זרם צליינים מאושרים מגיע להר אמיי (Amei Shan) שכאילו נשלח במנהרת הזמן לימי הביניים. הם מהלכים כשלראשם כובעי קש, ובידיהם צרורות מאולתרים, מקלות ומניפות. במנזרים יושבים נזירים בודהיסטים, הפעמונים מצלצלים, באוויר ענני קטורת ובחצרות נאגר פחם לקראת החורף. הטיפוס בהר די רצוף, כתשומת הלב מכוונת לנופים מרהיבים. מפתיעות מכולם הן הסבתות הזקנות העולות ויורדות את ההר בספק ריצה העלולה לבייש אפילו את יחידת האלפניסטים. הן מעפילות מידי שנה ושורפות כסף רב כקורבן בודהיסטי, סגולה לאריכות ימים.

אמיי שאן הוא אחד מחמשת המנזרים/הרים החשובים ביותר לבודהיזם הסיני. ריבוי המנזרים עלול להטעות קצת אבל בעבר היו פה מנזרים רבים אף יותר, רובם נהרסו במהלך מהפכת התרבות. המנזרים המקוריים על ההר נבנו עם הופעת הבודהיזם בסין, במאה הרביעית לספירה. במאה ה- 14 התגוררו בכ- 100 מנזרים אלפי נזירים. כ- 20 מנזרים פעילים היום ונותר בהם רק מעט מהוד וההדר של תחילת המאה. מאז 1976 שוקמו שרידיהם והגישה להרים שופרה, נתיבי הצעידה הורחבו ונוספו מבנים רבים למגורים וללינה. הטיפוס מרהיב: עצי אשוח, אורנים וארזים מכסים את המדרונות, ישנם צוקים מרשימים, מצוקים הנושקים לעננים, פרפרים, קופים ועוד חיות חופשיות מסתובבות להם בין התיירים בניסיון להרוויח איזה ארוחת חינם.

המטרה העיקרית של המטפסים היא לראות את הזריחה או השקיעה בפסגה, מעל ים העננים. לעיתים רחוקות נוצרת תופעה שהמקומיים מכנים אותה "ההילה של בודהה" טבעות קשת בענן הנוצרות משבירות אור על ידי טיפות מים, המתחברות לצלו של אדם בתוך העננים שמתחת לפסגה. בודהיסטים אדוקים שהאמינו כי זוהי קריאה מעולמות עליונים נהגו לקפוץ באקסטאזה מעל צוק ההקרבה העצמית.

 בימי שושלת מינג וצ`ינג הקימו פקידי ממשל מעקות עשויים מוטות ברזל למניעת התאבדות. על מוטות ברזל אלו נהגו זוגות צעירים (גם היום דרך אגב) לסגור מנעול וזרוק את המפתח לתהום סמל לאהבתם הגדולה ולנצחיותה. העלייה לפסגה יכלה להיות קלה או קשה, ניתן לעלות יחד עם עולי הרגל או לשכור ארבע סינים נושאי אפירון מלכותי (למרות שהדרך יכולה להיות קצת מטולטלת) או שאפשר לעשות הדרך בכביש (נסיעה במיניבוס) במדרגות (קטע עלייה ברגל קצר) ובאוויר (ברכבל).