עפתי לתרמילאים

אוגנדה - בין מפלים שוצפים, איים בודדים, ובירה אחת נהדרת

אוגנדה היא יעד נהדר לביקור במזרח אפריקה. גיל מגיע אליה אחרי נסיעה ארוכה מטנזניה וישר מתאהב. בכתבה זו: על קמפאלה הבירה, מפלי מוריצ'יסון שבצפון, ואיי ססה שבאגם ויקטוריה.
גיל חן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוגנדה - בין מפלים שוצפים, איים בודדים, ובירה אחת נהדרת
© רתם סוננברג

מטנזניה לאוגנדה

כמו שכתבתי בפעם הקודמת, טנזניה מאוד חוששת שאני אשאר כאן ואהפוך לעובד זר, ולכן אני נאלץ להעמיד פנים שאני תייר ולחדש את הויזה בכל 3 חודשים. לשם כך אני חייב לצאת מהמדינה, וככה יצא שהרווחתי חופשה. אז הסתכלתי על המפה ובחרתי לי מדינה מהמדינות הסובבות. אחרי שהחלטתי שבא לי על חופשה קלה יחסית, אוגנדה היתה הברירה הטבעית. היא קטנה, מפותחת יחסית, וחשוב מכל- מדברים בה אנגלית. הסווהילית שלי אמנם מתקדמת, אבל גם מזה אני צריך חופש. אז עשיתי תכנית לשבועיים וחצי, כמו שאני עושה לפני כל טיול, ונסעתי.

 הדרך מארושה לקמפלה, בירת אוגנדה, קלה יחסית (יש אוטובוס ישיר). הנסיעה אורכת לפחות 18 שעות, אבל לפחות זה חוסך ממני את הצורך להסתובב לבד בניירובי, קניה, חוויה שכולם ממליצים לי להמנע ממנה. יש אוטובוסים רבים למי מעוניין, אבל באופן חד-משמעי מומלץ לנסוע עם חברת סקנדינביה- הנסיעה יוצאת כל יום בשעה 16:00 ומגיעה לקמפלה ב-10:00 למחרת. היא עולה כ- 30,000 שילינג, זה אולי נשמע קצת יקר (30$) אבל לנסיעה של 18 שעות כדאי להשקיע קצת יותר ולנסוע באוטובוס עם שירותים ומים מינרליים (חינם!). במהלך הנסיעה עוצרים 3 פעמים: בגבול טנזניה-קניה, בניירובי ובגבול קניה-אוגנדה. כל עצירה כזו אורכת כשעה, בה עוברים רגלית את הגבול, משלמים על הויזות (קניה- ויזת מעבר שתקפה לשבוע: 20$, אוגנדה ויזת תיירים- 30$) ומיישרים קצת את הרגליים (העצירה בניירובי היא לאכול ולהחלפת נהגים).

 כבר בנסיעה התחלתי להתרגש מהחופשה שלי. במעבר בניירובי תפסתי את עצמי מתפעל כ-30 שניות מאיזה בניין מכוער למדי של כ-30 קומות. מסתבר ששלושה חודשים בארושה ובכפר מסאי יש בהם להשכיח ממני את הסביבה בה גדלתי. בהמשך, מייד כשחצינו את הגבול לאוגנדה, נעצרנו לבדיקת ציוד על ידי הצבא. כולם על האוטובוסים היו מאוד נרעשים כשביקשו מחלק לפתוח תיקים, אבל לי היה הרושם שממני לא יבקשו, לכן יצאתי לשוטט קצת. במרחק 2 מטרים מהאוטובוס מצאתי משפחת בבונים מקסימה, שבעודה אוכלת ארוחת בוקר (השעה היתה 6) בהתה בי באותה מידת השתאות שאני בהיתי בה. גם ההגעה לקמפלה היתה מאוד משמחת. הסתבר לי שמאוד התגעגעתי לתחושת העיר הגדולה ודי מהר הרגשתי בית. ישנתי שם באכסניה שנקראת Red Chilli שמומלצת מאוד.

לתחילת הכתבה

קמפלה, מפלי מוריצ'יסון ואיי ססה

כמובן שגם אוגנדה לא מאכזבת וכיאה למדינה אפריקאית היא נותנת כל יום משמעות חדשה למשפט היידשאי הוותיק "אל מענטש טרווכט און גוט טעכט" (אנשים מתכננים תוכניות, אלוהים צוחק). אז עד מהרה תוכנית הטיול שלי הפכה להיות דף טיוטה (לכתיבת הכתבה הזאת ממש) ובניתי הכל מחדש.

 ה"צ`ילי" מוציאים בכל יומיים נסיעה למפלי מורצ`יסון שבצפון מדינת אוגנדה, במחיר כדאי של 130$ (לשלושה ימים). מסתבר שהם מתמלאים מהר מאוד, כך שנאלצתי להרשם לטיול של 4 ימים מאוחר יותר (אם חשוב לכם התאריך נסו להרשם לפני שאתם מגיעים באינטרנט או בטלפון). כך יצא שביליתי יומיים בקמפלה ועוד יומיים באי בנדה, באגם ויקטוריה. קמפלה, כאמור, נחמדה מאוד, למרות ואולי בגלל, שאין בה באמת מה לראות. היא פשוט עיר אפריקאית גדולה ותוססת, בטוחה בעצמה ודי חייכנית. זה אולי לא ישמח אתכם באותה מידה שזה שימח אותי, אבל האפשרות לעשות מקלחת עם מים זורמים (ראשונה אחרי שלושה חודשים!), לאכול סלט ופיצה עם גבינה, גרמה לי לחייך כמו ילד בחנות ממתקים (על מי אני עובד? לחייך כמו שאני מחייך כשאני בחנות ממתקים). מאחר ואין המון מה לעשות בעיר, אפשר לעשות בקלות את הדבר האהוב עלי- ללכת לאיבוד. כמו תמיד זה מביא אותך למקומות הכי מעניינים. יציאה מלב העיר תמיד מובילה אותך לאחת משבע הגבעות שמסביב, מה שמאפשר להסתכל על כל העיר מלמעלה. לי הנוף הזכיר מאוד את פירנצה כשמסתכלים עליה מפיאצה מיכלאנג`לו, ויסלחו לי כל שוחרי האומנות.

 בקיצור, את מיטב זמני בקמפלה העברתי באכילה (עוד ועוד ירקות וגבינה, פיצה, פסטה, עוגות, גלידה- ילד בחנות ממתקים כבר אמרתי), ומקלחות - עוד ועוד מקלחות - תענוג. כעבור יומיים, כששכבת הלכלוך הוחלפה בשכבת שומן חדשה, נסעתי לאי בשם בנדה (Banda), שהוא אחד מ-80 איי ססה שנמצאים בצפון אגם ויקטוריה. על האי יש אכסניה של בחור בשם דומיניק, בריטי מבוגר שקנה את האי לפני שנים. באי יש אוהלים מרוהטים, חדרי מלונות ואפילו מספר קוטג`ים והכל במחיר זול במיוחד (כ-20,000 שילינג אוגנדי, כ-62$) לאדם כולל כל הארוחות. התשלום היחיד הנוסף לכך הוא על המשקאות- אם תרצו. לא מאוד קל להגיע לאי- זה כולל סירה של כ-3 שעות, שעליה מעלים אותך פורטרים שאתה יושב להם על הכתפיים (או על הידיים אם את אישה), ושאר הרפתקאות אפריקניות כאלה. רק לא לשכוח ספרים והרבה, כי אין שם המון מה לעשות. כדאי להביא גם רשת יתושים (כן, זה כי יש המון יתושים. בעצם, זה לא יתושים, זה ברחשים, לא מזיקים אבל מאוד מציקים), ופנס כי אין חשמל. רק בבקשה תהיו נחמדים לדומיניק (וזה לא פשוט, כי הוא מטורף), כי הוא סיפר לי על המון ישראלים שבאים אליו ומתנהגים כמו מופרעים. הוא גם מאוד גאה בארוחות שלו (ובצדק- מעולות!), אז הוא מאוד ישמח אם תחמיאו להן. לאתר של המקום הקליקו כאן. אה, ולא כדאי להגיע לשם אם יש לכם משהו חשוב מאוד לחזור אליו למחרת, כי לא לגמרי אפשר לסמוך על הסירה חזרה. תשאירו לכם יום רזרבה.

לי היה מאוד נוח להשתמש באוגנדה כבסיס. היא גם במרכז המדינה וגם מרכזת אליה (וממנה כמובן) את כל התחבורה הציבורית. בנוסף, ה"צ`ילי" מאפשרים לגרים אצלם לאכסן את הציוד ובחינם, כך שאפשר לטייל עם תיק קטן ואין צורך לסחוב הכל איתך. את כל זה הסברתי כדי לומר שמהאי חזרתי לקמפלה, כפי שעשיתי עוד פעמים רבות בטיול.

כאמור, אחרי בנדה נסעתי למפלי מוריצ`סון (Murichison) בטיול מאורגן של הצ`ילי, מה שאיפשר לי לא לדאוג לכל ענייני הארגון, כי טיול בפארק ללא רכב אינו פשוט בכלל. הביקור בפארק כולל ביקור במפלים ביום הראשון, כולל מגע מאוד ישיר איתם שמשאיר אתכם רטובים לגמרי, ספארי בבוקר היום השני, שייט בסירה לכיוון המפלים בנהר הנילוס עמוס ההיפופוטמים והתנינים בצהרי היום השני, וטרק שימפנזים ביום השלישי. זו בעצם הפעם הראשונה מאז שאני באפריקה שראיתי חיות כלומר משהו מעבר לכל מה שמסתובב כאן ברחובות: פרות, עיזים, עופות ושאר ירקות. שם ראינו פילים, ג`ירפות, היפופוטמים, אריות ועוד. יחד עם זאת, החיות שראינו לא היו בגלל המדריך, שכן הוא בעיקר דיבר בטלפון- אז אל תתביישו לצעוק לו שיעצור, רק לא חזק מדי כדי לא להרגיז את הפילים. בכל הכתבות שלי כאן ניסיתי לספר על מפגשים עם אנשים, בנסיון לומר שלאפריקה כדאי לבוא בשביל האנשים ולא רק החיות, אבל פתאום נזכרתי שגם זה די כיף, אז כדאי לפחות לשלב.

 יחסית לטנזניה, אגב (ככה לפחות מספרים לי), הממצאים שלנו היו עלובים למדי. באוגנדה הרגו במשך שנים ארוכות את חיות הבר, ורק בשנים האחרונות החברה להגנת הטבע האוגנדית נהנית משיפור במעמדה. מספרם הדל של בעלי החיים, לעומת זאת, לא מונע מחזירי בר והיפופוטמים לבוא לבקר במחנה בו ישנו (אף הוא שייך לרד צ`ילי). טרק השימפנזים היה מוצלח במיוחד, שכן, למרות שלא ראינו אותם מקרוב, העובדה שהם השתינו עלינו מהעצים גרמה לנו להרגיש קרובים...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוגנדה