פרולוג

גם הכתבה הזאת תהיה קצת שונה, לא יהיו בה הרבה רשמי מסע או see-sites שאסור לפספס. זוהי כתבה על אנשים, ויותר נכון, על מטיילים, ומטיילות והתלם הישראלי, עלי- ועל חתונה. כן, הכתבה הזאת כנראה תהיה קצת בנאלית, כי הנושא הזה כבר נטחן עד דק, ועדיין, יש עוד כל כך הרבה מה לומר. מספר ימים לפני שעזבתי את הארץ והתחלתי את לימודי בקוניננט הישן, פגשתי חבר של הורי, איש טוב שהתכוון לטוב, שאמר לי "איזה יופי, את הולכת ללמוד בחו"ל. נו, עכשיו רק נקווה שבשנה הבאה נזכה לקבל הזמנה לחתונה שלך". תיבת פנדורה נפתחה...

 אני בת 26 וחצי, ו-ירחם השם, עדיין רווקה מושבעת ללא כל סימני טבעת באופק. כל זה היה בסדר אם הייתי, כמו כל ילדה פולניה/מרוקאית טובה, עושה סימנים של התברגנות, מטפחת חבר קבוע לקשר רציני, מעדיפה סופ"ש בפראג על גבי חודש בהודו ומוציאה לעצמי כבר את הג`וקים מהראש (ציטוט, נחשו של מי... רמז: מתחיל ב-א` נגמר ב-א` והיא פולניה) ומפסיקה עם השטויות האלו של ללמוד בחו"ל. מה, אין כבר מקומות טובים ללמוד בהם בארץ? אגב, הכתבה מוקדשת באהבה: א. לאימי הפולניה, שיאמר לזכותה שמעולם לא לחצה עלי להתחתן. ב. לכל חברותי הנהדרות והרווקות. ג. לכל בני העשרים ושש עשרים ושבע (אלף בית אלף בית), שמטיילים כדרך קבע (אלף בית אלף בית) ופותחים את העיניים (אלף, אלף בית) במקום להתחתן בגיל 22 (אלף בית).

לתחילת הכתבה

דברים שדודות אומרות

דברים שדודות מצקצקות אומרות (ולמה הן בעצם מתכוונות):

  • איזה יופי, את עורכת דין (...אבל עדיין רווקה).
  • סיימת תואר בהצטיינות (...תנסי לא להזכיר את זה, אחרת מי יקח אותך?).
  • וראית איזה יופי חגית (במלעיל), הבת של שושנה, איך התחתנה? (...ואת לא? למה את מחכה? לא מצאת מי יקח אותך? נו בטח, זה מה שקורה כשהולכים לאוניברסיטה).
  • ויש לנו מישהו להכיר לך, חיים, הבן של ניסים מהשוק, בחור מסודר, יש לו עבודה קבועה (אז מה אם הוא ירקן? גירוי אינטלקטואלי במערכת יחסים זה מותרות שאת לא יכולה להרשות לעצמך).
  • את חייבת להפסיק להיות כזאת בררנית (בגילך... מי יקח אותך?).
  • את נוסעת לחו"ל? נו טוב, אם תמצאי שם מישהו שיהיה לך טוב איתו, גם זה טוב (העיקר שתתחתני, אם לא הצלחת למצוא מישהו שייקח אותך בקרב 3 מליון יהודים כשרים במדינת ישראל, אולי תמצאי מישהו שיעשה את זה בגולה. אבל חס ושלום שהוא לא יהיה מאלו שיש להם חמסה על השמשה ופרווה בהגה... גוועלד).

לתחילת הכתבה

מערכה ראשונה - מועדון הלבבות הבודדים

אז נסעתי לשנה לחו"ל, בשנה הקריטית של גיל 26-27. בקיץ לפני שנסעתי ובזמן לימודי בחו"ל הספיקו להתחתן שתיים מחברותי הטובות ביותר, ושניים מבני דודי האהובים. אז ראשית- אני מאחלת להם המון אושר ושמחה, באמת, מכל הלב. שנית, כאן המקום לספר כי לפני שנסעתי אמרו לי אותן שתי חברות: "תהני בשנה הזאת, את מגשימה את החלום שלנו" (ואני אומרת, אם זה החלום שלכן- צאו והגשימו אותו! בעל זה כלא? אי אפשר לנסוע ביחד?). אז מסתבר שאני חיה את החלום ושלי וגם את שלהן, ועדיין אני חשה צורך להתנצל, להסביר שהחיים שלי זורמים בדרך אחרת. עושה הרושם שכל ישראלי שבוחר לסטות מהתלם הקבוע של צבא-הודו-תואר-חתונה, ובגילי הדגש הוא על חתונה, חש צורך להתנצל עמוקות ולהסביר את עצמו. הכצעקתה? את לא מתחתנת? עכשיו שנה בחו"ל? הודו בגיל 26? את לא קצת זקנה בשביל הדברים האלו? כל ההישגים האקדמיים, כל השאיפות, הרצונות, הקריירה, הרצון לספוג תרבות, לפתוח אופקים- הכל מתגמד לעומת הכתם המתנוסס בקורות חיי- "רווקה", וחבורת דודות מצקצקות.

 מאז שעזבתי את הארץ, נתקלתי בהרבה רווקים ישראלים, ואני בתוכם, שחשים צורך להסביר את בחירתם בינם לבינם. בשיחות על קפה עולים שוב ושוב המשפטים "זה לא שאנחנו לא חושבים שלהתחתן זה לא דבר חשוב, אבל הרגשנו צורך לראות עולם/למצות את עצמנו/ לעשות משהו שונה לפני שאנחנו מתמסדים/שנה בהודו/לימודים בחו"ל". לגיטימי לא? האם טיולים בעולם מוגבלים רק לתקופה שאחרי השחרור מצבא? אחר כך זה הופך לבזבוז זמן? הרי באופן טבעי, היום, על סף גיל 27, אני סופגת ורואה דברים בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שראיתי וספגתי כשהשתחררתי מהצבא. נהפוך הוא, אף רגע מהשנה הזו לא היה בזבוז זמן, והערך המוסף של השנה הזאת הוא הרבה מעבר לתואר שני, כמו כל ערך מוסף של שנה שבה אתה יוצא מהבועה שלך ופותח את כל החושים.

רוב הרווקים הישראלים שפגשתי הם אנשים חכמים, מוכשרים ומעניינים, אז למה הצורך להתנצל? להסביר שסדר העדפותינו שונה? שאנחנו מעדיפים לדחות את החתונה הנכספת בכמה שנים בשביל להגשים את עצמנו? (דבר שלדעתי לא פחות חשוב, אך דודותיי המצקצקות מבטלות בזלזול). לדעתי ולצערי, אנחנו (הרווקים הזקנים הישראלים), טורחים ומסבירים ומתנצלים בעצם קודם כל בפני עצמנו. אנחנו חשים ויודעים שבאיזשהו מקום אולי אכזבנו את הדודות המצקצקות בבחירתנו, סטינו מהציפיה הישראלית הקולקטיבית, מהנורמה החברתית. אנחנו לא כמו כולם. מענין שהתופעה הזאת משותפת רק לישראלים. כל שאר רווקי אומות העולם שפגשתי במהלך טיולי ולימודי אמרו "אני רווק" וזהו, בלי התוספת של "תבין, להתחתן זה חשוב אבל... כשאחזור מהטיול אולי... התואר בחו"ל נותן לי...". אני התרשמתי, שהתופעה של אירופאים שבגיל 27 לוקחים הפסקה לטיול או ללימודים בחו"ל, הרבה יותר מקובלת. זוהי בחירה שלהם בלבד, ללא רגשות אשם פולניים.

לתחילת הכתבה

מערכה שניה - למה היא עדיין לבד?

ההסבר שלי לעצמי לשאלה למה עדיין "לא מצאתי מי יקח אותי" הוא פשוט- לא מצאתי. חיפשתי חיפשתי, ניסיתי ניסיתי, ולא- לא מצאתי. קורה, לא? גם אני כמובן חולמת על הינומה וטבעת וג`חנון בשבת בבוקר אצל החותנת. אבל מעבר לזה, אני חולמת על חבר אמיתי שיהיה שותף לחיים, והוא עדיין לא בא. ואם הוא לא יבוא בכלל? אני אחיה את כל חיי בהמתנה? לא אצל כולם הכל מתוזמן לפי ציר גילאים, בגיל 23-25 תפגוש/תפגשי את נסיכת/נסיך חלומותיך, בגיל 27 תצעד/י עמו לעבר השקיעה. יצויין כי אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה ב"יותר טוב כלום מכמעט", אז בינתיים אני לא רוצה כמעט ואני לבד, מאושרת. לשמחתי אני מגשימה את עצמי בדרכים אחרות, אמנם הן לא כוללות הינומה אבל חיה את החיים שלי כפי שאני בחרתי: רואה דברים, עושה דברים, מרחיבה אופקים, מכירה אנשים. וכן, ללבד יש גם יתרונות- אני ישנה באלכסון במיטתי שבדירתי המקסימה בבולוניה, מכורבלת בכל הפוך בתנוחת ביסלי גריל בלי שאף אחד יתלונן שאני גונבת לו את השמיכה, הולכת לישון עם תריסים פתוחים, שיכנס אור כבר בשבע בבוקר כמו שאני אוהבת, לבושה בפיג`מת פלנל סגולה מזעזעת ולא סקסית (אך נוחה להפליא ומפנקת), אוכלת עוגיות במיטה ומשאירה פירורים על הכרית, And I think to myself what a wonderful world...

 ומיסטר פרפקט? או שהוא יבוא או שלא, בכל מקרה הציפיה לבואו היא לא סיבה לעצור את החיים שלי, וגם אם הוא לא יבוא, זו לא סיבה להמעיט משאר ההישגים הנהדרים שלי. והכי חשוב- זו לא סיבה להתנצל. אני רק מחכה ליום שבו בלב שלם וללא שמץ של אכזבה עצמית אומר לאותו חבר של ההורים שלי "הזמנה לחתונה ככל הנראה לא תקבל בשנה הבאה, אבל אם תרצה תקבל הזמנה לטקס הסיום של המאסטר שלי"... אגב, לידיעת כל חברותי הרווקות שלא המשיכו לתואר שני, ולחרדתן של דודותי המצקצקות- הסטטיסטיקה מראה שלנשים בעלות תואר שני יש 40% פחות סיכוי להינשא מלנשים בעלות תואר ראשון...

לתחילת הכתבה

אפילוג - מתי אמצא מי יקח אותי

למעשה, כל הכתבה הארוכה והמתישה (ותודה לקוראי הנאמנים שממשיכים איתי עד הלום) הזו, היתה מעיין הקדמה לביקור של שבת בעיר ורונה (Verona). ורונה ורונה ורונה, עירם של האוהבים הנצחיים, יוליה ורומיאו שלה. לילה אחד של תשוקה שלהם מספיק לחמש מאות שנים של פנטזיה חובקת עולם. אז נסענו לורונה, שהיא היא עיר יפה ומגניבה לכשלעצמה, בעלת "קולוסיאום" מרשים (Roman Arena), אשר מצוי בסמוך לפיאצה ברה וחומות העיר העתיקה. ורונה מתהדרת גם בפיאצה מרכזית יפהפיה- Piazza Delle Erbe (שימו לב לציורים הדהויים המתקלפים על קירות הבתים, שמקיפים את הפיאצה). אך האטרקציה המרכזית, ממש מעבר לפיאצה, במורד רחוב Via Cappello בבית ג`ולייטה- Casa di Giullietta - המרפסת של יוליה - מקום ההתרחשות של הסצנה המרכזית בכיכוב זוג האוהבים הטראגי.

אקדים ואומר כי קראתי באתר למטייל שיש החושבים שהמרפסת של יוליה היא אכזבה גדולה. ואכן, המרפסת עצמה אינה מרשימה במיוחד, קצת כמו המרפסת של דודה רחל משיכון ד` באר שבע, קטנה ומתפוררת. אבל האווירה, האווירה... השביל המוביל אל המרפסת מחופה בקירות המלאים בפתקים, ציורים עם שמות של אוהבים, בקשות לאהבת אמת, לזיווג, בכל השפות האפשריות, קצת כמו שילוב של הכותל עם קברו של רבי מאיר בעל הנס המזווג זיווגים. כאשר נכנסים למתחם בו מצויה המרפסת רואים אנשים כותבים פתקים ומבקשים אהבה. שתבוא, שתישאר, יש משהו באוויר. מתחת למרפסת עצמה יש פסל של יוליה, שלפי האמונה (אותה המציא איטלקי חרמן במיוחד) אם משפשפים את שדה הימני של יוליה, מוצאים אהבת אמת. ככה יוצא שכל הפסל של יוליה הינו בצבע שחור מלוכלך ואילו שדה הימני הינו בצבע זהב מבריק. אבל כמו שאבי מדליק באדיקות נרות על קברו של רבי מאיר בעל הנס, כך אני שפשפתי את שדה הימני של יוליה (לא עשה לי את זה, אבל מי אני שאתווכח עם האמונה) אפילו פעמיים ליתר ביטחון, וכתבתי פתק בעברית שנתלה אחר כבוד בין בקשות האהבה הבינלאומיות להעלאת אחוזי ההסתברות שמישהו סוף סוף יקח אותי. אני צריכה אהבה חדשה, ואם כל כוכבות סקס והעיר הגדולה התברגנו לבסוף בזוגיות נעימה, גם לי מותר.

לתחילת הכתבה

המדריך למטייל (הרווק) בגלקסיה

לא לפספס-

  • שקיעה מעל הותיקאן ברומא, תערוכה של מונה בציריך, שיחה בערב בגסטהאוס על מהות החיים בהשתתפות אנשים לפחות מחמש ארצות, צפייה בכוכבים בחושך של לדאק, פסטיבל המסיכות בוונציה, לשבת ולבהות במקדש הזהב באמריצר, לנוח עם ספר טוב על החוף בקופיפי.
  • שמעתי שטוב אבל לא הייתי- שייט בספינה רוסית לאנטרטיקה, הקרנבל בריו, נסיעה לאורך כביש 1 בארה"ב, טיפוס על הר קניה, תערוכה של שגאל בוינה, ביקור במקדשים בקמבודיה, לנוח עם ספר טוב על החוף בזנזיבר.
  • לחובבי הצילום- שווה לצלם תמונה של הודי מגיש מנחה בטקס ארטי במקדש בודהיסטי, ילדה מאכילה כלבים על דרך אמלפי באיטליה, נופים מהפס מהטרק בטורקיה/נפאל/בוליביה, פרצוף מעוך מהלילה באוהל עם הקפה הדלוח בכוס הטרקים מהפלסטיק הצהוב, תמונות של ויטראז`ים מכנסיות, תמונות של גאנש מהמקדש, סיני אוכל נודלס במקלות, שקיעה בקופאנגן.
  • לאכול בפחות מ-5 יורו- גלידה באיטליה, פתאי בקוואסן, סמוסה בצל בדוכן בהודו, בננה שייק ביתוש בקופנגן, עוגת שזיפים בג`רמן ביקרי בפונה, דגים מטוגנים בשקית בשוק בהולנד, דים סאמים בשוק בקונמינג, נקניקיות לבנות במינכן, אננס על החוף בריילי ביץ`.
  • והכי חשוב- להיות מאושרים. אם חתונה עושה אתכם מאושרים, שיהיה במזל. אם טיול בגיל 27 עושה אתכם מאושרים- ישנו מבחר כרטיסי טיסה זולים באינטרנט.

לתחילת הכתבה