לא היה לי אומץ להיכנס לשחות באמזונס.
בכל זאת, מדובר בנהר בעוצמה שיכולה למלא את הכינרת בחמש שעות!!
שטנו בסירת הפח הרעועה והמטרטרת שלנו. עומק הנהר היה 40 מטרים והזרם הורגש היטב.
זמן קצר קודם פיזזו ליידנו מספר דולפינים ורודים שנתנו לנו חשק לקפוץ למים ולשחות איתם.
אבל המחשבה על התנינים שתופסים שמש על הגדה ואולי ירצו לתפוס עוד משהו - גרמה לי לשקול מחדש את הרעיון ולהישאר בצד העליון של הסירה.
אבל, למרבה השמחה, היה לנו אדם אחד בסירה שלא ידע פחד. קראו לה אור, סטודנטית מהולנד שאיתה ועם משפחתה הישראלית מלונדון בילינו זמן רב יחד באמזונס.
היא פשוט הסירה את בגדיה העליונים וקפצה למים.
"אני כל הזמן שוחה בנהר בהולנד, אז מה ההבדל?! שם רק ה ר ב ה יותר קר מאשר פה..." היא תסביר לי אחר כך.
כולנו הבטנו בטבעיות שבה היא שחתה ואז התפשטנו ובזה אחר זה קפצנו למים השחורים באמצע הנהר, מפרפרים, מצטמררים מידי פעם מזרמי מים קרירים וצוחקים.
הפחד הראשון נמוג במגע המלטף של המים.
מידי פעם, כשהזרם סחף אותנו לקירבה מסוכנת לגדה, נהג הסירה התרומם מהמים, נאחז בסירה וטיפס אליה. הוא הפעיל אז את המנוע, הרחיק את הסירה מהגדה המתקרבת ואז שב וקפץ למים.
כשעשה זאת, זרמנו איתו - ושחינו לעבר מרכז הנהר.
כל אותה עת פקחנו עין אחת על הסבך הירוק על הגדה - שכן, גם אם העזנו לקפוץ למים, איש מאיתנו לא היה אמיץ מספיק לנסות לגלות, מקרוב, מה בדיוק כולל הטעם הקולינארי של התנינים של האמזונס.
