לאס טונאס. או, יותר מזל משכל

 "אם אתם מחפשים מקום שאין מה לעשות בו, סעו ללאס טונאס". מבטיח מדריך הלונלי פלנט. ומה צריך יותר מזה בשביל להביא אותנו ללאס טונאס?

אין מה לעשות, אבל יש שני מוזיאונים, אנחנו יוצאים לבדוק. הדלת סגורה במוזיאון לתולדות העיר, אבל אנחנו נוקשים. הדלת נפתחת. "היום המוזיאון סגור, נתראה מחר בבוקר" אומרת האישה החביבה מהמוזיאון. אנחנו שמים פעמינו אל המוזיאון השני שמספר את סיפורה של טיסה 455 של חברת קובאנה.
 http://en.wikipedia.org/wiki/Cubana_de_Aviaci%C3%B3n_Flight_455
הטיסה הופלה על ידי מתקפת טרור תוך מעורבות לא ברור של ה-CIA נגד המשטר הקובני תוך שהיא הורגת כמחצית מהמשלחת האולימפית הקובנית.
נושמים לרווחה, הדלת פתוחה. "אנחנו מצטערים, הורדנו את כל התצוגה בגלל הציקלון". מסבירה אישה נחמדה ומבוגרת. "ציקלון? מתי?" אנחנו שואלים. "עם הזריחה של יום חמישי" היא עונה. מזיכרון האטלסים של אני והעולם ציקלון זה סופה טרופית חזקה. בדיקה קצרה במילון מאשרת שזו המילה הספרדית להוריקן. אבל מה הסיכוי שהיא תעבור דווקא עכשיו, כשאנחנו כאן? הנה, עובדה!
 מעט מודאגים, שמנו פעמינו אל הקאסה. קארלוס מקבל את פנינו. בן 56, שערו דליל אך שני התקפי הלב שעבר לא ניכרים עליו. יוסלייניס אשתו, אחות בת 30, בוודאי עוזרת לעניין. קארלוס מאשר. אכן צפוי לעבור כאן ציקלון ברביעי בלילה. "אין מה לדאוג, מי שנמצא בתוך בית מבטון, בטוח" הוא מרגיע. לאט לאט מתמלאים הרחובות באנשים המתכוננים לציקלון. תור ארוך משתרך בתחנה לחלוקת גז ובמאפיות הלחם.

חלונות מבני הציבור מתכסים במסקינגטייפ. "אחרי הציקלון של 2008, חצי עיר הייתה מנותקת מחשמל למשך חודש" מסביר קרלוס את ההיערכות הנמרצת. "אל תדאגו, יש לנו הרבה ביצים וסוכר, לא נרעב" הוא מבטיח. קרלוס ואשתו, מלבד להחזיק בהרבה שמחת חיים, מייצרים עוגות, עוגיות, פלאן ולבבות גלידה בתוך עוגיות לב. המחסן של בית המאפה עומד לרשותנו במקרה הצורך.

אנחנו לא משתכנעים ומחליטים להמשיך לסנטיאגו דה קובה. לפי התחזית, ההוריקן אמור לעבור בלאס טונאס. בסנטיאגו דה קובה, דרום מזרחית לשם, רק צפויים גשמים חזקים. קרלוס מתאכזב שאנחנו לא נשארים להרפתקה אך כעבור כמה דקות אנחנו משנים את דעתנו. אם מאות אלפי תושבי העיר יכולים, גם אנחנו.
 יום רביעי של לפני הסופה מוקדש על ידי תושבי העיר להצטיידות ואנחנו מצטיידים בספרי קריאה מחנות מקומית. המוכרת מתלוננת בפני חברתה שהיא תקועה בחנות ואינה יכולה ללכת להצטייד גם היא. כמה ירקות ואבוקדו מצטרפים לארוחה ערב טעימה ורגע לפני שאנחנו מתיישבים יש צעקות בחוץ. "ג'ובל, ג'ובל!" קרלוס, עם מטריה שבורה, עומד בפתח עם שקית לחמניות טריות. "שיהיה לכם למשך הלילה. אם בבוקר לא תוכלו לצאת בגלל הסופה, אני אביא את ארוחת הבוקר אליכם". נרגשים מהמחווה האנושית החמה, (קשה להסביר את הטון של הדאגה הכנה במילים) התיישבנו לאכול ולחכות לסופה. הגשם כבר החל לרדת בשעה חמש, אך לא התחזק עדכיןי וגם הרוחות עדיין לא מנשבות. החזאי מדבר על כניסת הסופה ב-24:00 ואנחנו הולכים לישון. מדי שעה אני קם כדי לראות האם הגיע, אך לשווא. בסביבות השעה 3:00 אני מתחיל להבין שזה לא הולך לקרות. הבוקר מפציע, הציפורים מצייצות וההוריקן? החזאי בטלוויזיה מתאר איך הסופה עברה בעוצמה חזקה מהצפוי, כמה עשרות קילומטרים מזרחית לנו, בסנטיאגו דה קובה. כרגע, העיר ללא חשמל, 11 הרוגים נרשמו יחד עם הרס רב למבנים ורכוש. נראה שאם היינו ממשיכים לסנטיאגו דה קובה כמו שתכננו, היינו נתקעים בה מספר ימים בלי יכולת לצאת. ברקואה, אליה חשבנו להמשיך, הוצפה על ידי מספר נהרות אחרי יותר מ-300 מ"מ גשם בפחות מ-24 שעות. ולאס טונאס? שום דבר. בדיעבד, מודים על המזל שעמד לצידנו ולצידם של תושבי העיר פנינו למצוא תחבורה שתיקח אותנו לקאמגווי. הפרידה מקרלוס היתה עצובה ומרגשת, אבל אנחנו ממשיכים.