יוצאים לטיפוס מהכפר פטריסוס
מנדוזה היתה גדולה מדי בשבילנו. עיר יפה, מרובת כיכרות, פארק בגודלה שלה עם גן חיות נחמד, פסטיבל רוק באיצטדיון הכדורגל, הוסטל נעים והמון, אבל המון, קלוריות. לא במובן ארוחות בשר כבדות וגלידות, גם זה היה, פשוט היה חם נורא. התחברנו בעיקר לסיאסטה הדרום אמריקאית ובצהרי היום, כשהעיר נסגרת, חטפנו שינה קלה והבנות שעה באינטרנט. כארבע שעות ממנדוזה, על הגבול עם צ`ילה, נמצא פארק הקונקאגווה. ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה. לא שהיו לנו שאיפות לטיול משפחתי עד ל- 7000 מטר כמעט, אבל טרק אל מחנה בסיס הטיפוס היה בהחלט סיבה טובה להקדים ולקנות כאן אוהל, מזרונים וגזיה. מנדוזה היא בסיס התארגנות לטיפוס. יש בה שפע של חנויות קמפינג אך כולן יקרות. חלקן מציעות גם השכרת ציוד. לאחר יומיים התווספה לה מוצ`ילה חדשה עם כל הציוד הדרוש.
ביקשנו לרכוש את פרמיט הכניסה אל הפארק ורק אז התברר לנו שהכניסה מוגבלת לגיל 14 ומעלה. השארנו את עדי מאחור ויצאנו אל ההר... מובן שלא, השארנו את ההר וחיפשנו יעד חדש לטרק בו. כשעה וחצי מהעיר, ליד הכפר פטריסוס, נמצאת שרשרת הרים, סרו דל פלטה. יחד עם ספי ורותם עימם נפגשנו שוב, יצאנו באוטובוס מקומי אל הכפר. ערב לפני כן הקמנו את האוהל במעיינות החמים לא הרחק משם. לאחר שהאוהל עבר טבילת אש ראשונה ומוצלחת היינו מוכנים לטיפוס.
הכפר נמצא בגובה 1400 מטר, שיפור משמעותי מהחום היוקד של מנדוזה, אך עלינו לעבור עוד 22 קילומטר ולטפס לגובה 3100 מטר כדי להגיע לבקתה משם נתחיל את הטרק. נכנסנו לתחנת המשטרה המקומית שם שמחו לעזור לנו ולמצוא עבורינו רכב שיעלה אותנו עוד באותו לילה אל הבקתה. הבקתה, כך התברר, היתה קומפלקס גדול של אתר סקי. פרשנו את אוהלינו בחצות ובתשע בבוקר כבר היה הציוד על גבו של פרד בדרכו אל מחנה הטיפוס העליון בגובה 4500 מטר. גמענו 1400 מטר טיפוס כלאחר יד, בארבע וחצי שעות. משהו במושגים שלנו על גבהים, יכולת וסיבולת השתנה במהלך החודשים האחרונים. כשיש מים חמים - מתקלחים, אמרנו פעם. מאז התרחב המשפט, כשיש סוסים - רוכבים, כשצריך ללכת - הולכים. הבנות עושות זאת לפעמים טוב מאיתנו.
טיפוס של 1400 מטר ביום אחד רחוק מלהיות המלצה. זו הזדמנות לתפוס משהו ממחלת גבהים. בדרך כלל מחלקים את הטיפוס הזה אך סמכנו על הגובה הנמוך יחסית ועל שיפוטנו ובצהרי היום כבר היה כל העמק פרוש לרגלנו. על קו השלג הקמנו את האוהל ובערב כבר היינו בתוך ענן סמיך. היה ממש, אבל ממש קר...
השארתי את המצלמה במחנה. לא נותר לי אלא לתאר במשהו את המראות הקטנים הענקיים האלו להם זכינו בטיפוס למחרת. איך נתזי מפל הופכים בלילה לארמונות קרח לבנים, כיצד קרח שקוף עוטף אבן חלקה בתוך הנחל, שדות קרח הנראים כעיר דמיונית מפוסלת על רקע סלעים אדומים, שברי סלעים המתבקעים בכל לילה מחדש לכדי אבק סלעי הנערם על הקרחון מאיים לכסותו. אבן מרחפת בשלג משקלטה חומה של קרן שמש זעירה, שביל תלול ואינסופי לעברה של כתף מושלגת, ומתחת פסגותיהם של ענני העמק. אויר שקפאה תנועתו בקור הלילה מפשיר בקרני השמש, מסגיר מערבולות וזרמי אויר אנכיים המציירים במשיכות ענן מהירות סלסולים לבנים, פראיים, באים ונעלמים. הרוח הוונטיורית מהעמק מסיעה אלינו עננים סמיכים, מרימה עמודים לבנים כזרם סילון.
טיפוס איטי. קצבו אינו מסגיר את הלמות הלב המהירה המהדהדת בתוך כובע הצמר. אל מול הקצב האיטי בו נעות הרגליים והנשימה הסדורה, מפתיע המאמץ שמשקיעה המשאבה הזו בחזנו. רק כחצי שעה מתחילת הטיפוס מסכימה היא להזרים מעט דם לאצבעות הרגליים התפוחות מכאב ולהפשיר אותן. היה נפלא לטפס והיה נפלא לרדת.
הקמפינג שמצאנו בכפר היה ריק ויקר. הוזמנו לישון בחצר ביתו של הנהג שהוריד אותנו מההר. שוב ב-1400 מטר מעל הים. מה שהיה קר כשהגענו ממנדוזה, מרגיש כל כך חם כשיורדים מההר. חזרנו למנדוזה למקלחת חמה ובצהרי היום כבר היינו באוטובוס לסנטיאגו, צ`ילה, ומשם באוטובוס לילה לפוקון. סנטיאגו, בירתה היפה של צ`ילה, סליחה שלא עצרנו, הטבע קורא לנו.
פוקון
המקום יפה מהרגע הראשון. אגם מלטף את הדרך אל העיר הקטנה. מעל הירוק והכחול מתנשא ויאריקה, הר הגעש הלבן, מסלסל עננה נראית לא נראית. באותו בוקר יצאו מטפסים רבים אל ההר לאחר המתנה ארוכה. ימים רבים אחר כך עוד יהיה ההר שרוי בעננים. עננים היושבים על הפסגה עשויים להתנקות ולאפשר מראה נפלא אך באותה מידה לדחות את הטיפוס. סוף נובמבר, העונה עדיין לא החלה אף שמאות ישראלים כבר טיפסו על ההר. הגל היורד הגיע לכאן וחבר לטיילים חדשים, להוט לשכור מכוניות ולרדת דרומה, לצפות באגמים שקטים ונהרות שוצפים, פסגות מושלגות ושקיעות אחרי תשע בערב. גם אנחנו מצאנו עצמנו גומעים דרכי עפר.
