טיול נשים סובב מון בלאן

טיול נשים סובב מון בלאן

היום הראשון

ב13 ביולי 2012 אנו יוצאות לדרכנו. טיול נשים לסובב מון בלאן. שלוש אחיות ואימא קשישה אחת. מז'נבה באוטובוס נוסעות ל st. gervais, אשר בצרפת, לבית מלון משפחתי נחמד. אנו שמחות, מתרגשות ויודעות שבתרמילים שלנו העמסנו כל מה שחשוב ולא יותר. וכבר התוכניות משתנות. במקרה אנו מבינות שמפה, בעיירה , יוצאת רכבת קטנה רכבת מון בלאן שנוסעת הישר ליעדנו וחוסכת לנו כשעתיים עלייה בדרך משעממת . ואין טוב מזה. אנו מגיעות לתחנת הרכבת, נוסעות כשעה בנוף חביב ומגיעות ליעדנו. זהו. טור מון בלאן שלנו מתחיל כאן ועכשיו מ col de voza.. לרגע יש היסוס מאיפה להתחיל, ימינה או שמאלה, אבל כמו תמיד במקרים כאלה אנו נעזרות במקומיים, ומקבלות הנחיה, לצאת ימינה ומיד שמאלה .

עלייה מתונה, נוף ידידותי, יער לא צפוף מידי, שבילים דרוסים קלים להליכה, אנו מלאות אנרגיה, שרות לנו, כיפות אדומות ביער סימפטי, מגיעות לגשר המתוח על פני נהר שוצף וכאן עושות את הפסקת הצהריים שלנו. מידי פעם עוברים טיילים שונים, ובלי יוצא מהכלל כולם מברכים את כולם בבונז'ור, גם אם לפנינו טור של כ10 אנשים כל אחד מבנז'ר את שלו ואנו מחזירים להם בבונז'ור. נחמד.

ומכאן מתחיל מסע אמיתי. עלייה . עלייה ארוכה, תלולה, מייגעת. מהיער יוצאות לשדה וניר, הנוף פתוח. מרבדי פרחים סגולים, לבנים וצהובים, ואת השדות האלה עוטרים הרי שלג משוננים שראשם בעננים. מפעם לפעם נשמעים קולות נפץ של קרחונים שמתרסקים. לפני יומיים קרה פה אסון ומטפסי הרים נהרגו במפולת קרח. העלייה ממשיכה וממשיכה . נועה מתחילה לקטר. היא לא מבינה למה צריך מין טיול כזה של סבל. נמאס לה, היא רוצה הביתה. אימא מחברת שירי יאוש, דנה מביטה אל המסביב ואומרת בסדר, יפה, מיציתי. רק נטע , ראש החבורה והאדריכלית של הטיול שועטת קדימה. אבל לכל עלייה יש קול! הכוונה פס, הכוונה שיא. והגענו. הכי מתסכל זה לראות את האירופים שתמיד עוקפים אותנו ולא עוצרים. סוף סוף אנו יושבות לנוח. מסביב הנוף מקסים. אנו מסתערות על האוכל שהבאנו ואחר כך משתרעות מעט על הדשא הירוק ירוק ומביטות בשמחה על הירידה הארוכה ארוכה שלפנינו. ירידה, מי פוחד מירידה? מסתבר שירידה עוד קשה מעלייה. זו הייתה הירידה הקשה בחיינו. שעתיים של ירידה בשביל צר, הרגליים נגמרות, כל רגל לוקחת אחריות משלה, הבונזו'ראים עוקפים אותנו, אי אפשר להנות מהנוף המקסים, אלא להישמר לא להחליק על האבנים הקטנות, וככה

על רגלי ברייקדאנס רעועות אנו נמרחות על הדשא ולפנינו רועות בשלווה פרות לבנות עדויות פעמונים ענקיים. אימא, ממש כושלת, אומרת לא עוד! לא יכולה . הנה הגענו לביקתה קטנה, שבחצרה יושבים תרמילאים, שותים ואוכלים ומשתזפים בשמש הנעימה, פה אני רוצה להישאר. אנו מנסות לארגן מקום לינה. אבל אין. חייבים להמשיך ללכת. וממשיכים. הפעם זו עלייה קטנה, למסכנות שבינינו היא לוקחת שעה וחצי, ביער דליל ואכזרי. מי מסתכל סביב, מה יש לראות? רק להגיע ולסיים את העינוי הזה. נטע מגיעה ראשונה ובמהירות והנה היא חוזרת אלינו ללא תרמיל ,לוקחת מאימא את התרמיל שלה ומעודדת. הנה כבר מגיעים, ממש קרוב. פתאום היער נגמר. מסביב כרי דשא ענקיים והרי פאר מושלגים. הRifuge מסביר פנים. ספסלי עץ, שולחנות עץ על הדשא האין סופי, ריח של אוכל, בית, חום. קריר בחוץ, אוויר של טוהר. כמה יפה!!! אנחנו לא זזות. בלי תרמילים, יחפות, לא מדברות, לא זוכרות שלפני רגע קיללנו, אנו משתעבדות לנוף.

וככה יותר משעתיים. אנו הופכות להיות חלק אורגני מהסביבה. מאוחר יותר נכנסות לחדר האוכל המוסק על ידי קמין ששורף בולי עץ ענקיים, מסבות לשולחן עץ עגול, עבה ומאסיבי, ומקבלות את האומלט, הפסטה, הלחם הטרי, הגבינות המסריחות וסלט פירות. מאושרות, עוד יושבות בחוץ במקום מוגן מרוח ולוגמות קפה חם. אין פה מקלחות, אבל חדרי הרחצה נקיים, כנ"ל השרותים וחדר השינה הגדול. אנו מתמקמות בקומות העליונות של מיטות הקומותיים. מטפסות לאט בשרירים תפוסים, אומרים שבמקום כזה יש רעש, יש נחרות ודיבורים. אנחנו לא שומעות כלום. צוללות לשינה עמוקה.

אנו ב Rif de la truc.

טיפים ליום הראשון:

1. חשוב מאוד להתארגן עם שלוקר,

בקבוק מים אינו נוח.

2. הרכבת למון בלאן יוצאת כל שעה .

3. כשמגיעים לרפיוג', אם אתם צמחונים, יש לבקש מיד שיכינו עבורכם אוכל צמחוני וזה בסדר.

4. לא נהוג לשתות קפה בסוף הארוחה אבל אפשר לבקש (תמורת תשלום פעוט).

יום שני לטיול

אנו מתעוררות בבוקר. שרירי הירכיים תפוסים לחלוטין. גם שאר השרירים מזכירים שממש התאמצנו אתמול. לאט לאט מתארגנים, אוכלות לחם כפרי משובח, שותות קפה בספלי ענק ויוצאות. אין מילים לתאר כמה יפה בחוץ. הכל רחוץ מגשם קל שירד במשך הלילה. רענן, ריחני, אבל בנו, בשלוש התבוסתניות שבחבורה מתבשל רעיון שלאט לאט מתגבש לעמדה ברורה ונחרצת. נלך עד העיירה contamines, לאט, בירידה מתונה מאוד, ומשם אנו לא זזות. שלום למון בלאן אנחנו נראה אותו מלמטה. קצת מבייש אבל אין מה לעשות נוכח המציאות. והנה בעיה - למרות שאנו מפצירות בנטע שתישאר איתנו ואולי במשך הזמן נתגבר, אין עם מי לדבר. היא בשלה. היא לא תפסח על שום שלב בטיול. טוב לה, לא קשה לה, ושלום שלום. אנחנו מגיעות ל contamines היפה, נטע קונה בסופר הקטן באגט, גבינות ועגבנייה, ממלאת מים בשלוקר שלה ומתוך החלטה שניפגש למחרת בבקתה אליה היא אמורה להגיע, היא יוצאת לדרך. וברוך שפטרנו מעונשה של זו. ביי ביי שתצליח דרכך!

סיפורה של נטע

אני נפרדת מהבנות, מתחילה ללכת. עוברת את בתי העיירה היפים, מקום מקסים. אני רואה שלט שמפנה אותי לכנסיית ג'ורג', הדרך קלילה, מישורית, לידי מפכה נחל קטן, בין עצים לא ענקיים. אני עוברת ליד פארק חבלים, חושבת לעצמי שזה מקום מדהים לילדים. אח"כ אני נמצאת בקמפינג גדול, אנשים שרים, מטיילים עם כלבים, ממש מקסים. אחרי 45 דקות של הליכה בקצב די מהיר, אני מגיעה לכנסייה. כל האזור מטופח. אני נחה 10 דקות, אוכלת 2 תמרים, שותה מים וממשיכה. מעכשיו עלייה. חצי שעה תלולה ואח"כ קצת פחות. הנוף מרהיב. נהר שוצף משמאל. נקודות עצירה לראות את נפילת המים, את העוצמה, ספסלים למנוחה, אח"כ אחו ענק, ממש ענק, שמשני צדדיו פרות מדנדנות קונצרט של פעמונים. למטה אגם קטן ומקסים. אני עוצרת כמה פעמים ל5 דקות הפסקה לקלוט את היופי שסביב. עמק מרהיב. ב- 12 אני עומדת לפני העלייה לקול. מזג האוויר משתנה, מתענן, מתחיל לטפטף. אני דווקא שמחה, יהיה קל יותר לטפס בקרירות הזאת. אני עוצרת ל-10 דקות , אוכלת באגט עם גבינה צהובה, נהנית מהיופי סביבי, הנופים מרהיבים ביופיים. אין מה לדבר, אזור מהמם. אני לוקחת אוויר, מחליפה ביני לביני כמה מילות עידוד ומתחילה בטיפוס. הטיפוס ארוך, מתמשך, בסה"כ שעתיים. בדרך פוגשת אבא ובתו , ישראלים. הולכת ממש ליד שלוגיות שלג קטנות. הנוף מטמטם ביופיו, מהמם, מרגש, עוצר נשימה, לא יאומן כי יסופר. אין יפה מזה! בעייפות רבה מגיעה למחסה בקול. נכנסת למחסה, שהוא צריף עץ קטן, אוכלת את המשך הבאגט, מתכוננת לשעה האחרונה, לקטע המסוכן -; והוא לא מגיע. אין שלוגיות, יש הליכה סבירה, לפעמים קצת מאומצת, אבל ממש סבירה , מהממת ביופיה. מהמחסה יוצאת ב-14. הדרך ברובה ירידה , הרחק קדימה רואים שני אגמים, עזי שלג חוצות את השביל שמולי, שקט מסביב. אחרי 45 דקות אני מגיעה לבקתה. הבקתה bonhomme גדולה , מחוממת, צופה על נוף הרים מדהים. אני מסבירה שמ4 נשים הפכנו לאחת והבחורה בקבלה מבקשת שאחלוץ נעליים ומלווה אותי לחדר שלי, חדר עם 4 מיטות. אני עושה את הדברים לאט. מחליפה בגדים, אין מים חמים במקלחות, מזמינה קפה, הכול לאט, השרירים תפוסים, הגוף עייף. אבל היופי של היום הזה מחלחל, עוטף, לא עוזב אותי, הסיפוק שעשיתי את זה ולבד! מרומם את רוחי. אני חושבת על אחיותי ואימי, מקווה שטוב להן וניפגש בקרוב.

ארוחת ערב. חדר האוכל מלא אנשים. אני מופתעת לקבל שיחת טלפון מהבנות , הן מסבירות שלא נתראה מחר אלא רק מחרתיים . בינתיים מגיעים עוד ועוד אנשים עייפים ובשעה 19 כולם מתאספים בחדר האוכל הגדול ומתחילים לחפש את שמם ברשימות המודבקות על השולחנות. לשמחתי, אני יושבת בחברת עוד 4 ישראלים, יהודה ורון - אבא ובת, וזוג צעיר -;ליבי ואלון. הארוחה טעימה, מצב הרוח מרומם למרות שכולנו תפוסי שרירים ובעלי פנים לוהטות מרוב המאמץ של הדרך. פתאום הצוות מוציא 2 גיטרות, כינור וחצוצרה ומתחילים לנגן ולשיר. כל האנשים בחדר האוכל מצטרפים , שרים בצרפתית, קבוצה גדולה של מטיילים יפנים ממהרים לשלוף מצלמות ואנחנו הישראלים, מתרגשים מהמעמד. לאט לאט נעלם הנוף המרהיב שבחוץ ואנחנו מוקפים בערפל סמיך . ב8 וחצי בערב החגיגה בפנים מסתיימת והחגיגה בחוץ רק מתחילה -; סופת שלג שנמשכת כל הלילה, מכסה בלבן הזה את כל הסביבה. המראה עוצר נשימה, במיוחד עבורינו הישראלים! אמצע יולי ואנחנו עדים לסופת שלג. מה צריך יותר?

יום שלישי -; 10/7/12

בבוקר -; קמה מוקדם, בקושי ישנתי. ב7 וחצי אני כבר מוכנה להליכה. אני מציצה החוצה -; קררר ,שליו, יום בהיר בהיר . בין המטיילים מתעורר ויכוח איך נמשיך בדרך. האם נפנה אל הדרך הגבוהה? האם נבחר בירידה הבטוחה והמשעממת? החלטנו ללכת בעקבות קבוצת היפנים. לעקוב אחרי השביל המוביל למטה . מגיעים לקצה השביל, עוצרים, חוששים. השביל לא נראה, הוא מכוסה בענן כבד, העמק לא נראה ולו במעט, הכל מה שנקרא, לוט בערפל. אבל אם היפנים יכולים, גם אנחנו. עם הרבה אומץ, לאט לאט, על השלג, על הקרח, צעד צעד, אנו יורדים. לאט לאט נחשף לעינינו נוף שגורם לנו לצעוק מרוב יופי, השמש מחממת את העמק, העננים עולים והיופי סביבנו לא ניתן לתיאור. וכך אנו מגיעים סוף סוף למטה. אנו יורדים עד החווה. שם עוצרים. כל אחד מוציא את "אוצר האוכל" שלו ואנו אוכלים בהנאה. אני את הבאגט פלוס גבינה שלי ואילו יהודה ורון פותחים את אריזת הפיקניק שקנו בבוקר מהרפיוג'. אחרי מנוחה קלה אנו מתחילים לעלות. בדרך פוגשים את אלון וליבי, שעשו את הדרך למטה במהירות. אנחנו שמחים על המפגש המחודש ועולים ביחד. העלייה לא קשה במיוחד אבל כל כך ארוכה. ככה זה פה. אפשר להתגבר על הכל ואפילו ליהנות מהכל אלא שמשך הזמן של כל שלב הוא ארוך-ארוך . העמק נפלא, ירוק, המון מים, הרי ענק. ולבסוף מגיעים לקול.

אני ראשונה מחבורת הישראלים. פשוט נעצרת לי הנשימה. אני מסתכלת סביב, וגם אם אהייה משוררת מעולה לא אוכל לתאר את היופי שעוטף את נשמתי. הרים משוננים, קרחונים זוהרים, שלג, מים, רוח עזה, כל היופי של העולם במבט אחד. אנחנו במעבר ההרים שבין צרפת לאיטליה. הרוח מתגברת ואנו ממהרים לרדת, שמחים שיש רק עוד שעה של הליכה. וכרגיל השעה מתארכת לקצת יותר. אני עייפה, מהשרירים תפוסים, הגוף כואב, מספיק לי להיום, קשה להכיל כל כך הרבה. אני מגיעה ל ";refuge elisabetta", איטליה. מגיעה ועדיין רחוקה. עלייה קצרה אך תלולה מובילה אותי עד לבקתה. ממהרת למקלחת חמה, במחיר של 2 ארו, הנה המנוחה הברוכה, קפה חם, ופלים. העייפות לא עוזבת אותי אני מרגישה אותה זורמת לי במחזור הדם. הבקתה הזאת עמוסה במיוחד, לקראת השעה 19 אנחנו מתבקשים לצאת מחדר האוכל כך שאפשר יהיה לערוך את השולחנות, וצלצול פעמון מחזיר את כל האנשים חזרה פנימה במצב רוח מרומם ורעב במיוחד. אנחנו, הישראלים, זוכים לשבת יחד, שותים בירות, יין, ונהנים מארוחת הערב הנהדרת: סלט, ריזוטו, עוגה ולישון.

יום רביעי 17/7/2012

אנו יורדים מאליזבטה. מזג האוויר מהמם. היפנים כבר מזמן בחוץ, מצלמים את הזריחה, מתמרחים בשכבות כבדות של קרם הגנה. הכנות אחרונות ויוצאים לדרך. הולכים בעמק, הליכה קלה. נעימה, נחל קטן מלווה אותנו, חולמים בקול רם על כל מנעמי החיים שמחכים לנו ב courmayeur . באמצע הדרך יהודה ורון פורשים ופונים לתפוס אוטובוס, אנחנו, ליבי אלון ואני ממשיכים ללכת על מרפסת נוף מהממת. ליבי ואלון מתחילים לרוץ , רוצים לתפוס את הרכבל של 11 וחצי. אני החלטתי לעשות את הירידה ברגל ואין לי שום סיבה למהר. אני נהנית מההליכה, מברכת בבונז'ורנו את הבאים ממול -; אנחנו הרי באיטליה. הירידה ארוכה ותלולה, משעממת ומיותרת. חבל שלא ירדתי ברכבל. אבל הנה הגעתי סוף סוף לעיירה courmayeur. הולכת לאט, סחוטה מעייפותגאה בעצמי, מאושרת. והנה פתאום בצומת הרחובות, אימא, נועה ודנה. השלוש קופצות עלי בהתרגשות ואנו מתנשקות ומתחבקות כאילו לא התראנו שנים. יושבות על ספסל נחמד בפייצה מרכזית ליד גלידריה ולא יאומן, ה-3 מגישות לי פיצה חמה וריחנית שזה עתה קנו עבורי. אנו מספרות זו לזו את כל חוויות הימים הנפרדים, מלקקות גלידה והולכות לבית המלון שלנו הנמצא בקצה העיר, איזה לוקסוס ופאר! מקלחת חמה וארוכה, חדר פרטי רק לנו, באה מנוחה ליגע.

יום חמישי 18/7/2012

הספקנו לכבס, ליבש, לקרוא, לפטפט, לישון כמו מלכות והנה האיר הבוקר. עוד בבית יצאנו לטיול בידיעה שנועה ודנה תהיינה רק שבוע במסענו ותחזורנה אחרי שבוע הביתה. והנה אימא, שחשה תיסכול מחוסר יכולתה ללכת כמו שהאמינה שתוכל, אומרת שהיא רוצה לחזור איתן בעוד יומיים כמו שתכננו. אנו מצלצלות למוטי, בן זוגה של נועה, שיתעניין במה כרוך קידום טיסה עבור אימא. בינתיים, כדי לא לעמוד שוב באכזבות וקשיים, הוחלט שהיום תצאנה נטע ודנה לדרך ואילו נועה ואימא תיסענה באוטובוס עד חצי הדרך לRif. elena ואת שארית הדרך תלכנה לאט ובנחת. ושם, אחה"צ ניפגש כולנו.

ארוחת הבוקר מהממת: קורנפלקס, עוגות, קרואסונים, בשרים למיניהם, יוגורט, ממרחים, שוקולדים וכו' ממש הזכיר ארוחות בוקר משוגעות בבתי מלון בישראל. דנה ואני יוצאות לדרך. מתחילות בטיפוס של שעתיים. לאט, בעקשנות, בסבלנות. קצת משעמם. אח"כ מגיעות לקצה העלייה, נחות, מיישרות את הגב, ומשם עד לRif. bonatti הדרך יפה, אנו צועדות במרפסת נוף מקסימה דנה הולכת נפלא, המון מים, פרחים צבעוניים, תענוג. בבונטי עוצרות. המקום כל כך יפה, אנחנו בולעות את היופי הזה, אוכלות ארוחת צהריים וממשיכות. סוף ההליכה כמובן, אין רחמים, אין קיצורי דרך. שוב עלייה ארוכה, אנחנו כבר עייפות עד מותשות, עולות שעה וחצי עד לRif. elena. אימא ונועה כבר שם. הבקתה הזו מלאה באנשים, שמחה, רעשנית, רוכבי אופניים, סוסים רתומים למעקה עץ, טיולי ילדים עם מדריך, כ-100 אנשים עליזים. המקלחות נקיות, השרותים מצוחצחים, חדר האוכל נפלא, ארוחת הערב מתחילה בכוס יין לבן, המון רעש והרגשה של חג. ולמרות ההמוניות, עם רדת הערב, משתרר שקט מכובד בחדרים. ממש לתפארת תרמילאי אירופה. עוד יום מרהיב מסתיים.

יום שישי 19/7/2012

זהו יום המבחן. היום החלטנו, אם אימא תוכל ללכת טוב, היא נשארת איתי עד סוף המסע ולא, תחזור עם נועה ודנה. זה להן היום האחרון של הטיול ועל פי "סיפור הדרך" נראה שהמסע של היום אינו קשה במיוחד.

אנו מתעוררות מוקדם בבוקר, שותות קפה ואוכלות ארוחת בוקר כראוי ומתחילות ללכת. עלייה של שעה ורבע, נוף מקסים. מדרונות ירוקים ירוקים עם אלפי גווני ירוק, פרושים ככול שהעין מביטה, וסביב הרים מושלגים. אנו שרות את השיר מ"צלילי המוסיקה" ויותר משהדרך מענה, היא מהנה, שום שריר לא תפוס, אפשר לומר רגלינו קלו! אנו מגיעות לפס , לקול. זהו המעבר בין איטליה לשוויץ. רוח, קר ונעים. אנו יורדות בדרך קלה וירוקה, מלאת פרחים מכל הצבעים והמינים, אושר. מגיעות לחווה. נחות שעה. אוכלות מעט, שותות מים קרים וזכים וממשיכות על הדרך המסומנת של ה tmb. חלק של ההליכה על הכביש, חלק בתוך יער, חוצות גשרים מעל נחלים ובאחת וחצי מגיעות ל -;La Fouly מתמקמות בתחנת האוטובוס, מעבירות לנועה ודנה ציוד כבד, גם אם אינו מיותר. יחד אנו מחכות לאוטובוס שיגיע וכעבור זמן קצר הוא אומנם מגיע. אנחנו נפרדות מנועה ודנה, בנישוקים וחיבוקים, הן נוסעות לז'נבה והביתה ואילו אימא ואני נכנסות למלון אדלוויז, לדורמיטורי חמוד רק ל-7 אנשים. מתמקמות ליד החלון, מתקלחות, שותות קפה ואוכלות שוקולד בצורת אולר שוויצרי, מעולה! בארוחת הערב אנחנו מכירות בחורה אמריקאית ממיין, מכאן אימא איתי. היא צלחה את הדרך ושלחה ביטול למוטי. ממשיכה! במלון יש אינטרנט חופשי ואנו יושבות וכותבות לכל מי שרק עולה בדעתנו. ארוחת הערב ערבה לחיכינו והשינה נהדרת.

יום שביעי 20/7/2012

התרגשות של אימא. היום צריך להיות יום קל, היא מקווה שלא תפשל, לא תאכזב ותצא "גבר". אנו קמות בבוקר ויוצאות אחרי ארוחת בוקר בשעה 7 וחצי. ואכן היום מתחיל ממש סתלבט. הליכה קלה ונעימה ביער האשוחים שלמדנו להכירו לאורך כל המסלול, אח"כ עוברות בין עיירות קטנות וחמודות. מצחיק לראות תושב המקום שמשקה את גינתו , זה נותן לנו רגע של התחברות לארצנו היבשה והיפה. אבל כבר למדנו שאין ארוחות חינם בטרק הזה, ואכן, לאט לאט נכנסים לעלייה -; פה אין עלייה קלה, יש קשה מאוד וקשה מעט, וזאת שלפנינו קשה מעט. עלייה איטית אבל ארוכה ולבסוף מנדנדת. כל הדרך מלווים אותנו פסלי עץ, תושבי המקום הם אומני גילופי עץ. הפסלים מקסימים. פטריות, גמדים, סנאים, יעלים, שוקת מים ולתוכה נשפך קילוח עליז. יפה, ממש יפה.

ב13.00 מגיעות לChampex, לאגם מקסים. מים ירקרקים, אווזים שחומדים את הכריכים שלנו, דשא ירוק, ספסלים, ומעבר לרחוב בתי קפה מזמינים שמיד קיבלנו את הזמנתם לקפה מרנין. כך שעתיים של כיף בציביליזציה. נו, מחליטות שצריך לזוז והפלא ופלא יש לנו כוח ללכת בקלות עד לאכסנייה שלנו להלילה Bon abri. ושם כרגיל, כביסה, מקלחת, קריאה, האכסניה הזו היא ממש בית חמים, ולנו יש חדר ל6 שחוץ מאיתנו אין אף אחד. כרגיל, אנו מזמינות ארוחה צמחונית ובלב קל מטיילות מעט בסביבה המאוד קרובה. כמה נפלא לנו לישון בחדר פרטי!

יום שמיני 21/7/2012

אנו קמות בבוקר רוויות שינה נפלאה בחדר הפרטי שלנו. אחרי ארוחת בוקר אנו יוצאות לדרך. השעה 7 וחצי. בחוץ מעורפל למדי. מתעלמות. נהנות מהשקט, מהבתים המטופחים, הליכה נינוחה. נכנסות ליער. מפה הערפל הופך להיות סמיך יותר ויותר עד שכמעט לא רואים כלום. הערפל גשמי, אנו לובשות את מעילי הגשם שלנו. הולכות כמו בתוך חלום מסתורי. כמעט מגששות. עלייה של שעתיים וחצי. נראה לנו שיש משהו שם באמצע הדרך. ואומנם פרות ענקיות חוסמות ממש את השביל. על צווארם פעמונים ענקיים. המראה ממש סוריאליסטי. אנו תופסות את קרני הפרות והודפות אותם מהדרך. ממשיכות לעלות וחבל לנו שחוץ מענני ערפל שום נוף לא נפתח אלינו. ב10 ורבע מגיעות לחווה. נכנסות לנוח וללגום כוס שוקולדה חמה. בחווה חמים ונעים. אחרי הפסקה קלה אנו ממשיכות ללכת. הפעם הדרך מתעקלת כלפי מטה וטפטוף הגשם פוסק. הירידה ארוכה . אנו נתקלות באב ובנו ואוטומטית אומרות בונז'ור . מה בונזו'ר, הם אומרים לנו בעברית, כמה חסכוני אצלם הבונז'ור, שווה ערך לכל הערב טוב, בוקר טוב וכל השאר. ממשיכות לרדת. הערפל עדיין סמיך עם קרעים קלים פה ושם. באחת בצהריים מגיעות לעיירה. קונות לחם משובח, מתנפלות עליו עם הגבינות המסריחות שלנו, וממשיכות ללכת לTrient. מגיעות לבית מלון שהזמנו עוד בארץ. לא, הם לא מוצאים את שמנו בקבלה. אנו ניגשות לאינטרנט ומראות להם את ההזמנה. מתברר שההזמנה מיועדת למלון באותו שם בצרפת. הם מבטלות את הזמנתנו שם ומוצאות לנו מקום בדורמיטורי. סוף טוב הכל טוב. מתקלחות, מכבסות, קוראות, נחות. האינטרנט פנוי וכל כך קשה לראות פתאום שהיה פיגוע בבולגריה, חבל שראינו, מצב הרוח מיד משתבש. פוגשות ישראלים, שני דוקטורנטים לכימיה חביבים מאד. יוצאות לטייל מעט בסביבה וחוזרות לישון. מחר מחכה לנו הטיפוס לקול. את אימא זה מאוד מדאיג. מזג האוויר אמור להיות יפה מחר, יפה וקר.

יום תשיעי 22/7/2012

מתחילות ב7 וחצי. אימא רועדת מפחד. אנו בדרכנו לCol de Balme. מיד נכנסות לתוך יער אשוחים כזה שכבר מוכר מראשית מסענו. עלייה, עלייה, עלייה, אבל מסתבר שהיא אינה קשה, להפך, די נינוחה. כך שלוש שעות וחצי של עלייה, אלא שהשעה וחצי האחרונות אינן ביער. אנו בעלייה אבל לצדינו מידרון תלול מלא שלוגיות והרי שלג חובקים אותו סביב. המראה יפיפה. הקור נפלא לנו, הוא מעורר אותנו, מנעים את ההליכה. בכל פעם אנו עוצרות כדי לקלוט עוד ועוד מראות נפלאים. אנו מגיעות לקול. בראשו ביקתה קטנה, ממש כמו בסיפורי אגדות. כשאנו נכנסות פנימה, אופף אותנו חום הקמין, וריח השוקו. זמן קצר אחרי שאנו יושבות בנחת ולוגמות בכיף, מתמלאת הביקתה באנשים רבים. הגיל הממוצע 60 , מהם רבים שעלו לכאן עם הרכבל ובאו להנות מהנוף הנפלא. סבתא זקנה והנכד שלה מגישים לאורחים מזון קל ומשקאות חמים. הסבתא מאוד לא ידידותית, אבל לנו לא איכפת. יוצאות החוצה. קררר, רוח והמון, המון יופי . כל רכס המון בלאן לפנינו, הרי שוויץ, הרי צרפת. מהמם. אנו ממשיכות ללכת על מרפסת נוף. הליכה נעימה, מול המון בלאן, עין בעין עם גובהו המושלג!השביל מלא מטיילים כאלה הנושאים תרמילים קטנים והם עושים טיולי יום בסביבה. אנו מחליטות לאכול צהריים, שוב לחם נהדר שקנינו בTrient , גבינות ושוקולדה. חבל לנו לזוז מהיופי הזה. כך שלושת רבעי שעה יושבות ונהנות. נו, צריך להמשיך. קמות לדרכנו עד לפיצול. ספר המפות אינו בידינו, בטעות הוא "נסע" עם נועה ודנה ולנו נשאר רק סיפור הדרך. לאן? אין רמז ברור אין סימן מובהק של הTMB נטע רוצה ללכת במסלול הארוך אבל היפה יותר ואנו מחליטות לעלות למעלה. טעות "גורלית"! שעולה לנו בשעתיים מיותרות של הליכה משעממת. אחרי העלייה הלא ארוכה אבל המיותרת, אנו יורדות ויורדות ויורדות ביער משעמם שכבר קצה נפשינו ממנו.

ב4 אחה"צ אנו מגיעות לאכסנייה קצת משונה, קטנה, חשוכה, קלסטרופובית שרק מראה החיצוני מקסים, la Boerne. אבל שם קיבלנו לשמחתנו חדר פרטי, מין כוך כזה, וחזרנו על הריטואל הידוע שלנו.

יום עשירי 23/7/2012

היום אנו אמורות להגיע לLac ה מון בלאן, פיסגת הטיול, גג העולם! אנו נרגשות. אחרי ארוחת הבוקר אנו יוצאות לדרך. אין לנו מפות. היפנים מתעמלים בחוץ גם הם בדרכם לאגמים. אבל אנו, בוטחות באינטואיציה שלנו. לא מבררות עד הסוף היכן נמצא השביל הנכון. גשם קל מטפטף, אנו מסתכלות בחיצי הדרך, קוראות את סיפור הדרך בפעם המליון: " חוצים כביש, נכנסים ליער דליל והולכים בתוכו עד שהיער מסתיים בבולדרים חשופים, מגיעים לסולמות, ואחר כך הופ מגיעים". לא אמור להיות קשה. יש עוד דרך, זו העוקפת סולמות והיא ארוכה הרבה יותר. אנו רוצות את הסולמות, כמו בנחל ברק בארץ, אנו אוהבות סולמות. אני בודקת את הדרך. אימא מחכה ,קריר ונעים בחוץ. הגשם הדק מרענן, ואנו יוצאות לדרך.

ובאמת, יער דליל, עלייה מתונה, כמו שכתוב. אנו הולכות בבטחה. שעה, שעתיים, שלוש היער לא נגמר. יער משעמם, אין סימן לסופו אין סימן לסולמות, מבאס. אנו כבר מבינות שכנראה טעינו בניווט. וכנראה זו היא הדרך העוקפת סולמות, ואומנם הדרך ארוכה, מייגעת עד שמגיעות למישור ירוק מרחוק רואות מפל. יושבות על גשר קטן לנוח ולאכול, רגלינו במים . יפה כאן. אנו מסתגלות לרעיון שפספסנו את הסולמות, אבל מחליטות להתעקש על האגמים. השביל מתמלא במטיילים. שתי נשים לבנות שיער עוקפות אותנו בקלילות. טוב, להן לא הייתה ההקדמה המפרכת שהייתה לנו. אנו מבינות שהמטיילים האלה הגיעו ברכבל והם נראים בריאים, חסונים ומלאי מרץ. אימא נגררת בקושי. היא כבר רוצה להגיע לביקתה ולוותר על האגמים. אין מצב! וכך לאט, בתשומת לב, אנחנו מגיעות באחת וחצי למרפסת נוף שמשקיפה על שני אגמים יפהפיים. מחזירות נשימה, נחות, מטיילות סביב האגמים, לא מפסיקות להתפעל מכל הפנורמה של אגמים חבוקים בהרי שלג, רוצות להישאר כאן עד כמה שרק אפשר. פשוט לא לזוז.

הירידה מהאגמים, מגג העולם, היא תענוג קטן. קשה, ארוכה אבל עם טעם של שמחה שהיום הקשה הזה נגמר. אימא מבקשת רחמים . זהו עד כאן. היא מבקשת בדחילו ורחימו שמחר אוותר לה על ההליכה לקול האחרון: "מה זה חשוב לראות עוד יער משעמם ולטפס עוד פיסגה". אני נענית לה . אני צריכה אותה בריאה לטרק של שנה הבאה.

מגיעות לref. האחרון שלנו ל-flegere מתקלחות ומתיישבות לשתות קפה עין בעין מול רכס המון בלאן. השמש נעימה, כבר אחרי הצהרים, ומבחינתינו שהזמן ייעצר כאן ועכשיו. אנו "שותות" את הנוף, לא שבעות מהכיל. וכך עד ארוחת הערב שהייתה גולת הכותרת של ארוחות הערב בבקתות. יוצאות שוב אל הנוף. צמרמורת, הנשימה נעצרת, אין מילים לתאר את הקונצרט שמנגן לנו הטבע. רכס המון בלאן עולה באש! כל צבעי החום מעורבבים בין שמים להרים : כתום, צהוב, ורוד, אדום, אש וזיקוקי אור. חבל שאנחנו לא משוררות כי פה בדיוק אפשר היה לחבר שירים.

למחרת היום אנו עולות על הרכבל לשמוני. זהו, מי היה מאמין, נפרדות מכול היופי הזה.