ניו יורק
הגענו למונטריאול, ו..כאילו הגענו הביתה. כמעט שלא זזנו מהבית. העייפות השתלטה על כולנו. קראנו ספרים, הילדים שיחקו בתוך הבית, נהנים מחברתם של בני הדודים שלהם - בקיצור - HOME SWEET HOME. מן הסתם הסתובבנו קצת במונטריאול, הלכנו לשחק באולינג. ביקרנו בקתדרלה הגדולה של סנט ז`וסף, בפארק של מונטריאול, על טיילת הנמל הישן - וגם ביקרנו בתערוכה מרשימה מאוד של פיסול בצמחיה - MOSAICULTURES INTERNATIONALES (מחיר: 12.5$ למבוגר, 30$ למשפחה ) ויצאנו אל מחוץ לעיר לפיקניק בפארק מונט טרמבלן.
במונטריאול התחלנו לארוז את מיטלטלינו, מאחר שבניו יורק כבר נגור בבית מלון. שלב האריזה דמה מאוד למעבר דירה. מי ששיך לזן ה"אוגרים", בוודאי יבין מיד על מה מדובר. במשך הזמן מצליחים לאגור כל כך הרבה ציוד, ניירת, מזכרות שונות - ואחר כך תוהים : מה עושים עם כל הערב-רב הזה? זה היה תהליך מייגע למדי.
לאחר נסיעה ארוכה אחרונה עם הקרוון, הגענו לניו יורק. הגיע הזמן להפרד מהקרוון ששירת אותנו נאמנה במשך מאה ימים. ברגע זה שמחנו מאוד על ההחלטה לשכור קרוון ולא להיתקע בשלב הסופי של הטיול עם קרוון למכירה. חנינו את "הבית הנוסע" בשדה התעופה "לה גווארדיה" ו"תפסנו" הסעה למנהטן (65$, לאחר משא ומתן, בוואן גדול שיכול היה להכיל את כל הציוד). הגענו למלון אמריטניה, בברודווי ורחוב 54 (סביר).
ביום הראשון התפצלנו. שמואליק והבנים עלו על אוטובוס גריי ליין דו קומתי לסיור הכרות של ה-DOWNTOWN- (מחיר 35$ למבוגר, 25$ לילד), ואני יצאתי לשוטט...בחנויות. ממרומי האוטובוס ראו הבחורים את: בנין האומות המאוחדות, את הבנין המשולש המיוחד שהיה רקע לצילומי הסרט ספיידרמן, את האמפייר סטייט בילדינג, את כנסיית טריניטי, את הבנין של וולוורת` (ששולם במלואו במטבעות ניקל ודיים) - בקיצור משהו כללי כזה. לאחר מכן ערכנו לעצמנו רשימת "אתרי חובה", שחשבנו שהילדים יוכלו ליהנות ממנה וללמוד מישהו על העיר ניו יורק (ומיד תשמעו מה קרה).
למחרת נסענו ל-GROUND ZERO להתייחד עם זכרם של האלפים שקיפדו את חייהם באסון מגדלי התאומים. משם המשכנו ל-BATTERY PARK , שם ראינו את הפסל שעמד ברחבת מגדלי התאומים, שנפגע אך למרות זאת שרד, ועתה הוא מוצב בפארק עם להבת אש-תמיד לזכר החללים. מן הפארק יצאנו בשייט ל- LIBERTY ISLAND, להציץ מקרוב בפסל החרות.
חזרנו למלון למנוחה קצרה שלאחריה היינו אמורים לנסוע לברוקלין. באותו ערב היינו מוזמנים לארוחת ערב בביתם של חי ובטסי, בני דודים של שמואליק. עמדנו להתארגן ליציאה כשגילינו שאין מים בברזים. עוד אנחנו תוהים כיצד זה יתכן וגילינו שגם חשמל אין, וגם לא טלפון. ברחוב היתה המולה מסוימת, אך עד לשלב זה לא הבנו במה הדברים אמורים. ירדנו 11 קומות בחשכת מדרגות החירום, יצאנו לרחוב - עוד הספקנו לרכוש זר פרחים (המוכר הביט בנו במבט מלא תמיהה) - ואז שאלנו עוברים ושבים מה בדיוק קורה.
הסתבר לנו באותו רגע שנקלענו, שלא בטובתנו, לאירוע נדיר ומיוחד בעיר, אירוע שלא קרה מזה שנים רבות - הפסקת חשמל בכל החוף המזרחי - מאוטווה וטורונטו בקנדה ועד ניו יורק, מישיגן - בקיצור- פיאסקו. מיד הבנו שלברוקלין כבר לא נוכל להגיע. הרכבת התחתית שבתה גם היא, כמובן. נהרות אדם שוטטו ברחובות, המומים משהו, ולא בדיוק מעכלים את הקטע. אנשים יצרו תורים ארוכים ליד חנויות כדי לרכוש בקבוקי מים, לרכוש פנסים כדי שיוכלו לעלות מי-יודע-כמה-קומות בחושך עד לדלת דירתם. אחרים החליטו שאם הם ממילא תקועים אז כבר כדאי לחגוג את האירוע בארוחה או לפחות בכמה בקבוקי בירה - כל עוד השתייה עדיין קרה. עברנו ליד מלון הילטון, בשדרה השישית ורחוב 54. אנשים ישבו על הרצפה בכל שטח הלובי, כמו בזמן מלחמה. הופתענו עד כמה לא ערוכים כאן למצבי חירום; המלון היה שרוי בחשיכה מוחלטת. אף לא נורת תאורת חירום אחת האירה את המעברים. ברחובות לא היתה נוכחות של משטרה כלל ופה ושם אנשים התנדבו באופן ספורדי לנסות את כוחם בכיוון התנועה.
כשחזרנו למלון שלנו גילינו שגם בו אין תאורת חירום, גרם מדרגות חירום אחד היה חסום בערמות זבל עצומות. טיפסנו לאור נר 11 קומות באפילה והגענו לחדרנו. כמובן שללא מיזוג אוויר, ללא תאורה ובייחוד ללא מים זו היתה חוויה מאוד מפוקפקת. מאחר שלא היתה גם טלויזיה כל שנותר לנו היה להביט דרך החלון ולחרוט את המראות הייחודיים האלה בזכרוננו. ניו-יורק בירת העולם היתה אובדת עצות. מערכת הרמזורים לא פעלה ומכוניות צפרו כל אימת שהגיעו לצומת כדי להודיע על כוונתן לחצות אותה. אנשים המשיכו להלך ברחובות עד שעה מאוחרת - ניו-יורק-ללא-הפסקה סירבה להרים את ידיה. למדנו גם שבנייני מנהטן מהווים תיבת תהודה, שכן על אף שבשעה מאוחרת כבר היו מעט אנשים ברחובות, בליל שיחותיהם היה ברור וחזק. בחלונות הבתים החלו להופיע, פה ושם, אורות רכים של נרות, היו שהשתעשעו עם פנס והאירו את הבתים סביב. אחרים, ברחוב, שכנראה איבדו מעט את איזונם הנפשי, או שתו יותר מן הרגיל, והחלו להשמיע קריאות שדמו מאוד לנהימות בג`ונגל. רכבים של כוחות הביטחון חצו את רחובות מנהטן לאורכם ולרוחבם. העיר התוססת והמוארת היתה שרויה בעלטה מוחלטת. ככל שנקפו השעות התרוקנו הרחובות ורק צופרים של רכבי משטרה ומכבי אש ניסרו את האוויר מידי פעם בפעם. בשלב מסוים הבינו כנראה גם הם שתושבי העיר נאלצו לישון עם חלונות פתוחים בדירותיהם המהבילות ורעש הצופרים בלתי נסבל וגם הוא דעך.
"סימני החשמל" הראשונים חזרו בסביבות השעה חמש בבוקר, אך הם לא היו עדיין הבשורה לה חיכינו - במלון שלנו שום דבר לא השתנה. בלית ברירה ירדנו פעם נוספת את 11 הקומות החשוכות, ושוטטנו ברחובות. כל החנויות היו סגורות. ניסינו להגיע לבנין האו"ם. לא ניתן היה לעצור מונית - כולן היו תפוסות. בסופו של דבר עלינו על אוטובוס, לאחר שכבר הלכנו חצי מהדרך, וגילינו שהנסיעה באוטובוסים היא חינם לאור מצב החירום הזה.
כשהגענו לבנין האו"ם, לא היו סיורים בשל המצב, ואפילו את כל הדגלים הורידו (מזל שיום קודם הספיקו הילדים לראות את כל הדגלים מונפים בראש התרנים). באין מוצא החלטנו ללכת לסנטרל פארק, לנסיעה בכרכרה עם סוסים. עייפים ומיוזעים הגענו לפארק וגילינו שגם הכרכרות אינן. בפארק היו רבים שלנוכח המצב יצאו להשתזף וליהנות מיום חופש בלתי צפוי. רבצנו לנו בצל ללא מעש והעברנו את הזמן - בשלב זה כבר לא היה מדובר בחוויה ייחודית כי אם בתסכול.
אור פגש ישראלים בגן ומיד התחבר וייחצן, אבשלום היה מתוסכל מהמצב. לאחר מספר שעות בפארק חזרנו למלון בתקווה שזרם החשמל חזר - כמה שמחנו לגלות ששוב אפשר לעלות במעלית וסוף סוף גם להתקלח! לאחר כ-24 שעות חזר החשמל, אך רק לכ-70% מהמקומות, ובטלוויזיה הודיעו שמספר אזורים יעבירו את כל סוף השבוע בחושך. לא יאומן! בערב יצאנו רחוצים ונינוחים לסעוד את ליבנו במסעדת "תליה", השייכת לחברינו אבי ויעקב. זו היתה חוויה קולינרית וגם אסתטית ממדרגה ראשונה. החל בעיצוב, המשך בשירות המעודן, המשך באוכל האנין, וכלה בחברה הנפלאה - לא הפסקנו להתפעל ולהתלהב. או-קיי, זו לא מסעדה המותאמת לתקציב של תרמילאים, אך היא בהחלט כתובת ששווה לרשום ולשמור, ולסעוד בה אם מתחשק לפנק את החיך. - השדרה השמינית ורחוב 50 - ויש לה גם אתר אינטרנט www.restaurantthalia.com- בקרו ותחזו במו עיניכם. זה היה ערב נפלא, משעשע וטעים - הרגשנו סוף סוף ניו יורק.
למחרת העיר עדיין לא תפקדה באורח נורמלי. התכוונו לעלות למרומי האמפייר סטייט אך גילינו שהתור משתרך מהלך שני בלוקים לפחות, וויתרנו. תחת זאת יצאנו לסיבוב שוטטות ברחובות העיר: צ`יינה טאון, טרייבקה, סוהו. אחה"צ יצאנו ל-17 PIER, הנמצא על קו המים בדרום מנהטן, עם אתי ויורם, חברינו השוהים עתה בניו יורק, וילדיהם רון ועומר. האווירה היתה נעימה מאוד ברחבת הקניון, מוסיקה והמון אנשים.
ביום ראשון, בטרם נעלה על טיסה לאורלנדו, הלכנו לסייר ב-METROPOLITAN MUSEUM. עצום, מעניין, שעות של הנאה - אבל לילדים הספיקו כשעתיים. משם, רגלית, המשכנו לכרכרות - הפעם הן היו במקומן ויצאנו לסיבוב קצר בפארק (20 דקות) במחיר מופקע (34$) אבל לא רצינו לאכזב את הילדים אחרי ששום דבר לא ממש הסתדר בביקור בעיר. (מבוגר 12$, סטודנט 7$ ילד-חינם). בשדה התעופה ה-CHECK IN עבר בצ`יק- אבל מאוחר יותר גילינו שהשמחה היתה מוקדמת - עקב תנאי מזג אוויר קשים, באזור שבין אורלנדו לניו יורק, התעכבה הטיסה במספר שעות שעברו לאט מאאאאוד.
אורלנדו
למרות שהמלון שלנו די על הפנים - ולא מומלץ (HOWARD JOHNSON PARK EXPRESS INN PARKSIDE בכביש 192 בקיסימי- איזה שם מפוצץ - איזה מלון קלוש - 30$ ליום כולל ארוחת בוקר), טוב שהזמנו חדר מראש, כי בשעה 5 בבוקר, עת הגענו למלון, כל מה שרצינו זה ליפול על המיטה. שכרנו גם רכב (כ-35$ ליום). לדעתנו זה נוח וחיוני כדי להיות ניידים ולא תלויים בהסעות (למרות שכל המלונות מציעים הסעות לפארקים בחינם). מסתבר שאם מגיעים בלילה אין שום בעיה לעשות UPGRADE לרכב- לא היו יותר רכבים מהקטגוריה שהזמנו ויצאנו ממגרש החניה עם ביואיק ענקית וסופר מפנקת.
על אורלנדו לא נאריך בדיבור - לא נפרט כל יום, כל פעילות, כל ביקור - וודאי נאמרו כבר כל המילים וכל הפרטים בכתבות אחרות. רק נגיד שזה גן עדן. יש ים פעילויות ופארקים ושעשועים לכל גיל וכל טעם. אנחנו התמקדנו בדיסני, שלדעתנו הם פאר היצירה, ליגה משל עצמם. בתשע השנים מאז ביקרנו פה נבנו עוד המון מלונות דיסני, פארק נוסף שלא היה אז - ANIMAL KINGDOM, וה- DOWNTOWN DISNEY גדל מאוד. בקיצור דיסני זאת עיר בתוך עיר, עם מערכת כבישים נפלאה, פיתוח שטח מדהים. זה לטעמנו "פלא-עולם"-הגדול-ביותר-מעשה-ידי-אדם; מדהים לראות כמה מחשבה לפרטים מושקעת בפרויקט הזה, אפילו בפינות "נידחות", במבנים שמשמשים לעמידה בתורים למשל, כמה טכנולוגיה, כמה יצירתיות, כמה דמיון, כמה אהבה.
הילדים התפעלו, כנראה, פחות מאיתנו כי עבורם הכל יותר מובן מאליו ולטייל בתוך סרט מצויר לא נראה להם מדהים כמו לנו. (52$ למבוגר לפארק ליום, 42$ לילד). אם מוסיפים על הכרטיס הראשון עוד ימים, במרכז המבקרים, ניתן להוריד 5$ לכל כרטיס לימים הנוספים. אפשרות נוספת היא לקנות כרטיס ב-25$, בכל מיני "משרדי כרטיסים" אך אליה וקוץ בה - ה"דיל" הזה כולל ביקור בפרויקט TIME SHARE, שם מנסים לשכנע לקנות יחידה - אך היזהרו - הם לא ותרנים ומשקיעים זמן ומאמץ לשכנע...).
אוגוסט זה לא הזמן האידיאלי לביקור באורלנדו. בכל אחה"צ מתחילה סופת ברקים ורעמים וגשם שוטף, ובעקבות כך יש גם מתקנים שנסגרים מפאת הסיכון. לא פסחנו על ביקור ב-NASA, מרכז החלל ע"ש קנדי בקייפ קאנאוורל. גם כאן מסלול הביקור השתנה ושופר מאז ביקרנו בו בעבר. מרשים ומעניין מאוד. חווינו את שיגור אפולו באופן מרגש במיוחד וליבנו דאב בזכרנו את אילן רמון וצוות הקולומביה ( טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה יערך באוקטובר) - חשבתי עליו לאורך כל היום באתר.
ביום ראשון "קפצנו" למיאמי לבקר את הדוד נס והדודה לאורה, דני, אלכסי ודילן. מדהים איך שהמרחקים מקבלים פרופורציה אחרת בארה"ב . האם בארץ היה עולה על דעתנו לקפוץ לאילת לכמה שעות ברכב לבקר מישהו ולחזור באותו היום? אורלנדו היתה היעד האחרון במסע שלנו שהגיע, למרבה הצער, כמו כל הדברים הטובים, לסופו. טסנו ביום שני, השכם בבוקר, בחזרה לניו יורק. היו לנו רק כמה שעות לפני הטיסה למדריד, ומשם ארצה. את הזמן הזה העברנו בנעימים בחברת אחי מיכה וחגגנו את סוף המסע.
נחתנו בבן גוריון עמוסים לעייפה, כמו עולים חדשים. שמחנו לחזור לחיק המשפחה והחברים. הילדים " נשאבו" מיד למשחקים עם כל חבריהם. כל כך התנתקנו בזמן המסע שהיינו צריכים לעשות "הכרות מחדש" עם הבית שלנו.
היה נפלא לטייל ונהדר לחזור... וכבר אנחנו חולמים על המסע הבא - ואתם תהיו הראשונים לדעת על כך.
