עפתי לתרמילאים

חוויה זה סיוט שנגמר - טרק הוואי וואש

עידן ושרון יוצאים לטרק הוואי וואש, ונתקלים בחוויות הפחות נעימות של הטרק: מפולות סלעים, נשיכות כלבים, ומחלות גבהים היו רק ההתחלה. איך מצליחים בכל זאת להנות? ההסבר המלא - בפנים.
שרון
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: חוויה זה סיוט שנגמר - טרק הוואי וואש
נסיעה מוזרה הייתה לנו מלימה לווארז Huraz)) , בירת הטרקים של פרו. זה התחיל מזה שצילמו את כל הנוסעים באוטובוס במצלמה וידיאו, אפילו בזמן שעברנו בדיקה ביטחונית (נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שאני עובר בדיקה בטחונית מאז שעזבתי את ישראל). השלב השני היה משחק בינגו מוזר שהזוכה קיבל נסיעה חזרה חינם, ונאלץ גם לנאום נאום ניצחון לשאר הנוסעים (רק בשביל זה העדפתי לא לזכות).
הגענו לווארז אחר הצהריים ושוב בעצם להרי האנדים הגבוהים, שכן ווארז שוכנת בגובה של קצת מעל 3000 מטר. למחרת היום החלטנו לצאת לטרק יומי כדי להתחיל להתרגל שוב לגובה ולמחסור בחמצן, ובשביל להתחיל להכיר את איזור ווארז שנחשב לאחד האיזורים היפים בדרום אמריקה. בדיעבד עשינו כנראה טעות בכך שיצאנו לטרק יום אחד בלבד לאחר שהגענו. עדיין לא התאקלמנו מספיק זמן כדי שנוכל לעשות הליכה קשה.

בחרנו לעשות את טרק "לגונה 69". כיוון שהטרק הוא של יום אחד בלבד, לא תיארתי לעצמי שיכול להיות לי כל כך קשה... 3 שעות של עלייה עד ללגונה המדהימה לוו בנופים יפיפיים מלאי ירוק ונחלים, אך לצערי גם לוו בקשיי נשימה נוראיים! המעבר הקיצוני שעשינו מלימה (שנמצאת בגובה פני הים) בטרק הזה בווארז שנמצא גבוה גבוה בין ההרים נטולי החמצן העיק עלינו רבות. מה שכן, זה היה שווה את כל המאמץ! הנוף הנהדר בדרך והלגונה התכולה עם המפל הלבן שנושק לה פיצו על הכל! ובכל זאת, מומלץ לחכות עם הטרק ולעשות אותו רק אחרי שמתרגלים קצת למחסור בחמצן...

 אין ספק שמדובר באחת הלגונות היפות ביותר שראינו בטיול, ובשבעת חודשי הטיול הספקנו לראות לא מעט לגונות. מה שהכי משך לי את העין היה הצבע הכל כך חזק של המים שנראה כלא טבעי. לשמחתינו, הירידה חזרה באותה הדרך הייתה קלה הרבה יותר ובתוך שעתיים כבר היינו על הרכב בדרכנו חזרה לווארז. בעקבות הקושי בטרק הלגונה החלטנו להעביר יום שלם בווארז ללא מעש על מנת להתרגל יותר טוב לגובה, כדי שנוכל לצאת לטרק הבא. מעבר למנוחה ניצלנו את היום כדי לסגור בסוכנות טיולים על יציאה ביום שלמחרת לטרק הבא. אף הפעם לא מדובר בסתם טרק, מדובר במלך הטרקים! הטרק האחרון שלנו בטיול, ואיזה טרק מתאים יותר מאשר טרק הוואי וואש (huayhuash trek) המפורסם.
הטרק הזה נחשב לאחד מ-2 הטרקים היפים בעולם! הבעיה היא שהוא לא פשוט בכלל. דבר ראשון, מדובר בטרק הארוך ביותר שלנו בטיול. עד כה הטרק הכי ארוך היה של ארבעה ימים, אך הפעם...8 ימי טרק, ואם זה לא מספיק אז כל הטרק מתבצע בגבהים של בין 4000-5000 מטר, מה שמקשה עוד יותר על הכל. אך לא הכל נורא. אל הטרק אנחנו יוצאים עם מדריך שגם יודע לבשל, עם חמר (מוביל חמורים) שאחראי על 4 חמורים שיסחבו לנו את כל הציוד, וגם עם סוס למקרה חירום. וכך, ביום שלמחרת יצאנו אני, שרון ועוד 3 בחורות ישראליות שפגשנו בטרק של הלגונה (בר, קרן ועוד קרן) אל המסע הארוך מסביב להרי הוואי וואש המושלגים.


טרק הוואי וואש - חמורים ונופים

יום 1 - קיוויתי שמדובר בחלום רע כשראיתי את השעה...ארבע וחצי לפנות בוקר...ברגעים האלה אני חושב לעצמי למה לעזאזל אני צריך את זה?! לא מספיק שאני כבר מטייל 7 חודשים ועכשיו אני צריך לקום לפנות בוקר כדי לצאת למסע של 8 ימים...אבל על אף הקושי שבדבר החלטנו לא לוותר על הטרק שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, ולמרות העצלנות שהתלבשה עלינו לקראת סוף הטיול, לא נוותר על החוויה הזאת. יצאנו כל החבורה השמחה והעייפה לנסיעה של 4 שעות, בשני אוטובוסים אל העיירה יאמאק שממנה מתחיל הטרק.
לא דמיינו לעצמינו שניתקע עוד לפני שהטרק מתחיל...חצי שעת נסיעה מיאמאק מפולת סלעים ענקית חסמה לנו את הדרך. מבט אחד במפולת הספיק לנו כדי להבין שמפה הדרך היחידה להמשיך תהיה ברגל. את כל הציוד לא יכולנו לסחוב ולכן השארנו אותו עם הנהג והתחלנו בהליכה של כשעתיים עד שהגענו ליאמאק. בכפר הקטן נאלצנו לחכות עוד שעה עד שהמדריך והחמר, ביחד עם החמורים, הגיעו אלינו עם הציוד. התכנון היה להמשיך מיאמאק עוד 4 שעות אך השעה המאוחרת (בגלל המפולת ) ומזג האוויר שהתחיל להשתולל מנעו מאתנו להמשיך וכך יצא שהעברנו את הלילה בתוך בית הבוץ של החמר, שם לאחר משחק קלפים נרדמנו כל החמישה על 2 המיטות שהוקצו לנו.
יום 2 - את היום השני הקדשנו להליכה שהיינו אמורים לעשות ביום הקודם. 4 שעות התארכו ליותר מ-5 בגלל שהלכנו הכי לאט שיכולנו כי ידענו שלפנינו יום קצר במיוחד. בדרך בזמן שקרן וקרן (נשמע מגוחך, אני יודע) עצרו לחלק כמה סוכריות לנשים מקומיות התנפלה חבורת כלבים על אחת מהן. האירוע הסתיים בביס ברגלה של קרן המופתעת שלמזלה קיבלה את כל החיסונים האפשריים לפני היציאה לטיול, וכך מעבר לחור ברגל יכולנו להמשך בדרך. את היום הקצר סיימנו ב-2 בצהריים כאשר הגענו למחנה האוהלים כאשר היה מוקם כולו כשהגענו. העברנו את שארית היום במשחקי קלפים עד הלילה, שמחים להיות בתוך האוהל החמים יחסית כשבחוץ השתוללה הפעם סופת ברד (בגודל של שן!) מקפיאה.

יתרונות וחסרונות ההליכה ברגל 

יום 3 - היום אנחנו מרגישים שמתחיל הטרק האמיתי. לא עוד הליכות בדרך עפר למכוניות, הפעם עזבנו את הדרכים הרחבות ומייד על הבוקר התחלנו בעלייה תלולה כשאנחנו נואשים למעט חמצן עם כל צעד שעשינו. שרון, שלא התרגלה לגובה, נאלצה להשתמש שוב, זה היום השני, בסוס שכן בלעדיו היא לא הייתה מסוגלת להמשיך בקצב שנדרש. שעה וחצי של עלייה הסתיימו כשהגענו לפס (שיא גובה של הדרך) שמשם סוף סוף התחלנו בירידה שהחזירה לנו מעט חמצן לריאות. המשכנו ללכת בדרכים יפיפיות, סוף סוף הגענו לרכס הוואי וואש המפורסם ויכולנו לראות את ההרים המדהימים מכוסים בשלג וקרח לבן. מדיי פעם גם זכינו לראות מפולות שלגים שנשמעו כמו סופת רעמים, מדהים!
סיימנו את ההליכה עם עוד קטע ארוך של עלייה עד שלבסוף אחרי הצהריים הגענו למחנה האוהלים שמוקם מול אגם יפהפה למרגלות ההרים המושלגים, איזה כיף להעביר ערב ולילה במקום כל כך יפה ושליו. בערב, בזמן משחק הקלפים הקבוע, שרון התחילה להרגיש רע עוד יותר. שילוב של קילקול קיבה ושל הגובה הרב. בערב המדריך המדהים שלנו הפתיע אותנו כאשר הוא קנה ממקומיים דגים וכך לארוחת ערב קיבלנו דגים טריים מאותו היום.
יום 4 - לילה קשה עבר על כוחותינו...כמעט ולא ישנו בלילה כי שרון הרגישה ממש רע. זה התחיל בחום ורעידות מקור והסתיים בהקאות. התעוררתי מרוב קור. על אף העובדה שאני ועידן איחדנו את שקי השינה שלנו וכך יכולתי לספוג מחום גופו, רעדתי כמו מטורפת. ידעתי שהקור מגיע מתוך הגוף שלי ולא מבחוץ, וגם הראש תמך בעובדה ש...יש לי חום. בנוסף, היתי חייבת ללכת לשירותים והייתה לי בחילה נוראית עד שבסופו של דבר הקאתי... על מנת להחמיר את המצב נתפסו לי הגב והצוואר (כנראה משילוב של הקור והרכיבה על הסוס). בקיצור, רציתי למות! כן, כן, ממש הייתי על סף הבכי! ושוב, הגיע האביר שלי על השק"ש הכחול ושיפר את המצב. הוא שלח אותי בכוח לשירותים, סידר לי שקיות הקאה, דחף לי עוגייה לפה כדי שאוכל לקחת כדור ופיזר את חום גופו עליי ככל שיכל...
קמתי בבוקר הפוכה לגמרי ולמרות בקשותיי ותחינותיי למדריך והחמר שאני רוצה לחזור לווארז, גיליתי שהמצב לא ממש מאפשר את זה, וכך כבר עדיף שאמשיך לטייל עם הקבוצה...וכך היה! האוכף נאכף על הסוס, עליתי על הסוס, ומכיוון שבאותו יום התפצלה הקבוצה מהסוסים והחמורים שכן הדרך הייתה קשה מדיי, הצטרף אליי האביר שלי לשמור עליי מפני מעשיו של החמר, הרי "הבטחתי לאבא לך שאשמור עלייך, ואני אקיים את זה גם בטרק האחרון שלנו".
על אף שלא עשינו את המסלול המתוכנן, עדיין דרך הקיצור הייתה יפה מאוד. לתומי חשבתי שמכיוון שהדרך שהחמורים עושים היא קצרה יותר אז יהיה לי גם יותר קל...לא לקחתי בחשבון שהחמר הולך בקצב של ריצה קלה. את הדרך שהייתה אמורה לקחת לנו 5 שעות עשינו בפחות מ-4 ואני סיימתי את ההליכה הזאת תשוש ועייף. נאלצתי לרדוף כל הדרך אחרי החמר והסוס של שרון שמיהרו מאד כיוון שהחמר החליט שהולך לרדת גשם, על אף שבדיעבד לא ירדה אפילו טיפה באותו יום. כשהגענו לסוף הדרך הקמנו לעצמינו אוהל ושנינו התמוטטנו פנימה, כל אחד מהסיבה שלו.

נרגעים במעיינות, קופאים מקור

יום 5 - הפעם עבר עלינו לילה שלם בלי בעיות. שרון מרגישה יותר טוב, אך היא עדיין חלשה מדיי כדי ללכת כל הדרך, ולכן העבירה את רוב היום שוב על הסוס. שוב התחלנו את היום בעלייה, מרגישים כבר היטב את השרירים אחרי שסיימנו חצי מהטרק. 4 שעות הליכה הביאו אותנו לבריכה טבעת של מים טרמליים. כל כך שמחנו להגיע לשם כדי להעביר שעה רגועה בתוך המים כדי להרפות את השרירים הכואבים, ולנסות להעביר קצת מהריחות הלא נעמים שנגרמו מ-4 ימים ללא מקלחת... תוך דקות כבר הייתי מוכן לכניסה עם בגד ים אך ברגע שהכנסתי את כף הרגל למים...הזדעזעתי! המים כמעט רתחו! ניסנו כל דבר, סגרנו את זרימת המים פנימה כדי שהמים יתקררו, אך שום דבר לא עזר...לא יכולנו להיכנס פנימה למעט החדרת כף רגל לכמה שניות עד שהיא נהיית אדומה לגמרי. וכך העברנו חצי שעה בזמן שישבנו על שפת הבריכה עם בגד ים יבש ואכלנו צהריים בזמן שכפות הרגליים שלנו התבשלו בפנים...
עזבנו את המעיינות והתחלנו עליה נוספת של 3 שעות. בהחלט לא היה קל שכן לבסוף הגענו לחלק הכי גבוה בכל הטרק- פס בגובה של 5000 מטר!! תבינו לבד עד כמה קר היה שם למעלה, ועד כמה הרגשנו את הלב ואת הראש מתחננים לעוד אוויר, אבל הנוף שהתגלה לנו שם, בגג העולם, היה אחד היפים שראינו בטיול כולו. מה לא היה שם – הרים מושלגים, קרחונים, כרי דשא אינסופיים, סלעים בצורת מדהימות ועוד כל מיני דברים שבטח פיספסתי בגלל המחסור בחמצן. חצי שעה של ירידה הספיקה לנו כדי להגיע למחנה האוהלים עייפים מאוד אחרי היום הכי יפה והכי ארוך (9 שעות) שהיו לנו עד כה בטרק.

יום 6 - לילה קפוא עבר עלינו. היינו לבושים כמעט בכל מה שהיה לנו ועדיין, בתוך שק השינה היה לנו קרררררר... בבוקר כשקמנו הופתענו לראות חתיכות של קרח דבוקות על שק השינה. אם זה לא מספיק אז כל האוהל היה מכוסה בשכבה לבנה של קרח וגם כל כר הדשא מסביבינו היה לבן, כך שמעבר לקור זה היה מחזה מדהים. העברנו שעתיים בהתארגנויות איטיות בגלל הקור העז ולאחר מכן יצאנו לדרך ליום השישי שלנו.

 סוף סוף התחלנו את היום בירידה. למען האמת, 4 שעות של ירידה שלאט לאט החזירה לנו את החום לגוף הקפוא. אחרי כל הירידה הגיעה תורה של העלייה. הפעם עוד 3 שעות של עלייה וסיימנו את היום. שרון ניסתה מדיי פעם ללכת לבד אך לא הרגישה מספיק חזקה ולכן את רוב היום בילתה על הסוס המציל שלה. היחסים עם שלושת הבנות התחילו להתדרדר היום. הסיבה לכך היא בחורה אחת ששנינו פשוט לא מצליחים להסתדר איתה. בכל שבעת חודשי הטיול לא קרה לנו כזה דבר, אבל זה סיכון שלקחנו כשיצאנו לשמונה ימים עם אנשים שלא הכרנו. בכל מקרה, אנחנו מתנחמים בכך שבעוד יומיים ניפרד לתמיד, ובינתיים המשכנו לשמור על מרחק בטוח מהן וכך יצא שנהיינו כמו 2 חבורות שנפגשות רק לארוחות. בשש בערב הטמפרטורה שוב צנחה אל מתחת לאפס. ידענו זאת כשהקרח התחיל להצטבר מסביבנו וכך מייד לאחר ארוחת הערב ברחנו לתוך שקי השינה ושברנו שיא חדש כשהלכנו לישון ב-7 בערב...כמו ילדים טובים בני 3.
יום 7 - על הבוקר, כשקמנו הופיע ה"גנב התורן". אני מתכוון לאנשים שגובים "דמי מעבר" במהלך הטרק. בכל שמונת ימי הטרק אנחנו נדרשים לשלם דמי מעבר לכפרים שלידם אנחנו עוברים. בסך הכל חמש פעמים כשהסכום נע בין 3-10 דולר לאדם. הפעם הבחור רצה 10 דולר מכל אחד מאיתנו. החמר שלנו עזר לנו כשהוא שיכנע את הבחור להגיד לאנשי הכפר שלו שהוא לא מצא אותנו ולקחת לעצמו מעט כסף שניתן לו. פה אני ניכנסתי לסיפור ואחרי משא ומתן האיש הסכים לקחת רק דולר אחד לאדם ובנוסף הבאתי לו פירות וסוכריות...שוחד מוזר, אני יודע, אבל העיקר שזה חסך לנו הרבה כסף! לאחר ארוחת הבוקר התחלנו את היום השביעי לטרק.
כראוי לטרקים, גם הטרק הזה נטול מקלחות. אמנם הובטחו לנו מעיינות חמים ביום הרביעי, בדיוק באמצע הטרק, אבל הסתבר שגם על זה אי אפשר לבנות יותר מדיי שכן המעיינות החמים התגלו כ-מעיינות רותחים! האמת שממש בניתי עליהם כדי להקל קצת על הגב והצוואר התפוסים שלי וכך מצאתי את עצמי לקראת סוף הטרק מפנטזת כבר לנטוש את הסוס היעיל שלי, הבנות שמעיקות והמחלות שאופפות אותי... ובינתיים עידן בוכה לי על מקלחת חמה וביחד שנינו חולמים לא על מקלחת, אלא על האמבטיה החמה שמחכה לנו בבית הוריו של עידן בסנטיאגו, צ`ילה...גם זה יגיע! עבר לו עוד יום, מביא איתו נופים חדשים ומיוחדים. בכל יום הנופים שונים, דבר שהופך את הטרק למיוחד יותר. אמנם תמיד מדובר על נוף הררי, אבל איכשהו בכל יום אנחנו מוצאים את עצמינו עומדים מול "גלויה מציאותית" אחרת...

סוף סוף...חזרה ל-יאמאק

יום 8 - לילה היסטורי עבר עלינו...זה היה הלילה האחרון שלנו בטיול בתוך שק שינה ואוהל! אחרי כ-20 לילות בתוך אוהל במהלך שבעת החודשים האחרונים הגיע הזמן לקפל אותו ולארוז את שק השינה. חוזרים למיטה הנוחה.
הפעם קמנו ברבע לחמש לפנות בוקר. אני חושב שזה היה שיא הקור של כל הטיול. 4 שכבות של בגדים לא הצליחו לחסום את הקור שהשתלט על כל פינה גוף. לאחר ארוחת בוקר מהירה ולאחר קיפול האוהל (שכמובן שוב היה מלא בקרח) יצאנו לדרך לחמש השעות האחרונות של הוואי וואש. על אף שידענו שהסוף קרוב מתמיד, ההליכה הייתה קשה מאוד. במיוחד השעתיים האחרונות שבהם ירדנו ירידה תלולה ביותר ומחליקה מאוד, מה שהוסף לכל הכאבים והמחלות גם כאבי ברכיים. וכך, ב-11 בבוקר הגענו לקו הסיום (שהוא גם קו ההתחלה) ל"יאמאק"!
זה היה ממש מרגש לסיים 150 ק"מ של הליכה בין הרים יפהפיים, אגמים, יערות, כפרים ועוד. הטרק בהחלט לא היה קל, במיוחד לא לשרון שלמרבה האירוניה היא שפוחדת פחד מוות מסוסים, בילתה כמעט את כל הטרק ישובה על הסוס שרק בזכותו הצליחה להגיע לקו הסיום. לתומנו חשבנו שהחלק הקשה נגמר אבל שכחנו שלפנינו עוד הנסיעה חזרה לווארז. עלינו על מיני ואן שכיאה לפרו העלו בו הרבה יותר אנשים ממספר המושבים. אם זה לא הספיק הכניסו המון ציוד שמנע מאיתנו כל יכולת תזוזה. את כל הציוד שלנו העלו על גג הרכב וכך יצאנו לדרך של שעתיים בדרך מפחידה ביותר, שוב עם תהום ענקי פעור סנטימטרים ספורים מגלגל הרכב.

 20 דקות נסיעה בלבד אחרי שיצאנו מיאמאק ופתאום כל הציוד שלנו שהיה על הגג התעופף לו ונעצר ממש על שפת התהום לפני שהספיק ליפול לתוך הנהר הסואן. ניסיון שני לקשור שוב את כל הציוד על הגג לא הוכיח את עצמו כשחמש דקות מאוחר יותר שוב ראינו איך כל הציוד עומד ליפול והספקנו לעצור את הרכב לפני שזה קרה. אז מה עושים? מכניסים את כל הציוד לתוך הרכב ואם חשבנו שלא יכול להיות יותר צפוף וחנוק אז טעינו, כי בפרו הכל אפשרי.
כעת ישבתי עם תיק בין הרגליים, עם מוצ`ילה של 20 קילו על הברכיים, עם קופסאות ענקיות שחסמו אותי מצד שמאל ועם שק שאין לי מושג מה היה בתוכו אבל לפחות אני יודע שזה היה משהו נוזלי כי כשהגענו בסופו של דבר גם אני הייתי רטוב בנוסף למעוך, חנוק ותפוס. אבל שלא תחשבו שהגענו לווארז...לא ולא, רק הגענו לכפר אחר שם היה עלינו לעלות על האוטובוס שייקח אותנו לווארז, אבל כמובן שבגלל כל העיכובים כבר לא היו מקומות באוטובוס. ואם אלו לא חדשות מספיק גרועות, אז נאמר לנו שזה האוטובוס האחרון לווארז לאותו יום. כמובן.

 המדריך נראה קצת חסר אונים אבל אנחנו הבהרנו לו שלא משנה מה, אנחנו מגיעים לווארז היום ולא נשארים בשום כפר באמצע שום מקום. חצי שעה אחרי שהמדריך הלך לחפש דרכים אחרות להמשיך בדרך הוא הגיע עם החמר שלנו בתוך מונית. אם חשבתם שהנסיעה הקודמת הייתה צפופה אז כדאי מאוד שתנסו להיכנס שמונה אנשים לתוך מונית, יחד כמובן עם כל הציוד של הטרק. אני ושרון ישבנו במושב ליד הנהג, מאחור נדחסו עוד ארבעה, ובבאגז`, יחד עם כל הציוד, נדחס לו המדריך. שעתיים של נסיעה שכללו 2 עצירות ע"י שוטרים שלא התלהבו כל כך שיש 8 נוסעים בתוך רכב לחמישה (אבל זאת פרו ולכן הנהג הצליח לשכנע אותם לתת לנו להמשיך) והגענו...אבל לא לווארז.
שוב נאלצנו להישפך מהמכונית ועברנו למיני ואן שנסע עוד שעה עד, שלא להאמין, בחמש בערב הגענו לווארז! נפרדנו מהמדריך שהיה פשוט מעולה וטיפל בנו ממש טוב (ובמיוחד עזר המון לשרון בטרק) וגם הפתיע אותנו ביכולת הבישול שלו כך שאכלנו בשמונת הימים אוכל שהיה הרבה יותר טוב מהרבה מסעדות שאכלנו בהן במהלך כל הטיול. נתנו גם למדריך וגם לחמר טיפ שמן על השירות הטוב.
מיהרנו לאכסנייה שהיינו בה לפני הטרק, שם הזמנו מקום עוד לפני היציאה לטרק. כמובן שהמזל "האיר לנו פנים" ובאכסנייה שכחו לשמור לנו חדר, כך שעם כל הציוד אחרי 8 ימים ללא מקלחת עייפים מההליכה ומהנסיעות התחלנו בלית ברירה בטרק חדש- הפעם טרק של חיפוש אכסנייה חדשה. חצי שעה של חיפושים הספיקו וסוף סוף (כבר לא האמנו שזה יקרה) נכנסנו לחדר עם מיטות! ועם מקלחת! ועשינו את המקלחת הכי ארוכה בטיול כדי לפצות על כל שמונת הימים הקשים שמאחורינו. לאחר ארוחת ערב טובה נכנסנו למיטה החמה, מתקשים להתרגל לנוחות ולמרחב ונרדמנו לשינה ארוכה.
את היום שלמחרת העברנו כולו במנוחה טוטאלית, מתחמקים מכל תזוזה שאינה הכרחית ומתכוננים נפשית למסע הארוך דרומה שמחכה לנו...אבל על כך ועוד בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז