מבט על קניה בחושך
לפני הכל, אני חייבת לכם תיקון לאחת הכתבות הקודמות, בה הזכרתי את עונות השנה בקניה. כמו שכתבתי, יש עונה יבשה, יש עונה רטובה, אבל שכחתי לציין שאחת מעונות השנה הנפוצות ביותר היא עונת הפסקות החשמל אף על פי שהפסקות חשמל הן דבר שבשגרה פה, ומדי כמה ימים מתפשטת החשיכה בבית ללא הודעה מוקדמת (כאן לא תולים פתקים על הבתים עם התאריכים ושעות ההפסקות), מזה שלושה שבועות ביתנו שרוי בחשיכה כמעט מדי יום ביומו, ולשעות לא מעטות. הפסקת חשמל אחת ידועה לשימצה במיוחד - משבע בבוקר ועד אחת עשרה בלילה.
בהתחלה דווקא נהננו מהאווריה הרומנטית שנכפתה עלינו, מארוחות הערב הרומנטיות, והארנו את כל הבית בהרבה נרות. אבל בשלב כלשהוא, מתחיל העניין להמאס. במיוחד כשכל העוף הקפוא בפריזר מפשיר ומתקלקל, אי אפשר לראות סרטים בטלויזיה או לעבוד על המחשב, אין מים חמים במקלחת (אין דודי שמש בקניה אף-על-פי שהשמש פה נהדרת) וגם לקרוא ספר לאור נרות לא ממש מועיל לעיניים. אמנם לרוב המקומיים שגרים באזורנו, אין חשמל כדרך קבע, אבל כשרגילים למערב ולקידמה, קצת קשה לחזור אחורה כמה עשרות שנים לעידן קופסאות הקרח המוצלות ועששיות הנפט
לאחר כשבועיים, תפס חברנו קנדי (החשמלאי, זוכרים?) קצת יוזמה, והתקשר לחברת החשמל המקומית. מסתבר, שלחברת החשמל "הלך הטרנספורמטור" (אין לי מושג מה זה) ועד אשר יתקנו את התקלה, הם מבצעים הפסקות חשמל יזומות באיזור. מכיוון שבאיזור מגורינו רק למעטים יש חשמל, "זכינו בכבוד" להיות מנותקים מדי יום אך אל דאגה, הם כבר הזמינו טרנפורמטור חדש מניירובי, ותוך כמה ימים יחזור החשמל. ואכן, תוך שבוע חזר החשמל לזרום בבתנו כרגיל, כמובן תוך הפסקות מעטות פעם בכמה ימים, אבל אחרי שחווינו במשך כשלושה שבועות את החיים בשנות העשרים בארץ - אנחנו לא מתלוננים!
ואם הזכרתי ספרים, יש לי הרבה זמן לקרוא פה (בניגוד לארץ), ואני חייבת להמליץ לכם על ספר שסיימתי ממש עכשיו - "ברבורי פרא". ספר לא חדש, סיפור אמיתי ובו מסופר על שלוש דורות של נשים (סבתא, אם ובת) בסין בתקופה לפני הקומוניזם, בתקופת המהפכה הקומוניסטית ושלטונו של מאו, וקצת אחרי מותו. ספר נהדר ומזעזע בו זמנית. אני מצטערת שקראתי אותו רק לאחר טיולנו בסין ולא לפני. כבר סיגלתי לי להעלות בפניכם, הקוראים, שאלות בכתבות הקודמות ואני אמשיך את המנהג גם בכתבה זו - אם אתם מכירים ספרים טובים על אפריקה בכלל או קניה בפרט (המבוססים על סיפורים אמיתיים או לא, מאת סופרים מקומיים או זרים), אני אשמח אם תכתבו לי!
השמורה הלאומית אגם בוגוריה
מלבד הדלקת הנרות בזמן הפסקות חשמל וקריאת ספרים, אנחנו ממשיכים לטייל בימי ראשון, והפעם בחרנו לטייל ב-Lake Bogoria, שגם הוא כמו Lake Nakuru אגם מים מליחים ורדודים, ונמצא צפונית לו באיזור ה-Rift valley. האגם נמצא במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה מנאיוואשה, וקרוב ל-Lake Baringo שגם הוא בתכנית הטיולים הקרובה שלנו. לפארק שתי כניסות - האחת צפונית לאגם (Loboi) והשניה מצידו הדרומי של האגם, בה נתקלים קודם אם באים מכיוון נקורו (Mogotio). ספרנו ומורנו היקר (Lonely planet) אומר שהדרך המגיעה מדרום לאגם משובשת ביותר, ועל כן חלפנו על פניה במהלך הנסיעה והתקדמנו לעבר השער הצפוני של הפארק. על הדרך הארוכה לאגם מפצה הנוף בצידי הדרך. בשלב כלשהו, במהלך הדרך צפונה הופך הנוף ליבש וצהבהב, אדמה יבשה חשופה מתגלית יותר ויותר, ובקתות בוץ וקש של הכפריים המקומיים נראות בין הצמחייה. ממש כמו שדמיינתי לעצמי את אפריקה!! עם עזיבת הכביש הראשי לכביש שפונה לכיוון האגם, נראה רכס ההרים של איזור ה-Aberdares, הגובל בצידו המזרחי של האגם. לכל אורך הדרך נראים מעין "עמודי בוץ" זקופים רבים שהם למעשה קיני נמלים, ואפילו שתי בנות יענה זקופות וגאות הסתובבו לצד הכביש בין בקתות המקומיים. בסוף הכביש המפותל הגענו לשער הפארק. תעריף הכניסה הוא 15$ לתיירים, 500ksh לסטודנטים ו-200ksh לרכב. הריינג`ר פה היה חביב ביותר, ולמרות ההוראות הנוקשות לגבי רכישת כרטיס בתעריף סטודנט ולאחר שיחה קצרה נכנסנו (סוף-סוף!!!) בתעריף סטודנט.
האגם, כך מסתבר, אינו אחד מאתרי ה-must במפת התיירות הקנייתית, ומעטים מאוד המבקרים אותם פגשנו בדרך המתפתלת מסביב לאגם. חבל - המקום פשוט מדהים!!! מראה כמויות הפלמנגו באגם על רקע רכסי ההרים יפהפה!! בשלב זה התחלנו לשמוע רחשושים מכיוון הבטן, אך כמדריכה לשעבר בחוגי סיירות - לא עוצרים עד שמוצאים מקום ראוי לאכול בו (למדתי משהו, הא דוד?). בערך בשני שליש האגם, הגענו למקום מוצל המיועד לפיקניקים ממש מול הגייזרים - אפילו קיוסק קטן ו"שירותים ציבוריים" (אם אפשר לכנות כך בור באדמה ומסביבו מבנה עץ) היו שם.
לתפאורת הפלמנגו וההרים, נוספים המים הרותחים המתפרצים מהגייזרים והאדים העולים מהבריכות הפזורות באיזור. הוזהרנו מראש לא להתקרב אל המים יותר מדי על מנת למנוע תאונות וכוויות קשות. כיאה לישראלים, החננו את הג`יפ, ומתא המטען התחלנו במלאכת פריקת המזון הרב שהבאנו עמנו. אפילו אורנג`דה, או בשמה העדכני "קינלי", נשלפה מסלסילות המזון. נשלפו גם ירקות, שמן זית, פשטידת בצל, בראוניס, ואפילו בנזינייה חדשה להכנת שקשוקה וקפה שחור לקינוח. אך אבוי!! הבנזינייה פשוט סרבה להדלק. לאחר כמה נסיונות נואשים לתפעל אותה, הסתבר שחסר חלק במשאבה ואי אפשר להשתמש בה (לקח - תמיד לתפעל ציוד טיולים לפני הטיול).
מכיוון שריר כבר הצטבר בפינות הפה מהמחשבה על השקשוקה, החלטנו לא לוותר, ודן לקח את המחבת עם ה"טרם שקשוקה" במטרה לנסות ולבשלה על גייזר. בעודנו מנסים למצוא דרך לבשל ללא כוויות, הגיחו מג`יפ נוסף חבורת הודים צעירים. בין רגע התייצב החבורה בבגדיהם התחתונים ליד אחד הגייזרים, מוט ארוך בידיהם, שק יוטה מלא בתפוחי אדמה בקצהו, והחלו במלאכת בישול תפוחי האדמה בבריכת המים הרותחים!! שיא הקידמה הטכנולוגית וכל הכבוד, (חבל שלא צלמתי אותם בפעולה). אנחנו החלטנו לוותר על הגייזר, אך לא על השקשוקה, ועברנו לדרכים קצת יותר מסורתיות- הדלקנו מדורה קטנה ועליה הנחנו את המחבת. ה"טרם שקשוקה" התבשלה במהרה ואנחנו לקקנו את האצבעות. לפתע נעצר ג`יפ נוסף וממנו הגיחה חבורה חביבה נוספת, הפעם של יפנים.
ליפנים, כך מסתבר, יש תחביבים מעניינים ביותר - שלושה מתוך החמישה מהרו לגייזר מרוחק והחלו לעשות פוזות לחבריהם המצלמים אותם ללא הרף, וזה כאשר גופם ערום כביום היוולדם!! Ok, אני יודעת שגם לישראלים תחביבים שכאלה, וגם לנו יש כמה "תמונות טוסיקים" ב-pass בנפאל או בסלאר בבוליביה, אבל תאמינו לי שתמונות בפוזות כאלה עוד לא ראיתי. גם אותם לא צילמתי, מפאת צנעת הפרט. אוכל - בניגוד לנו ולהודים, לא היה להם.
לאחר ארוחת הבוהריים הנהדרת ומנוחה קצרה ליד האגם המשכנו במסלול הנסיעה דרומה לאורך האגם. החלטנו לצאת מהשער הדרומי כי על-פי דברי השומר בכניסה לא אמורה להיות לנו בעיה עם רכב 4X4. גם דרך זו מדהימה (אם אפשר לקרוא לשביל חצץ - דרך), שמתחלף לשביל אדמה מלא מהמורות ובורות "דרך" לכל אורך הדרך מגדלים המקומיים צמח שאיני יודעת מה שמו (התמונה בהמשך) שמעליו היבשים מכינים מחצלות, חבלים ועוד. הדרך עוברת בשטחי החקלאות שלהם ובכפרים קטנטנים. הגענו הביתה כעבור כשעתיים וחצי נוספות עייפים, מרוצים ורעבים!!
טיפים לטיול בפארק Lake Bogoria:
- להכנס לפארק רק דרך הכניסה הצפונית. מהכביש הראשי מתפתלת הדרך ללא הסתעפויות ומגיעים הישר לפארק. לעומת זאת, הדרך מהכביש הראשי לכניסה הדרומית מלאה הסתעפויות, ללא שילוט והכפריים אינם דוברים אנגלית (או לפחות אלא שאנחנו שאלנו).
- על מנת לצאת מהפארק דרך השער הדרומי, חובה רכב 4X4.
- הפארק לא גדול, וכדאי להביא ציוד פיקניק ולעשות הפסקה באיזור הגייזרים.
- להזהר מבריכות המים הרותחים והגייזרים!!
קוואהירי בינתיים!!
