בירות באמסטרדם
בירצ`יה. ככה הם קוראים כאן לבירות שלהם. לכל דבר קטן הם מוסיפים את ה"צ`יה" הזה בסוף. בירצ`יה – כוס של 250 מיליליטר (בגרמניה השכנה זה אפילו לא נחשב לכוסית), שלזה הם עוד מעיזים לדחוף שכבת קצף בעובי של שלוש אצבעות, ולהגיש בפרצוף משעומם. אבל מה? הייניקן עם טעם של הייניקן. זה לילה, זו אמסטרדם, וזה אני, בסיומה של עוד נסיעת עסקים על המשולש ברמודה של חיי. בפינה אחת הסינים שמייצרים, בפינה השנייה האירופאים שקונים, ובמפגש שתי הצלעות – אני, זה שמוכר.
וככה בינתיים, בין כל הזוויות האלו נעלמים להם מטוסי הקרב וספינות המלחמה של חיי. אני יודע שזה נשמע מלנכולי, אבל זה לילה בעיר קרה וחוץ מזה שעל הבר של ה-Weber, אחרי 6-7 בירצ`יה כאלה גם החיים במשולש נראים לגמרי לא רע. הברמנית השמנמנה עם המחשוף הנדיב פונה אליי מדי פעם בהולנדית, כבר שעתיים אני פה והיא עוד לא קלטה שאני לא מבין אף מילה, אני מחייך ומהנהן והבירות רצות, ככה שבסך הכול אנחנו מסתדרים יופי אני והיא. סטודנטיות הולנדיות חמודות מחנות את האופניים שלהן בחוץ מול הכניסה לבר, ומציצות פנימה לראות אם יושב כאן מישהו שהן מכירות.
האף הסולד הקטן שלהן נדבק לזגוגית והעיניים הכחולות שלהן מחפשות אחר פרצוף מוכר בחלל המעושן. מדי פעם אחת מהן מוצאת לה איזה "יאפ" או "סאנדר" בז`אקט מ-H&M ותספורת דיוויד באקהם, ואני מרוויח את הכניסה הדרמטית עם טקס הסרת מעיל הגשם הארוך והכבד, שמאחוריו מתחבאות במפתיע גופיה (צ`יה), חצאית (צ`יה), ולא פעם גם כרס בירה קטנה ומטופחת, תמיד בגבולות הטעם הטוב. לבחורות פה יש קלאסה של מבשלות בירה, ועם יד על הלב: אני מת על זה! אני כבר יודע שלא יילך לי איתן אבל אני בכל זאת מנסה, ככה בשביל הספורט. הרי מאז אנה פרנק יש להולנדים תדמית של אנשים נורא ידידותיים.
ידידותיים – אולי, ידידותיות - ניי! אך, לורק הייתי גיי... אז כבר הייתי חוגג פה באמת, עם כל מיני ג`לובים אריים שהיו מרכיבים אותי על האופניים שלהם ממועדון למועדון. אבל אני מה שאני – סטרייט לבנטיני נמוך עם מבטא לא מוצלח שיודע שני משפטים בהולנדית: "יה בנט הל מואי סחאצ`יה" (את מאד יפה מותק) ו"אפל חבאק מט אייס אן סלאחרום אסטובליפט" (עוגת תפוחים עם גלידה וקצפת בבקשה), ואף על פי שבדמיוני שני המשפטים האלה בהחלט יכולים להספיק לערב אחד מרגש, במציאות הדברים עובדים קצת אחרת. כשהשלישית או הרביעית מתנערת ממני במבט כחול צונן אני מוותר על מקומי החמים ליד הבר וממשיך בהפלגה הלילית שלי. ישתעשעו להן האריות עם האריים, והזר הכהה והמסתורי יחפש לו מקום אחר. העיר הזאת - על אף קוטנה המבורך - יש בה מספיק בשביל כולם.
אני חותך דרך הליידספליין ועובר על פני מסעדת הבשרים המפורסמת, ששם פעם ראיתי את שר המשפטים יושב עם ראש המאפיה. יש פה ברחוב ערבוביה של תיירים, רובם אמריקאים בין הייסקול לקולג` שבאו להחליף את ה"היידרו" הקליפורני במשהו עם קצת יותר מסורת. אורות ניאון צבעוניים, עובדי מטבח סורינאמים וקופישופס מצועצעים מלווים אותי בלכתי ברחוב. צלילי ג`אז נשפכים מהדלת הפתוחה למחצה של ה-Alto ובלוז כבד ושמנוני מה-Bourbon Street Blues Club שמגיע מצד שמאל מייד אחרי הפניה. זה לילה סתווי. העצים בוהקים בצהוב שמכתים גם את מי התעלות, היכן שהשלכת מכה מוקדם. הטפטוף הנצחי שדווקא פסק לשעה קלה מכסה את הכל בבוהק ניצנוצי. אמסטרדם נראית כמו מתנה לכריסמס, עטופה בקפדנות עם סרט אדום מבריק. וכמו כל מתנה ששווה משהו, אין לדעת מה מסתתר מאחורי נייר העטיפה הצבעוני: מערכת חוק מהליברליות בעולם, או זונות בייבוא מאפריקה. נסיעה בשבילי האופניים המשובחים, או במורד נתיב הקראק. חאלאס, אני מזכיר לעצמי את פורסט גאמפ, גועל נפש !
מפה לשם כבר הגעתי לרמברנדטספליין – מצודת "בילויים לתיירים" אמיתית, מה"טושינסקי תיאטר" ועד ל-"אסקייפ". הדבר היחיד שאפשר לעשות פה בלי להרגיש לגמי כמו אורח לא רצוי זה לקנות איזה קרוקט באוטומטים של Febo. יש לי חבר שקורא לזה "משחת חזירים", אם הוא היה פה עכשיו הוא היה יורד על שקית של צ`יפס במיונז (עוד סטייה מקומית), אבל הוא לא. אני פה לבד, ובמין מצב רוח שכזה אני נעמד על הגשר שמאחורי הטורבקהפליין, מסתכל דרומה אל עבר הרחולירסחראכט וסופר תשעה גשרים. כל כך יפה שבא לבכות. השתקפות פנסי הגשרים על המים יוצרת מעגלי אור מושלמים על הגלים הכהים, שמקרביהם מגיחות הסירות עמוסות היפנים שעסוקים בלתקתק את הכול אל תוך המצלמות הקטנות שלהם. זה לא נורא, ברגע כזה אפילו אני מסוגל לאהוב אותם. כן, ממש ככה – לאהוב. כי לפעמים בלילה סתווי שכזה, עוד לפני הקופישופ, יש באוויר של אמסטרדם איזו מין אהבה.
מפגש משפחתי
אוף, שוב אני משתפך ומבלבל את השכל. הליכה של חמש דקות ואני בוואליטייס – רובע האורות האדומים. מין – כן, אהבה – אני לא בטוח... המממ... TOYS ARE US ענקי למבוגרים שגדלו על ברכי ה"פלייבוי" (או על ברכיו של סבא...). ברחובות הצרים ועל גדות התעלות שלל חלונות ראווה – בובות מין חיות להשכרה, עומדות או יושבות על כסא גבוה וסורקות שיערן. מדי פעם מזמינות אותך בנקישה על הזגוגית וחיוך פתייני להיכנס. חוטינים בצבעים זרחניים, רצועות עור ועקבים גבוהים, חיוכים של ליפסטיק ממוסגרים בניאון ורוד. אני נמנע מלהתקרב ל"רחוב המכוערות" שמאחורי הכנסיה הישנה ופונה אל הסמטאות הצרות ששם יש יפהפיות מסנוורות ששורפות לך את העיניים וממיסות לך את הלב. זה מתחיל בחמישים יורו, קשה להאמין. נו, רווק בודד שכמוני, אחרי שלוש או ארבע דחיות ב-Weber ו 6-7 "בירצ`יה", לא יחפש לו כלה יפה ללילה אחד בעיר קרה? שם, כמעט בקצה הסמטא יש איזו יפהפייה אמיתית במדים של תלמידת פנימייה, דווקא שחרחורת כזאת, מזכירה לי את הים התיכון.
מתקרב, נוקש על החלון, מבטים מצטלבים...
- היא: "א` ! מה אתה עושה פה ?"
- אני: "ש` !!! מה אני עושה פה ? מה את עושה פה ??!!"
שתיקה קצרה. זה רגע מביך. למתבונן מהצד הרי די ברור מה שנינו עושים פה, רק את הניואנסים נותר לו לנחש.
הסבר קצר: ש` היא בת של בן דוד של אמא שלי, מה שנקרא "בת דודה מדרגה שניה", כלומר קרובת משפחה, זאת אומרת אחת שהיתי משחק איתה בבריכת הפלסטיק בגינה כשהיינו בני שש.
- היא: "טוב נו, תיכנס. נורא קר בחוץ."
אני נכנס, הווילון הארגמני נסגר מאחוריי. בפנים חם. חם ולא מגניב. אני יושב על מיטת קינג סייז עם מצעים מנומרים בחדר של הבת דודה השנייה שלי ברובע האורות האדומים.
- אני: "את לא גרה בתל אביב, לומדת להיות עורך דין או משהו כזה?"
- היא: סיימתי. עכשיו אני גרה באמסטרדם ועושה תואר שני במשפט בינלאומי."
- אני: "מגניב."
- היא: "כן."
- אני: "ואיך העבודה ?"
- היא: "בסדר. ואצלך ?"
- אני: "גם בסדר."
את המשך השיחה אני לא אפרט, אבל יחסית למצב המיוחד אליו נקלענו עברנו את שלב המבוכה די מהר, ולאור המפגש המשפחתי המרגש והלא צפוי ש` החליטה לסגור את הבסטה מוקדם הלילה ולקחת אותי תחת חסותה. התיישבתי לי על הסבל בניחותא ויצאנו לדרך. תחנה ראשונה – הביתה. הבית הוא סקווט במרכז העיר בבניין שהיה פעם בית ספר, אותו היא חולקת עם עוד כמה סטודנטים מהאוניברסיטה. מדעי המחשב, ספרות כללית, ארכיטקטורה ימית ועיצוב טקסטיל. לא בדיוק הקומונה האולטימטיבית של אמני אוונגרד מסוממים, מהגרים כהי עור ובני טובים משועממים, אבל לא רע בשביל בית שלא משלמים עליו. חוץ מזה - לא בכל בית אפשר למצוא את הדיירים משחקים אחד על אחד באולם הספורט בשתיים בלילה, כשבמרכז המגרש יושבים על הפרקט כמה חבר`ה מהחוג לספרות של אוניברסיטת אמסטרדם ומדסקסים את הפרק האחרון של "אנה קרנינה" מאת טולסטוי.
מסיבה ופרידה מאמסטרדם
הארה רוחנית, או מוסר השכל נוצרי שמרני? לא יודע, לא שמעתי עד הסוף כי ש` סחבה אותי במעלה המדרגות אל הכיתה שבה היא מתגוררת יחד עם שתי חתולות ("איה" ו"שירלי") ופוסטר ענקי של אריה דרעי על פי חנוך פיבן, מהפרסומות הישנות ל"הארץ". לא מה שחשבתם. במקרר יש שישיית הייניקן וחומוס אחלה. רגע, אני באמסטרדם? או בחדר שלי בשנת שירות? אחרי שהיא נחלצת מ"בגדי העבודה" ("עם זה אני מופיעה בבית משפט – תתאר לך...") אנחנו עולים לגג של הבניין. שלושים אנשים רוקדים שם מסביב למדורה, חוגגים את הפוגת הגשמים בהפרחת זיקוקי די-נור אל השמיים השחורים. מוזיקה אלקטרונית מחרישת אוזניים, בחורה מג`נגלת עם "מקלות שטן" בוערים, ובת דודתי השנייה מחליפה נשיקות וחיבוקים עם כל אדם שני. שמח כאן הלילה. כי הגשם הפסיק, כי מחר יום רביעי, כי אוקטובר עוד מעט נגמר... לעזאזל, למה צריך סיבה כדי לשמוח ? שמח כאן הלילה כי זה מותר. ש` נשענת על המעקה ומסתכלת על העיר שמתחתינו.
- "אתה יודע א`, מה הכי אני אוהבת בכל הסיפור הזה ? שזה הכל חוקי. אני לא עושה כאן עבירה אחת."
עורכי דין. לך תבין אותם ( אני הכי אוהב בכל הסיפור הזה את הבחורה שמג`נגלת ).
עוד חבר`ה מצטרפים למסיבה, הלהבות גובהות, גם הווליום. כבר אי אפשר לשמוע אחד את השניה. ש` תופסת אותי ביד ומובילה אותי במורד המדרגות. אנחנו שוב ברחובות המתעקלים לאורך התעלות. נעליים על מדרכות מרוצפות, ושיחה שחלקה היסחפות נוסטלגית לחנוכה 1987 (נשרף לה הפוני מהנרות) או לחנוכה 1997 (נשרף לי מפקד הטנק) וחלקה לבעיות של כאן ועכשיו. קשיי שפה, פרנסה ("ממילא כולנו זונות, גם אתה, לא" ? "כן"), בדידות, זוגיות, ולצידם עולם חדש וטוב שמתגלה טפח אחרי טפח. זריחות מאוחרות ( מאד ) ומילושוביץ באולם הדיונים הסמוך, מה עוד הבן-אדם צריך ?
אנחנו כבר במערב העיר. בקזבלנקה הקטנה, ביתם של אלפי המהגרים ממרוקו שהגיעו להולנד בעשורים האחרונים. דוכני שווארמה, פיצוציות, מאפיות קטנות שניתן למצוא בהן פיתות ובקלאווה, וגם תחנה מספר שתיים בסיבוב הלילי שלנו: הקופישופ השכונתי – "קאשמיר". בדרך כלל הקופישופס באמסטרדם לא נוחים לישיבה ארוכה, ברובם אי אפשר להיזרק על פופים ומחצלות ולתת לדמיון לעבוד מבלי שהגוף יצטרך להישאר בתנוחה תרבותית. ב"קאשמיר" אפשר. המקום הזה באמת מזכיר איזו מאורת אופיום אנגלית לרגלי ההימאליה, או בית סירה באגם דאל.
נזרקים על הכריות, מזמינים קפה הפוך ומדברים. על מה? וואלה, לא זוכר. צוחקים הרבה. היא מצחיקה הבת דודה השנייה שלי, זה בטוח. צמחים מטפסים משתלטים על הקירות. פרחים גדולים וצבעוניים מאד פורחים ואחר כך נובלים, מרפדים את הרצפה במרבד של עלי כותרת ריחניים. מוזיקה שקטה וישנה שמגיעה הנה ממקום אחר בעולם. כל כך נעים ב"קאשמיר", כמעט כמו הדבר האמיתי. אחרי כמה זמן רעב גדול עושה דרכו אל חלל הבטן. לאט לאט הפרחים נעלמים, המוזיקה משתתקת ואפילו המילים של ש` לא ברורות. היא מדברת בקול עמום, במילים ארוכות בשפה זרה. מילים שלא נגמרות, כמו שמות הרחובות באמסטרדם ( למשל NIEUWEZIJDSVOORBURGVAALSTRAAT).
- "מאנצ`..." אני לוחש
- "מה ?" היא צועקת אליי מהצד השני של האוקיאנוס.
- "מאנצ`י" אני מנסה שוב, הפעם בקול יותר חזק.
- "אני לא שומעת אותך."
- "מאנצ`יז !" אני יורה בה עם כל מה שיש לי.
- "אה... אז למה לא אמרת קודם ?" היא מחייכת אליי חיוך גדול. בדיוק כמו של אבא שלה.
אנחנו יוצאים החוצה, האוויר הקר בפרצוף עושה לי טוב. ש` עוצרת מונית ולוקחת אותנו לתחנה.
מס` שלוש: השווארמה של לימן, בפייפ. יורו אחד ותשעים וחמישה סנט. פיתה ריחנית מלאה בנתחי שווארמת עוף ברוטב סמבר. איך בכלל אפשר להיות נגד העולם המוסלמי כשזה הוא שהביא לנו את השווארמה? אני דוחף שתיים כאלה, ומתיר את האבזם בחגורה. אח... רגעים קטנים של אושר. ש` מסתכלת בי בנחת. חצי מרוקאית חצי פולניה, אין הרבה דברים שעושים לה טוב כמו לראות קרוב משפחה שבע. הלילה מתחיל להתפזר, השעות הקטנות כבר לא כל כך קטנות. "אני חייבת לזוז" היא אומרת "צריך להאכיל את החתולות ולתפוס קצת שינה. יש לי שיעור באתיקה, ואחר כך אני הולכת למסיבת רווקות בוונדלפארק". "בשבילכם היא פרוצה, בשבילי ברה" שר לי אריק איינשטיין בראש. עולם חדש וטוב... חיבוקים נישוקים ופרידה. איזו משפחה נהדרת יש לי.
אני שוב לבדי, בעיר המתעוררת. הולך לאט, שורק שיר טיפשי שרץ עכשיו חזק בגלגל"צ. החשמליות מתחילות שוב לפעול. החנויות סגורות עדיין. יורד לאורך Vanvowstraat דרך Utrechtstraat שובר שמאלה ב Herengtarcht ומתעגל עם התעלה לאט ועל בטוח לכיוון התחנה המרכזית. עולה על הגשר שנמצא ממש בקצה התעלה. הומלס מאכיל להקת שחפים בפירורים של לחמנייה שהתיישנה אפילו בשבילו. שוב, כל כך יפה שבא לבכות. אני צריך קפה.
ב" Coffee Connection" שבמפגש- Niewuzijds ו- Voorburgwal kolk מגישים את הקפה הכי טוב בעיר, זה לא עניין של מה בכך, בעיר שאין בה תרבות קפה מינימלית. קפוצ`ינו חזק, עוגת גזר, חלון גדול לרחוב שמקיץ לאט לאט משנתו. אחרוני המבלים מדוושים טרוטי עיניים הביתה, וראשוני הפועלים קמים ליום עבודה חדש. קו חמש מתחיל את הנסיעה אל עבר הפרברים הדרומיים. עוד מעט אני אקח את הרכבת לשדה התעופה. ארבע שעות להמראה, התייצבות עוד שעה. עוד מעט אני "תופס רכבת ( ואווירון ) ובורח להרים…" שם, בדירה שכורה עם נוף להרי יהודה, בניסיון להיות חופשי בארצי, אני אתגעגע לחופש של הארץ הזאת, השטוחה, האחרת.
