עפתי לתרמילאים

חויה קצרה של תירות התנדבותית

השעה: 09:30. המקום: כיתה P7. הארוע: אני מחלקת טפסי בחינה במתמטיקה ל- 13 תלמידים, נותנת את האות לתחילת המבחן ומתישבת מול התלמידים על כסא להשגיח. שקט בכתה. אני מרוכזת ומתבוננת בתלמידים, עושה פרצוף כועס למי שפוזל לצדדים. כעבור מספר דקות נופלת עלי ההכרה, צחוק מתפשט בתוכי וחיוך עולה על פני: אני? דודה?? זה לא משהו שחשבתי שאעשה באפריקה... איך לעזאזל הגעתי למצב המגוחך הזה?
אילנה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: חויה קצרה של תירות התנדבותית
© רתם סוננברג

מחפשים מקום להתנדב בו

אז הכל מתחיל שמונה שבועות קודם לכן, בקמפלה (Kampala), בישיבה אינטנסיבית מול המחשב לחיפוש מקומות התנדבות במדינה. אחד מהדברים שתכננתי לעשות באפריקה הוא להתנדב והיה נראה שאוגנדה היא יעד מתאים למימוש התכנון. יש המון הצעות ברשת להתנדבות באפריקה, רובם של ארגונים שנראה כי כל מטרת קיומם היא לאגד אנשים מהמערב ותמורת סכום גבוה ביותר לארגן להם חויות התנדבות באפריקה שלא ישכחו לעולם. הרעיון של תשלום גבוה שלי בעבור עבודה שאני הולכת לעשות נראה לי מעט בעייתי, לכן אחד הקוים המנחים בחיפוש מקום להתנדב בו היה שלא יהיה חלק מארגון שעוסק בתירות התנדבותית. בחיפושי הגעתי לאתר של israaid ובו קראתי סיפור של בחורה ישראלית שהתנדבה באוגנדה לפני כשלוש שנים אצל משפחה שמנהלת בית יתומים. התאור של המקום ושל סוג העבודות האפשריות בו התאים לי: בית יתומים גדול מצריך הרבה עבודות של בית ואני כבר מתגעגעת לקרבה למטבח בו אפשר לבשל. במקום יש גם בית ספר, בו אוכל, בוודאי, לעזור בהוראה אם יש צורך. מה גם שיש שם המון ילדים שאפשר לשחק איתם ולעזור להם בשעורי הבית. המקום נמצא במערב המדינה. שלחתי מייל למנהל המשפחה וסוכם שכשאגיע לאזור אצור עמו קשר. השבועות חלפו והנה אני בפורט פורטל (Fort Portal), נפגשת עם מנהל המשפחה, מר מורנס מפורה.

האזור הכפרי בחלק הזה של המדינה מאוד עני. משפחות רבות לא יכולות לדאוג לחינוך הולם של ילדיהם. מורנס החליט שהוא נרתם לנושא ופתח בית יתומים שקרא לו rural family וכך הוא מתנהל, כמו משפחה כפרית אחת גדולה. המשפחה החלה דרכה לפני כ - 20 שנים ומאז ועד היום תומך הפרויקט הזה בהרבה מאוד ילדים עניים מהאזור, אשר רובם אבדו את הוריהם, דואג לכלכלתם המלאה ולחינוכם ממסגרת בית ספר יסודי ועד ללימודים מתקדמים בקולג`. עם השנים הצליח הפרויקט להתרחב וכיום ברשותו חווה גדולה, בית ספר יסודי לכיתות א`-ז` וחטיבת ביניים מקצועית שכרגע כוללת רק את כתות ח`-ט`, אך מתעתדת להתרחב להיות תיכון מקצועי עם חטיבות מקצוע רבות. כיום חיים במשפחה כ- 60 ילדים בכל הגילאים. בפגישתנו ספר לנו מורנס על הפרויקט ואנו ציינו נושאים בהם אנחנו יכולים לעזור. מורנס קיבל אותנו בזרועות פתוחות ושמח על שנוכל לתרום מהידע ומהנסיון שלנו בבתי הספר.

 נסענו יחדיו מפורט פורטל אל הכפר בו מתגוררת המשפחה. הבית שוכן למרגלות רכס הרי ה-Rwenzori, רכס המהווה את הגבול המערבי של המדינה עם קונגו השכנה. הרים אלו מכוסים כמעט תמידית בעננים וכבר כמה שבועות שאנחנו משקיפים עליהם מרחוק ומתפעלים מיופים. עכשיו סופסוף התקרבנו אליהם ומקרוב הם אפילו יותר מרשימים. להרים צורות משולשות בכל מיני גדלים, משולש מאחורי משולש, לצד משולש, תלולים ביותר ומעובדים כמעט לכל גובהם. פה ושם מציצים בתים בין השדות, גם בגבהים שהדרך היחידה להגיע אליהם היא בטיפוס חד בשבילים צרים.

לתחילת הכתבה

קדימה מתנדבים

בחדר האורחים קיבלו את פנינו 2 ילדים בוגרים מהמשפחה, אחד מסיים תיכון והשני סטודנט למכונאות בקולג`, שניהם חיים בה מגיל מאוד צעיר אחרי שהוריהם נפטרו כתוצאה מאיידס. הם עשו לנו סיור ב"אחוזה", ראינו את חדר השינה של הילדים; חדר גדול מאוד עם מחיצות בטון כשבכל מחיצה מיטות קומותיים ל 4-6 ילדים; מטבח גדול עם שלושה תנורי פחם; חדר גדול עם שולחנות וכסאות בו אוכלים ולומדים; ספריה ענקית עם המון ספרים וגם טלויזיה קטנה ומכשיר וידאו. באזור בו אין חשמל, השקיעו במערכת סולרית לצריכת חשמל ביתית. אחת הדרכים למימון המשפחה היא כסף שנכנס מתירות, לכן בנו גם שתי בקתות לארוח מטיילים המזדמנים למקום. כל תמונה שהיתה לי בראש על בית יתומים, שהושפעה לרעה מסרטים המתארים אותו כמקום קודר ומנוכר, הופרכה- המקום מקרין אוירה מאוד טובה.

הופתעתי מהשטח הענק עליו חולשת האחוזה; שטחי מרעה מגודרים בעצי נוי מהם ניזונות הפרות והעזים, בריכת מים לגידול דגים, מטעי בננות, שדות של תפוחי אדמה - את חלק ממוצרי החוה צורכים בני המשפחה והשאר נמכר ומהווה מקור פרנסה נוסף. ראינו גם את שני בתי הספר שמורנס הקים. בתי הספר הפרטיים נותנים אלטרנטיבה לילדי האזור על הלימוד בבתי הספר הממשלתיים העמוסים לעיפה. הסיור הסתים בארוחת ערב שהוגשה לנו בחדר האורחים, בשיחה עם מורנס על החזון שלו ועל תוכניותיו הרבות הנוספות לפיתוח האזור.

למחרת בבוקר הגענו לבית הספר היסודי. מורנס הפיץ במהרה את השמועה על בואנו לבית הספר וגם ניפח במקצת את היכולות שלנו ואת משך הזמן שאנחנו מתכוונים לישם אותם. משפטים ששמענו בסגנון "אה, אתם המורים החדשים שבאו ללמד במשך חצי השנה הקרובה!" הבהירו לנו שתאום הציפיות לא נערך כראוי... אנט, מנהלת בית הספר, קבלה אותנו במשרדה וספרה לנו קצת על המקצועות הנלמדים בבית ספרה. זהו בית ספר פרטי בו לומדים ילדי המשפחה וילדי הסביבה. ברב הכתות יש 20-35 תלמידים, כמות מועטת לעומת בתי הספר הממשלתיים, בהם יש כתות של 200 ואף יותר תלמידים בכתה! בבית הספר 7 כתות P1-P7 (א`-ז`) וגם כתת גן חובה, ולכל הכתות מערכת מסודרת עם מורים מקצועיים. זאת לא היתה בדיוק התמונה שבנינו לעצמנו לפני שהגענו. במקום מאורגן כזה, למה שיצטרכו שניים כמונו?

בטרם הספקנו להבין מי נגד מי - שבצה אותנו אנט בכתות. אני הצטרפתי לכתת ה Nursery, גן חובה. המורה שרה שירים באנגלית עם הזאטוטים ואני ניסיתי להצטרף. כשנגמרו השירים, בקשה ממני שאלמד שיר משלי. שיר משלי? "עשר אצבעות לי יש", זה שיר ילדים, אבל באנגלית? מאיפה לי? הבהרתי לה שאין ברשותי שירים ואשמח ללמוד ממנה ולשיר איתה. כך היה. הזאטוטים דקלמו משהו קרוב לאנגלית לכבוד הגשם שהחל לרדת:
Rain rain go away!
Come back another day!
Little children want to play!
בשיא ההתלהבות, צורחים, מוחאים כפיים, רוקעים עם הרגליים.

 כשנגמר סשן השירים התישבו על הספסלים. המורה הראתה להם על הלוח איך כותבים את האות a, כל אחד קבל מחברת ונדרש לשבת ולשרטט בה את האות a. עברתי בין הילדים, ניסיתי לעזור, ללמד בשיטות שלפתע הצלחתי לשחזר משעורי אנגלית בכתה ד`. המורה מנסה להיות קשוחה, יש לה מקל ומדי פעם מישהו חוטף הצלפה קטנה.

התחיל מבול חזק. לכתה גג פח, הרעש מחריש אזניים, מקשה על השיח עם התלמידים. כשהסתיים יום הלימודים לא יכלו לצאת מהכתה ולחזור הביתה, לאף אחד אין מעיל או מטריה, בטח שאין מה לדבר כאן על הסעות, אז מחכים. וכשמחכים - משתוללים! התחילו לקפץ, לצרוח ולהפוך עצמם למזונגו - גנבו קצת מאבקת הגיר שליד הלוח ומרחו על הפנים...

 המשימה הבאה שהפילה עלי אנט היתה ללמד אנגלית בכתה P3. בכתת הבטון כ- 40 ילדים מצופפים על ספסלי עץ, 4-5 תלמידים נדחקים על כל ספסל, לפניהם ספסל קצת גבוה יותר המשמש כשולחן. יושבים בדממה, לא מדברים אלא אם הצביעו וקבלו את רשות הדיבור. אין ספק כי רמת המשמעת מאוד גבוהה, כמו גם הכבוד למורים. כדי שאדע מה ללמד קיבלתי חוברת ובה מערכי שיעור מסודרים, שכל מה שצריך המורה לעשות הוא לקרוא מהם. נושא השיעור היה מרתק, המספרים שבין 20 ל-100. Which number comes after twenty two? תרגילים בספירה. אני מדקלמת עם התלמידים ובכך נותנת שעה חופשית למורה לאנגלית להסתובב מחוץ לכתה ולשתות קפה.

ההתנסות כמורים אולי עלתה יפה בעיני התלמידים, שנוכחות של מורה מזונגו בכתה היוותה גיוון עבורם, או בעיני המורים שזכו לשעה חופשית, אך אנחנו הרגשנו די דבילים בתור מורים מחליפים ולכן באנו עם יוזמה חדשה בפני המנהלת: מורים יש. הם מקצועיים ובקיאים בתכנית הלימודים וגם בשיטות ההוראה הנהוגות בבתי ספר אוגנדיים (השונות מאוד מאלו הנהוגות בישראל).אין צורך בנו כמורים בכתות - אנחנו נכין הפעלה מיוחדת ונעביר אותה במקום שיעור רגיל. היוזמה מתקבלת בברכה, ועם זאת מסבירה לנו אנט שנוכחותנו בבית הספר נותנת לסובבים הרגשה של "רצינות". ההורים והתלמידים מתרשמים מכך שיש מורה לבן בבית הספר.

יום הלימודים מסתיים במסדר (הדומה ביותר למסדר חניכים בצופים, על כל חלקיו), התלמידים עומדים בשורות, לבושים בתלבושת אחידה בצבעי לבן-בורדו. המורים נובחים על תלמידיהם, מזהירים מפני איחורים, כועסים על מי שטרם שילם, המנהלת דורשת מהתלמידים להגיע נקיים לבית הספר, על כולם לגלח ראשם, ולסיום - פוצחת בקריאות, מעין שיר הפעלתי בו היא קופצת ושרה, מנענעת את גופה והתלמידים חוזרים אחרי קריאותיה ותנועותיה. דרך חברותית ביותר לסיים את היום! הילדים הולכים הביתה מבסוטים, היום יום שישי ויש להם יומיים מנוחה מבית הספר.

סופשבוע. אנחנו מעבירים את הזמן בלשבור את הראש מה לעזאזל נעשה עם התלמידים בבית הספר. כדי לקבל רעיונות, לווינו מהמנהלת חוברת הכוללת תכנית חינוכית בנושאי חינוך מיני ובריאות, אותה המורים אמורים להעביר לתלמידי P3-P7 בשיעורים חד פעמיים במהלך השנה. על החוברת חתום הנשיא מוסבני. החוברת מתארת בפירוט ובקור רוח מיגוון נושאים מורכבים, כגון: מחלות מין, ניצול מיני של ילדים, התבגרות, הגיינה ועוד. הדיון בנושאים אלו מתרחש מבלי להסתיר כלום ומבלי להתביש בכלום - עד כדי תאורים מדעיים בנוגע לצבע ולריח ההפרשות במחלות המין השונות. מטרתם של מערכי השיעור המפורטים בה להעניק ידע לתלמידים, כי ככל שידעו יותר, כך יוכלו לשמור על עצמם וכך תושג ירידה בתחלואה ב AIDS ובמחלות מין אחרות, כמו גם ירידה בניצול מיני של קטינים. הגישה החינוכית בהחלט בריאה, אך עם זאת קשה לנו לתאר את עצמנו מדברים עם ילדים בכתה ג` על אונס וקרי לילה.

החלטנו להשאיר את הנושא הזה למחנכים ובחרנו נושא קליל יותר - מדינות בעולם. המצאנו משחק שנותן לתלמידים מידע על ארצות, על גאוגרפיה של העולם, בתקוה שזה יעורר את סקרנותם במקצת. נסענו לעיר, רכשנו בריסטולים, דבק וצבעים, ויאללה לעבודה. יום שלם של קריאה באטלסים, סיכום של מידע אטרקטיבי על מדינות, גזירות והדבקות. קשה לנו לאמוד את רמת האנגלית וההבנה של הילדים ומה תהיה תגובתם למשחק, אנחנו מקוים לטוב ומגיעים ביום שני לבית הספר כשהמשחק באמתחתנו.

 אנט נוזפת בנו על האיחור. אנחנו מתנצלים ויושבים להראות לה את השיעור שבנינו. היא מתלהבת ומרעיפה עלינו מחמאות, מודה שלא תארה שנעשה משהו ברמה כזאת גבוהה. לטענתה התלמידים יהנו מאוד מהפעילות. נכנסים לכתה P5. מסבירים לתלמידים שהשיעור הולך לעבור באוירה אחרת, שהם רשאים לקום ולהסתובב וגם לדבר ולדון בקול רם, אך הם נותרים שקטים וישובים, נאמנים למשמעת המקובלת במסגרת הכתה. השיעור עובר לאט מכפי שתוכנן, אך אני מאמינה שהמטרה, שהיא לעשות משהו כיפי וקצת אחר עם התלמידים, הושגה.

בחזרה בבית המשפחה, אנחנו מתישבים בספריה ומזמינים את הילדים לשבת איתנו לקרוא ספרים. מורנס רואה חשיבות גדולה בהחזקת ספריה וכמעט כל הספרים בה הגיעו כתרומות מחוג ידידי המשפחה. אני מאוד נהנת מקריאת ספרי ילדים באנגלית, רק שחלק מהספרים בכלל לא מתאימים לילדים אוגנדים; למשל ספר שמלמד ילדים קריאת מילים של כל מיני חפצים בהם הם נתקלים בחיי היום-יום בחדרם, בחדר האמבטיה שלהם, בחצר. אבל זוהי כמות חפצים שיתכן שילד אוגנדי לא יראה כל חייו! לך תסביר לילד אוגנדי החי בכפר מה זה מראה, טוש, 3 סוגי שמפו, ברוז מתנפח וצף, כאשר הוא מתקלח בגיגית, במים שסחב לעצמו בג`ריקן מהברז השכונתי, בתוך חדר בטון קטן שהדבר היחיד שיש בו זה חור לניקוז המים (וגם זה לא תמיד שם).

 למחרת אנט מתכננת עבורנו את המערכת, כך שבתחילת היום נצטרף לריצת בוקר קלה, אחר כך נשגיח על כתת נבחנים, ובסוף היום נעביר את ההפעלה שלנו לכתה נוספת. מהריצה אני משיגה פטור בתרוץ עלוב שאינני יכולה לרוץ עם סנדלים. דניאל, לעומתי, שש למשימה וחוזר אחרי כחצי שעה מזיע, מתנשף ואדום, אחרי שרץ 7 ק"מ עם ילדי כתות ד` בקצב שהיה, כנראה, גבוה ממה שציפה לו. בזמן שהם רצים אני עוברת על טפסי הבחינה של כתות ו` באנגלית ובמתמטיקה ומנסה לראות על מה הייתי יודעת לענות. מסתבר שהציון שהייתי מקבלת בבחינה מבייש למדי... שיטת הלימוד המקובלת כאן מתמקדת בשינון ובדקלום של חומר ופחות בהבנתו. לכן ניתן למצוא שאלה הדנה בנושאים מורכבים בתורת הקבוצות, פשוט כי המורה דיבר על הנושא בכיתה, והתלמידים נדרשים לחזור אחריו ולזכור את דבריו.

לתחילת הכתבה

פקפוקים על המשך הדרך

בסיום הריצה אני בחזרה בכתה עם התלמידים, מחלקת טפסי בחינה וקולטת את האבסורד של כל הסיפור שהכנסתי את עצמי אליו. כל עסק ההוראה הזה התגלה לי כלא מהנה במיוחד ובעיקר מתיש, וגרם להרהורים רבים בנוגע להתנדבות. גם העובדה שנכנסתי לשוונג של הטיולים גורמת, כנראה, למוטיבציה נמוכה להכנס למסגרת קבועה של עבודה, כשאופצית המשך המסע מאוד מאוד קורצת. מסתבר שזה לא הזמן המתאים עבורי לעשות זאת ומה שבטוח הוא שלהכנס לכתה שכבר יש בה מורה, רק בשביל האטרקציה של התלמידים - זה סוג של עבודה שלא ממש מושכת אותי...

 איכשהו הצלחנו לבשר למורנס ולאנט בצורה מנומסת שאנחנו לא מתכוונים להשאר במקום כמה חודשים, ולמעשה כנראה שנעזוב תוך יומיים, אחרי שנעביר את הפעילות שלנו לעוד כתה. הם הצטערו, אך הודו על מה שבכל זאת עשינו עם הילדים. ישבנו עם מורנס לנסות להבין למה הוא מעודד מתנדבים להגיע לביתו. נכון שכל יוזמה ברוכה, אך הכל מתנהל יפה מאוד גם ללא עזרה חיצונית. כשבאתי חשבתי גם לעזור בבית המשפחה - אך כנראה שהמקום התרחב והתמסד מאז שבקרה בו אותה מתנדבת ישראלית. כיום יש בו עובדים המנהלים את משק הבית ולכן אין למעשה צורך שאעזור בבישולים. הבנו ממורנס שבעצם מה שהכי חשוב לפרויקט הוא שיחשף לכמה שיותר אנשים מבחוץ, כי תרומה כספית היא הכרח להמשך קיום הפרויקטים, ובכך שמגיעים תירים ו/או מתנדבים - המקום מקבל פרסום מפה לאוזן.

 לפני שעזבנו נפרדנו מהילדים והעובדים במשפחה. בעשרת הימים האחרונים חיינו איתם והצלחנו ליצור קשרים עם הילדים בפעילויות אחר הצהריים תוך כדי קריאה, משחקים ובעיקר - שירים. היה עצוב למדי לעזוב מקום שפגשנו בו כל כך הרבה אנשים נחמדים שקיבלו אותנו בחום.

לתחילת הכתבה

הפינה הדרום מערבית של אוגנדה

לסיכום הביקור שלנו באוגנדה אנחנו עורכים עוד טיול אחרון בקצה הדרום-מערבי של המדינה, לכיוון עירת הגבול קיסורו (Kisoro), משם נשקפים נופי שרשרת הרי ה Virunga, הרי געש קונוסיים גבוהים. הנופים מאוד מיוחדים, אך קשה להתעלם מהעוני ששורר באזור. כל חלקה פנויה על ההרים מעובדת, שיעור הילודה גבוה, לתושבים אין שטחים חדשים לעבד ועל כן הם מחלקים את שטחיהם עם ילדיהם, מה שמשאיר חלקות קטנות ביותר לכל משפחה. את המעט שהם מגדלים הם צורכים בעצמם ולכן אין פרנסה.

 מקיסורו חוזרים לקבלה (Kabale) ומשם לאגם בוניוני (Bunyonyi), אגם ארוך מאוד וצר, משובץ איים לכל אורכו. אנחנו מתמקמים באי קטן, בבקתת עץ יפיפה עם מרפסת הפונה לאגם. אנחנו זוכים להיות האורחים היחידים באי ולכן לקבל את מלוא תשומת הלב מהעובדים. בינהם שף מקמפלה המתמחה בהכנת crayfish אותם דגים לכבודנו כל יום מהאגם...

 הבילוי הרגוע באגם Bunyonyi סוגר את הביקור שלנו באוגנדה. מכאן, בנסיעת אוטובוס של 20 שעות, לטנזניה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוגנדה