בעיר מדוראי

הדרך מ-Kodaikannal חזרה למשורים היתה הרבה יותר פשוטה מהעלייה אליה (שהיתה מאוד מתישה וכללה רכבת, ריקשה, אוטובוס ולסיום מונית). פשוט לקחנו אוטובוס תיירים ישיר ל-Madurai, אמנם היינו הראשונים לעלות עליו ולכן זכינו בסיור בן שעה בין המלונות השונים בהם נאספו שאר הנוסעים.
תמריק
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: בעיר מדוראי

סיור בעיר

במדוראי Madurai נתקלנו לראשונה בבעיה למצוא חדר למשפחה (היות ואנחנו חמישה, מיטה זוגית אחת ומזרון על הרצפה בד"כ לא מספיקים, ואנחנו נוהגים לקחת חדרים עם שתי מיטות זוגיות). לאחר חיפושים של למעלה משעתיים בחום הצהרים החלטנו להסתפק בחדר זוגי בתוספת מזרון במקום נחמד בקרבת המקדש. נשארנו ב-Madurai רק שני לילות. המולת העיר לא כל כך מתאימה לנו, ההליכה ברחובות סואנים כאשר המדרכה חסומה ויש ללכת בשולי הכביש ולהישמר מעגלות שורים, ריקשות ואופנועים שמדי כמה רגעים נתקלים בקבצן, רוכל, נהג ריקשה או ספסר שלכל אחד מהם בקשה או הצעה משלו, יכולה להיות חוויה רב חושית מסעירה אבל עבור הילדים שלנו, היא לעתים מאיימת ומתישה. בשל כך נהגנו עד עכשיו לשהות בערים גדולות בהודו כתחנת ביניים במעבר בין מקומות שקטים יותר.

 אם אנחנו כבר מגיעים לעיר אנחנו מבקרים במוקדי העניין המרכזיים, וכך עשינו גם ב-Madurai. ביקרנו במקדש מרכזי והעצום, Sri Meenakshi, אליו מגיעים 10,000 מבקרים ביום, וכן במוזיאון שבתוכו. הילדים העירו בצדק מסוים שהמגדלים הגבוהים של המקדש, שעמוסים באלפי דמויות צבעוניות, מזכירים קצת סרטים מצויירים, קומיקס או מבנים בדיסנילנד. שחר סירבה לצאת מהמוזיאון (שהמוצגים בו אינם מרשימים במיוחד) והתעקשה להעתיק בציור את הדוגמאות שמפוסלות בעמודים (יש 1000 עמודים).

מי שמעונין בתצפית על כל מתחם המקדש, יכול לעשות זאת ממסעדות הגג של המלונות שברחוב הסמוך או מהגגות של המבנים הסמוכים. בתמורה לכך, יש לעבור בחנויות יוקרה לתיירים - ויש להם תשובה לכל תירוץ שאתה מציג לכך שאין בכוונתך לקנות מהם. הם כמובן מבטיחים לשלוח גם לישראל כל מה שתקנה. אין צורך לציין שלא קנינו דבר, אבל מעיין קיבלה שיעור בהינדית. שחר שכחה שם את רישומי העמודים מהמקדש ונאלצנו לעבור שוב את כל קומות המסחר (שבהם לא קנינו דבר) בכדי להגיע אל הגג ולהשיב את האבדה.

 פרט לכך ביקרנו בארמון Thirumalai Nayak. המבנה אמנם מרשים, אך המופע ה"אור-קולי" שמתקיים בערב מאכזב ומשעמם. ישבנו כרבע שעה עד שהבנו שהדיבוב שבוקע מהרמקול, והפנסים בשלושה צבעים שנדלקים לסירוגין הם המופע המובטח. לשמחתנו באותה שורה ממש ישבו טובה, בתיה ואריאלה שהשאירו בבית את המשפחות וקפצו לטיול בנות בן שבועיים של אמצע החיים. מכיוון שכבר נפגשנו באותו היום בארוחת צהרים, שמחנו לברוח איתן ביחד מהמופע אל ארוחת ערב נעימה ביותר.

 בהמלצתן ביקרנו למחרת במוזיאון גנדי. המוזיאון מתאר את ההיסטוריה של המאבק לעצמאות הודו ופשעי הבריטים בתת-היבשת. חלקו השני של המוזיאון מוקדש לחייו ותרומתו של מהטמה גנדי להודו ולאנושות. הסיבה לקיום המוזיאון דווקא ב-Madurai הנה העובדה שכאן גנדי הודיע שעליו ללבוש אך ורק בד שהוא ארג במו ידיו. הדבר סימל הן את הויתור שלו על כל חפצי מותרות, פרט לבגד הבסיס ביותר שהוא לבש, והן את המאבק של הודו נגד המסחר הבריטי. יש משהו מרגש במוזיאון הצנוע, ואפשר אף למצוא נקודות משיקות להיסטוריה שלנו.

 בכל מקום אנחנו אוספים רגעים קסומים. אחד כזה חוויתי (דנה) לצד קפה של בוקר על גג המלון. כפי שתיארנו קודם, Madurai היא עיר תוססת, ולכן היה כה מדהים להתבונן עליה בשעת בוקר מוקדמת כשהכל מסביב שקט. לאט לאט החלה העיר להתעורר לחיים, ופתאום, לאחר שכבר התייאשתי לחכות לשמש שתזרח, היא הופיעה במלוא הדרה ככדור כתום ומושלם בין מגדלי המקדש. באותו היום עזבנו את Madurai בדרכנו דרומה. לאחר לבטים החלטנו לוותר על האפשרות להתפאר בעובדה ש"היינו בשפיץ של תת-היבשת הודו" ולנסוע ברכבת ישירה ל-Thiruvananthapuram (Trivandrum). נסיעה זאת סימלה את המעבר ממדינת Tamil Nadu אל מדינת Kerala.

לתחילת הכתבה

על טיול עם ילדים

לאחר חודש וחצי של טיול בהודו, חשבנו להוסיף כמה מילים בנוגע לטיול עם ילדים. כפי שהבטיחה לנו משפחת שפירא, כל החששות (ויש הרבה כאלה לפני ההגעה) נעלמים ברגע שמתחילים לטייל כאן. דברים רעים יכולים לקרות בכל מקום, וזה כולל גם את הבית הכי מוגן. מבחינה בריאותית, עד לרגע כתיבת שורות אלה, כולנו בריאים (מה שאי אפשר להגיד על חברנו לקיבוץ שחלו כולם בשפעת), ולמי שזקוק נראה שניתן למצוא שירותי בריאות ברמה גבוהה כמעט בכל מקום. התשתית התיירותית לא מפסיקה להתפתח, ובכל המקומות בהם אנחנו שהיינו ניתן היה למצוא אינטרנט, מסעדות נוחות, מים מינרלים, ומגורים בכל קשת הרמות. גם בתחבורה תמיד יש מספר אופציות, אם כי גם עם התחבורה הציבורית הפשוטה ביותר התמודדנו בכבוד. במהלך הטיול פגשנו מטיילים שחיים על 100 רופי ליום (10 ¤), ושמענו על כאלו שמסתפקים אף בפחות מכך. לעומתם ראינו גם הרבה אנשים מבוגרים שבוחרים בדרך נוחה ויקרה בהרבה. אנחנו מוצאים את שביל הזהב שלנו שמשלב טיול זול יחסית עם הנוחות שאנחנו רוצים לספק לילדים.

לאלה מכם שדואגים בקשר ללימודים של הילדים רצינו להגיד שקשה לתפוס את כמות החוויות שנוגעות בכל החושים, את תחומי הידע, את המודעות לסביבה ולעצמם ואת היכולות שהם מפגינים במהלך הטיול. ההכרות עם תרבויות ותפיסות עולם שונות מעשירה את כולנו, ואנחנו רואים את הילדים סופגים, מעבדים ומתפתחים מתוך מכלול החוויות, שכוללות כמובן גם את היחד האינטנסיבי שלנו כמשפחה 24 שעות ביממה.

 לכל המשפחות שמקנן בהן החלום, ראו זאת כהזמנה אישית לצאת לדרך.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה