הסיפור
לפני שנים רבות חי בסין הרחוקה קיסר, שהתגורר בארמון היפה ביותר בעולם. הארמון היה בנוי כולו מחרסינה כל כך עדינה ושבירה, שעל כל אחד שנגע בו היה לנקוט במשנה זהירות. בגנו של הקיסר ניתן היה לראות את הפרחים המיוחדים ביותר בעולם, כשפעמוני כסף קטנים קשורים לגבעוליהם כך שכשהיו מצלצלים לא יכלו העוברים שלא להבחין בפרחים המקסימים. אכן, כל פרט ופרט בגנו של הקיסר היה שלא מן הרגיל, וגודלו היה כה עצום - עד שהגנן עצמו לא ידע היכן הוא מסתיים. אלו שהצליחו להגיע אל מעבר לגבולות הגן ידעו כי אחריו מתפרש יער יפה בו עצים תמירים ויפים היורדים בשיפוע עד לשפת הים העמוק, והספינות האדירות שהגיעו לסין היו שטות באיטיות בצלם.
באחד מהעצים הללו התגורר לו זמיר קטן, ששירתו הייתה יפה כל כך - עד שגם הדייגים העניים ביותר, שהיו עסוקים במיוחד, לא יכלו שלא לעצור לכמה דקות ולהאזין לשירתו. הם היו עוברים לידו בלילה, בדרכם להניח את רשתות הדיג שלהם ולא הפסיקו להתפעל משירתו. כשהיו חוזרים למלאכתם היו שוכחים מן הציפור הקטנה עד ללילה שלמחרת, כשהיו שומעים שוב את קולו.
מכל רחבי העולם הגיעו מטיילים בכדי לראות את עירו של הקיסר הנערץ, את ארמונו ואת גנו, אך כששמעו את שירתו של הזמיר, הכריזו כולם פה אחד כי היה זה החלק הטוב מכולם. כאשר שבו התיירים לביתם הם סיפרו על הנפלאות שראו ובמהירה החלו להיכתב ספרים שלמים שתיארו את הארמון והגנים - ויותר מכל, את שירתו של הזמיר. כמה מהספרים הללו התגלגלו לידיו של הקיסר, והוא עיין בהם בעודו יושב על כס הזהב שלו, נהנה מהתיאורים היפים שנכתבו על עירו, על ארמונו ועל גנו. אך כשהגיע הקיסר אל המשפט "הזמיר הוא היפה מכולם" הוא החל קורא בקול: "מה זה? איני יודע דבר על אף זמיר. היש כזאת ציפור בממלכתי? ואפילו בגני? מעודי לא שמעתי עליו. נראה, כי יש מה ללמוד מהספרים".
אז קרא אליו הקיסר את אחד מעוזריו ואמר לו "ציפור נפלאה בשם זמיר, מוזכרת בספרים שקראתי. נאמר שהיא החלק היפה ביותר בכל ממלכתי הגדולה, אז איכה זה שלא נאמר לי עליה מעולם?". "מעולם לא שמעתי את השם", ענה העוזר, "היא מעולם לא נכחה בחצר". "רצוני הוא שהיא תופיע בפני כל ערב" אמר הקיסר. והאציל הבטיח להתאמץ ולמצאה. אך איפה נמצאת הציפור המופלאה? האציל חיפש בכל הארמון, עלה וירד במדרגות, חיפש במעברים ובאולמות, אך אף אחד שפגש לא שמע מעולם על הציפור. לבסוף הוא חזר אל הקיסר בפנים ריקות, ואמר שהזמיר חייב להיות פרי המצאתם של אותם סופרים.
"הוד מלכותו אינו יכול להאמין לכל מה שנכתב בספרים, לפעמים מדובר בהמצאה דמיונית בלבד". "אבל הספר שקראתי", אמר הקיסר, "נשלח אלי על ידי הקיסר הגדול של יפן בכבודו ובעצמו, ועל כן אינו יכול להכיל שקרים. אני אשמע את שירתו של הזמיר ויהיה מה. עליו להיות כאן הערב או שכל החצר תצטרך לשאת בתוצאות". האציל רץ בבהלה והחל מחפש שוב בכל רחבי הארמון ובמהרה חצי מאנשי החצר החלו מחפשים איתו, היות והם חששו לגורלם. כולם תהו לגבי אותו זמיר מופלא שכל העולם שמע עליו, אך לא היה מוכר בחצר הארמון. לבסוף הם נתקלו בנערה צעירה וענייה במטבח שסיפרה שהיא מכירה את הזמיר ואת שירתו הנפלאה. "בכל ערב מאפשרים לי לקחת את השאריות מארוחת הערב לאימי החולה, שגרה ליד חוף הים", סיפרה הנערה. "בדרכי חזרה אני נעצרת ביער לנוח, שם אני שומעת את שירתו של הזמיר, המביאה שמחה ללבי".
האציל התחייב להעסיק את הנערה לצמיתות במטבח הקיסר, ואף לאפשר לה לצפות בקיסר במהלך הארוחה, אם היא תוביל אותו אל הזמיר - היות והקיסר מעוניין להזמין אותו להתארח הערב בארמונו. וכך הלכה הנערה אל קנו של הזמיר ביער, כשחצי מחצר המלך בעקבותיה. בעודם בדרך, שמעו אנשי החצר פרה גועה. "או" אמר אחד מהם, "הנה מצאנו את הזמיר. איזה כוח נפלא יש ליצור כזה קטן, בוודאי ששמעתי אותו כבר בעבר". "לא, זוהי רק פרה גועה ", אמרה הנערה, "אנחנו עוד רחוקים מאוד". לאחר מכן שמעו צפרדע מקרקרת. "כמה יפה", אמר אותו אחד, "עכשיו אני שומע אותו, מצלצל כמו פעמוני כנסייה קטנים". "לא, אלו צפרדעים" אמרה הנערה, "אבל אנחנו מתחילים להתקרב, ובקרוב נשמע אותו שר". באותו רגע החל הזמיר לשיר. "הקשיבו, הנה היא" אמרה הנערה כשהיא מצביעה לעבר ציפור קטנה ואפורה שישבה לה על ענף.
"הייתכן?" שאל האציל, "מעולם לא חשבתי שהזמיר יהיה יצור כה קטן ופשוט כמו זה. הוא בטח שינה את צבעיו למראה כל כך הרבה אנשים מסביבו". "זמיר קטן", צעקה הנערה, "הוד רוממותו רוצה שתשיר לפניו". "ברצון", ענה הזמיר שחשב שהקיסר נוכח במקום והתחיל לשיר. "זמיר קטן" אמר האציל, "יש לי הכבוד להזמינך לקחת חלק בפסטיבל שיתקיים הערב בארמון הקיסר, שם תזכה באהדתו של הקיסר בזכות שיריך הנפלאים". "שירי נשמעים הכי טוב בין העצים הירוקים" אמר הזמיר, אך הסכים להצטרף אל הקבוצה ולענג את הקיסר בשיריו. ארמון הקיסר קושט במיוחד לרגל המאורע. קירות הפורצלן נצצו לאורם של אלף מנורות, ופרחים יפיפיים שסביבם נקשרו פעמונים קטנים קישטו את המסדרונות. במרכז האולם הגדול הונח ענף מוזהב עליו ישב הזמיר, והחצר כולה הוזמנה למאורע ואפילו הנערה הצעירה הורשתה לעמוד בפתח האולם.
אז התחיל הזמיר לשיר, ושירו היה מתוק כל כך, עד שדמעות החלו זולגות מעיניו של הקיסר ובמורד פניו. הקיסר היה כה מאושר עד שהחליט להעניק לזמיר שרשרת זהב קטנה שיענוד על צווארו אך הזמיר סרב בעדינות. "הבאתי דמעות לעיניו של הקיסר" אמר הזמיר, "אין כבוד גדול מזה עבורי". הוא החל לשיר פעם נוספת, באופן מרגש יותר אפילו מן הפעם הקודמת. ביקורו של הזמיר נחל הצלחה כה כבירה בארמון, עד שהיה עליו כעת להישאר בארמון ולהתגורר בכלוב מפואר. פעמיים ביום ופעם אחת בלילה נפתח הכלוב והזמיר יכול היה לצאת החוצה, כש-12 משרתים הופקדו על שמירתו. כל אחד מהם אחז בחוט משי שהיה קשור לרגלו של הזמיר, כך שהזמיר לא מצא הנאה רבה בהפסקות אלו.
יום אחד קיבל הקיסר חבילה גדולה עליה היה כתוב בגדול "הזמיר". הוא היה בטוח שמדובר בעוד ספר המהלל את השירתו של הזמיר, אך במקום זה, בחבילה הוא מצא תיבה ובתוכה זמיר מלאכותי שנראה כמו זמיר חי, מכוסה כולו ביהלומים, אבני אודם וספיר. מאחורי הזמיר היה קפיץ, שברגע שמתחו אותו התחילה הציפור לשיר כמו הזמיר האמיתי, בעודו היא מניעה את זנבה שהתנוצץ בצבעי כסף וזהב. מסביב לצווארו של הזמיר המלאכותי היה קשור סרט שעליו הכתובת: "הזמיר של קיסר סין נראה עלוב, בהשוואה לזה של קיסר יפן". כל יושבי החצר התפעלו מן הזמיר המלאכותי, ומיד הציעו ששתי הציפורים ישירו לפני הקיסר בדואט. אך הדבר לא הסתדר היות והזמיר האמיתי שר בדרכו הטבעית בעוד הזמיר המלאכותי ידע לשיר רק שירי ולס. היות והזמיר המלאכותי היה מרשים הרבה יותר מן הזמיר האמיתי, והיות והוא יכל לשיר 33 שירים שונים בלי להתעייף,הוא החל לשיר בפני הקיסר לבדו.
אך פעם אחת רצה הקיסר שהזמיר החי ישיר בפניו. כשחיפשו אותו אנשי החצר הם הופתעו לגלות שהוא עף מן הכלוב ושם אל ביתו בין עצי היער. "איזו התנהגות מוזרה" אמר הקיסר, וכל יושבי החצר טענו שהייתה זו התנהגות כפוית טובה מצדו של הזמיר. "אך לנו יש את הציפור הטובה מבין השתיים" אמר אחד מיושבי החצר, וכולם הסכימו איתו וחזרו להקשיב לזמיר המלאכותי. מוסיקאי החצר מיהר להכריז שזמיר זה לא עלה על הזמיר האמיתי רק בהופעתו, אלא גם בכשרונו המוסיקלי. "הרי עלינו להודות" אמר המוסיקאי, "שאף פעם לא יכולנו לדעת מה עומד הזמיר האמיתי לשיר בהמשך, ואילו עם הזמיר שברשותנו הכל קבוע מראש".
ביום הראשון שלאחר מכן, הוצג הזמיר המלאכותי לפני העם כולו. העם כולו התפעל משירתו של הזמיר המלאכותי, למעט דייג עני אחד ששמע את הזמיר האמיתי בעבר, שקם ואמר "זה אכן נשמע יפה, והמנגינות דומות כולם, אך עדיין דומה כי משהו חסר, למרות שאיני מסוגל לומר מה". בינתיים הזמיר האמיתי נעלם מן הממלכה ואילו הזמיר המלאכותי הונח על כרית משי קטנה בצמוד למיטתו של הקיסר. כך עברה לה שנה והקיסר, יושבי החצר ולמעשה כל אזרח סיני כבר ידעו לדקלם כל מילה קטנה בשיריו של הזמיר.
ערב אחד, בעודו מקשיב לשירת הזמיר המלאכותי ליד מיטתו, שמע הקיסר קול של קפיץ נשבר הבוקע מתוך הציפור, ולפתע נפסקה השירה. הקיסר זינק ממיטתו וקרא לרופאו האישי - אך מה זה יכול היה לעשות? אז שלחו לקרוא לשען, וזה, אחרי בחינה מדוקדקת הצליח לתקן אותה, אך הזהיר מראש כי יש להשתמש בה בעדינות, היות והגלגלות נשחקו והיה זה בלתי אפשרי להחליפן באחרות מבלי לגרום נזק למנגנון של הציפור. עצב גדול פשט בממלכה היות ועתה הופעלה הציפור רק פעם בשנה. כך חלפו להם חמש שנים נוספות והקיסר לקה במחלה קשה שנראה היה שהוא אינו עומד להבריא ממנה. הוא שכב במיטתו חיוור ודומם, עד שהחצר כולה חשבהו למת. הקיסר המסכן שיכל רק בקושי רב לנשום, פקח את עיניו וראה את מלאך המוות יושב למולו. הוא הניח על ראשו את כתר הזהב של הקיסר ומסביבו הציצו דרך וילונות הקטיפה של המיטה, מספר פרצופים מוזרים - חלקם מכוערים וחלקם יפים ועדינים למראה. היו אלה מעשיו הטובים והרעים של הקיסר.
"אתה זוכר את זה? או את זה?" הם החלו שואלים את הקיסר עד שאגלי זיעה החלו מופיעים על מצחו. "איני יודע על זה דבר" אמר הקיסר והחל לצעוק בקול "מוסיקה! מוסיקה!, נגנו בתוף הסיני הגדול כך שלא אשמע את דבריהם" צעק הקיסר המבועת ואז פנה אל הזמיר המלאכותי "ציפור מוזהבת יקרה שכמותך, שירי, שירי, הרעפתי עליך שלל מתנות יקרות, שירי! שירי!". אך הציפור המלאכותית נשארה שותקת היות ולא היה אף אחד בסביבה שיכל למתוח לה את הקפיץ. המוות המשיך להתבונן בקיסר בעיניו החלולות והקרות והחדר כולו הפך דומם ומאיים. לפתע, קול מתוק של מוסיקה הגיע מן החלון. בחוף, ישב לו הזמיר האמיתי על ענף של עץ. הוא שמע על מחלתו של הקיסר ובא מיד בשביל לשיר עבורו על תקווה ועל אמון. כשהוא שר, החלו הדמויות שסביב הקיסר להפוך חיוורות יותר ויותר, הדם בעורקיו של הקיסר החל לזרום שוב בחופשיות והשיב את החיים לאבריו החלשים, ואפילו המוות בעצמו הקשיב לזמירות הנפלאות ועודד את הזמיר ולהמשיך ולשיר.
"אמשיך לשיר" אמר הזמיר למלאך המוות, "רק אם תחזיר לי את כתרו של הקיסר". המוות ויתר על הכתר בתמורה לכך שהציפור המשיכה לשיר, והיא שרה ושרה, ובשירה החלה מתארת את בית הקברות השקט שם צומחים ורדים לבנים יפיפיים והדשא הירוק רטוב ונוצץ מדמעותיהם של המתאבלים. המוות הוקסם כל כך מן השיר שהחל משתוקק לראות את הגן בעצמו, ולאט לאט החל יוצא מחלון החדר כשהוא עוטה עליו צורה של ערפל לבן ודק. "תודה לך, תודה, ציפור שמימית שכמותך. אני מכיר אותך היטב. גירשתי אותך מממלכתי פעם, ואת בכל זאת חזרת והברחת באמצעות שירך המתוק את הרוע ממיטתי ואת המוות מלבי, איך אוכל לגמול לך אי פעם?"
"כבר גמלת לי מזמן" אמרה הציפור, "לעולם לא אשכח את הערב הראשון בו שרתי לך, וגרמתי לך להזיל דמעות. דמעות אלו הן הפנינים שמשמחות את לבו של הזמר. אך עכשיו כדאי שתנוח. תנוח ותתחזק, ואני אשיר לך פעם נוספת". וברגע שהזמיר החל לשיר, הקיסר נפל לשינה עמוקה ומתוקה...כאשר התעורר הקיסר, בכוחות מחודשים ומחוזקים, זהרה השמש באור יקרות, וקרניה חדרו אל החדר. הקיסר הביט סביבו, אך אף אחד ממשרתיו לא היה נוכח - כולם היו בטוחים שהקיסר כבר מת. רק הזמיר הקטן עוד ישב לצדו ושר.. "תמיד תישאר לצידי" אמר הקיסר, "תוכל לשיר מתי שרק יתחשק לך, ואני מבטיח לשבור את הציפור המלאכותית לאלפי חתיכות".
" לא, אנא אל תעשה את זה" ענה הזמיר, "הציפור המלאכותית עשתה ככל יכולתה למשך זמן רב ככל שיכלה. שמור אותה לצדך. איני יכול לגור כאן בארמון ובאותה עת לבנות את קני. תן לי לבוא לך כשארצה. אני אשב על הענף בסמוך לחלונך בערבים, ואשיר לך בכדי לשמח אותך. אשיר לך על כל אותם אלו ששמחים על אלו שסובלים, על הטוב ועל הרע שסובב אותך מבלי שתדע על כך. אני יכול לעוף הרחק ממך ומחצרך, אל ביתם של האיכרים הפשוטים והדייגים העניים. אני אבוא, ואשיר לך על כל אלו, אבל עליך להבטיח לי דבר אחד תחילה".
"כל שתבקש" ענה הקיסר, שבינתיים כבר יצא ממיטתו והחל לובש עליו את בחלוקים המלכותיים. "יש לי רק בקשה אחת" אמר הזמיר, "אל תגיד לאף אחד, שציפור קטנה היא זו המספרת לך על כל מה שקורה בממלכה, עדיף יהיה להסתיר את זה". ובאומרו את הדברים, פרח הזמיר ועף מחלונות של הקיסר. כשמשרתיו של הקיסר נכנסו לחדרו בשביל לטפל בגופת הקיסר אותו חשבו למת, קיבל את פניהם הקיסר כשהוא עומד בחדרו מחויך ולתדהמתם בירך "בוקר טוב!".
על המקום והסופר
לגני טיבולי שבדנמרק קשר חזק לסופר המפורסם ביותר של המדינה ואחד המפורסמים ביותר בעולם - הנס כריסטיאן אנדרסן. הגנים נפתחו בשנת 1843 והיו אחת הנקודות החביבות ביותר על הסופר בקופנהגן. הוא נהג לבקר במקום לעיתים תכופות, ולא אחת קיבל מן המקום השראה לאחד מסיפוריו. הגנים המקסימים שבטיבולי מכילים למעלה מ-400,000 פרחים בעונת הפריחה בקיץ, 135,000 פקעות ו-115,817 נורות צבעוניות המאירות את הפרחים בשלל צבעים מרהיבים. גנים אלו שימשו כרקע לארמון הקיסר בסיפור הקיסר והזמיר. המגדל הסיני העתיק בגן, סייע גם הוא ביצירת התפאורה של סיפור זה.
מורשתו של אנדרסן טבועה היטב בגנים, ולאחר מותו הוקם בהם פארק שעשועים נושאי בהשראת מעשיותיו של הסופר. מחוץ לגנים, בפינת כיכר העירייה עומד פיסלו של הסופר המפורסם כשהוא משקיף על העוברים ושבים. אולי פסל זה מסמל עד כמה מהווה הסופר נדבך מרכזי מחיי העיר והמדינה כולה.
- כתובת: Vesterbrogade 3, קופנהגן.
- טלפון: 4533151001
- פקס: 4533750381
- שעות פתיחה: מ-14.4 עד 24.9 בימים ראשון עד חמישי משעה 11:00 עד 24:00, שישי ושבת עד 01:00. מה-17.11 עד 23.12 בימים ראשון עד חמישי 11:00 עד 21:00, שישי עד 22:00 ושבת 10:00 עד 22:00.
