חודש בקניה- חלק ב' - מסאי מארה והחופים

אורית ואמיר ורמוס

ניירובי--> מסאי מארה ---> נירובי---> מלינדי ---> לאמו ---> ווטאמו ---> ניירובי
בעלי החיים שראינו בניוואשה רק עשו לנו עוד חשק לשלושת הימים שמצפים לנו בשמורת המסאי מארה. היינו שישה בג'יפ- וכמו ישראלים מחונכים יישמנו את הטיפים שקראנו ותפסנו מיד מקום ליד החלונות. נסענו לכיוון נארוק, עיירה להצטיידות שם גם אכלנו צהריים. הגענו לשמורה ב-16:00 והספקנו לצאת לשעתיים וחצי של סיור. הספארי הוא התגלמותה של אפריקה בשבילנו- בעלי חיים שמסתובבים חופשי, ואנחנו מגיעים להתארח אצלם, משתדלים שלא להפריע..

 היה אחלה סיפתח-ראינו זברות, אימפלות, גאנו, ג'ירפות, וגם לביאה ושני גורים. לא חשבנו שנראה חיות כ"כ מהר (המדריכים דואגים לצנן התלהבות, כדי לא לחטוף צעקות ותלונות אח"כ). ב-19:00 חזרנו לארוחת ערב וסמי, הטבח, בישל לנו בכלים שלנו פסטה טעימה. הלילה עבר סבבה- ישנו בflamingo camp- במין אוהל שקורא לעצמו חדר עם מקלחת מוזרה שמזרימים אליה מים ממשאבה. הקמפ נמצא כמה דקות מהשמורה, אבל למעט שני שומרים משבט המסאי לא פגשנו באף משוטט לא קרוא. למחרת יצאנו ליום מלא בשמורה-היה מדהים! כמו בסרטים, ראינו המון חיות- פילים (איזו חיה מגניבה!), צ'יטות, אריה זכר עם רעמה ענקית- התקרבנו אליו עם הג'יפ עד שפיטר, המדריך, החליט שהוא מפחד שנרגיז את האריה ונסענו משם.

 פתאום עלו קולות בקשר, ופיטר התחיל לדהור. נרגשים ניסינו להוציא ממנו על מה כל הרעש אבל פיטר לא ענה. ראינו מרחוק 6 ואנים שמחכים. פיטר עקף אותם ואז ראינו אותו- חתולי ויפהפה- נמר! פיטר התותח עקף את כולם וכך יכולנו לקבל קלוזאפים של החיה המטורפת הזאת- הנמר התהלך לו ממש לידינו, טיפס על עץ, ירד ונעלם. היה יום ממש מעבר למה שציפינו. אחה"צ התקדמנו לעבר הנהר, שבזמן הנדידה הגדולה מתמלא בעלי חיים אבל בעונה שלנו היה מלא 'רק' בהיפופוטמים עצלניים. היפופוטם זאת החיה הקטלנית ביותר באפריקה, אבל מרחוק היא נראתה די לא מזיקה. ראינו אח"כ גם צבועים ועוד הרבה ציפורים.



 חזרנו ללילה נוסף בקמפ, מרוצים ותשושים. למחרת קמנו לעוד חצי יום בשמורה- רצינו לראות קצת אקשן של ציד, אבל ראינו רק חבורת לביאות שכיתרה זברות אבל לא תקפה. לא נורא, קיבלנו בונוס- ראינו חבורת נשרים ועוזניות שעטה על פגר של גאנו, מחזה מרהיב! קרב של שעה על עצמות החיה המסכנה הסתיים שוב בנצחון החזקים על החלשים. הסתיימו להם שלושת הימים בשמורה, ובחזרה לניירובי רצינו כבר להגיע למקום שאפשר לצרוב בו את התמונות ולשלוח לארץ. פגשנו בחור מקסים בשם ג'ימי שעזר לנו המון- ישב איתנו 3 שעות באינטרנט קפה ועזר לנו לצרוב 4 דיסקים (עסק מתיש כשהטכנולוגיה איטית להחריד). כיף לפגוש אנשים כמוהו בטיול. שוב ושוב אנחנו מגלים כמה האפריקאים חמודים, זה ממש ניפץ לי את הסטיגמות שהיו לי על אפריקה. פגשנו שם גם בחור סודני שסיפר שהיה 13 שנים במחנה פליטים ועכשיו הוא סטודנט בקניה. כשסיפרנו שאנחנו מישראל הם ממש התלהבו- מדהים איך התגובות לישראל הן או אדישות מוחלטת (רוב האנשים שפגשנו לא ישמעו על ישראל בכלל) או שחושבים שאנחנו מעצמת על. למחרת קמנו מאוחר ועשינו יום רגוע- הלכנו לדואר שב ya-ya סנטר ושלחנו את הדיסקים לארץ במעטפה מרופדת (אחח איזו הרגשה טובה..התפללנו שהכל יגיע בשלום..). הלכנו לתחנה המרכזית וקנינו כרטיס לאוטובוס לילה למלינדי- שינוי כיוון ואוירה לחופים של קניה. לפני כן עשינו סקר שווקים קטן של חברות האוטובוס- ההבדל בין המחירים היטה את הכף לטובת חברה בשם "ספיידר"..העברנו אחה"צ במנוחה, קלפים ואוכל ובערב תפסנו מטאטו לתחנה המרכזית. חששנו קצת מהאזהרות של כולם לא להסתובב בניירובי בלילה אז לקחנו את המטאטו כשעוד היה אור. עם המזל שלנו ישבה לידינו בחורה קנייתית שהתחילה לספר לנו איך הותקפה פעם ונשדדה, וחבר שלה נשדד עם הרכב שלו והרביצו לו..בדיוק מה שצריך לשמוע כשנוסעים בערב בניירובי..חוששים מעט הגענו אל משרדי ספיידר, התברר שהאוטובוס עדיין לא הגיע, וכולם יושבים ומחכים. למרבה הפלא האוטובוס הגיע בזמן, ואפילו היה די נורמלי. חשבנו לעצמנו שאם נזמין כרטיסים במושב הקדמי יהיה לנו מלא מקום לרגליים, אבל התברר שבדיוק בגלל השפע המרחבי הזה טרמפיסטים למיניהם התנחלו שם כל הנסיעה (על הרגליים שלי!) ועוד כמה נוסעים בילו את כל הנסיעה שרועים על הרצפה המטונפת ממש מתחתינו. כבר נסענו נסיעות גרועות הרבה יותר, וב-6 בבוקר כבר היינו במלינדי אז למי איכפת.

 ירדנו מהאוטובוס לחום ולחות שלא היו מביישים מדרכה בת"א באוגוסט, ויצאנו לחפש הוסטל נחמד, ואולי אפילו להעז ולישון באיזה מלון (מילה שאף תרמילאי לא מעז אפילו להגות אותה). עברנו בין כמה חורים, שום דבר לא נראה ראוי להניח בו את הראש, עד שהגענו לכפר נופש ובהחלטה של רגע אמרנו "יאללה, ננסה". בגלל השעה המוקדמת רק החדרנית והמאבטח היו, אז הם לקחו אותנו לראות חדר- סוויטה עם מטבח, סלון ומקלחון מזמין. שאלנו כמה עולה, אמרו 3000. אוטומטית התחלנו להתמקח, ולהפתעתנו הם שכחו שהם חדרנית ומאבטח והמשיכו במשחק- אמרנו שנישאר כמה לילות, שגם ככה החדר עומד ריק וכו' וכו' והם ירדו ל-2000. ואז הם אמרו שילכו לשאול את המנהל, ולהפתעתנו החדרנית חזרה, נתנה לנו מפתח והכניסה אותנו לחדר אחר, שנראה סבבה באותה מידה. סוף סוף מקום נורמלי לישון בו! במלון יש גם בריכה ענקית, וגלידריה, ממש כמו מלון נורמלי. נחנו קצת והלכנו להצטייד בתפוחי אדמה וירקות (גז חופשי, הנה אנחנו באים!). אחה"צ קפצנו לים, שהיה די מבאס- מלא אצות ירוקות מגעילות.. הסתבר שיש עונות לדבר הזה, אז כדאי לברר לפני שבוחרים חוף (אח"כ היינו בלאמו ובווטאמו, שם המים היו מדהימים). הדבר היחידי המבאס זה שלא היה מזגן בחדר, כך שהיינו צריכים איזה 5-6 מקלחות ביום כדי לא למות מחום. בערב קריר וכייפי, יש בריזה ממש נעימה. למחרת לקחנו טוקטוק למרינה- יש שם חוף ממש יפה עם חול לבן ומים די נקיים. העברנו שבת בכיף ובראשון מצאנו מישהו שמארגן שיט לאיזה אי נעלם (עשה לנו מחיר של ישראלים כמובן), והצטרפנו לספינה מלאה בתיירים איטלקים. בדרך עוצרים לשנרקל, ובצהריים עוצרים באמצע האוקיינוס, הכל כחול מדהים, ואז לאט לאט נגלית רצועת חול, ופתאום נחשף אי קטן שהולך ומתרחב בגלל השפל. זה היה ממש מדהים- המים כ"כ כייפים וקרירים, אפילו האיטלקים הרעשניים לא הרסו לנו את השלווה. מקום קסום שהורדנו בו כמה עשרות תמונות למזכרת.

אחרי 5 ימים בכפר הנופש החלטנולהמשיך לכיוון לאמו- אי מוסלמי מצפון למלינדי. 4 שעות נסיעה באוטובוס מחניק ואז עוד שעה במעבורת מפוצצת אנשים וסחורה- ואנחנו בלאמו. היה שווה- האי נראה כמו יפו משודרגת, מבנים עתיקים, מוסלמים וחמורים. כל תוכנית לשמור בסוד את זהותנו הישראלית נמוגה תוך שניה- איך שירדנו מהמעבורת התחילו לדבר איתנו עברית (מעניין מה הסגיר אותנו- הדגמ"ח, השורש או חולצות רחוב סומסום שלי?). בחור חמוד בשם זיווה נדבק אלינו והתברר שהוא די בסדר- סיפר שעבד עם גיאוגרף ישראלי איזה 20 שנה (לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה גיאוגרף, ושעוד אפשר להתפרנס מזה), זיווה סידר לנו מקום לישון די נקי ובמחיר סביר. יצאנו להסתובב ברחובות- היה סבבה, מלא ילדים, חמורים, מקומות לקנות שייק בזול.

 למחרת מצאנו איזה קפטן שהסכים לקח אותנו לשיט במפרשית שלו תמורת 1500 שילינג- חוויה כייפית ומומלצת ביותר- קפטן דילי ניווט את המפרשית, והבחור שהביא איתו התעסק כל ההפלגה בלהוציא מים עם דלי אל מחוץ לספינה. אני העברתי את ההפלגה בלנחש מי ינצח- הבחור והדלי, או הגלים.. בכל זאת שרדנו את ההפלגה הזאת, המפרשית מלאה חבלים וקשירות מגניבות, ומפרש יחידי שאותו הקפטן טלטל במיומנות. עצרנו בחוף שנקרא מנדה ביץ' וקבענו עם הקפטן שיחזיר אותנו אחרי כמה שעות. החוף יפהפה- כבר נמאס להגיד חול לבן ומים כחולים.. אחה"צ חזרנו ללאמו, ויצאנו לחפש נגריה כדי לבנות בסיס לחנוכיה עליה נדביק פקקים של בקבוקים. הדלקנו נר ראשון ושרנו שירי חנוכה והתחלתי קצת להתגעגע לחגים בבית..

 למחרת נסענו בחזרה דרומה, הפעם לחופים בווטאמו- קצת דרומה ממלינדי. יש שם שלושה חופים, הדרומי הכי יפה. כשירדנו מהאוטובוס נדבקו אלינו כמה ביץ' בויז, שלא היה לנו כוח לחפף אותם, הם מצאו לנו איזו דירה הזויה ליד החוף, נשארנו שם שישי-שבת ומיצינו עד תום את הימים האחרונים בחופים לקראת החזרה לניירובי והנסיעה לאוגנדה. במוצ"ש לקחנו אוטובוס לילה מווטאמו לניירובי, היתה נסיעה חלקה והגענו די רעננים. הגענו ב-5 וחצי לניירובי ולקחנו אוטובוס להוסטל. פגשנו שם את זוג הישראלים שטיילו איתנו באתיופיה, העברנו חוויות והתבאסנו בשבילם שעוד שבועיים הם חוזרים לארץ..יצאנו להסתובב בניירובי, אבל מכיוון שהיה יום ראשון הכל היה סגור אז בילינו באינטרנט קפה ובמסעדה הודית צמחונית. אחה"צ הגענו לבית הכנסת לעזור לקראת מסיבת החנוכה שמתוכננת בערב. היה כיף במסיבה- הילדים הכינו הצגה, ואנחנו עזרנו לעשות משחק של חפש את המטמון- ממש כמו מדריכים בתנועת נוער. המשפחות הישראליות שגרות בניירובי רובן הגיעו לעבודה של כמה שנים, וחלק מהילדים שלהם נולדו בניירובי, כך שלא כולם ידעו עברית. לפחות איך להכין אוכל ישראלי לא שכחו שם- היה ג'חנונים, חומוס, סלטים. היתה הדלקת נרות ושירה בציבור של שירי חנוכה, סה"כ די נחמד. למחרת היה היום האחרון שלנו בניירובי לפני הנסיעה לאוגנדה. אני וא' עשינו יום בנות שכלל קניות בשוק וסיבובים חסרי מטרה בקניונים. כבר קצת נמאס לנו מקניה ומניירובי בכלל, ובלילה מחכה לנו שוב נסיעת לילה- לקמפאלה שבאוגנדה.