מגיעים לג`ינחונג
לאחר שסיימתי את לימודיי הקצרים בבייג`ין ידעתי שהגיע הזמן לטייל. מכיוון שדצמבר כבר הגיע, לא היתה ברירה אלא להמלט באופן לא מתפשר מהקור האימתני של צפון סין. אני ובת זוגתי התגלגלנו ברכבות עד יונאן, המחוז ששומר על מזג אוויר שפוי בכל עונות השנה. בקונמינג היה נחמד, אבל מכיוון שזמן רב חשקתי בלבישת חולצה קצרה, הדרמנו עד לשישואנגבנה (במלרע).
אזור זה הוא הקצה הדרומי של המחוז וגם הפינה הדרום מערבית של סין, בנקודה בו היא גובלת עם בורמה ולאוס. טיסות, שעולות כ-500 יואן, וגם אוטובוסים, שנסיעה בהן אורכת כ-15 שעות, מובילים מקונמינג לג`ינחונג, בירת שישואנגבנה. מציאת מלון מתאים היתה אתגר במהלך השעה הראשונה בעיר. רוב התיירים מתאכסנים באזור רחוב Manting Lu, היכן שניתן למצוא גם מספר בתי קפה מערביים. אנחנו הסתובבנו מעט צפונה משם. לאחר שהתחלנו לדאוג שלא נמצא מקום להשתכן בו, שאלנו לעצת בחורה ברחוב, שמייד הפנתה אותנו למלון קטן סמוך ברחוב Xuanwei Dadao (המלון ממוקם כ-100 מטר מערבה מהכיכר המרכזית ברחוב, מעל לחנות אופניים). שילמנו רק 30 יואן לחדר זוגי עם מקלחת צמודה ותנאים מספקים בהחלט. בעל המלון עזר לנו רבות בהמשך. למחרת התברר לנו, שהבחורה שעזרה לנו למצוא את המלון, היא אחת מכעשר יצאניות שעומדות לאורך הרחוב ומחכות לתעסוקת ערב.
בג`ינחונג מרגישים את ניחוחות דרום מזרח אסיה. בנוסף למזג האוויר, גם האוכל והתלבושות לא מזכירים את אזורים אחרים בסין. חלק גדול מהתושבים הם בני המיעוט הדאי, אשר, בנוסף ליונאן, מתפזר, גם בבורמה, תאילנד, לאוס ווייטנאם. התושבים לא שותפים לתחושת הלאומיות הסינית מבחינות רבות, אבל הפיתוח של כלכלת המדינה מורגש מאוד גם כאן. בנוסף לבתי עסק רבים, התושבים מציינים גם את העלייה העצומה במספר המכוניות בעיר בשנים האחרונות.
מהעיר עצמה זכורים לנו בעיקר המטעמים הפיקנטיים השונים והזולים וקבוצת ריקוד דאי שהכרנו; בחצר קטנה באחת הסמטאות היוצאות מרחוב Xuanwei Dadao נפגשות בכל ערב כ-20 בחורות בגילאי 60-70 לשיעור ריקוד. כולן הן בנות המיעוט הדאי, אשר רוקדות עם שמשיות, במופע המדגיש את הכוריוגרפיה ואת ההרמוניה בתנועה של כל חברות הקבוצה. לאחר הערב הראשון בו נכחנו בשיעור הצבעוני, כבר הרגשנו שעשינו צעד קדימה בהשתלבותנו בעיר. שיטוט ברחובות היה מלווה במפגשים אקראיים עם בנות הקבוצה והרגשנו שיש לנו רשת של `סבתות` שמגינה עלינו בעיר. הן מצידן היו עסוקות רוב הזמן בהכנות לקראת מופע גדול בכיכר המרכזית של ג`ינחונג, שהיה אמור להערך בהמשך החודש.
סביב ג`ינחונג ישנם כפרים מעניינים רבים ואת שמורת הטבע סאנצ`אחה, שאפשר לבצע אליהם גיחות של יום או יותר. ניתן להשיג מידע, לגבי טיול במקומות אלו, במלונות הגדולים בג`ינחונג. אנחנו התעניינו בטרק של 3 ימים וניסינו ללקט מידע לגבי מסלול אפשרי. קנינו מפה של שישוואנגבנה במלון הנמצא בפינה של רחובות Xuanwei Dadao ו-Mengle Dadao ומי שעזר לנו בסופו של דבר לבנות מסלול (לאחר חיפושים רבים) היה עובד בחנות אופניים ליד ה-Mei Mei Café ב-Manting Lu. הבחור, שעובד גם כמדריך טיולים, שמח לייעץ לנו. במקרה הצורך הוא יכול גם ללוות קבוצות במסלולים שונים.
לתחילת הכתבה
יוצאים לטרק
המסלול שגובש הוא מסלול של 3 ימים, מהכפר מנגחון (勐混 Menghun) עד לכביש הראשי G214 . הכביש ממשיך מזרחה למנגחיי (Menghai 海 勐) ובחזרה לג`ינחונג. מתחנת האוטובוסים מס` 2 בג`ינחונג ישנו מיניבוס שיוצא כל כשעתיים למנגחון, כך שבבוקר למחרת יצאנו לדרך. בשעת צהריים חמה התחלנו ללכת, מנסים לנווט את דרכנו החוצה מהכפר אליו הגענו. מאחר שאת ארוחות הערב והבוקר במהלך הטיול תיכננו לסעוד בכפרים עצמם, לא הפרזנו בכמות האוכל והמים שסחבנו.
המסלול מתקדם בדרך עפר שיוצאת מדרום מנגחון. איכרים ורוכבי אופניים רבים מלווים את הדרך. לאחר כ-4 ק"מ ישנו שביל צר יותר, שעולה בחורש לכפר מאנגנג (Mangang 曼冈). לאחר עלייה לא מאמצת במיוחד במשך כשעה, יוצאים מהחורש להליכה לאורך גבעות, המוקפות על ידי נוף פתוח של שדות ויערות. בדרך עוברים איכרים וצעירים שיורדים ממאנגנג באופנועים וטרקטורים, אשר מתעניינים מאוד בלבנבנים שהגיעו לביקור, ולפעמים גם מכבדים את הטיילים בפירות.
הנוף היפה מלווה את הצעידה בשביל, שממשיך לעלות בעדינות ובהתמדה. ההליכה התארכה קצת יותר מהצפוי ואת 5 הק"מ האחרונים עשינו בטרמפ על טרקטור קטן, יחד עם שלושה נוסעים נוספים. כשהגענו למאנגנג ראינו שהיישוב שונה מכל כפר שביקרנו בו עד כה. הוא ממוקם בתוך עמק וכולל כ-100 בתי עץ יפים. עם הערפל של שעות הערביים, התחושה היתה שהגענו לכפר נסתר, שבנוי בהרמוניה מושלמת עם סביבתו. במאנגנג גרים בעיקר בני הדאי, שחיים בסגנון המסורתי, שמתבטא בין השאר בכך שהם מאכסנים מתחת לבית, הבנוי על עמודי עץ, את הבקר, החזירים ושאר חיות המשק.
נהג הטרקטור היה בחור אלגנטי בן כ-30. החלטנו לשאול אותו אם הוא יודע היכן נוכל ללון. תוך כמה דקות כבר היינו בביתו, ממתינים לארוחת הערב שאשתו הכינה. הבית הוא חלל גדול אחד, ללא ביוב או מטבח אבל עם טלוויזיה גדולה, אבן היסוד של הבתים בסין. את האוכל מבשלים על גחלים, כך שהבית כולו מתמלא בעשן. אנחנו קיבלנו מיטה גדולה ללילה והיינו מאוד מופתעים מרמת האירוח הגבוהה. אתגר קטן שחווינו הוא העדר בית שימוש בבית. באמצע הכפר ישנם שירותים ציבוריים (צריך להזהר לא להתקל בשור שמתגורר מתחת לבית בדרך אליהם), בהם אין תאים מופרדים, כמו במקומות רבים במדינה. חוסר הפרטיות שיש בסין, אפילו בעת שיושבים לביצוע צרכים חשובים (לעיתים גם הסינים נהנים לשוחח זה עם זה במהלך ה'ישיבה') הוא ודאי גורם מחשל מאוד, שמקל על הסינים בהתמודדות עם הצפיפות והדוחק, שקיים באספקטים רבים של חיי היומיום במדינה.
למחרת, לאחר ארוחת בוקר שלא נפלה באיכותה מזו של הערב, יצאנו למסלול היום השני. המסלול מתחיל במאנגנג, מגיע בשעות הצהריים לכפר מנגנג (Menggang) (שמות הכפרים בטרק לא ממש מקלים על ההבדלה ביניהם), וממשיך בשעות ערב לאגם הנקרא מנגבנג שוויקו (Mengbang Shuiku). המסלול עולה ויורד בגבעות, ובצידי הדרך פוגשים איכרים רבים שעומלים בשדות. בחלק גדול מהשביל עובר צינור של מים נקיים, עשוי קני במבוק, ממנו אפשר לשתות לרוויה. למנגנג הגענו לאחר כ-5 שעות הליכה. בכפר הקטן ישנו מקדש בודהיסטי מושקע ולידו אפשר למצוא את הדבר הכי קרוב למסעדה באזור. הקשישה בעלת המקום הכינה לנו אורז עם ירקות לארוחת צהריים והכשירה אותנו להמשך הדרך.
לאחר כשעתיים נוספות של הליכה, מתחילה ירידה. האגם מתגלה באופק וצורת נוף חדשה מלווה את המסלול. האגם ביצתי ולא ניסינו לטבול בו, אבל מבחינה אסטתית נהנינו ממנו מאוד. לקראת הקצה הצפוני שלו ישנו כפר בו תכננו להעביר את הלילה. כפר זה נראה יוקרתי יותר מאלו שקדמו לו במסלול. הבתים גדולים וצבעוניים והמשפחות נהנות משלל הדגים שמעניק להם האגם.
החלטנו להסתובב קצת בכפר, לפני שאנו שואלים היכן ניתן למצוא אכסניה ללילה. אולם זמן קצר לאחר מכן פגשנו בדרך אישה יפה בת כ-40 ואת בתה, ובלי להגיד הרבה הם כבר הזמינו אותנו להתארח אצלם. שוב הופתענו מרמת ההיענות הגבוהה ומתרבות האירוח מחממת הלב. בכל מקום שהתארחנו נהגנו לתת לבעלי הבית תשלום בעת העזיבה (50-100 יואן לזוג הוא סכום נדיב בהחלט), אבל אפשר היה להרגיש שמחשבות על רווח כספי אפשרי לא הניעו את כוונות המארחים שלנו. בעלת הבית ובנה הבכור הכינו לנו אוכל (למרות הבית המטופח, גם כאן אין גז וביוב, אבל לפחות חדר הבישול מופרד משאר הבית), ולאחר מכן כיבדו אותנו במשקה חריף, הליקר הסיני Baijiu, שגברי סין כל כך אוהבים.
ביום השלישי לטיול, הלכנו עוד כשעה לאורך האגם, ולאחר מכן המשכנו צפונה לכיוון הכביש הראשי והכפר מנדואן (Manduan) הסמוך לו. הדרך עוברת בין שדות תבואה רבים. בשלב מסויים היינו עדים לפרוייקט קציר קנה סוכר, שביצע אחד הכפרים הסמוכים, בו השתתפו כל בני ובנות הכפר. אנחנו, התיירים כפויי הטובה, ישבנו וצפינו מהצד כשמידי פעם אחת הבחורות צ`יפרה אותנו בקנה סוכר אנרגתי.
מהכביש הראשי ישנו מיניבוס שעובר אחת לשעה, אשר מגיע למנגחיי. מהתחנה המרכזת במנגחיי אופציות ההגעה לג`ינחונג הן אינסופיות. שמחנו לשוב לשכונה המוכרת בג`ינחונג וליהנות מימים אחרונים בעיר לפני שאנחנו ממשיכים לאזור קריר יותר.
לתחילת הכתבה
