גיאורגיה ספטמבר 2012 - 10 ימים

גאורגיה -; יומן מסע:

נחתנו בטביליסי בשעה 3:30 בלילה.

מיד יצאנו לחפש את דרכנו למסטיה שבחבל סוונטי. במקרה תפסנו מונית עם שתי ישראליות שרצו לנסוע ישירות למסטיה במונית. הן בדקו אפשרות זאת עוד בארץ ונאמר שהמחיר נע בין 350 ל-450 לארי, לכן הרגשנו ממש טוב כשהצלחנו לסכם מחיר של 320 לארי.

אחרי עצירה בדרך להחלפת רכבים ונהגים, יצאנו מטביליסי. הנסיעה נמשכה כ-7 שעות. הדרך סלולה ומסודרת לכל אורכה. מטביליס עד זוגדידי זה כ-4 שעות ומזוגדידי עד מסטיה הדרך הופכת לקשה יותר בגלל הסיבובים האינסופיים, אבל הנופים בדרך מרהיבים!

במסטיה התאכסנו במלון מסטיה (ככה הוא נקרא). חדר עם שירותים ומקלחת עם מים חמים צמודים בחדר - עלה 35 לארי (ללא ארוחות).

מסטיה כשלעצמה היא עיירה קטנה הנמצאת בבנייה בכל מקום אליו תפנה.

אכלנו בקפה שאחרהוהאוכל היה סביר בהחלט. בעיירה יש בנק וכספומט וכן חלפן כספים. במרכז העיר יש Tourist Information ויש כמה מכולות שאפשר להצטייד בהן בשתייה ומזון להמשך הטרק (כי בעיירות בדרך אין). קנינו בקבוקי מים (גם אם יש לכם שקית מים אתכם מומלץ לשמור ת הבקבוקים כדי למלא בדרך בטרק מהנהר), כיכר לחם פרוס, ממרח שוקולד ונקניק -; מומלץ.

את שארית היום ניצלנו לטרק באזור לקרחון צ'אלטי. הדרך עוברת על פני שדה התעופה המקומי של מסטייה, ככה שיכולנו לקנות כרטיסי טיסה לטביליסי (כי להיטלטל שוב בדרך המפותלת נראה כסיוט ומהארץ מאד קשה להזמין כרטיסים מראש). הטרק מאד פשוט וניתן לקבל עליו פרטים ב-Tourist Information.

אנחנו לא עשינו את כולו.

כעיקרון, יורדים במורד הרחוב המרכזי של מסטיה לכיוון הבנק, לאחריו חוצים גשר ופונים שמאלה. ממשיכים עם הדרך העוברת דרך מבנים נוספים השייכים למסטיה, לאחר מכן חולפים על פני שדה התעופה המקומי, לאחריו מספר בתים נטושים ולאחר כברת דרך מגיעים לגשר, כל הדרך נמשכה כשלוש שעות. למיטב הבנתי אחרי הגשר יש טיפוס לא קשה במיוחד לעבר הקרחון.

יצאנו מוקדם בבוקר לכיוון זאבאשי. בחרנו לעשות קטע דרך זה ברגל ולא בג'יפ וזו אכן הסתברה כהחלטה נכונה, כי הדרך יפה מאד ונעימה.

בבואנו לצאת ממלון מסטייה בשעה 7:15 בבוקר, גילינו כי האכסניה ריקה מאדם וכי אנחנו נעולים בפנים. עם קצת מזל, הצלחנו לפרוץ את מנעול דלת הכניסה ולצאת מוקדם כמתוכנן לדרך. המסלול מתחיל משביל הנמצא בין מרכז העיר בו שוכן ה-Tourist Information (פניה ימינה כשעומדים עם הגב ל-Tourist Information) לבין מלון מסטיה. הדרך מתפתלת שמאלה ומגיעה לגשר שיש לחצות אותו. מכאן מתחיל סימון אדום לבן, שמלווה את הדרך באופן יעיל מרבית הדרך.

אחרי הגשר פונים שמאלה והדרך מתחילה לעלות למעלה באופן מתון. בשלב מסויים יש פיצול, יש לבחור בדרך השמאלית, זהו כביש העובר בתוך שכונה חדשה של מסטיה, הנמצאת בבנייה כמו שאר העיירה. לאחר הליכה של כשעה מגיעים למחסום של בסיס צבאי של גאורגיה. יש להמשיך ישר דרך המחסום לכיוון הבסיס הצבאי, החיילים במחסום ממש נחמדים. כחמישים מטר לפני הבסיס יש חץ אדום המצוייר על סלע ומפנה ימינה לעלייה תלולה - יש ללכת בה. בסוף העלייה יוצאים לכתף מרהיבה ירוקה, כמו אחו המוקף עצים ונשקף ממנו נוף עוצר נשימה של פסגות מושלגות והרים ירוקים. אחרי הליכה של כחצי שעה על הכתף, השביל נכנס לסבך עצים ומהר מאד מגיע לנהר. מטפסים במעלה ההר במקביל לנהר, כשהוא נמצא משמאל. לקראת הסוף ישנה עליה תלולה מאד, יותר מזו הראשונה ובסיומה מגיעים לאחו נוסף.

לאורך כל הדרך עד כה, ניתן לראות מרחוק את מסטיה. בסופו של האחו, נגמר גם הסימון האדום לזמן מה, מתגלה עמק עם מספר כפרים שהאחרון שבהם זהו הכפר זאבאשי. מכאן מתחילה ירידה, לעיתים תלולה ויש להיזהר. אין לרדת נמוך מידי, לא להתקרב לנהר שלמטה, יש להתקדםבין בתי התושבים שבכפרים שבדרך.

בכפרים בדרך יש עצי פרי, אפשר לקטוף ולאכול.

בסוף המסלול מתקרבים לנהר, אחרי שכל הכפרים מאחורינו וזאבישי מלפנינו בגדה השנייה. השביל מתעקל ימינה ונגלה גשר רכבים מעל הנהר. יש לעבור בגשר והשביל יוביל לזאבאשי.

כל הדרך לקחה לנו כשש שעות בהליכה איטית עם עצירות.

התיישבנו לנוח בכניסה לזאבאשי וג'יפ הציע לנו טרמפ ל-Guest House. כמובן שהג'יפ לקח אותנו לבית שלהם שנמצא בכניסה לכפר, יש שלט של market, ואכן אם תבקשו בעל הבית יפתח את החנות שיש בה קולה, חטיפים ועוד כמה פינוקים קטנים. אל תצפו ליותר מידי למרות שזה המכולת היחידה בזאבאשי.

האנשים נחמדים,הבית לא יותר טוב מהאחרים. יש שירותים רגילים אך ללא מים בניאגרה ויש מים חמים כל הזמן. שילמנו 30 לארי לאדם כולל ארוחת ערב. המארחת הזמינה אותנו לתה ופיראשקי לפני ארוחת הערב, פינקה אותנו בחצ'אפורי לדרך והמתין לנו קפה בבוקר לפני היציאה לדרך.

אני לא יודעת מה הציפיות מארוחת ערב, כי אנחנו באנו בלי ציפיות. אבל היה אתנו זוג ישראלים ב-guest house שלקח מאד קשה את העובדה ש"כל" מה שמגישים לארוחת ערב זה חביתה, סלטים ולחם, והחליט לעזוב ולעבור ל-guest house אחר. בעלת הבית נפגעה קשות ולא הפסיקה לצעוק בבית ולריב עם בעלת ה-guest house השני. אני חושבת שחשוב לזכור שלא מדובר במלון פאר, כולה מדובר באנשים פשוטים המארחים אותנו, ו-30 לארי זה באמת כלום כסף למטייל הישראלי ובשביל הכפריים זה המון. אנחנו צריכים להתנהג בביתם כאורחים ולא כלקוחות.

אחרי התארגנות בבוקר יצאנו לדרך. אף אחד מסיפורי הדרך לא הכין אותנו למסלול המפרך שציפה לנו. היות ולילה קודם השתכנו בתחילת הכפר, נאלצנו לחצות את הכפר ולתפס לכיוון הכנסייה שלצידה מבנה פעמון לבן. מאחורי הכנסייה מתחיל טיפוס ארוך שנמשך כארבע שעות. בשלב הזה אין סימונים ברורים וגם אין שביל הולכי רגל ברור. בוחרים בדרך שנראית כנוחה ביותר כשהכיוון הכללי הוא למעלה.

בשלב מסויים מתגלה משמאל ערוץ נחל ואם הולכים לצידו, אפשר למצוא סימונים בודדים של אדום ולבן. אנחנו סטינו ימינה מידי ונכנסנו לתוך יער סבוך ביותר. איכשהו הצלחנו לנווט מעט שמאלה ולמעלה ולחזור לשביל.

בסופה של העלייה מגיעים לכביש עפר המיועד לרכבים. לא להתייאש, העלייה ארוכה... קחו אוויר בדרככם למעלה.

בנקודת היציאה שלנו לכביש היו שאריות של מדורה, פלך בצבע אדום ועליו נשענה אבן עם כיתוב אדום בגרוזינית. מנקודה זו לקחנו שמאלה וטיפסנו בערך כשעתיים על דרך העפר. בדרך ישנו שלט על הכביש המכוון ימינה לכיוון אדישי, יש להמשיך ישר-למעלה וקצת אחרי השלט הכביש מתפצל, יש להמשיך לכיוון ימין.

אחרי הפיצול ממשיכים לעלות עם הכביש כברת דרך, עד שהכביש מתחיל להתעקל שמאלה, בנקודה הזו יש פיצול לשביל הולכי רגל הפונה ימינה. יש להמשיך בשביל הולכי הרגל.

אחרי כמאה מטר מתחיל להופיע סימון אדום-לבן ברור לאורך הדרך. הדרך ארוכה, כ-3 שעות, מאד ברורה, והיא מובילה ישירות לאדישי. השביל עובר במקביל לקו הרכס עם ירידות ועליות כשהכיוון הכללי הוא למטה. לעיתים יש פיצולים קטנים, יש לשמור תמיד על הימין.

בדרך עוברים נחל שאפשר לטבול בו את הרגליים, זה מרענן על אף שהמים קרים מאד.

אדישי זהו כפר מאד מאד קטן, וכבר בכניסה אליו ממתינים התושבים לתיירים.

אנחנו התאכסנו אצל דווידי, בחור צעיר ונחמד, זה המייל שלו למקרה שתרצו לתאם מראש: [email protected]. החדרים נמצאים בקומה השנייה בבית מגוריו, החדרים פשוטים אך בהחלט מספקים.

יש שירותים עם ניאגרה עובדת ומים חמים להתקלח. בארוחת הערב דוידי התנצל על כך שאין לו אישה שתכין את האוכל ושהוא נאלץ לקנות את הלחם, שאגב היה הלחם הכי טעים שיצא לנו לטעום עד כה. בנוסף ללחם טעמנו לראשונה מהגבינה המפורסמת, תפוחי אדמה מטוגנים וסרדינים ברוטב עגבניות. לנו זו הייתה ארוחת מלכים.

הכפר אדישי הוא כפר מאד קטן ומספר הבתים בו לא עולה על 20 להערכתנו. בלילה בו שהיינו באדישי, היינו בסך הכל 18 ישראלים בכפר. כולנו נפגשנו בשלבים שונים של הטרק וגם חלקנו נפגשו אחרי ארוחת הערב להעביר ביחד את הזמן.

במפגש הבנו שכולם מסכמים עם ה-guest house על ארוחת ערב ובוקר, זו לא הייתה דרכנו. אנחנו בחרנו להימנע מארוחת בוקר, שבד"כ מאד כבדה ולא שונה בהרבה מארוחת הערב, והעדפנו לצאת מוקדם לדרך, בסביבות 7:00, ואחרי הגעה ליעד הראשון במסלול היינו עוצרים לארוחת בוקר קלה הכללה פרוסת לחם עם שוקולד. בדרך זו היו לנו פחות שעות שמש, יותר זמן למקרה של ברבור בטרם תרד החשכה והליכה בקצב נוח שמאפשר ליהנות מהמסלול. אנחנו ממליצים בחום!

יצאנו לדרך בשבע בבוקר אחרי שדוידי צייד אותנו בלחם, גבינה וקופסת שימורים של סרדינים.

הדרך מתחילה ביציאה מהכפר בצדו השני (לעומת הכיוון ממנו הגענו יום קודם), קשה לפספס, יש גשרון עץ מאולתר ממש ביציאה מהכפר.

בנקודה זו מתחיל שביל נוח ביותר, השומר על אותו קו גובה ומסומן היטב, הנמשך כשעתיים. בסיומו מתחילים להופיע רוג'ומים ברורים וסימנים, אחד אחרי השני, המכוונים לנהר - לנקודה בה יש לחצות אותו.

בגדה השנייה ניתן לראות רוג'ום גם כן, ככה תדעו שהגעתם למקום הנכון.

אנחנו חצינו את הנהר ברגל, גובה המים היה קצת מעל הברך והסחף לא היה נורא. אבל המים היו קפואים! אי אפשר לתאר את רמות הקור. נכנסים למים והאינסטינקט אומר לשאוט קדימה, אבל אי אפשר כי יש סלעים מחליקים והסחף משבש את האיזון.

אחרי שיוצאים מהמים בצד השני מרגישים כאב חד ברגלים ותחושת עמימות. אבל כל זה עובר מהר מאד, כי יש שמש בחוץ, מתנגבים,גורבים גרביים והכפור נשכח.

אז לשאלה האם כדאי לקחת סוס, זה לחלוטין נתון לשיקולכם, אבל אני לא הייתי מוותרת על החוויה.

אחרי חציית הנהר, ישבנו לאכול ארוחת בוקר. כל הסיפור לקח לנו כשעה.

מנקודה זו מתחילה עלייה אל הפס שנמשכת שעתיים בהליכה איטית כולל עצירות. לדעתי עלייה זו קלה יותר מהיום הקודם ובהחלט יש נוף יפה המלווה את העלייה. השביל מאד ברור, יש סימונים פה ושם, אבל זה לא באמת משנה כי אין הרבה מקום לברבור. בכל מקרה, אם יש ספק תזכרו שהכיוון הכללי שלכם הוא כלפי מעלה.

הפס מרשים ביותר על רקע הקרחון שזוהי נקודת התצפית הקרובה ביותר שיש, ואפשר לעשות בו עצירה לריענון. אנחנו לא עצרנו בגלל רוחות חזקות ונאלצנו להתחיל מיד את הירידה. הירידה מהפס מתחילה בקו ישיר מהעלייה ויש רוג'ום המסמן אותה.

הירידה תלולה ומעצבנת ונמשכת כשעה וחצי. גם כאן יש סימנים פה ושם אבל אין מקום לברבור, השביל מאד ברור. בסיום הירידה מגיעים לצומת T שיש לפנות בה ימינה וללכת לאורך הנהר עם כיוון הזרימה עד איפרילי, כשלוש שעות.

הדרך הזו ארוכה ומעצבנת, אשר מהר מאד מתחברת לדרך עפר של כלי רכב והנוף יפה אמנם אבל לא משתנה לאורך כל המסלול. בדרך לאיפרילי עוברים כפר. איפרילי הוא עוד כפר ככל כפר אחר. הגענו אליו בשעה ארבע וחצי והחלטנו להמשיך לאושגולי באותו היום, כי בסיפורי דרך שקראנו דובר על 3 שעות הליכה. בפועל, אחרי הליכה מהירה מאד ולחוצה, הגענו לכפר אחד לפני אושגולי, כפר מורקמלי, בשעה שמונה וחצי בערב באפיסת כוחות.

ישנן שמועות על דרך ישירה מאדישי לאושגולי, אנחנו לא מצאנו כזו - זה היה יכול לחסוך הרבה כאב רגליים... בכל מקרה, אנחנו לא ממליצים לעשות את כל הדרך מאדישי לאושגולי ביום אחד.

הדרך מאפרילי לאושגולי ממשיכה על כביש העפר באופן מאד ברור ועם המון סימני דרך. אין פיצולים, פשוט הולכים ישר לאורך כל הדרך. המסלול שלעצמו לא מיוחד כ"כ, ובהחלט שווה לשקול לעשות אותו ברכב.

כפי שנאמר, הגענו לכפר מורקמליבשעה שמונה וחצי כשבכל הכפרים באזור לא היה חשמל. התארחנו אצל משפחה מאד נחמדה, והיות ולא היו מים חמים בהיעדר חשמל, נאלצנו לוותר על המקלחת שכה חלמנו עליה ופשוט הלכנו לישון.

בבוקר התעוררנו בשבע וחצי כי לא היה לאן למהר, אכלנו ארוחת בוקר של לחם, חצ'פורי, תבשיל ירקות, רפרפת וכוס שמנת. אכלנו מה שהקיבה שלנו אפשרה,שילמנו 30 לארי לאדם, קיבלנו חצ'פורי לדרך ויצאנו לכיוון הכפר אושגולי.

אחרי שעה בהליכה איטית מאד, הגענו. והתאכזבנו. אושגולי אמנם גדולה יותר מכפרים אחרים שניקרו בדרכינו, אבל זהו עדיין כפר. מישראלים שהעבירו שם את הלילה למדנו שיש בכפר מסעדה נחמדה, עם אוכל טוב, קפה ובירה. וכן, יום קודם, בעת הפסקת החשמל, המסעדה הייתה המקום היחיד שהמשיך לעבוד כרגיל הודות לגנרטור.

הערה אודות אושגולי: אם אין לכם זמן להישאר במקום ולעשות את הטרק לקרחון שחארה או דברים אחרים באזור, כמו שלנו לא היה, אז אין סיבה של ממש להגיע לאושגולי ובהחלט אפשר לעצור באיפרילי ולחזור משם למסטיה.

לקחנו נהג מאושגולי למסטיה, יש הרבה כאלה הם מתורגלים כבר, היות ובשעה מוקדמת זו לא היה ביקוש לנסיעה שכרנו רכב לשני אנשים ב-150 לארי. ביציאה מהישוב הנהג אסף שני בני משפחה ואנחנו הורדנו אותו ל-120 לארי בעקבות זאת. הנסיעה נמשכה כשלוש שעות בדרך לא דרך והגענו לשדה התעופה במסטיה בשעה 12:45 כשהטיסה שלנו צפויה הייתה לצאת בשעה 16:00. למרבה ההפתעה הנוסעים של הטיסה הקודמת עדיין היו בשדה והיה חשש לביטול הטיסות בעקבות מזג האוויר, שעד היום לא בדיוק הבנו מה הייתה הבעיה... כולה קצת גשם.

חיכינו בשדה עד השעה 15:30 כשהגיעה ההודעה הרשמית שהטיסה של הבוקר תתקיים בעוד שהטיסה שלנו מבוטלת. החזירו לנו את הכסף, ואנחנו התחלנו את הנסיעה הארוכה והמייגעת לטביליסי עם קבוצה של ישראלים שגם להם ביטלו את הטיסה. לקחנו מרשרוטקה מהשדה לזוגדידי ב-150 לארי ל-6 אנשים. לזוגדידי הגענו אחרי כשלוש שעות נסיעה בדרך עקלקלה.

באזור התחנה בזוגדידי יש תחנת דלק עם סופר גדול ובו יש גם Wi-Fi. אכלנו, תקשרנו עם הארץ ובשעה שמונה יצאנו לדרך במרשרוטקה מזוגדידי לטביליסי. עלות הנסיעה 15 לארי לאדם. המרשרוטקה הייתה אמנם חדשה עם מקומות ישיבה מסומנים, אבל לא היה מקום לרגליים ולא היה אוויר. לטביליסי הגענו באחת וחצי בלילה (הנסיעה כללה עצירה של שלושת רבעי שעה להתרעננות).

המרשרוטקה בטביליסי מגיעה לתחנת סמגורי באמצע שום מקום וכל מה שיש שם זה מוניות. מאתר למטייל הוצאנו המלצות למלון Merriaty courtyard ולקחנו מונית לשם ב- 15 לארי. כבר מבחוץ ברור שמדובר במלון יוקרתי שעלותו כעלות כל ה-gust house-ים בטיול ביחד. נכנסנו למלון והרגשנו מאד לא במקום עם הלבוש שלנו,המוצ'ילות והסירחון של יומיים ללא מקלחת. בקבלה נאמר לנו שכל המלונות בטביליסי בתפוסה מלאה. אחרי מספר טלפונים, נמצא מקום במלון Radisson Blu, לא פחות יוקרתי. כשהגענו למלון, נותר חדר אחרון: סוויטת ביזנס ב-360 דולר, לקחנו.בסוף אחרי כל מיני הנחות החדר עלה "רק" 250 דולר ללילה לזוג, ללא ארוחת בוקר.

למודי ניסיון החלטנו להזמין מראש חדר ללילה האחרון שלנו שתוכנן להיות בטביליסי, ובאמת ראינו שכל המלונות בתפוסה מלאה, לא משנה כמה כוכבים הם.מומלץ בחום להזמין מלון מראש בטביליסי, אם אתם יודעים בדיוק מתי תהיו שם.

את המשך היום, אחרי ה-check out, ניצלנו בשביל לתור את העיר. מצאנו שטביליסי, על אזורי התיירות שבה, קטנה ביותר והספקנו לעבור ברגל במרבית אתרי התיירות המומלצים, כולל עצירה לארוחת בוקר וצהריים -; כל זאת בחמש שעות.

עלינו ברכבל לפסל אמא גאורגיה ולמצודה, אחרי סיור שם ירדנו למטה לכיכר העיר העתיקה, הלכנו לכיוון הגשר החדש. בדרך עברנו דרך בית הכנסת, החמאם ואתרים נוספים. אם לסכם, אין הרבה אטרציות בטביליסי ולא מומלץ להישאר בה לאורך זמן.

לקראת השעה שש בערב הגענו לתחנת דידובה ולקחנו מרשרוטקה לקזבקי. הדרך ברובה אינה סלולה ומאד לא נעימה. אחרי נסיעה ללא עצירות, הגענו לקזבקי בשעה תשע וחצי בערב. בעוד מזג האוויר בטביליסי היה חם מאד, כמו בימי הקיץ החמים בארץ, בקזבקי היה מאד קר. כשירדנו מהמרשרוטקה בכפר סטפסמנדההמתין נאזי והציע לנו לבוא איתו ל- guest house שלו. היות והשם הוזכר בחיוב מספר פעמים באתר למטייל, הלכנו איתו.

ה- guest house שלו מאד מאד מומלץ. הוא מאד מאורגן, וכשהגענו שהו שם כשלושים תיירים, חציים ישראלים. קיבלנו חדר לבד עם שירותים ומקלחת צמודים במצב מעולה, כולל 2 ארוחות וסנדויצ'ים לדרך במחיר של 45 לארי לאדם. ב- guest house יש גם חדרים משותפים במחיר נמוך יותר.

לארוחת ערב קיבלנו מרק חם וטעים, תבשיל עוף, לחם לגדוד ומאפה עם תפו"א וגבינה. האווירה בבית מאד חמה ונעימה. מומלץ בחום!

אזהרה: ישנו guest house בקזבקי של ואסילי, פגשנו אנשים שהתארחו שם ואמרו שואסילי נוכל והאווירה מאד לא נעימה אצלו.

קזבקי זהו כפר גדול יחסית, עם בתי קפה, פאבים, בנקים וסופרים.

כל הלילה ירד מבול בקזבקי עם רעמים וברקים. כשהתעוררנו בבוקר עם תקווה בלב, הסתבר שהמצב לא משתפר. חיכינו עד השעה תשע בבוקר, בינתיים אכלנו ארוחת בוקר של לחם, מרגרינה, גבינה מקומית, עגבניות ומלפפונים ושקשוקה (ככה נאזי קרה לזה- מאכל ישראלי- זה אמנם היה טעים אבל רחוק מלהיות שקשוקה של ממש).

בשעה תשע נראה כי הגשם נפסק, אך עננות כבדה ונמוכה מאד כיסתה את כל האזור ומידי פעם היה טפטוף מעצבן. הקור היה כמו בימי שיא החורף בארץ והחלטנו לקחת מונית לכנסיית צמינדה סמבה בתקווה שהמצב למעלה יהיה הרבה יותר טוב ונוכל להמשיך כמתוכנן בטרק לעבר הקרחון.

בכנסייה זכינו להיות עדים למיסה. הראות הייתה גרועה, כאילו הכנסייה נמצאת על ענן ואין שום דבר מסביב, הגשם לא הפסיק לטפטף, כך שנאלצנו לחזור לנאזי באכזבה.

אחרי דיונים עם מספר ישראלים במקום החלטנו שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להמתין ולראות אם מזג האוויר יתבהר ושכדאי שנמשיך. בצער עזבנו את קזבקי לכיוון חבל קאחטי. לקחנו נהג מונית בשם בנג'מין - מומלץ בחום, הטלפון שלו: 995558458863+. ב- 180 לארי הוא לקח אותנו ישירות לסרנארי, כולל מעבר בדרך הצבאית עם עצירות והסברים. לא כל הנהגים עוצרים בכל המקומות, הנהג שלנו היה מעולה, הוא עצר והסביר על המקומות הבאים:

1.סלע מים מינרליים מוגזים

2.צומת הצלב עם בית קברות של שבויים גרמנים שמתו ברעב

3.תצפית על עמק ומנזר

4.תצפית אחוות העמים

5.מצודת אנאנאורי

6.מצ'חאטה, עיר הבירה לשעבר של גרוזיה - מקום מאד יפה ועתיק, במיוחד בשעות הערב

7.מנזרשיאומגווין

בנוסף, לבקשתנו, הנהג עצר במסעדה מקומית בדרך והזמנו אותו לארוחת צהריים. אכלנו חצ'פורי, חינקלי, סלט עגבניות ומלפפונים, שישליק בקר בכמויות, לחם, שתיה והרבה צ'צ'ה. הנהג הסביר לנו על מסורת האוכל והשתייה של הגרוזינים:

כששותים, כוסית מרימים רק ביד ימין.

יש את המארח שעושה טומדה - מברך - סיבוב ראשון שותים לכבוד משפחות של האנשים היושבים סביב השולחן, סיבוב שני שותים לכבוד היושבים בשולחן, סיבוב שלישי שותים לכבוד השילוש הקדוש, סיבוב רביעי שותים לכבוד הנשים סביב השולחן ונהוג שזוגות שותים תוך כדי שילוב ידיים ולאחר מכן האישה זוכה בשלוש נשיקות מזה עמו שתתה, סיבוב חמישי שותים לכבוד המבוגרים/קשישים סביב השולחן.

כשנכנס חינקלי מעלה אדים לחדר, נהוג לשתות לזכר אלה שהלכו לעולמם ונהוג להרים כוסית נוספת בהפרש לא גדול מזו האחרונה.

חינקלי אוכלים עם הידיים ולא עם סכין ומזלג, כדי שהמיץ שבפנים לא יצא החוצה.

אחרי שעתיים של ארוחה מהנה ביותר כמיטב המסורת הגרוזינית, יצאנו ב"נזק" של רק 108 לארי עבור ארוחה מפוצצת לחמישה אנשים.

בשעה 23:00 הגענו לסרנארי. אחד מהחבר'ה שנסעו איתנו, היה בגאורגיה לפני שלוש שנים ובאופן מפתיע זכר את הדרך ל- guest house בו התארח בעבר. דפקנו בדלת בדקה ה- 90, שמה של בעלת המקום הוא: Leli, כתובת: Tamor mepe 11, טלפון: 593432243.קיבלנו חדרים ממש טובים. השירותים והמקלחת משותפים לכולם. בעלת המקום מאד נחמדה ולקחה לנו 30 לארי לאדם, ללא ארוחות. היא אפילו שכנעה את הנהג שלנו להישאר לישון בחינם ולנסוע רק למחרת בבוקר לקזבקי.

סיראנארי היא עיר תיירות, אולי יותר מטביליסי. מרוצפת באבנים קטנות עם בתים ציוריים, מזכירה עיירה באיטליה. סירינארי היא עיר בחבל קאחאטי שנקרא גם חבל היין. בעיר עצמה אין הרבה מה לעשות, סיור ביקב, טעימת יין וסיור על חומת העיר.

יש אנשים שהלכו לטייל בפאתי העיר ואמרו שהמקומיים פשוט אספו אותם מהדרך, הזמינו אותם לביתם ופתחו שולחן.

יש אופציה לנסוע לערים שכנות, ביניהן תלאבי שהיא די רחוקה. יש באזור גם שמורות שניתן לעשות בהן טרקים - גילינו כל זאת מאוחר מידי.

היות ולהישאר בעיר לא היה טעם אחרי שמיצינו את כל האטרקציות, החלטנו לנסוע לגורי. לקחנו מרשרוטקה של 16:00, היוצאת ממרכז סראנארי לטביליסי, עלות הנסיעה 6 לארי.

הנסיעה נמשכה פחות משעתיים, המרשרוטקה מגיעה לתחנת סמגורי בטביליסי ונאלצנו לנסוע לתחנת דידובה, אשר משם יוצאות המרשרוטקות לגורי. החלטנו לנסות את מוניות השרות הצהובות הרשמיות, ובעלות כרטיס של חצי לארי לאדם הגענו בקו 169 לתחנת דידובה אחרי שעה וסיור מקיף במרבית העיר.

מתחנת דידובה לקחנו מרשרוטקה לגורי וכעבור 3/4 שעה ירדנו במרכז העיר, עלות הנסיעה 4 לארי.

ביקשנו מנהג מונית מקומי שייקח אותנו ל- guest house או מלון, ועל פי תגובתו לא נראה שמקובל שתיירים נשארים ללון בעיר.

למזלנו נמצא נהג מונית שלקח אותנו למלון ממש במרכז, הטירה נשקפה מהחלון ומוזיאון סטאלין במרחק 5 דק' הליכה. המלון נקרא, hotel touristo ברח' סטאלין מס' 26, מחיר 30 לארי לאדם ללא ארוחות.

כן, כן, לשדרה המרכזית של גורי קוראים סטאלין.

עלות המוניות בתוך העיר 1-3 לארי.

נראה כאילו היינו האורחים היחידים במלון ובכניסה אליו ישנו מועדון מפוקפק, אבל החדר היה נקי ומסודר עם שירותים ומקלחת צמודים, טלוויזיה ומקרר. שוטטות ברחוב המרכזי בלילה מומלצת, כל המבנים מוארים בשלל צבעים ורק כשהולכים ומסתכלים מקרוב רואים שמדובר בחורבות.

לילה קשה עבר על כוחותינו עקב קלקול כיבה, ובכל זאת בבוקר עדיין היה לנו מספיק כוח לעלות למבצר המדובר של גורי, אשר נראה מוזנח ביותר, אך הנוף הנשקף מלמעלה בהחלט שווה את המאמץ.

בנוסף, כמתבקש, ביקרנו במוזיאון סטאלין - יליד העיר - המוזיאון מציג אירועים היסטוריים הקשורים בדמות ורק "במקרה" מוצגות עובדות חיוביות כגון ניצחון על הנאצים, המהפכה התעשייתית וכד' כל השאר נשכח ונשמט לחלוטין.

בסביבות 12:30 יצאנו לכיוון טביליסי והגענו למלון, שכאמור, הפעם הוזמן מראש. מלוןriver side hotel - מומלץ בחום.

מכאן שארית הזמן עד הטיסה הביתה ביום למחרת העברנו בשוטטות איטית ברחבי טביליס,קניות של מזכרות כגון יין מקומי והתנסות בקולינריה המקומית שהייתה מאכזבת למול הציפיות. המלצות ומסקנות על טביליסי לסיום:

1.אם אתם מעוניינים בקצת מטעמים מצרפת/איטליה, מומלץ לבקר במעדניית entree בכתובת Rustvali ev. 18, תוכלו למצוא שם סנדויצ'ים, סלטים, מאפים, עוגות וגלידות

2.בטביליסי יש תאטרון בובות שנראה מאד אטרקטיבי, אך מסתבר שיש מופעים ביום שבת-ראשון בלבד

3.אם אתם רוצים לראות סרט לא מדובב לגרוזינית כדי להעביר את הזמן, תוכלו לעשות זאת רק ביום שבת

4.אם לוקחים מטרו, הקו האדום או הירוקלתחנת station square, תצאו ישירות לשוק מקומי ענק בו יש בגדים ומיני פיצ'בקס, ירקות, גבינות ומוצרים אחרים, בהחלט חוויה.

המלצה אחרונה לסיום: אם אתם רוצים לקנות דברים מקומיים, אל תחכו לדיוטי פרי - אין שם כלום מלבד יין.