לטיול יצאנו

נסיעה לאנורדהפורה

יום שני 08.01.01
השכמה בשעה 06:30, ואני קמתי אחרונה. כבר ציינתי, שזו משפחה של מוטרפים? התארגנות זריזה ליציאה, התפקדות ונסענו. אה, גם ארוחת בוקר קלה. אננס עסיסי! ותה.. כיאה לאורחת "רמת מעלה", אני זוכה לשבת ברכב מקדימה.

אנחנו עוזבים את הכפר הקטן Ibulliya, ונוסעים בכיוון צפון- מזרח, בכבישים 1A, 6A ו- 9A, כשהיעד שלנו להיום הוא העיר הצפונית אנורדפורה Anuradapura. הנסיעה היא בתוך צמחיית ג`ונגל משגעת. עצי קוקוס גבוהים, סבך ירוק, שמיים בהירים והרבה אנשים פשוטים. זה הזמן לגלות לכם, שלמרות ההבדל התהומי בין החיים בישראל והחיים בסרי-לנקה, היום, אחרי 4 ימים פה, אני מאוהבת! ככל שאנחנו נוסעים לכיוון צפון, הנוף הופך להיות הררי יותר. כל הירוק הזה בעיניים, זו חוויה בלתי רגילה. אפילו הפארק הירוק ביותר שראיתי בישראל, לא משתווה לירוק כאן שהוא עמוק, נוצץ וכל כך חי! עכשיו.. אם אספר לכם, שהייתי בטראומה מהשירותים בבתים הפרטיים, אתם בטח לא תרצו לשמוע את גילויי המסעירים על השירותים הציבוריים. ובכל זאת, בהנחה שכן תרצו לשמוע... רובם ללא קורת גג, וגודלם הממוצע 1.5X1.5 מטר. החדרון צר, עלוב, מלוכלך, יש חור ברצפה, וגולת הכותרת: "סימן של נעליים" המוטבע ברצפה, לכל מי שחס וחלילה שכח שצריך לכוון למטרה. ממשיכים בדרכנו, והנוף הופך ליפה, הררי, וירוק יותר. הנהיגה היא עדיין בכבישים דיי פרימיטיביים, והנהגים צופרים נון-סטופ, ועל כל דבר שזז!

 הניווט בדרך הוא לא הכי פשוט. ישנם שלטים גדולים המציינים את הכבישים המרכזיים המחברים בין הערים, הנקראים high ways. בתוך הערים/כפרים הרבה יותר קשה לנווט, בשל מיעוט השילוט הקיים בשפה האנגלית.

בכפרים הקטנים אין חנויות, אך בכל הדרכים יש צלונים (צריפונים) על שפת הכביש (בסרי-לנקה אין מדרכות להולכי רגל). המרכולות עדיין מוצעות למכירה על הרצפה או על לוח עץ, שעבר הסבה לשולחן ובכולן פירות מקומיים (בהתאם לאזור הג"ג), וביניהם הפייבוריטים שלי: רמבוטן (ליצ`י), אננס, וקוקוס. יש להם אפילו בקבוקי קולה של פעם - מזכוכית. יחסית למדינה ענייה, ישנם כמה שמות מובילים של בנקים, כגון: CCL (ראשית תיבות שלComercial Credit Limited) או Bank Of Cylon ו- People's Bank (בעיקר בצפון).
נתיבי האוטובוסים הצהובים והרכבות, מסתכמים בנסיעה מקולומבו לערים המרכזיות בלבד. בדרך, אנחנו עוצרים לאכול, באופן שאתרגל אליו בימים הקרובים: את הצלחת עוטפים בשקית ניילון (שמכילה במקור את מנת האורז האישית). התוספות הן: שעועית ירוקה, מחית דאל (חומוס), עוף בקארי וסלטים נוספים. אוכלים בידיים כמובן.

 עובדה מעניינת, שתקפה לגבי רוב המדינות בעולם היאשככל שמצפינים, נעשה קר יותר ויקר יותר. אתם חושבים שיש קשר נוסף בין השניים חוץ מהאותיות?

הבתים בצפון אינם הצריפים ובתי העץ שראיתי בדרום. אלו הם בתי אבן, ומדי פעם רואים אפילו בנייה לגובה. הכבישים מסודרים ומטופחים, והכל נראה מודרני ומושקע יותר. בכניסה לעיר השנייה בגודלה, אנורדפורה- Anuradapura יש מחסומי משטרה רבים, הבודקים את כל הנכנסים לעיר.

 גם בסרי-לנקה ישנם אזורים שנויים במחלוקת, שמתנהלת בהם מלחמת התשה (בדומה לזו שאנו חווים בישראל) בין הממשלה לארגון הטרור L.T.T.E (ראשי תיבות של Liberation Tigers Of Tamil Eelam)שנתמך כלכלית עי מדינת טמיל נאדו שבהודו. הארגון מורכב מהאוכלוסייה הטמילית (הודים בדתם) שחיה בסרי לנקה, וממוקמת ברובה באזור הצפוני של האי שנקרא Jaffna. הטרוריסטים מעוניינים במדינה עצמאית, שתכלול שטחים נרחבים נוספים מצפון מזרח סרי לנקה, אזור שהיה מאוכלס בטמילים, סינהלים ומוסלמים במידה דיי שווה. נכון להיום, הם עדיין לא בדרך להגשמה הזו.. ולכן, מבצעים פיגועים!!!! מה שגורם להחרפה רצינית ביחסים שבינם לבין האוכלוסייה הסינהלית והממשל.

לתחילת הכתבה

החיים במנזר בודהיסטי

ב- Anuradapura מצאנו במהירות מוטל דרכים, שדיה (אמא של שאנטי) התאכסנה בו בעבר. עצרנו, בדקנו מה המצב, ולקחנו שלושה חדרים. בכל חדר שתי מיטות, שידה ענתיקה אך שימושית ואפילו מאוורר תקרה חשמלי (סמל סטטוס לעשירון העליון בסרי לנקה). החדר עלה כ- 200 רופיות (שזה ¼ 2 $) לא להאמין! המקלחת וארוחת הערב היו חוויה אחת גדולה. הגענו עייפים ומיוזעים, וצריך להתקלח לא? אני לתומי חושבת שיש מקלחת ציבורית או משהו, אבל.. ניחשתם נכון, כנראה שלא. ה-פ-ת-ע-ה. הולכים להתקלח בחוץ- בנהר. הלכנו קצת ברגל, דרך שדות אורז ועצי קוקוס, עד שהתגלה לעינינו מחזה מרהיב.

בפסגה מעל שדות האורז, שכן לו אגם ענק ויפהפה. ואווו! פה אנחנו מתקלחים. כולם מתפשטים ותולים את הבגדים על ענפי העץ והשיחים שמסביב. סרט אמיתי. הגברים קופצים למים מיד. להם אין בעיה. הם כבר לובשים את הצ`יטה (chitte), הסארום הגברי, שעשוי מבד, ומשמש כלבוש מקומי יום-יומי. אנחנו הנשים לעומת זאת, מתענות תוך כדי לבישת הסארום הנשי. אני בכלל בטראומה, כי אני לא רגילה להתפשט ולהתלבש עם כל השכבות שיש עליי. סוף סוף אני במים הכייפים. חפפתי, הסתבנתי ואני מרגישה ממש חדשה. אין לי מילים לתאר את החוויה הזו. אולי זה כבר נשמע נדוש, כל ההתרגשות שלי, אבל תבינו שבשבילי זו הישרדות לשמה. אפילו בארץ, כמעט בכל מצב אתה מגיע לציוויליזציה. לעומת זאת פה, האנשים חיים בפרימיטיביות, כי זה כל מה שהם מכירים.

אחרי המקלחת קוששנו עצים לארוחת הערב. במוטל יש שני אזורים-אולמות פתוחים וגדולים, שבהם כולם מבשלים יחד ולחוד - כל אחד בשביל המשפחה שלו. הבערנו אש, זאת אומרת, דיה בישלה עבורנו הערב. ומה היה לנו? תפ"א ברוטב עם כיכרות לחם שקנינו בצהרים. פשוט ועממי. אכלנו בחדר אחד כולנו. בידיים כמובן. אח"כ קינחנו באננס ונישנושים מכל מיני סוגים. אנחנו מקשקשים קצת, ולאחר מכן פורשים לישון. כל אחד בחדרו (שזה בערך ארבעה איש בחדר אחד על שתי מיטות). בלילה "טעמו" אותי היתושים בתאבון רב. אני בטוחה שנתתי את תרומתי השנתית ל"בנק הדם היתושי" של סרי לנקה. לכם אני ממליצה בחום להצטייד במגינים למיניהם.

יום שלישי 09.01.01
גם הבוקר קמתי מוקדם, בשעה 04:30. מסתבר שקמים כ"כ מוקדם על מנת לבשל את ארוחות הבוקר והצהרים. כל הנשים במוטל היו ערות משעה 04:00, ויחד עם מספר מצומצם של גברים, עסקו בקדחתנות במלאכת הבישול. המראה לא ייאמן. כמו משפחה אחת גדולה. hellooo? השעה 04:00 בבוקר ועבורם זה אמצע היום. בשעה 07:30 יצאנו מהמוטל לכיוון המקדשים. והרי כמה עובדות מעניינות הצבע הלבן שולט בצורה מוחלטת בכל המקדשים. זהו צבע לבושם של אלו המבקרים במקדשים, ואפילו הפרחים (כל פרח עולה 2 רופיות), שמובאים לבודהה כמנחה, לבנים אף הם. בנוסף, מגישים המאמינים לבודהה, מנחה של אוכל ושתיה, הכוללת אורז עם צימוקים, צ`ילי וכד` ותה או שתיה אחרת. מצווה נוספת, שבה מחויבים המאמינים, היא האכלת העניים והמתפללים שמגיעים למקדשים. לכן רוב המבקרים מביאים איתם אוכל, סלסלאות של פירות או נדבה כספית בצורת מטבעות. לפני כל כניסה למקדש, ולעיתים אף בתחילתו של השביל המוביל אליו, יש לחלוץ נעליים. קיים איסור חמור על הליכה עם נעליים בתוך המקדשים ובשטחים הקדושים. את הנעליים שחולצים, מניחים בערימות מחוץ למקדשים. אתם בטח תוהים האם כל אחד צריך לזכור איפה הניח את הנעליים שלו? בין כל הזוגות האחרים..? אז זהו שלא! רוב האנשים הולכים יחפים גם ככה. את הכיפה המרכזית, שממוקמת ברחבת כל מקדש, מקיפים שלוש פעמים, בכיוון השעון (דרך כתף ימין) ותוך כדי מתפללים וגם מבקשים מה שרוצים

10 הדיברות הבודהיסטיות הבסיסיות שחלות על הנזירים:
* על הנזירים הבודהיסטים לקיים כ- 1000 דיברות כל יום.
1- לא להרוג
 2- לא לשקר / לא לשוחח שיחות חולין
3- לא לבגוד
4- לא לעשן
5- לא לשתות אלכוהול
6- לא להוציא דיבה
7- לא להתבשם
8- לא לשבת גבוה יותר מ- 3 פיט (כ- מטר)
9- לא לשמוע מוסיקה, לרקוד ולשיר
 10-לא לאכול ולשתות לאחר השעה 12:00 בצהרים

לתחילת הכתבה

מקדשי עץ החיים ועצם השן של בודהה

המקדש הראשון בו ביקרנו נקרא Srimaha Body Tree . שם נטעו את עץ החיים כ- 236 שנה לאחר מותו של בודהה. העץ קיים למעלה מ- 2542 שנה. המשכנו למקדש "האבן הכחולה"Ruwah Valli Seya. (אבן Seya כחולה Valli). את האבן היקרה, הציב המלך בראש כיפת המקדש, ובלילה מאירים אותה פרוג`קטורים מכל הכיוונים. משם נסענו בשביל עפר צדדי, בתוך שדות אורז רחבים ומשופעים בערוצי מים, עד לאשוקארמייה Ashokaramaya פסל מיוחד והיחידי בסרי-לנקה, שבו מונצח בודהה בתנוחת מדיטציה שונה מזו, שבה הוא מונצח בפסלים רבים אחרים.

 המשכנו בדרכנו לבקר פסל נוסף,Samahdi Buddha Statue שמתואר במשפט הבא:

לתחילת הכתבה