הקדמה
יין, יקבים, כרמים, חוות פזורות לאורך הדרך, שדות מעובדים צהובים, ירוקים או שניהם, מטעים והמון המון תיירים. נכון שזה נשמע כמו טוסקנה בשיא עונת התיירות? כך גם אנחנו הרגשנו - לטוב ולרע. נתחיל עם הרע או ליתר דיוק עם ה`פחות טוב`. הרגשנו כאילו עברנו דרך היכל יד אליהו בגמר גביע אירופה. בהתחלה שומעים את רעש ההמולה עוד לפני שממש נכנסים. החצייה עצמה הומה אנשים ורועשת, אבל בסופו של דבר החוויה שווה את זה. ככל שהתקרבנו לעיירת הנופש מרגרט ריבר כך התרבו האנשים סביבנו. רובם ככולם אוסטרלים בחופשת הקיץ. חניוני הקראוונים היו מלאים כמעט עד אפס מקום וכך גם האטרקציות. לקחנו את "הבאסה" בסבבה והחלטנו לישון יותר ב"בוש", כלומר בחוץ ככה סתם או בפארקים לאומיים בקמפינגים. ממש רעיון מוצלח וגם די זול. כמו שכבר אמרנו, המקום עצמו (הפינה הדרום מערבית של היבשת) הוא יפייפה. אנחנו מחלקים את הטיול באיזור הזה ל-3 חלקים (כמו כל דבר טוב):
- החוף המערבי - פרת` עד אוגוסטה
- ממלכת הענקים הקדומה
- החוף הדרומי (עד אספרנס)
פרת` עד אוגוסטה
כל האיזור מאוגוסטה עד אולבאני נקרא "היערות הדרומיים". מדובר ביערות של עצי קארי מטורפים היכולים להגיע לגובה של 90 מטר!! העמידה או הטיפוס על אחד כזה מרשימים אבל המחשבה, שהם גבוהים כמו בניין בן 30 קומות מרשימה עוד יותר. האיזור ממשיך להיות יפהפה. פצחנו בשני אתרים קצת מיותרים: ארבעת האסים ו`וואן טרי ברידג` (גשר מעץ אחד). רק בדיעבד הבנו שלא היה שווה לסטות מהדרך בשבילם. לעומת זאת לא רחוק ממאנג`ינאפ יש בריכה מלאכותית עם מי מעיין טבעיים - פונטי פול. היה חם וזה היה לגמרי במקום. המשכנו אל הדיימונד טרי (עץ היהלום), על הדרך לפמברטון, שהוא עץ שעבר הסבה למגדל התראת שריפות איזורי ע"י סולם ובית קטן בצמרתו. החוויה של הטיפוס היא די מטורפת ובקצה גיליתי לתדהמתי שהמגדל אכן מאוייש. יושב שם אדם בתוך אחד המשרדים היפים שראיתי ומשקיף על הנוף תוך כדי חיפוש שריפות. הוא העניק לי תעודה שמעידה שהגעתי לקצה ולשירי תעודה שהיא לא הגיעה (אפילו ששירי טיפסה עד מספר מועט של שלבים מסוף הסולם). קצת ציניות לא תזיק. (אגב - הטיפוס הוא חינם). משם המשכנו לפמברטון הסימפאטית. יש שם עוד עץ לטיפוס, אפילו יותר גבוה, אבל ויתרנו בהתבססנו על עיוות קל של האימרה "טיפסת מרובה לא טיפסת". נסענו ל`ביג ברוק דאם`, שהוא סכר קטן, שיצר אגם קטן עם חוף חולי מסודר. היה נעים. את הלילה הבא עשינו בקמפינג המקסים של ה`שאנון נשיונל פארק`. ירד גשם כל היום והלילה (איך לא, הרי זה אנחנו שמביאים את הגשם לכל מקום). בחניון יש אפילו מקלחת חמה ומנגלים בכל חלקה. הוא נמצא ממש בתוך היער והוא שווה מאוד (10 דולר ללילה). הנסיעה ב`גרייט פורסט דרייב` היא אחת האטרקציות של הסביבה בעיקר בגלל ההסברים שאפשר לשמוע ברדיו באוטו (100 FM), תוך כדי נסיעה. כשאנחנו היינו שם לא שמענו כלום ובכלל, הנסיעה ב`ווארן נשיונל פארק` היתה הרבה הרבה יותר יפה. השיא של איזור היערות הדרומיים הוא ב`טרי טופ ווק` (הליכה על צמרות העצים) שכשמה כן היא: שביל של 600 מטר בגובה של 40 מטר ממש ליד צמרות העצים. רעיון אדיר וחוויה מדהימה. לא יכולנו לחשוב על דרך יותר טובה להמחיש את הגודל של העצים האלה. גאוני. אח"כ, באותו מקום הלכנו לטייל ב"ממלכת הענקים הקדומה" בין העצים הזקנים (300-400 שנה) והיפים. עצי הקארי הם מהיצורים החיים הגדולים בעולם. מלבד הגובה הם שוקלים עשרות טונות, שותים עשרות ליטרים ליום וחיים מאות שנים. מדהים.
החוף הדרומי
וואלפול, דרך דנמרק ואולבאני ועד אספרנס. מדובר בקו חוף פשוט מדהים ביופיו. פצחנו ב`וויליאם ביי נשיונל פארק`. זה הוא חוף רחצה יפהפה וטיול של כשעה ששווה כל צעד. שם פגשנו גם את יאנוואי הצרפתי/ישראלי וקלרה האיטלקיה שהזמינו אותנו אליהם הביתה ונתנו לנו הזדמנות להציץ לתוך החיים שלהם יחד עם הטבע.
בכל מקרה, למי שמזדמן לכאן, זה ממש פשע להחמיץ את וויליאם ביי. יצאנו דרומה על כביש החוף. לאורך הדרך פזורות עיירות נופש שאמנם רחשו תיירים אך מאותה סיבה הן מסודרות ו"נוחות". בדקנו כמה גני שעשועים בדרך ופינות פיקניק מסודרות, מדושאות ונעימות. אני ארחיב רק על המקומות היותר מעניינים. המקום הראשון ששווה כמה מילים היא העיירה באנבארי. היא נמצאת כ-180 ק"מ דרומית לפרת` על הים. העיירה עצמה נעימה מאוד. יש שם שפע של פינות חמד לפיקניק או טיולונים ונוף מקסים. כמו במנקי מיה, יש שם מפרץ, שבאים לבקר בו דולפינים. שלא כמו במנקי מיה, הגענו השכם בבוקר בדיוק כשהגיעו שני דולפינים. שוב, שלא כמו במנקי מיה מיד חבשתי מסכה ושנורקל וקפצתי למים הקפואים כדי לשחות איתם. חוויה מרגשת וחמה למרות המים. מבנבארי, ע"פ המלצת הלונלי פלאנט, נסענו לעיירה דוני ברוק לחפש עבודה לשבוע שבועיים בקטיף פירות. חשבנו שיכול להיות נחמד לגור באיזו חווה וגם לשפר את מצב הכיס. הטיול עצמו לדוני ברוק והסביבה היה משגע. עבודה לא ממש מצאנו. עונת הקטיף עדיין לא החלה. הגענו להכרה שגם אם היינו מוצאים זה עדיין לא היה פשוט בגלל העובדה הפשוטה שאין לנו ויזת עבודה והבוסים מנצלים זאת היטב. שמחנו על הטיול היפה והמשכנו על החוף לכוון דרום מזרח. בעיירה בסלטון, עוד 33 ק"מ הלאה, יש רציף מרשים באורך 2 ק"מ. החוף מקסים בצבע טורקיז והטיול על הרציף היה כיף. פיקנקנו על הדשא ליד הנהר (בכניסה לעיר מימין). פשוט שווה. עוד 30 ק"מ מערבה ונכנסים לאיזור "בין שני הקייפים" (קייפ נטורליסט בצפון וקייפ לווין בדרום).
זהו האיזור המתוייר ביותר בכל מדינת מערב אוסטרליה ולא בכדי. חופים מדהימים, מערות נטיפים יפות, חוות מכל הסוגים (פירות, ירקות, גבינות, ממתקים, שוקולד, עצים, בקר, צאן וכו`), עיירות נופש יפהפיות, ומזג אויר מצויין. בשבילינו אפילו היה שם קצת קריר. לקחנו את "כביש המערות" היותר מערבי והפחות ראשי. התחלנו עם יאלינגאפ היושבת על צלע הר מול חוף מטמטם. מקום קטנטן ויפיפה עם גן קטן אך מקסים הצופה אל החוף. בבוקר התמלא מגרש החנייה של החוף בגולשי גלים. מיותר לציין שנטע ושירי היו מאושרים.
המשכנו דרומה ונכנסנו ל`וואלי קפה`. בדיוק כשראינו את השלט התחשק לנו קפה. בעל הקפה, איש מקסים, עשה קפה מצויין וגם קצת קישקשנו איתו. קיבלנו ממנו כמה המלצות להמשך. מפעל שוקולד (שלא היה כל-כך מעניין אבל היה שוקולד חינם והרבה...), חוות גבינות (שזה בעצם חנות המפעל אז קנינו גבינת צ`אדר מעולה...), ומפעל ממתקים (שוב, חנות המפעל ושם טעמנו שוקולדים מצויינים והילדים צ`ופרו...). את `מרגרט ריבר` חלפנו די מהר בשל ההמון האנושי שהיה שם. קינחנו את היום במערת הנטיפים ה`לייק קייב` (מערת האגם). בחרנו ללכת לאחת מתוך 4 המערות העיקריות של האיזור. המערה מרשימה מאוד עם אגמונצ`יק קטן בתוכה שמייצר השתקפויות יפות. (15 דולר לאדם). שווה. המשכנו לאוגוסטה, שנמצאת לייד קייפ לווין. הקייפ, מלבד היותו יפה, הוא נקודת החיבור של האוקיינוס ההודי עם האוקיינוס הדרומי. לא הצלחנו להבחין בשום שוני בין האוקיינוסים כשטיפסנו על המגדלור בקייפ אבל לעומת זאת היה מאוד מעניין לשמוע קצת על מגדלוראות, ימאות ועל הסביבה. למזלנו בדיוק עמדנו ליד הכניסה כשחסרו שני אנשים לסיור של 12:00, אחרת היינו מחכים עוד שעה וחצי.
ממלכת הענקים הקדומה
בוויליאם ביי קרה לנו אחד הדברים, שאולי רק בשבילו היה שווה להגיע עד לכאן (על כך נטע יספר בהמשך הכתבה). העיירה דנמרק, נמצאת כ-20 ק"מ מזרחה. אין מילים. פשוט מקסימה. נסענו ל`אושן ביץ`` היפייפה שבו נכנסת לשון של ים ליבשה ויוצרת נוף עוצר נשימה. מצאנו לנו פינה וישנו שם. כמעט כל כביש בסביבה שווה את הנסיעה בו, אפילו הכביש המהיר. קפצנו לחוות האלפקות המקסימה שליד. יש שם המון חיות וזה מקום מצוין לליטוף והאכלה. נטע אפילו האכיל בבקבוק את הגדיים הצעירים ואת הג`וי (קנגורו גור). הייתה התרגשות גדולה. לאורך כביש החוף הזה סטינו פעמיים לתוך היבשה. הפעם הראשונה היתה אל שני הפארקים ההרריים: פורונגורופ ו`סטירלינג ריינג`. בראשון טיפסנו לפיסגה הגבוהה ביותר בפארק (4 שעות הלוך חזור) ונטע הלך את הכל. כצפוי היה מדהים.
בסטירלינג ישנו, ובבוקר נסענו לאורכו (4X4) וקפצנו לכמה נקודות תצפית יפות. על ההליכה ויתרנו. ארוך וקשה מידי (8 שעות במושגים הילדותיים שלנו) בטח בהתחשב בעובדה שרק אתמול הלכנו 4 שעות מתישות. הסטייה השנייה ל`אין לנד` הייתה נסיעה של 400 קילומטר הלוך ושוב רק כדי לראות את ה`וויב רוק` (סלע הגל). אז כן. הנסיעה שווה כדי לראות משהו יוצא מן הכלל ומאוד מיוחד ושונה. לא רק שהסלע יפייפה אלא שגם נטע, לראשונה בטיול, גלש על הגלשן שלו. נחזור אל החוף. העיר אולבני היא המשך טבעי למה שהיה עד עכשיו. מקסימה. היא יושבת בין שני הרים ומוקפת לשונות ים ויבשה החודרות אחת לשנייה. יש פה בסביבה אין סוף מקומות מדהימים. תצפיות, פארקים לאומיים, חופים, לגונות וכו`. באולבני גם החלטנו על ההמשך - נוסעים לטסמניה. יותר זול (וכבר התחיל לדגדג לנו הכיס) מה גם שאפשר לקחת את הג`יפ והקרוואן איתנו על המעבורת. למזלנו הקדמנו להזמין כרטיסים כי זאת תקופה מאוד עמוסה. ברגע האחרון גם נפלה עלינו טיסה מאוד זולה (33 במקום 180 דולר!) ושלחתי את שירי והילדים. אני אפליג 10 שעות עם הרכבים. בדרך מאולבני לאספרנס יש המון המון חופים ושמורות שאפשר להיכנס, לטייל או לישון. אנחנו נכנסנו ל`טו פיפל ביי` (מפרץ שני האנשים), מקום מקסים עם חוף יפהפה וסולידי. (מי שרוצה יותר פרטים על האיזור המופלא הזה שיכתוב לנו). אספרנס היא הגרסה ה`אאוט בקית` של אולבאני. כבר קצת נדוש להגיד, אבל האיזור מקסים. יש נסיעה על החוף המטמטם מערבית לעיירה, ואת הפארק הלאומי `קייפ לה גראנד` ה(שוב...) מקסים. ישנו שם בקמפינג לחופו של `לאקי ביי` וטיפסנו על ה`פרנצ`מן פיק` (טיפוס קשה אבל הנוף שווה את המאמץ). החופים באיזור חולים ב"מחלת הטרקזת" הלא נפוצה, הם כל-כך יפים שבא לבכות. מכאן נכונה לנו נסיעה של 3500 ק"מ שתסגור מעגל אבל לא תסגור את הסיפור.
ילדודס
- כל החששות שלי נתבדו!!! כל ה`פחדים` שהילד לא יתפתח בלי צעצועי התפתחות כמובן שהיו שטויות!!! ענברי - כמעט בן שנה - משחיל טבעות למוט, בונה מגדל בן שתי קוביות והיום - הוא התחיל לצייר עם טושים!!! הילד בהחלט מתפתח היטב - ההנחה המתבקשת היא כמובן שאני אמא מעולה - איך לא? סתם!!! אני אמא מעולה ויחד עם זאת -אין כל צורך לשבת עם משחקי התפתחות יקרים על מנת לפתח את הילד - הוא מתפתח - לקח חשוב מאוד לעתיד....
- מוצץ - נטע נגמל ממוצץ!!!! זו אחת החדשות המרעישות של הטיול! נטע מחובר למוצץ מהיום בו הוא נולד - ככה קבלנו אותו מבית חולים (אחרי עשרה ימים) מהרגע שהגענו לאוסטרליה המוצץ הפך להיות לאיבר נוסף בגוף שלו - לא היתה דרך להפריד ביניהם. יצאנו מהארץ עם סטוק של 10 מוצצים לנטע ועשרה מוצצים לענבר (שדרך אגב לא מוצץ מוצץ..). לפני שבוע גילינו שנותר רק מוצץ אחד לרפואה מיד חיברנו את המוצץ לשרשרת ותלינו על הצוואר (כמו בולבול אקבולבול) ושיגרנו לנטע הודעה שהמוצץ הזה הוא האחרון ואנחנו לא נקנה חדש וזה באחריותו. באחד הימים ירדנו לבקר בשפת הים בוויליאם ביי וכשחזרנו לקראוון גילינו שאין לנו מוצץ. ירדנו לחוף לחפש אותו - והמוצץ לא נמצא. מאותו רגע, לתדהמתנו, נטע הזכיר את המוצץ שלוש/ארבע פעמים בלבד (עם סצנות מעטות בלבד), הולך לישון כמו גדול בלי בעיה, לא ישן צהריים, מדבר למופת. פשוט הפך לילד גדול בין יום. מדי פעם המוצץ חוזר לדיון לדקה ועוברים הלאה. זה מדהים באיזו קלות הוא ויתר עליו. כל הפחדים שהיו לי סביב הגמילה התגלו כשטויות. ועדיין יש את השעות הקשות ביום שבהן נטע היה רגיל למצוץ מוצץ והן קשות, וצריך הרבה הרבה סבלנות כדי לעבור אותן בלי כעס. עובדים על זה.
- יש עוד שני נושאים סביב נטע שאני רוצה לדבר עליהם - אחד: רגרסיה ודרישה לתשומת לב והשני: דאגה לענברי. שני הנושאים כבר עברו דיון בכתבות קודמות ובכל זאת הם קיימים בחיי היום יום שלנו ללא הפסקה.
רגרסיה ודרישה לתשומת לב - יש הרבה דברים שנטע מחקה את ענבר, בידיעה שאם ענבר מקבל תשומת לב כנראה גם הוא. לדוגמא ענברי עומד ומוחה כפיים - זו סיטואציה מצחיקה מאוד ונטע מחקה אותו.לחלופין, ענברי בולע המון דברים ואחרי זה מקיא אותם - נטע התחיל פתאום להכניס המון המון דברים לפה כדי שהוא כמעט יחנק ויצטרך להקיא (לקח לנו כמה ימים לחבר את זה להקאות של ענברי), או שהוא מפסיק פתאום לדבר ופשוט צורח כדי לקבל משהו - כמו תינוק שלא יודע לדבר (ענבר). החלטתי פשוט להתעלם מכל הדברים האלה. לא לתת להם תשומת לב ואז הוא יבין שהוא מקבל תשומת לב על דברים שהם מיוחדים לגילו. עוד אין תוצאות נראות לעין - אבל יש לי תחושה שזו הדרך הנכונה.
דאגה לענבר - מאז הנפילה של ענבר באקסמאות` נטע לא מפסיק לדאוג שיקרה לו משהו נורא (לא שהוא הפסיק לבעוט או לדחוף את ענבר כשבא לו..) הוא תופס אותו בבגדים, מושך אותו לאחור ומתחיל לצרוח בהיסטריה. זה נעים לראות שאכפת לו מאח שלו אבל אני לא מצליחה עדיין לסביר לו שמספיק להראות לנו שענברי באיזו סכנה ואנחנו נדאג לשמור עליו.
לעומת זאת, לענברי אני רוצה ליחד שני סעיפים משלו: אוכל וישיבה בכסאות (אוטו, אוכל ועגלה).
- אוכל - למרות שענברי ממש אוטוטו בן שנה (עוד שבועיים וחצי) הוא אוכל ארוחות ציצי מלאות לאורך כל היום וישן בלילה כמו תינוק בן יומו. כמובן שהוא אוכל גם יוגורט, ארוחות חמות, פירות, ירקות טריים, סנדויצ`ים - אחרי כל ארוחה הוא חייב לקנח בארוחת ציצי מלאה. מרבית הזמן אני פשוט נהנית מהסיטואציה. ברור לי שזה לא יוכל להמשך כל הזמן אבל אני מושכת את זה כל עוד אפשר (עד שהוא ילך לגן...). אני לא יודעת איזה השלכות יכולות להיות לזה על גיל מבוגר יותר. אין לי ספק שענברי הוא ילד מאוד אורלי מטבעו. הוא לא צריך מוצץ בכלל, רק ציצי... כמו שניר אומר - הוא יודע מה טוב!!
- ישיבה בכסא - ענבר שונא לשבת בכסא. הוא בשלב שבו הוא אחוז תזזית. הוא חייב לזוז, לטפס, ליפול, אבל מה לעשות שהוא צריך להיות קשור באוטו, בעגלה ובזמן האוכל והוא שונא את זה. ויחד עם זאת לא יודע לדבר עדיין - כך שכל ניסיון לקשור אותו מלווה בצרחות עד לב השמיים. והוא עקשן... אנחנו מנסים שלא להיכנע לצרחות ולוותר לפי הצורך - אבל זה מאוד מאוד קשה מכיוון שאנחנו נוסעים רוב שעות היום ולכן הוא צריך להיות קשור. בכלל נראה שהוא התחיל את ה"טריבל טו" לפני גיל שנה... מענין מתי הוא יתחיל את גיל ההתבגרות, בגיל 3??
מקווה שהיה מעניין, נתראה בפעם הבאה.
בעיינים שלו
אחרי שאבא ואמא חיפשו אותו איזה חצי שעה אבא אמר לי "זהו. זה היה המוצץ האחרון ואני חושב שהוא נשאר בים". חשבתי שכרגיל נרוץ לחנות הראשונה שנמצא ונקנה מוצץ חדש, אבל הוא המשיך ואמר "והפעם חמודי לא קונים חדש". ניסיתי הכל: בכי, צרחות, שכנועים, משא ומתן. אבל שום דבר לא עזר. הדבר היחידי שהצלחתי זה להוציא הבטחה מאבא שמחר נוסעים חזרה לחוף שבו הוא אבד כדי לחפש אותו. לא מצאנו. שם באותו חוף גם הבנתי שהוא פשוט הלך למצוא לי תחליף ולבנות לו חיים ומשפחה משל עצמו. אז זהו אני כבר ילד גדול ועכשיו רק נשאר לי להזכר ברגעים היפים שהיו לי איתו. שלום חבר.
