. היו גם רגעים מביכים. כמו הרגע הראשון בו גיליתי שחליפת הסקי הטורקית שלי כבר לא באופנה והיה רגע נוסף, ביום השני, כשניסינו מסלול כחול. הראנו לכל מי שחושב שאקרובאטיקה בסקי קיימת רק בסרטי ג`יימס בונד שהוא טועה ובגדול - זה היה מופע ראווה של נענוע האגן קדימה ואחורה שהתלווה לו נפנוף ידיים בניסיון פתטי לשמור על שיווי משקל. ביום השלישי, אחרי שיעור פרטי קצר, הצלחתי להגיע לרמה של "פאראלל" והייתי המאושר באדם! ההתרגשות שהיתה לי בבלימת סיבוב כשהעפתי רסיסי שלג על אביב חסרת תחליף (טבעי). אם יורוספורט היו שם זה וודאי היה מגיע לחדשות הספורט.

 ביום הרביעי איבדתי את ה"מווג`ו" - את הביטחון העצמי- ורק למחרת הצלחתי לחזור לעצמי. כל אותו היום גלשתי בפחד. בתנועות איטיות, מבט קפוא לעבר המדרון והרבה-הרבה נפילות. לא היה הסבר לזה. פתאום משום מקום חזרה לי התחושה מהיום הראשון של "מה לעזאזל אתה עושה כאן? זה טירוף!! איפה הברקסים?!". הפחד, תחושה חיובית ושומרת-בריאות ברוב הסיטאציות בחיים היא הרעה החולה של הסקי! לא נזכיר את שם המדריך שהמליץ לנו על שתי טקילות לפני כל יום גלישה כדי לשחרר את הגוף. לא חסרות סיבות לפחד. לאנדורים התגלה חוש-הומור מעוות עם השמות שנתנו למסלולים כמו "La Comma"?! הפחד ניזון גם מהמחשבה שמוזר שנותנים לאדם בלי רישיון סקי - דבר שלא קיים - לפזז בירידות הכי מסוכנות במהירויות מסחררות. חייבים להשתחרר מהפחד אם רוצים להתקדם! אך הפחד אינו הסכנה הגדולה ביותר בסקי. הסכנה הגדולה ביותר בסקי היא העייפות. אתה מורה לרגל לנטות חצי סיבוב ימינה כדי להגיע נכון לפנייה והיא בשלה - ממשיכה ישר. אתה מתעקש אבל הרגל לא מגיבה. זה נשמע מופרך אבל הסיטואציה הזו מתחרשת פעמים רבות ובמיוחד ביומיים האחרונים של הסקי. תאונות סקי רבות הן תוצאה של עייפות שרירים. איך מתגברים? שאלה טובה.

לתחילת הכתבה

אפרה-סקי, קניות, פינוקים ועלויות

המושג כמו אלפי מושגים שתלמדו (טוב אולי עשרות מושגים..) מוקדש לפעילויות של אחרי הסקי. יום הגלישה נגמר בחמש בערב. בערך שעה אחרי הזמן שבו נגמר לך הכוח. אז מתחילות הפעילויות:
בנסיעה מונית מהירה עם אחד מ"נהגי הגרנד פרי" של אנדורה שגומעים את כבישי ההרים המפותלים ב-100 קמ"ש לפחות (פעילות מסעירה בפני עצמה) אפשר להגיע בערב לפאבים, מסעדות, קניות וגם לפינוקים. אין כמו להביס שני אירים בסנוקר כשברקע הופעה אקוסטית חיה (ולכן חבל כשבפועל נחלנו להם הפסדים צורמים). או לשתות כמה בירות עם שתי תיירות אירופאיות בחג סנט פאטריק הקדוש כשכולם לבושים בירוק וברקע מסכי ענק עם תמונות פספוסי סקי אמיתיים מיום הסקי האחרון. לטייל ברחובות אנדורה, ללכת לספרייה לשלוח כמה אי-מיילים ולתרגל את הספרדית הקלוקלת שלנו עם נהג אוטובוס מקומי.

 האנדורים הם החברים הכי טובים שלך. זה לא משנה מה המניעים (לפעמים טיפ..)- הם יעשו הכל כדי שתרגיש בבית. השיא היה ללא ספק כשנהג האוטובוס נטש בתחנה את האוטובוס על נוסעיו אחרי ששאלנו אותו מתי ברצלונה משחקת בבית ויצא לברר את התשובה בחנות הקרובה. הנוסעים האחרים עוד חייכו אלינו במבט של "אף אחד לא ממהר במדינה הזאת". לגבי קניות, הישראלים תמיד אוהבים לקנות והתכונה הזאת בשילוב עם אנדורה פטורת-המכס זה מתכון לחגיגת קניות. שלל צעצועים דיגיטליים נצפו באוטובוס הישראלי כל יום בדרך לסקי. מי שאוהב להתפנק יוכל לעשות זאת בספא היפה ביותר באירופה - Caldea. למרות שלא שמעתי על כך שהתקיימה התחרות, המקום בהחלט עומד בסטנדרטים גבוהים. חובה יום אחד להקדיש לפינוק הגוף. יש שם את כל הדברים הרגילים בעטיפה יפה, +מופע אורקולי מרשים בבריכה והרבה אפשרויות למסאז`ים. כמובן שהג`קוזי תחת כיפת השמיים הוא גם חוויה מיוחדת. מה להגיד. מי שלא יצא החוצה בריצה בקור של אזור ה-0 מעלות כשהוא בתחתוני בוקסר ורטוב עד לשד עצמותיו לא יודע קור מהו. אני ואביב, כמובן, יודעים קור מהו - במיוחד אחרי שהג`קוזי המחומם התגלה כמלא ונאלצנו לעשות את פעמינו חזרה.

הפרטים "הלא-רטובים" של הטיול: חופשת סקי ראשונה היא פשוט ים של חוויות. למה אתם מחכים?! כל מקום הוא טוב לפעם ראשונה אבל לעניות דעתי אנדורה שמה את כולם בכיס הקטן (מבוסס על החלפת חוויות). כך או כך, חווית הגלישה, מסתבר, חוצה גיל, מין ותרבויות. וכל אחד יכול להתמכר לאבקה הלבנה. כל הסיפור עלה 780 יורו באמצע מרץ (כלל טיסה דרך תורכיה, הסעה למלון, לינה עם ארוחת בוקר וערב, השכרת ציוד, סקי פאס והדרכה בבי"ס). עוד 220 יורו הלכו על המסביב. סה"כ 1,000 יחידות מטבע אירופאיות. אבל מי שמסתגר במלון יכול לגמור ב- 800.

לתחילת הכתבה

פרטים חיוניים

המלון - Cal Daina (ממוקם בעיירה אורדינו)
 אתר האינטרנט: www.hotelcaldaina.com
טלפון: 376-85-09-88
 מלון ביתי מצויין עם ארוחות שחיתות בערב וצוות לעניין. בהשוואה שעשינו בין המלונות בדרך לאתר סקי (נסיעה של 15 דקות היא זמן להחליף חוויות ו..כמובן להתמרח בקרם שיזוף) הבנו שנפלנו על פנינה אמיתית. הקרבה לאתר היתה רק בונוס. האוכל והאנשים היו העיקר. מילת אזהרה: המלצר נעלב אם לא מסיימים את הצלחת! הסתכסכנו איתו על זה אבל בסוף השלמנו על בקבוק יין אדום טוב. באחד הימים, אחרי לילה מושלג, התגלה לנו בבוקר מחלון המרפסת נוף מרהיב של שטיח לבן על היער. חוויה ציורית עוצרת נשימה שאין במלונות בעיר עצמה. עם זאת ב"עיר עצמה" יש סניף פיצה האט מול חלון מהמרפסת - שיקול נגדי.

עיירת הקניות - Andorra la vela. (במרחק של 15 דקות נסיעה מאורדינו). היכן שהמחירים נמוכים, החנויות שופעות וכן כן... השוטרים מצדיעים לך ברחוב (כנראה הפנימו שאזרח היא הדרגה הגבוהה ביותר..). העיירה היא אף מקום טוב שלוח אי-מיילים/ דואר וכו`.

הספא - Caldea (באנדורה לה וולה)
 אתר האינטרנט: www.hola-andorra.com/caldea/introi.html
טלפון: 93 459 17 77
 יקר (29 יורו כניסה לשעתיים) נכון אבל פינוק חובה למי ששריריו כשלו או עומדים לפני כשילה. יש שם הכל מהכל ואפילו לא צריך להביא מגבת - מייבש רצפתי ענק ייבש אותכם טוב-טוב.

אתר הסקי - Arcalis
(נמצא במרחק של 10-40 דקות מהמלון בהתאם למלון)
 אתר האינטרנט: www.vallordino.ad
טלפון: 376 737 000
 ממוקם בין הגבהים 2000 ל- 2600 מטר. מכיל 13 מעליות (5 מושבים) ו- 25 מסלולים יפיפיים בדרגות קושי שונות (רובם כחולים ואדומים). השלג באיכות טובה, יש פארק לסנוובורד ויש אטרקציה (שאותי לא כ"כ הרשימה) של מערת נטיפים חוצת-פירנאים שעדיין לא נפתחה. הבי"ס ברמה גבוהה. חובה לדעת אנגלית. בתור מתחיל האתר היה תפור בשבילי ואיפשר לי להתקדם בהדרגה ברמות המסלול. אך פגשנו הרבה גולשים מקצועיים ומנוסים שגם אמרו דברים בשבחו.

ארינסל - Arinsal
(מצידו השני של ההר כלפי העיירה אורדינו. 12 דק` עם נהג מונית "גרנד פרי")
 לאתר האינטרנט: www.arinsal.com
 עיירת הפאבים של אנדורה. מכילה בעצם רחוב עם כעשרה-עשרים פאבים. הטובים שבהם: El Cau d`Arinsal וזה שמולו ושמו פרח מראשי- ראשי השתוי באותו הרגע. כדאי ללכת. מדובר בפאבים איריים שבניגוד למקבילים בארץ גם מלאים באירים אמיתיים (חיות אדם!). חוץ מזה כשברומא - התנהג כרומאי ובאנדורה פאב זה בילוי עיקרי-מייד אחרי הברחת סחורות מחוץ למדינה.

סיכום המלצות: אם זה טיול סקי הבתולין שלכם לכו כאמור על דיל מאורגן. אחרת אפשר לנסות לארגן לבד. היו ערים למצב השלג: אתר למטייל מכיל פירוט משקעים בעונת הסקי. שלג צעיר/טרי טוב יותר כי הוא רך וקל יותר לגלישה. טוסו בדרך הקצרה ביותר ובטיסה ישירה - מדובר בשבוע דורשני וקשה פיזית וחבל להגיע תשושים. תוסיפי כמה יורו לציוד ברמת כסף או זהב - זה משתלם. אנחנו לקחנו את הפשוט והצטערנו קצת. קחו שיעור פרטי אחד או שניים בנוסף לביה"ס - זה משתלם. מי שבכלל מתלבט - אל תביאו פלאפון! זה שבוע שבדומה לרד-בול מחזק את הגוף ואת הנפש. לכן חשוב להתנתק מהרעש מהחיים העירוניים כדי לספוג כמה שיותר מהחוויה ומאוויר ההרים.

 לסיום - האם שווה את הכסף? התשובה לזה טמונה באורח החיים שאני ואביב קבענו לעצמנו בטיסה חזרה: חודשיים לעבוד, חודש סקי, חודשים לעבוד, חודש סקי, חודשיים לעבוד, חודש סקי, לזכות בלוטו, סקי, סקי, סק...

לתחילת הכתבה

רוצה לקרוא עוד על סקי באנדורה? הנה כמה קישורים נוספים שיעניינו אותך:

יעדי הכתבה