המירוץ למקורות הנילוס
אוגנדה, “הפנינה הירוקה של אפריקה”, עוררה את הסקרנות והדמיון של הרפתקנים רבים שיצאו למסעות מסוכנים בעקבות חלום אקזוטי אחד – להיות הראשונים למצוא את מקורות נהר הנילוס! במסגרת המירוץ למציאת מקורות הנהר, היה למגלי הארצות מעט מידע מבוסס ובעיקר היו ברשותם רמזים מכל מיני סיפורים. למשל, הסיפור על “הרי הירח”, הנראים באופק מקורות הנהר, שאוזכרו כבר במאה השנייה לספירה בכתביו של הגיאוגרף היווני תלמי (Ptolemy), ובסיפורי אגדה מקומיים.
בשביל שלא תצטרכו לצפות בכל העונה של “המירוץ למיליון”, נספר לכם כי לבסוף הצמד שהגיע ראשון לקו הגמר וזכה בתהילת עולם היה של שני בריטים בשם ריצ'רד ברטון (Richard Burton) וג'ון הנינג ספיק (John Hanning Speke). השניים מצאו את אגם ויקטוריה (Lake Victoria) בשנת 1857, לאחר מסע ארוך במסגרת משלחת של החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית. לכם יהיה הרבה יותר קל למצוא את ימת ויקטוריה – כבר מהמטוס לא תוכלו להתעלם מגודלו המפתיע של אגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם. בהמשך הטיול גם תוכלו לשוט במעלה הנילוס הלבן עד למפלי מורצ'יסון הגועשים שבפארק הלאומי שמורת מורצ'יסון (Murchison Falls National Park), חוויה שברטון וספיק לא יכלו אפילו לחלום עליה.
ומהם אותם הרי הירח המסתוריים? כיום ניתן לומר בוודאות כי הם לא אחרים מאשר הרי רוונזורי (Rwenzori) האדירים, שמתנוססים לרום של מעל ל-5,000 מטר בדרום-מערב אוגנדה. אותם אכן תוכלו לראות ממרחקים, ואף לטפס עליהם, אם אתם בעניין של אתגר פיזי, טיפוס על קרחונים, ומציאת מכשפים.
אימפריות המלח של אוגנדה
המסורת מספרת על אימפריה עתיקה בשם קיטרה (Kitara), שחלשה על שטחים נרחבים במזרח אפריקה ונשלטה על-ידי שושלת צ'וואזי (Chwezi), שהאבות והאימהות הקדמונים שלה נחשבו לאלים. מסופר שכל אנשי צ'וואזי נעלמו אל תוך אגם אלברט (Lake Albert), אך לא לפני שגילו לחופיו משאב טבע יקר מפז – מלח, משאב שכנראה היה מקור עוצמתן של קיטרה ושל ממלכת בוניורו (Bunyoro) שקמה אחריה סביב המאה ה-15.
היסטוריונים מתווכחים עד היום על קיומה של אימפריית קיטרה, אבל על קיומו של המלח אין ויכוח. כחלק ממסורת עתיקה הנמשכת עד ימינו, האחראיות על תהליך הפקת המלח הן נשים בלבד. זהו תהליך מדהים, שמתחיל בגירוד פני האדמה של מעיינות חמים יבשים, ייבוש האדמה בשמש לשבוע, ערבוב האדמה עם מים, והרתחה וסינון חוזרים ונשנים עד שנותר רק המלח עצמו. כדאי במהלך הטיול לעצור לביקור באתר המלח קיבירו (Kibiro) על החוף המזרחי של אגם אלברט, או באתרים נוספים באגם קטווה (Katwe), אחד מאגמי המכתש בפארק הלאומי שמורת המלכה אליזבת' (Queen Elizabeth National Park). מה שבטוח הוא שאחרי הביקור תעריכו מחדש את טעמו של אוכל המתובל במלח.
אופנה לעולם חוזרת
תשכחו מבדי כותנה, משי, פשמינה וקשמיר. הכירו את הטרנד העתיק-חדש של אוגדנה: בדי פיקוס (Bark cloth). מלאכת הכנת הבדים מגזע עץ הפיקוס (Mutuba בפי המקומיים) היא מסורת עתיקה באוגנדה, שהחלה כנראה סביב המאה ה-13, מה שהופך אותה לאחת ממלאכות ייצור הבדים העתיקות בעולם ולכן אף הוכרה על-ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית עולמית. הדבר המדהים הוא, שעד היום קיימים בתי מלאכה מקומיים שמייצרים את הבדים בעבודת יד ובתהליך סיזיפי, הכולל גילוף חלקו הפנימי של עץ הפיקוס במהלך העונה הרטובה, הרתחה ולאחר מכן הכאתו על-ידי כלי עץ שונים עד שסיבי העץ הופכים לגמישים ורכים. בשביל שהעצים ימשיכו לתת תפוקה לאורך שנים רבות, לאחר הגילוף עוטפים כל עץ בעלי בננות שמגנים עליו עד שיצמיח קליפת גזע חדשה. זו חוויה לראות בעיניים את תהליך הפקת הבדים ושווה לעצור באחד מבתי המלאכה הללו, שנמצאים בעיקר בדרום אוגנדה להפוגה תרבותית מעניינת. לחילופין, תוכלו לעצור באחת מחנויות המעצבים בעיר הבירה קמפלה (Kampala), שמחזירות את בדי הפיקוס לאופנה, ובגדול.
השימוש בבדי הפיקוס תפס תאוצה בעיקר בזמן שלטונה של ממלכת בוגנדה (Buganda), ממלכה עתיקה שהייתה מורכבת מהרבה קבוצות אנוש קטנות (או "שבטים") של חקלאים שהתיישבו באזור החוף הצפוני של ימת ויקטוריה. לכל אחת מהקבוצות הייתה התמחות עיקרית אחרת, ומיומנות הכנת בדי הפיקוס שייכת באופן מסורתי עד היום לקבוצת נגונגה (Ngonge Clan). תחילה בד הפיקוס שימש להכנת ביגוד בני מלוכה בלבד (Kabaka). עד היום למשל יש בכפר הקטן Nsangwa משפחה שאחראית על הכנת בגדים ותכריכי קבורה למלכים, אך עם השנים השימוש בו התרחב לכלל האוכלוסייה. כך גדל הצורך לבעלות על שטחים בהם צומחים אותם העצים, מה שהוביל למסעות כיבוש והרחבת שטחי הממלכה. זוהי אחת הסיבות לכך שממלכת בוגנדה הפכה בסוף המאה ה-18 למעצמה מקומית.
צפו בווידאו ותראו איך מכינים את הבד האוגנדי:
מעצמת הבננות הקדומה
הרבה לפני שהעולם בכלל הכיר את השמות המפוצצים גוג'י ברי, צ'יה וספירולינה, היה דור אחר ופשוט יותר של סופר-פוד, והכוכב העולה של אזור אוגנדה היה ללא ספק – הבננות! קבוצות החקלאים שחיו על החוף הצפוני של ימת ויקטוריה הצליחו לגדל באופן מסודר מטעי בננות מהמאה ה-16. פצצת האנרגיה הצהובה לא רק סיפקה מזון בשפע, אלא גם סיפקה חומרים לבניית בתים ובסיס איתן לכלכלת מסחר מצליחה של ממלכת בוגנדה, שרק הלכה וצברה כוח, בין היתר בזכות גידולי הבננות באזורה.
אז כשאתם עוברים בטיול בין שמורה אחת לשניה, שימו לב למטעים הרבים של העצים הללו, שהם עדין עדות לעוצמתה של הממלכה הקדומה. אחד המאכלים המסורתיים ששרדו עם הזמן הוא מתוקה (Matoke), קינוח שעשוי מבננות ירוקות מבושלות ובהחלט טעימה שאסור לפספס לכם בזמן הביקור באוגנדה!
נדלקתם על אוגנדה? אנחנו בהחלט יכולים להבין. הנה עוד כתבות שיעניינו אתכם:
