Si no sale aire, no es cubano

בתרגום חופשי, אם לא יוצא אוויר, אתה לא בקובה.
את פפה, בן 51, בעל גוף חטוב, עורו שחום מהשמש ושערו בהיר מאוד, אולי שרוף מהשמש גם הוא, פגשנו לראשונה בקאסה של משפחת ABELLA הסמוכה לביתו. ריקרדו הזמין אותו במיוחד, אז חשבנו שאנחנו הולכים לבל הסבר על איפה אפשר לצלול. בפועל הוא רק שאל כמה צללנו, סגרנו על המחיר (רשמי, אין דברים לא רשמיים בתחום) ועל שעת היציאה, והוא הלך.
למחרת, בשמונה וחצי בבוקר אספה אותנו משאית חבוטה מאוד עם קצת ציוד צלילה מאחורה והרבה חלודה על הרצפה. קצת נלחצנו שזה כל הציוד. נקודת הצלילה המרכזית (לפחות עבורנו) היא CUEVA DE LOS PECES (מערת הדגים) בערך באמצע הדרך בין פלייה גירון (PLAYA GIRON) לפלייה לרגה (PLAYA LARGA) מה שמבטיח נסיעה של כרבע שעה בנוף מרהיב על מפרץ החזירים ושטחי הביצות והתרגשות עדינה לקראת הירידה אל מתחת למים בקאריביים.
הגענו. לשמחתנו, המדריכים שנסעו איתנו במשאית ירדו אל ביתן קטן שאחרי שפתחו אותו הסתבר כמקום שיש בו יותר ציוד. קצת יותר. פפה נסע לפלייה לרגה למלא אוויר בבלונים ואנחנו ירדנו לצלילה עם טוני, בחור שמנמן, בן 42, קרח, עם ילד אחד וחיוך כמו שרק לשמנמנים יכול להיות. טוני לא היסס לרגע, חייך אלינו את חיוך השמנמנים, שם עליו את הציוד ונכנס למים בקפיצה. אנחנו ירדנו בזריזות במדרגות המאולתרות על הסלע, חוששים שהוא עומד לברוח לנו. לא הספקנו אפילו לחזור על הסימנים (שלפחות את חלקם, יובל לא זכר) וכבר היינו מתחת למים.
את התרחיש הבסיסי הבנו בצלילה הראשונה - שוחים כ-50 מ' במים רדודים ואז יש קיר שיורד לעומק רב של כ-100 מ' (הקיר משתרע בין פלייה גירון ופלייה לרגה) שלאורכו שוחים בעומק הרצוי. (25-30 מ'). כשמגיעים לחצי מיכל, עולים וחוזרים לאט במים הרדודים. הדגים מאוד יפים, אך נראה שיש רבים יותר באילת. לעומת זאת, האלמוגים פשוט מהממים. חיים, מתפתחים בצבעים ובצורות מרהיבי עין.
בצלילה הראשונה ראינו לובסטר, מורנה, סירה טרופה ושפע אלמוגים. בסיום הצלילה בדקנו את האפשרות לחליף חלק מהציוד כי ברח קצת אויר. אחרי שגם בציוד החלופי ברח אויר (קצת, בחיבורים), פפה הרגיע אותנו עם המשפט בכותרת. כלומר, כולם ככה, כל הציוד ככה ותמיד צוללים עם זה, זה בסדר! אי אפשר להגיד שזה לגמרי הרגיע אותנו, אבל אחרי שראינו שנשאר המון אויר במיכל בכל הצלילות שהתמשכו זמן ארוך, הבנו שזה באמת בסדר.
 ירדנו לצלילה נוספת, הפעם עם פפה. הוא כנראה נהנה כי הוא החמיא לנו שאנחנו נושמים מצויין (מה שמאפשר לצלול יותר זמן) והמשיך איתנו ל-2 צלילות נוספות. הצלילה השלישית של אותו היום היתה שיא מסע הצלילות. תמורת 10 דולר נוספים לכל אחד, צללנו ב-CENOTE, מעין חריץ טקטוני שמסתיים בבריכה גדולה. החריץ, מערה חשוכה ברובו, אך מדי פעם חודרות קרני אור בודדות מבעד לחרכים בתקרה המערה מה שיוצר תמונות תכלת וטורקיז מהדהימות. נפעמים יצאנו מהמים. בערב יובל אכל לובסטר ודפנה אמרה לו שזה הלובסטר שראינו בצלילה.
למחרת, השאירה אותנו המשאית בחוף לא רחוק מ-PUNTA PERDIZ יחד עם פפה ובחור נוסף שנשאר לשמור על הציוד. לצערנו, באחד המיכלים לא היה אויר, לשמחתנו, קובה הכניסה לשימוש רשת סלולרית לפני מספר שנים ומדריכי הצלילה נהנים מטיפים שיכולים לשלם את העלות הכבדה. תוך כחצי שעה הגיעה רכב עם בלונים מלאים וירדנו למים.
 עברנו בין כמה מחילות בתוך הריף, ראינו סרטן קונכיה ענקית שדפנה ראתה הולך ויובל הסתכל לו בעיניים, ממש כמו בסרטים. סירה טבועה עם שלט הוקרה ל-5 הגיבורים הקובנים שכלואים בארה"ב וסוסון ים קטן. את הצלילה האחרונה עשינו עם מדריך שאנחנו לא זוכרים את שמו. הוא יזכר בתור המדריך שדחף מקל לעיניים של חתול ים קטן ולבן (שיובל זיהה בתוך החול) ונגע בכל אלמוג שנקרה בדרכו.
 עייפים, מרוצים וממליצים, נפרדנו מהחוף היפיפה של מפרץ החזירים. (יש טיפים במדור הטיפים)