קניון דה שיי וניו מכסיקו
24.3-9.4.02 - עזבנו את מואב אשר ביוטה בתחושה טובה וכייפית. בדרכנו דרומה חלפנו על פני קשת מדהימה שצפתה עלינו מלמעלה, Nelson Arch, הנמצאת בבעלות פרטית ואייל יצא להנציח את יופייה. התלבטנו כיצד כדאי לנסוע חזרה לטקסס ותחושתי (גלית) אמרה לי כי הפעם זהו הזמן הנכון עבורנו לראות ולחוש את קניון דה שיי. נסענו על כביש 191 לכיוון דרום, השמים מעוננים, לעתים מאיימים ולעתים מחייכים, עברנו את הגבול לאריזונה מכיוון צפון מזרח. זהו חבל ארץ השייך לאינדיאנים משבט הנאוואחו וההופי, אין ספק שהם יודעים לבחור את אדמתם - זהו אזור יפהפה!! מעט אחרי העיירונת Many Farms נגלה לעינינו מראה מדהים של צוק רחב וגבוה בצבע אדום זועק ולמרגלותיו ולכל האופק המון גבעות קטנות אדומות - המראה היה אדום-כתום בצורות גליות שונות ומקסימות. עצרנו בצד הדרך על מנת שנוכל לחזות בשקט ולספוג אט אט לתוכנו את המראה המרהיב והמיוחד הזה.. מכאן, המשכנו בדרכנו לקניון דה שי, נעצרים במרכז המידע לקבל מפות ומידע.
אל הקניון ניתן לרדת רק בליווי מדריך אינדיאני - בג`יפ, סוסים או הליכה (15$ לשעה לאדם מינימום 3 שעות). כמו כן, ניתן לנסוע בשני מסלולים: דרומי וצפוני ולרדת מהרכב ולצפות בנקודות שונות. קיים מסלול רגלי אחד שניתן לעשותו באופן עצמאי והוא יורד מה-White House Overlook (שלושה מייל). התחלנו בנסיעה אל תוך הקניון. כאשר נוסעים בחלק העילי של הקניון ניתן לראות המון צמחיה ירוקה, כאשר בצד אחד נפערת תהום עמוקה וקניון עמוק נגלה. סלעי הקניון אדירים ביופיים, בתחתיתם זורם נחל צ`ינלי ובשוליו צומחים עצי ה-Cottonwoods, שצבעם כעת אפור ירוק והם נראים יפהפיים ואציליים.
ירדנו במסלול אל תוך הקניון ירידה תלולה של כ-180 מטר אך נוחה ומסודרת, ותחושה שונה וחדשה אופפת אותנו, ניתן אף לומר מיסטית, מיסתורית ומרגשת. כשהגענו למטה ראינו בקתת הוגן ומסתבר שבקיץ כ-80 משפחות יורדות אל תוך הקניון ומעבדות שם את האדמה. רועת צאן וכבשים היו גם הם במקום המדהים הזה. חצינו את הנחל מעל גשרון קטן והלכנו בחולות אל סלע שבתוכו נותרו הריסות ושיירי עתיקות של בניה אנסאזית. במקום היו גם אינדיאנים עם דוכני מכירה של קרמיקה ותכשיטים. בעיני (גלית), זהו אחד המקומות הכי מרשימים ומיוחדים, בעלי אווירה ואנרגיה מדהימים שכדאי לבקר בהם. מאחר והיה לנו קשה לעזוב את המקום החלטנו ללון בו את הלילה (ניתן לישון בקמפ במקום ללא תשלום) ולעוזבו רק למחרת מוקדם בבוקר.
למחרת, יצאנו לכיוון ניו מכסיקו, נסיעה ארוכה בת כמה שעות, ובדעתנו לבקר ב-Pueblo Of Acoma, שזוהי עיר עתיקה מאוד בסגנון פואבלו, השוכנת על הר שולחן (Mesa). פירוש השם אקומה - עיר השמיים. אקומה שוכנת כ-19 ק"מ דרומה מכביש I-40. על מנת לראות את אקומה יש להצטרף לסיור מודרך באוטובוס, היוצא אל מעלה ההר כל שעה. ברדתנו מהכביש המהיר לכיוון אקומה נסענו בכביש רעוע, שלצידו בתי חימר ישנים. מספר מיילים לפני, אקומה נגלתה לפנינו בפתאומיות תצפית מדהימה של האזור בו שוכנת העיר. מנוף שטוח מגיעים לפתע לכביש תלול ומפותל, היורד למטה ומראה של צוקים נישאים אל על בצבע צהוב נגלה לעין.
הר השולחן ניבט מרחוק ועליו מבני הטיט של אקומה היו מראה קסום. התפתלנו לנו במורד הכביש והגענו למקום ממנו יוצאים הסיורים. כאן החלה אכזבתנו - הסיור האחרון יצא ב-15:00 ואנחנו פספסנו בכמה דקות. האנשים במרכז המידע היו מאוד לא נחמדים וגם לא ידעו מתי יוצא למחרת בבוקר הסיור הראשון. דבר נוסף שהפתיענו מאוד הוא נושא המחיר: בנוסף על המחיר לאדם (10$ למבוגר ו-6$ לילד) יש לשלם 10$ עבור כל מצלמה ואסור לצלם בוידיאו. תחושה של מסחטת כספים התלוותה למידע הזה ואנחנו החלטנו שעל אף שהמקום נראה יפהפה, הרי שנסתפק במבט מלמטה ולא נמתין יום נוסף. גם בתצפית שנמצאת כמה מיילים לפני העיר יש שלט האוסר לצלם אלא אם כן קיבלתם אישור, כלומר, שילמתם כסף.
פאלו דורו
מכאן והלאה המשכנו לנסוע וחצינו את הגבול אל אזור הפנהנדל הצפוני של טקסס, שהוא מישור אחד גדול, אשר הזכיר לנו את המישורים של פלורידה ומיסיסיפי. באזור הזה תכננו להגיע אל הקניון היחיד בטקסס, השני בגודלו בארה"ב - Palo Duro. מאחר וערב פסח התקרב, החלטנו להקדיש יום מנוחה בקמפ ליד הקניון ולחגוג את ליל הסדר כדת וכדין. העברנו את כל אותו היום בניקיונות ובישולים שריחותיהם נשאו את תחושת החג היישר אל תוך ביתינו בניכר. ערכנו שולחן עם הגדות (שהבאנו מהארץ), החבאנו את האפיקומן, בירכנו, קראנו, שרנו, שמחנו וכמובן - אכלנו: מרק "קניידלך", עוף ביין, אורז, תפוחי אדמה, מצות, קפה ועוגה לקינוח. חגיגה אמיתית!! מאוד נהנינו, והופתענו לגלות כי אפילו ב"צמצום מספרי" ניתן לחגוג וליהנות ואפילו המצות ערבו לחיכינו.
למחרת בבוקר הקדמנו לצאת לעבר הפאלו דורו, אך כאן חיכתה לנו אכזבתנו השנייה. אומנם נכון שלאחר שנוסעים כל כך הרבה זמן במישור משעמם נחמד לגוון בקניון תלול, אולם המראה הניבט לעינינו בהשקיפנו אל תהום הקניון לא נגע ללבנו. הקניון נוצר לפני כמיליון שנה ע"י ה-Red River וגילה שכבות גיאולוגיות מדהימות בנות כ-200 מליון שנה בצבעים יפים: אודם, כתום, ורוד, סגול ואפור. אולם פרט לצד ההיסטורי והגיאולוגי - הנוף לא היה כה מרשים. דבר נוסף שהפריע לנו, שהפארק נראה מאוד ממוסחר ובנוי לתיירים - על כל צעד ושעל ובכל פינה ניתן לראות שולחנות לקמפינג, קמפים לקראוונים, שירותים ואפילו Snack Bar - שלדעתנו פוגמים בטבעיות של המקום. באף קניון לא נתקלנו בצד התיירותי כל כך מפותח, בולט ונראה כאילו המקום מיועד לפיקניקים. נסענו לאורך הכביש היורד לקניון, ספגנו קצת מהמראות ועזבנו את המקום כשאנו נעים חזרה לכיוון בנדרה, לפארק פומרוסה שכה אהבנו. בדרך התקשרה אלינו ליסה, מורתנו לרכיבה, שנודע לך כי אנו בדרכנו לבנדרה והזמינה אותנו לחתונתה עם נוצת עורב. שמחתנו הייתה רבה, ונראה שנזכה לחוות חתונה משולבת של בוקרים- אינדיאנים.
הגענו לאזור ההיל קאונטרי ונדהמנו לראות את ההשתנות החלה בתקופה כה קצרה מאז עזבנו. כל גווני הירוק צבעו ומילאו את העצים ונתנו תחושת רעננות והתחדשות ובצדי הדרכים מאות פרחי בר בשלל צבעים: סגול, ורוד, צהוב ואדום. המראה היה מפעים! הגענו ל"פומרוסה" והרגשנו שאנו שבים הביתה. קבלת הפנים היתה חמה ונרגשת וכולנו שמחנו.
חתונה ותערוכה
נכון לנו שבוע עמוס ואנו פתחנו אותו בחתונתה של ליסה. כאשר הגענו לחתונה שנערכה בחווה של ליסה, ראינו כי הסוסים נצבעו בסמלים אינדיאניים, "טיפי" (אוהל אינדיאני) עמד במרכז, ערמות חציר (ששימשו ככיסאות ושולחנות), תוף אינדיאני וחליל אינדיאני הוכנו כדי לבשר את בואם של הזוג. האורחים היו לבושים כבוקרים אמיתיים וכולנו חיכינו לזוג. ברגע מסוים החלו להישמע הלמות התוף ונגינת החליל ואנו ראינו את הזוג רכוב על גבי סוסים ניצב מעל גבעה רחוקה (מראה שהזכיר לנו מאוד את סרטי האינדיאנים) והחלו לנוע ולרדת לעברנו. המראה היה מיוחד ומרגש וכך גם כל האירוע המיוחד הזה.
מחתונת ליסה עברנו לאירוע המרגש שלנו - התערוכה של אייל. התערוכה נערכה יומיים ואנחנו עזרנו לריצ`רד וטרינה (בעלי הגלריה) להכין את המקום כיומיים קודם לכן. ביום התערוכה, הגענו לגלריה והמקום נראה מדהים ביופיו - השלט העצום הנושא את שמו של אייל (שקיבל את פנינו בחוץ), הדרך בה הוא עוצב בפנים, שולחן עם שמפניה, פירות לחם וגבינות - התרגשותנו החלה לגאות... אט אט החלו להגיע אנשים ואנחנו פגשנו כאן פירגון וחום אינסופיים והערכה מאוד עמוקה לאומנותו של אייל.
לרגע, כאשר המראנו קצת למעלה והסתכלנו על המחזה מבחוץ, לא האמנו שהדבר אכן קורה. אנו נמצאים בארץ ניכר, במקום קטן בטקסס הגדולה, ללא משפחה וללא חברים, ומסביבנו המון אנשים המביעים את אהבתם והערכתם, כולל בתוכם אנשים כמו ביבי ואלבין (בעלי פומרוסה), ריצ`רד וטרינה (בעלי הגלריה) וליסה ונוצת עורב ("הבוקרים האינדיאנים")- כל הללו כבר הפכו להיות חברים טובים טובים, כל דיירי פארק פומרוסה שבאו גם הם ועוד המון אנשים זרים- הדבר היה מוזר, מדהים ומרגש כאחד עבורנו. הבנות תפסו אף הן תפקיד מרכזי בתערוכה - הן הנציחו את האירוע בוידיאו ובתמונות ואף קיבלו את באי התערוכה ודיברו עמם באנגלית.
כך עברו עלינו שני ימי התערוכה בריגוש והנאה עצומים ובסופם חיכתה לנו סופה אדירה שהחלה בפוטנציאל של "טורנדו". מסתבר שבאביב יורד כאן המון גשם וסופות הן דבר רגיל. האוויר היה שקט וחם, עננים שחורים, מאיימים ומפחידים נראו בשמיים והם כאילו מתפתחים ויורדים לעברנו, אינספור ברקים ורעמים החלו להישמע ומטח אדיר של גשם ירד אחריהם - זה היה סיום דרמטי ליומיים מדהימים ולשבוע מיוחד. ועתה, לאחר שבוע כה עמוס ומרגש אנו מתכוננים לשלב הבא של טיולנו והוא הנדידה לקראת המערב - שם מחכים לנו נופים מדהימים ומזג אוויר טוב במיוחד!
להתראות לכולם, אייל, גלית, עדי ושיר.
לתחילת הכתבה
