ממונטנה לוויומינג
מאז הגיענו לקאלגרי, אנחנו באווירת בוקרים ברורה. הקאויבוי עדיין חי ותוסס (ALIVE AND KICKING) ברחבי צפון מרכז היבשת.
חזרנו לשטח ארה"ב דרך מעבר גבול בצפון מדינת מונטנה, סמוך ל- WATERTON GLACIER PEACE PARK. זהו פארק לאומי משותף לקנדה וארה"ב, המסמל את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בידידות ובשמירה על ערכי הטבע. לצערנו לא יכולנו לסייר ב- GLACIER NP, משום שהדרך מאוד צרה ומתפתלת ועל כן המעבר לרכבים גדולים וקאראוונים אסורה. המשכנו, אם כך בדרכנו דרומה, כשאנו עוברים את מונטנה לכל אורכה, ורואים סביב שדות אחר קציר, באלות חציר עגולות פזורות על פני השדות - תמונה שהשרתה בנו תחושה נפלאה של שלמות. (עצרנו גם בעיר הקטנה- הלנה- והשקפנו על הכנסייה- יותר מזה לא היה מה לעשות שם).
חצינו את ה"גבול" למדינת וויומינג, והגענו לפארק ילוסטון דרך הכניסה הצפונית, דרך "קשת רוזבלט". אתר זה הוא הראשון שהוכרז כפארק לאומי בעולם, בשנת 1872, ולמעשה בהכרזתו המציאו האמריקאים את הרעיון וטבעו את המושג לטובת האנושות כולה. הפארק מיוחד בכך שהוא אזור וולקני, שלאחר התפרצויות גדולות מאוד נוצר במרכזו אגן גדול מאוד, הקרוי קלדרה, ובו עדיין מתקיימת פעילות וולקנית שבאה לידי ביטוי בנביעה של בריכות מים חמים, בריכות בוץ מהביל וגייזרים.
הפארק מאוד יפה ומרשים, יש בו מגוון חיות בר, כגון: באפאלו, ELK ו- BIGHORN SHEEP .אם לומר את האמת, בשלב זה של הטיול אנחנו כבר קצת שבעים מנהרות-הרים-יערות-אגמים, והיחיד שתמיד מתלהב לצאת לטרקים ושאינו נלאה לצעוד בשבילים הוא אבשלום שמעודד גם אותנו לא לוותר. כמובן שלא עזבנו את הפארק לפני שהתייצבנו לצפות ב- OLD FAITHFUL, הלוא הוא הגייזר המפורסם ביותר בעולם שמתפרץ אחת לכשעה וחצי עד שעתיים. כמו כל שאר העולם, ישבנו גם אנחנו בסבלנות רבה וחיכינו להתפרצות, ברחבה המאוד מוסדרת ומאורגנת כתיאטרון.
עזבנו את הפארק דרך היציאה המזרחית והמשכנו בדרכנו עד CODY, עיירת מערב פרוע בכל נימי נשמתה. לא התכוונו לשהות בעיירה זו זמן ממושך אך נשאבנו בהתלהבות לביקור מעט יותר ממושך בה בשל האטרקציות המגוונות והאווירה הנעימה. העיירה נוסדה על ידי לא אחר מאשר באפאלו ביל המפורסם, או בשמו האמיתי, וויליאם קודי, והיא מתקיימת בעיקר על ההילה של האיש הידוע הזה. בעיירה ביקרנו במוזיאון מעולה - חובה מעניינת ומרשימה - שהוא בעצם חיבור של חמישה מוזיאונים שונים תחת גג אחד וכרטיס כניסה אחד המאפשר ביקור במשך יומיים רצופים.
המוזיאון- BUFFALO BILL HISTORICAL CENTER, מייחד אגף אחד יפה ומעניין לאינדיאנים של האזור- PLAINS INDIAN MUSEUM. זוהי ההזדמנות הראשונה שבה פגשנו באוסף גדול, מתועד היטב ומקיף על אודות התושבים המקוריים של היבשת. באגף BUFFALO BIL MUSEUM התוודענו לקורות חייו של וויליאם קודי, שבמשך חייו עסק במגוון עיסוקים שונים שכולם קשורים לסוסים ולרכיבה; הוא היה קאובוי, עבד ב- PONY EXPRESS, שרות שליחויות דואר, ואף שבר שיא ברכיבה רציפה למרחק של 320 מייל ב-21 שעות, תוך שהוא מחליף 15 סוסים, כדי להביא מכתב בהול ליעדו. מדהים לדמיין את השליחות הזו היום, בעידן של אינטרנט ותקשורת מהירה וחסרת גבולות. הוא היה גם קולונל בצבא ארה"ב, סייר במרדפים אחרי אינדיאנים, היה מוביל קבוצות של תיירים מדושנים להכרות עם המערב הפרוע, אך את התהילה העולמית שלו רכש כשעלה בדעתו להביא את תרבות המערב הפרוע אל סף ביתם של כלל תושבי ארה"ב והעולם, כשהקים להקת רוכבים שהציגה מיומנויות בוקרים, ולמעשה נתנו שואו מיוחד במינו.
בקודי הוא הקים בית מלון הנושא את השם של בתו אירמה, הקים גנים ציבוריים, בנוסף הוא יזם את הקמת הסכר סמוך לעיירה קודי, הסכר הראשון שנבנה מבטון ומשמש עד היום לצורך אגירת מים והשקית השדות באזור. למרבה הצער, סופו של באפאלו ביל לא היה כל כך משמח; הוא חלה בזמן מגיפת שפעת קשה, עת ששהה בעיר אחרת. למרות שרצונו היה להיקבר בקודי הוא נקבר הרחק ממנה, מכיוון שהיה חייב 10000$, ואשתו מכרה את גופתו תמורת פדיון החוב. באגף זה שבמוזיאון נמצאים פריטים אישיים רבים וחפצים מביתו ופוסטרים יפיפיים שפרסמו בזמנו את להקתו.
אגפים נוספים במוזיאון הם CODY FIREARM MUSEUM אוסף מקיף מאוד, המציג אלפי רובים ואקדחים מכל מיני תקופות, WHITNEY GALLERY OF WESTERN ART, המציג עבודות אומנות שנושאם הוא הבוקר וחיי המערב הפרוע, ו-DRAPER MUSEUM OF NATURAL HISTORY, מוזיאון מעניין מאוד, מעוצב לתפארת, שמציג את כל נושא מחקר הטבע באזור וחיות הבר הנמצאות בו. ניתן לבלות במקום שעות רבות וללמוד הרבה מאוד מושגים ופרטים מעניינים על האזור כולו וההיסטוריה שלו - מומלץ ביותר! (מבוגר-15$, ילד מגיל 6 עד 17 - 4$).
בערב "עלינו על מדי בוקרים", דהיינו, כובעים ומגפיים עם דורבנות ושמנו פעמינו להצגת רודיאו המתקיימת בקודי בכל ערב.
מאחר שהגענו לשם בהסעה של ה-CAMPGROUND KOA, זכינו לשמוע סיפורים מעניינים על העיירה מנהג האוטובוס. (בכל ההסעות בפארקים ובכלל הנהג אינו רק מוביל את האוטובוס אלא משמש כמדריך, לעיתים אף קומיקאי. תופעה נעימה ומעניינת) בכל העיירות שביקרנו בהן עד כה תמיד התפעלנו מהחזון של האמריקאים לסלול רחובות כה רחבים ונוחים, ועתה הסתבר לנו שהסיבה לא היה כלל וכלל חזון עתידי אלא צורך של התקופה ההיא; הרחובות נבנו רחבים כל כך - שישה נתיבי נסיעה משום שבאותה התקופה היו החוואים מגיעים לעיירה עם הכרכרות שלהם, רתומות לשישה סוסים, כדי להביא את תבואתם למכירה. בצד האחד של הרחוב היו מוכרים את הסחורות. מעברו השני של הרחוב היו ממוקמות כל החנויות שבהן היו מצטיידים בכלי עבודה - שם היו החוואים מוציאים את הכסף שהרוויחו. הכביש היה צריך להיות רחב דייו כדי שיוכלו החוואים לסובב את הכרכרות, היינו U TURN , ולחזור לביתם - כל כך פשוט וכל כך ברור. עוד למדנו מנהגנו שהשריפה הענקית שהשתוללה בפארק ילוסטון, בשנת 1988, ושהרשויות באותה עת הכריזו שהיא בשליטה מוחלטת, לא היתה כלל וכלל בשליטה. למרות מאמצי הכיבוי היא הוסיפה וכילתה אזורים נרחבים והתפשטה, עד כדי שנאלצו לפנות את תושבי קודי, ומה שלבסוף כיבה אותה היה שלג שירד באזור כמידי שנה בחודש ספטמבר.
הרודיאו היה מעניין. בוקרים מכל האזור מתכנסים כדי להתחרות ביניהם במיומנויות השונות - תפיסת עגלים בלאסו, קשירתם בחבל, רכיבה על גב סוסים ושוורים שמשתוללים ובועטים ( וגם למדנו מדוע הם כל כך משתוללים... פשוט קושרים להם סביב הבטן חגורה שלוחצת להם) - הצצה לעולם אחר לגמרי.( מבוגר -15$, ילד מגיל 6- 8$).
מקודי לוול
מקודי, השוכנת באגן BIG HORN, המשכנו מזרחה. נסענו דרך כביש נופי יפה, העובר דרך מפלי SHELL, לשרידן. יש באזור סלעים שגילם מוערך כ-250 מיליארד שנים - מספר שנשמע מעבר לבינתנו, משהו כמו אינסוף. בדרך עצרנו להתפעל מ- DEVIL`S TOWER, הר נישא בעל צורה מאוד מיוחדת, עשוי גרניט, שהאגדה האינדיאנית אודותיו מספרת שהיו פעם שבע אחיות ואח אחד ששיחקו להם, ולפתע האח החל לזחול על ארבע ולהתנהג בצורה מוזרה , צמחו לו טפרים והוא הפך לדוב גדול שניסה לטרוף את אחיותיו. האחרונות נבהלו וברחו ומצאו מחסה על גדם עץ שהאיץ בהן לטפס עליו. הן טיפסו והגדם גדל וצמח ולמרות שהאח-הדוב ניסה לתפוס אותן, ושרט בטפריו את הגזע, (צורת סלע ההר מזכירה, אכן, גזע עץ שרוט) הוא לא הצליח, והאחיות עלו לשמיים והפכו לכוכבי העגלה הגדולה.
בנימה זו נפרדנו מוואומינג והגענו לאזור ה-BLACK HILLS שבמדינת דרום דקוטה. הגענו לאזור כדי לבקר ב-NATIONAL MONUMENT MOUNT RUSHMORE, אך גילינו שיש עוד דברים רבים לעשות באזור. ביקרנו במערה טבעית שאורכה 130 מייל, בפיתולים רבים על שטח של 4 מייל רבוע- JEWEL CAVE, ליד CUSTER. ירדנו אל תוך המערה בליווי מדריך וראינו בה נטיפים וגבישים מעניינים ומיוחדים. האזור כולו שופע מערות ולכל אחת הייחוד שלה.
ביקרנו ב- MAMMOTH SITE, ליד עיירה בשם HOT SPRINGS, אתר שבו גילו שרידי ממותות רבות והילדים מאוד אהבו והתרשמו מהמקום ( מבוגר-6.48$, ילד מגיל 6 עד 12 - 4.59$) הדרך לאתר עברה ב- CUSTER STATE PARK ששווה ביקור, בהיותו יפה ומעניין ובית הגידול של חיות בר רבות. (12$- רק אם עוברים ב-WILDLIFE LOOP).
ביקרנו גם במוזיאון לגילוף דמויות בעץ שהיה חביב, אך לא ממש חובה. (NATIONAL MUSEUM OF WOODCARVING, מבוגר- 6.50$, ילד- 4.50$).
מ-KEYSTONE עלינו על רכבת קיטור מקורית, לנסיעה הלוך וחזור ל-HILL CITY בתחילה התלהבנו אך בסופו של דבר הנסיעה מייגעת. הנוף הנשקף אינו יוצא דופן, למזלנו ישבנו על מושבים מרופדים- יש גם קרונות עם מושבי עץ. הנסיעה אורכת כשעתיים וחצי. הרכבת צופרת ארבע פעמים בכל מפגש עם כביש ויש 17 מפגשים כאלה! אתם יכולים לתאר לעצמכם שעוד מפגש כזה והיה פוקע לי וריד במוח. (1880 TRAIN, מבוגר - 18$ ילד מגיל 6 - 10$).
וכמובן ביקרנו ב-MT RUSHMORE. ברכס הגרניט פיסל אמן בשם BORGLUM, פטריוט בכל רמ"ח אבריו, את פניהם של ארבעה נשיאי ארה"ב - ג`ורג` וושינגטון (הנשיא הראשון), תומס ג`פרסון (הנשיא השלישי), אברהם לינקולן (הנשיא ה-16) ותאודור רוזבלט (הנשיא ה-26). הוא בחר את כל אחד ואחד מהם בשל התרומה הייחודית שלהם לכינון, ביסוס וצמיחת ארצות הברית של אמריקה. ג`ורג` וושינגטון הוא אבי האומה; הוא אשר הבין שקיומה של המדינה תלוי באיחודן של כל המדינות תחת שלטון דמוקרטי מרכזי, על אף שהיה כה אהוד עד כי תושבי הארץ רצו להמליך אותו למלך. תומס ג`פרסון רכש מנפוליאון את כל שטח מרכז המדינה, מלואיזיאנה בדרום ועד דקוטה בצפון, והוסיף לבסס ולחזק את האומה. לינקולן, שהיה נשיא בעת מלחמת האזרחים, הטיף לסיום העבדות ולשוויון בין כל האזרחים. הוא תמך בלא לאות בשמירה על האיחוד שבין המדינות ומניעת קרע שיגרום לפירודן - על גישתו זו ועל עמדותיו שילם אף בחייו, ונרצח ע"י אדם בשם בות`, עת שצפה בהצגת תיאטרון. רוזבלט היה אדם נמרץ ופעלתן, שהתמנה לנשיא בגיל 42.
בערב, נכחנו בטקס שבמהלכו, נשבע כל הקהל אמונים לדגל ארה"ב, הוקרן סרט פטריוטי ביותר, הורד הדגל על ידי קבוצת צופים, וקופל כהלכה למשולש, שרנו את השיר "אמריקה אמריקה" ועמדנו בדום מתוח עת שרו כולם את ההמנון, ידם מונחת על לוח ליבם, ובאותו הזמן הוארו הפסלים שעל ההר והשקיפו על הקהל ממרום מושבם- אי אפשר שלא להתמלא הערכה למעצמה המפוארת הזו. הם יודעים היטב כיצד לגדל פטריוטים נלהבים. באתר יש, כמובן, גם מרכז מבקרים שבו פרטים מלאים על מהלך עבודת הפיסול, פרטים על כל אחד מהנשיאים, וחנות ספרים לא פחות מרשימה עם אוסף גדול של ספרים, כולל החוקה של ארה"ב. ביקור חובה בדרך להבנת האומה האמריקאית. (8$ חניה, כרטיס תקף לכל השנה).
בסרט שהוקרן הוזכרו גם האינדיאנים. בכל פעם שמדברים כאן על האינדיאנים, מאזכרים את נוכחותם ההיסטורית אך משתמשים במילים מאוד "חלביות" ו"סינתטיות" כדי לומר שבעצם המתיישבים הלבנים הראשונים שדדו מהם את הארץ הזו, הוליכו אותם שולל במתנות מגוחכות וטבחו בהם כשהתנגדו. הרושם העולה מהניסוחים האלה הוא שהאינדיאנים כמעט שיצאו נשכרים מהגעת האדם הלבן - עכשיו הם הלא "גרים בבתים" (ציטוט), ו-"מספרם פחת"- עצוב ומגוחך עד כאב. אין ספק שהאמריקאים בנו כאן מעצמה לתפארת אך בל נשכח שהם עשו זאת במידת מה על חשבונם של הילידים.
על ה-CRAZY HORSE, ויתרנו. גם באתר זה יש הר שהוחל לפסל אותו בדמותו של לוחם אינדיאני מהולל, אך משום מה כבר למעלה מ-15 שנים דומה שאין התקדמות ממשית בעבודה. (20$ כניסה).
הילדים נהנו גם לנהוג במכוניות קארטינג אמיתיות, שנוסעות על דלק. אבשלום נהג בזהירות ועל פי כל כללי הבטיחות, כך שכבר עכשיו אפשר לדעת שאפשר יהיה לסמוך עליו בעיניים עצומות. אור, לעומתו, נהג בעל טמפרמנט שונה בתכלית ודי ברור שבעתיד יצמיח לנו הרבה שערות לבנות... ( 6$ ל-6 דקות).
בעוזבנו את אזור רשמור עצרנו ב-WALL, עיירה בדרך מזרחה, וביקרנו ברחוב חנויות שהייחוד שבו הוא חנות מסוימת אחת, WALL MART (לא הרשת המפורסמת) שהיא קניון שלם. מעבר לעובדה שיש בה סחורה רבה ומשובחת עבור מי שמחפש מגפי בוקרים ואפילו לאסו ונרתיק עבור האקדח, יש בה אופי; הרבה תמונות מן העבר, כל העיצוב שלה מיוחד ואותנטי, ויש כל מיני אטרקציות קטנות ששבו את לב הילדים.
מדינת וויסקונסין
עתה עמדה לפנינו כברת דרך רבה- כ-1200 מייל- וכדי להרוויח כמה ימי נופש ליד האגמים (GREAT LAKES) פתחנו בנסיעה רציפה מזרחה; חצינו את דרום דקוטה, עברנו ביעף את מדינת מינסוטה, הנוף הנשקף בדרך הוא מישורים רחבי ידיים של שדות תירס מוריקים, כשרק מעל יש שכבה דקיקה אדמדמה של התפרחת.
חצינו את נהר המיסיסיפי רחב הידיים (זה הנהר המופיע בחידה ששלחנו לכם) ונכנסנו למדינת וויסקונסין. כאן הנוף משתנה משהו. לאחר מאות מיילים של מישור חזרנו לראות גבעות מיוערות, ועדיין בין הגבעות שדות תירס וגם חוות רבות שמייצרות חלב וגבינות. שוני נוסף הוא צפיפות האוכלוסין. בעוד שבמונטנה, וויומינג ודרום דקוטה האוכלוסיה מאוד דלילה, בוויסקונסין ,לראשונה מזה זמן רב, נסענו בכבישים (מס. 90, 21 ו-23) שצדיהם מיושבים בצפיפות יחסית- כך לכל רוחב המדינה.
זו היתה נסיעה מטורפת, ואין היא באה להעיד שאין מה לעשות במדינות האלה. אדרבא, על פי החוברות שראינו בלשכות המידע לתייר דומה שאפשר להעביר לא מעט ימים מעניינים ונעימים בכל אחת מהמדינות האלה, לחוף אלפי האגמים של מינסוטה, או ליד נהרות וויסקונסין. אך לאור העובדה שעלינו להיות במזרח ארה"ב בעוד מספר ימים - כן, הזמן הולך ואוזל והטיול בקרוב כבר מסתיים - היה עלינו להחליט בין לחלק את הנסיעה באופן פחות או יותר שווה בין הימים שנותרו או ל"הרביץ" קטע רציף ולנפוש ימים מספר במקום נעים כלשהוא. בחרנו באפשרות השניה. על פי הניסיון שלנו, לנסות לעשות את זה יותר מיומיים רצופים זה גובל בטרוף.
יצאנו בערב - העדפנו לנהוג לפחות חלק מן הזמן בלילה כי ביום הנסיעות הארוכות עוד יותר קשות עבור הילדים; כל כמה מיילים צריך לעצור להפסקת פיפי-אוכל-שתיה- נסענו כמה שעות אל תוך הלילה, עצרנו ב-REST AREA בדרום דקוטה לשינת לילה קצרה. השכם בבוקר המשכנו לנסוע אך העייפות הכריעה לטובת מנוחה בת שעתיים על שפת אגם כלשהוא במינסוטה, המשכנו בדרכנו כמעט ללא עצירות עד שנכנסנו לוויסקונסין בשש בערב. לאחר אתנחתא לארוחת ערב המשכנו עד לעיר שובויגן על שפת אגם מישיגן. בשלב זה המוח שלי, לפחות, כבר זימזם והסתחרר (ואני אפילו לא נהגתי - שמואליק צלח את כל הדרך במיומנות של נהג משאית ותיק). לא מצאנו קמפ ופשוט חנינו את הרכב האחד הרחובות השקטים והלכנו לישון.
לצערנו, החלום שלנו לבלות כמה ימים במקום נעים ומפנק לשפת אגם מישיגן נגוז, משום שהקמפ שמצאנו דומה יותר לאתר קאראוונים במובן הישראלי, או למגרש חניה לא הכי מסודר. יש אמנם חוף חולי, כפי שהובטח בחוברת, אך כדי להגיע אליו יש לחצות אתר בניה, שנמצא ממש בצמידות לקמפ - בקיצור, לא ב"רשימת המומלצים". הבשורה הטובה היא שממילא היה לנו רק לילה אחד להעביר בו, שכן למחרת בלילה עלינו על מעבורת לצד השני של האגם, למדינת מישיגן.
לגבי CAMPGROUNDS: המסקנות שלנו הן שבוויסקונסין יש לברר ולתכנן מראש. בניגוד לכל שאר המדינות שעברנו בהן עד כה, שבהן יש שפע רב של קמפים, שלטים מכוונים בכל מקום ואפילו אין צורך לתכנן את מקום החניה, הרי שבוויסקונסין לא חלפנו על פני שלט אחד לאורך כל הדרך.
לגבי חומר אינפורמטיבי: מומלץ מאוד לעצור בתחנות המידע שנמצאות ב-REST AREA הראשון לאחר חצית הגבול (גם במינסוטה וגם בוויסקונסין היה כך ויש להעריך שכך זה ברב המדינות). יש שפע של פירסומים ופרטים, מפות ואינפורמציה עי ידי צוות המקום. רצוי לברר היטב לאן נקלעים- ההמלצה שניתנה לנו בלשכה בוויסקונסין לגבי אזור מאניטווק (MANITOWOC) ושבויגן (SHEBOYGAN) לא הוכיחה את עצמה - נאמר לנו שזה אזור נפלא, אך אנחנו לא מצאנו את הפלא שבו. בדיעבד, מוטב היה לו עלינו על המעבורת עוד באותו לילה.
ממישיגן לקנדה
את השעות שהיו לנו עד צאת המעבורת "שרפנו" בפארק ציבורי חביב במניטווק. המעבורת יצאה ממניטווק בחצות וחצי. החציה אורכת 4 שעות. זו היתה המעבורת הכי פחות נוחה ששטנו בה - וגם היקרה מכולן. עייפים ורצוצים ירדנו מהמעבורת בלדינגטון, מישיגן, והמשכנו בנסיעה עד לאזור CAPAC, קרוב לגבול ארה"ב-קנדה. כאן סוף סוף, הגענו לקמפ חביב, EMMET KOA, ויכולנו לנשום לרווחה. הילדים שכרו אופניים, ניסו כוחם בדיג, וגם שחו באגמון הקטן שנמצא בקמפ. ביקרו אותנו כאן גם חברנו תמיר, עם עומר ורומי שמתגוררים עתה בדטרויט. היה כיף גדול.
ממישיגן, שוב חצינו את הגבול בחזרה לקנדה ונסענו ישירות ל- NIAGRA FALLS.
איך בדיוק לתאר את המקום? לאחר שכבר ראינו את מפלי איגואסו המדהימים, מפלי הניאגרה מתקשים לעורר בנו ריגוש של ממש - מה עוד שבמקום הזה, דומה שהטבע תופס מקום משני. נדמה שהמפלים הם התירוץ שסביבו נבנתה עיירת תיירות סואנת וססגונית, מין הכלאה בין דיסני ללאס וגאס, מבחינת שלטי הניאון, העיצוב האקסטרווגנדי וכו`. האמת היא שיש המון אטרקציות בעיירה שיכולות למלא מספר ימי ביקור; יש כאן את מוזיאון גינס ואת מוזיאון RIPLEY, (עליהם סיפרנו בדיווח על לוס אנג`לס), וגם כל מיני בתי שדים ורוחות, מוזיאון שעווה לפושעים ועוד ועוד. אבל, אנחנו, שהתכוננו בעיקר למפגש עם פלאי הטבע, לא באנו על סיפוקנו. שטנו בספינה אל המפלים. (מבוגר 13$, ילד 8$). בגובה המים, מול המפלים הקנדיים, יש בכל זאת תחושה של התפעמות. המפלים האמריקאיים פחות מרשימים. לאחר שייט קצר חזרנו רטובים מנתזי המים, ועם תחושות מעורבות בלב.
מכאן ואילך לא ניתן לדבר על טיול, אלא יותר על נסיעה לביקור חברים ומשפחה. למרות שנשאר כמעט חודש לסיום הטיול, אנחנו בתחושות חזקות מאוד של סוף טיול. אולי גם כי אנחנו פוגשים עתה יותר מכרים ובני משפחה, גם משום שמחשבות על עבודה הופכות ליותר קבועות- חבל אולי, אך זו המציאות.
הגענו לאזור טורונטו לבקר את חברינו אלי, אסתי, עמרי, איתי ויואב. בילינו במחיצתם יומיים נפלאים. ביום השני הלכנו לקונצרט ענק שהתקיים בטורונטו ושמטרתו היתה להרים את המורל של תושבי העיר שעברו תקופה מאוד קשה עד לא מזמן בגלל מגיפת הסארס. במופע השתתפו אמנים רבים וגולת הכותרת היתה מופע של הרולינגס סטונס האגדיים. מיק ג`אגר דילג וקיפץ על הבמה כמו תיכוניסט על אף 62 שנותיו. צפו המופע כחצי מליון בני אדם, שזרמו לאזור בנחילי אדם עצומים - את הבמה ראינו רק מרחוק מאוד, אך העיקר היה החוויה ובייחוד חברתם של אלי ואסתי.
עזבנו את טורונטו מבלי להיכנס בכלל לעיר והגענו למונטריאול לביקור אצל דודה ענת (עליה כבר שמעתם בדיווח על קוסטה ריקה, זוכרים?) - שעצם הימצאותה במונטריאול היתה העילה לכל המסע הזה. בביתה של ענת נפגשנו גם עם דניאלה, אחותו השניה של שמואליק, מושיק, עדי ויואב, שגם הם מטיילים עתה. השמחה היתה רבה. ביום שישי, לאחר הרבה מאוד זמן ,עשינו ארוחת שבת וקידוש בחיק המשפחה.
