הבלוג המלגאשי 5- כבישים, פיאנאר ואנשיה, ראנומאפאנה, צימר כפרי.

כביש הRN7 חותך את המדינה לאורך כ900 ק"מ מטאנה לטוליארה שבדרום ויחסית מצבו טוב מאד עקב חשיבותו הרבה והתנועה הסואנת לאורכו. גם כך יש בו קטעים רבים שמכתשים, בורות ומהמורות ענק מאלצים את הנהגים לתמרן באיטיות סרטנית מצד לצד. כמו הכבישים האחרים במדגסקר גם הוא צר למדי ועמוס בתנועה רגלית בלתי פוסקת של אדם ובהמה, במיוחד בקטעים הרבים בהם הוא הופך לרחוב הראשי של עיירה כזאת או אחרת. ביציאה ובכניסה מיישובים מוצבים בדרך כלל מחסומי משטרה לאורך חצי מהכביש וז'אנדרמים מסתובבים סביב הרכב בחיפוש אחר דברים לא ברורים לי. תפקידם של אלה ממשטרת התנועה הוא לכאורה לבדוק רשיונות ולודא שבטקסי ברוס אין מספר הנוסעים עולה על מספר המושבים אך כפי שהוסבר לי והמציאות מוכיחה, תפקידם בפועל הוא להקל על המתן בסתר של הנהגים למשפחות נצרכות כלומר, אלה שלהם. א ב. 9 שעות שבהן נהגי האמיץ הפגין את אמונתו האדוקה בבורא עולם ובכוחה המאגי של הצפצפה לפנות תוך שניות מהכביש הולכי ויושבי רגל כמו גם נהגים מן הכיוון השני בעודו מסתער בעוז לתוך פניות עיוורות הביאו אותי לעירם המרכזית של בני הבטסילאו, הלוא היא פיאנארטסואה המגובעת. בניגוד לתלילות הכאוטית של טאנה בפיאנאר יש סדר בטיפוס.מתחילים בעיר התחתית שהיא מדגסקר טיפוסית של תחבורה פרועה ועומס אנושי, עולים לעיר העליונה על מבני השלטון והשדרות הרחבות שלה כמו גם השוק הרשמי ועוד עליה גדולה אחת מביאה אותנו לעיר העתיקה השקטה, יפת המבנים ומרובת הכנסיות. בדרך יתקיף אותנו הנוער המקומי בדרישת מימון ל"copybook" שלו, ספק בקשה סטודנטיאלית כנה, ספק-לפי מקורות מקומיים, תעלול להשגת כסף קל וכן נראה את הוראמבה בפעולה. הוראמבה היא מעין עגלת משא שטוחה ומלבנית, עשוית קרשים שמשטח מוגבה קטן עם הגה משמש לניווטה. נתקלים בה במקומות רבים במדגסקר כולל על הדרכים הראשיות נדחפת במאמץ ע"י אדם או קבוצה ובטופוגרפיה של פיאנאר מדובר בסיפור לא פשוט.עזרתי לצמד בחורים חסונים לדחוף אחת עמוסה לאורך כ100 מטר בעליה לעיר העתיקה ולמרות שידידי יעידו שאיני בדיוק יושב משרדים רפה זרועות, לא מדובר בעבודה שהייתי מאמץ במהרה. בפיאנאר, נראה שזוהי אופציית השינוע היחידה של משאות ממקום למקום וסבליהן מתגודדים בנקודות איסוף פוטנציאליות. במהלך שיטוטי אני משוחח עם מספר אנשים בעיר. נירינה, בעלת דוכן רחוב ואם חד הורית משקה אותי בתה קולה, משקה מצוין שלא נתקלתי בו שוב ושעמוס ג'ינג'ר לדעתי ומדברת על המצב הכלכלי הבלתי אפשרי ובגעגועים על הטיול היחיד של חייה בפארק או שניים במדגסקר. עם בעל קפיטריה קטנה ששמה דומה לשלי אני מגלה את הספרדית כשפה משותפת ומגלה שבצעירותו למד בקובה הנדסה חקלאית ותעשייתית במסגרת התקרבות של מדגסקר לגוש הקומוניסטי. כאשר חזר כבר היתה הכלכלה המלגשית בצניחה חופשית וכרבים מחבריו לא מצא עבודה בתחום.הוא ומשפחתו מתפרנסים מהקפיטריה ומעבודת אשתו כספרית. גם הוא מדבר ביאוש על המצב נטול האופק החיובי ומחדש לי שרוב התושבים בפיאנאר לפחות גרים בשכירות בעוד אני סברתי שלפחות נושא קורת הגג הקטנה אינו מהווה גם הוא מעמסה עליהם. בחור צעיר שאני פוגש סמוך ללשכת המידע לתיירים נשמע אופטימי יותר ונלהב. לדבריו דונלד טראמפ הוא ההשראה שלו ובמיוחד היעדר ההשכלה הרשמית שלו והוא עזב את לימודיו ומחפש הזדמנויות עסקיות. מפיאנאר אני נוסע לראנומאפאנה, עוד אחד מהפארקים הפופולארים ביותר של האי האמור לשפוע עושר ביולוגי ובמיוחד למורי וקרוי על שם המעיינות החמים שהביאו להתנחלות המקורית במקום. יומיים של שיטוטים עם המדריכים המקומיים אכן מעלים ברשת כמה וכמה למורים מזנים שונים כולל חצי שעה מענגת של צפיה קורעת צואר בזוג שחור לבן עסוק בטיפוח הדדי אינטנסיבי. כמו באנדסיבה גם כאן אני מתאכזב מעט ממיעוט התצפיות האחרות אך הערב באכסנייה הצמודה לפארק מפצה ב"ספארי פרפרים"לא צפוי כאשר עשרות מינים שונים של עשים מצטופפים או חגים בטירוף סביב הפלורוסנטים ובעל המקום מזמין אותי ואת האורח הבודד הנוסף לחדרו להראות לנו את עש ה"קומט" הענקי. לאחר החזרה לפיאנאר אני נוסע לקהילה מבודדת מעט בשם אמבומאמאסינה שם מתנהל פרוייקט אקוטוריזם מקומי עליו קראתי. בדרך החבוטה תחת שמיים סגריריים אין כמעט כלי רכב ממונעים והילדים בצידי הדרך מתלהבים מהטקסי ברוסים הבודדים לא פחות מאשר מהואזה היושב באחד מהם. אולי בהשפעת מזג האויר יש תחושה מסוימת של התרחקות הציויליזציה ככל שאנו מעמיקים לתוך החבל ובתים כפריים גבוהים ויפים להפליא עם כרכובים מעוצבים ומעוטרים והרבה כחול- דוחה מקקים יוסבר לי בהמשך- מלוים אותנו לצד שדות אורז ועגלות זבו. באמבומאמאסינה עצמה יש אולי חנות או שתיים יותר מאשר בישובים הקטנים שקדמו לה אך גם פרסומות לחברות הסלולר השונות שמעידות שהקידמה הגיעה גם לכאן. כבלי החשמל לעומת זאת הם אשליה שאריתית של איזה פרוייקט ישן שלא הבשיל. אני מגיע בדיוק בשעת היציאה מבתי הספר וזוכה עקב כך להיות מושא האימונים של עשרות ילדים ונערים במשפט או שניים שהם מכירים בצרפתית. הבקשות בסגנון ראנומאפאנה לממתקים, עטים או כסף עדיין לא הגיעו לכאן. משרדי האגודה סגורים כמובן וכמו בהרבה מקרים בעבר, המקומיים המגיעים לבסוף לפתחם נראים מופתעים מכך שמישהו אכן הגיע לבקר.ג'וזה הצעיר והשתקן וג'ורג' המבוגר המגמגם בצרפתית ואנגלית כאחת מוצאים את הג'ינג'י עם המפתח לאחר חצי שעה ולאחר שעה מבולבלת נוספת של בחינת אפשרויותי לנוכח הגשם השוטף, מתמנה ג'ורג 'למדריכי ואנו יוצאים לדרך הבוצית משאירים מאחורינו את ג'וזה מאושר עם מפת האי שהענקתי לו ושהצליח למצוא עליה את העיירה. הצעידה בדרכים החלקלקות בתרמיל עמוס אינה מענגת במיוחד והתקשורת עם מדריכי המכופכף ואוחז המטריה גם היא בעייתית משהו אך הארץ סביבנו יפה וירוקה-אם כי עומס האקליפטוסים כעץ שליט מעצבן.יש מספיק מהם בישראל.- מחרשות מעידן האבן רתומות לזבו מופעלות בשטחים המוצפים, הבתים, בודדים או בקבוצות קטנות עודם יפים ופה ושם עוצר לידנו סקרן רטוב ללטוש עיניים בואזה המוזר וחוקר את ג'ורג' איש העולם הגדול. אנו מגיעים לבסוף לבית יפה ומטופח נוסף, זה של מרסלינה ודוד המבוגרים המתגוררים שם עם חלק ממשפחתם וחברים ברשת האירוח הכפרי. מרסלינה מכירה כמה מילות נימוס בצרפתית ודוד יודע בעיקר להגיד או לה לה אך מדריכי מנצח על התקשורת וממילא אין צורך בהרבה הסברים מעבר לצמחונותי. כשעתיים מאוחר יותר אנו מסבים על המחצלת לארוחה הטובה ביותר שלי במדגסקר כשמרסלינה מתלוננת ללא הרף על כך שאיני אוכל מספיק גם בצלחת הרביעית שלי בחדר הקטן אני ישן נפלא בעוד הגשם ממשיך לרדת ולאחר ארוחת בוקר עמוסה לא פחות אנו יוצאים שוב לדרך בליווים של דוד ובנו מאחר שדרכנו מוליכה לפסגת אחד ההרים הקדושים באזור ודוד הוא מה שנקרא מדריך מסורתי רשמי. הגשם נעלם בעודנו מטפסים והיום מתחמם. סמוך לפסגה אנו עוברים בזה אחר זה בשלושה מזבחות עתיקים שבהם דוד מבצע טקס קצר שנועד לאפשר את כניסתנו למקום וכולל שפיכת רום תוצרת בית על המזבח ולגימה קטנה עבורנו. קשה לי לקבוע כמה העניין רציני עבורם וכמה הוא הצגה לתיירים במיוחד כאשר ג'ורג' מודה שהטקס נערך כמעט אך ורק כאשר מגיעים תיירים אך כובד הראש במהלך הטקס נראה אמיתי. סמוך לפסגה מופיע סוף סוף יער הגשם הראשוני שנכרת כמעט לחלוטין בכל האזור ואנו משוטטים בו בשעות הבאות, זוכים לציפור או שתיים והרבה פרפרים ולפיקניק צהריים מעשה ידי מרסלינה לצד מפל קטן. לאחר היציאה מהיער אנו נפרדים מדוד ובנו ופותחים בחזרה לאמבומאמאסינה תוך שיחה והסברים של ג'ורג' על האורז המקומי וכמה צורכת משפחה ממוצעת. לאחר הליכה נעימה מאד רצופת שיחות עם מקומיים אנו מגיעים לכפר ממש לפני שקיעה וזוכים לקבלת פנים חמה מילדי המקום ומשיכור מקומי זקן שבמשך רבע שעה נדבק אלינו ומפציר בי במלגשית אלכוהולית בעוד ג'ורג' מאיים עליו במקלו. הבית הממתין לי כאן הוא למרבה הצער נעים הרבה פחות וביקור קצר בשירותי החצר שלו משכנע אותי לותר על ארוחת הערב. עם שחר, ללא ביקור בשרותים אני נפרד לשלום מאמבומאמאסינה על גבי טקסי נוסף. מילותינו הפעם עוסקות במזון:וארי-אורז, ראנו-מים, מז'טואה-בתיאבון. להתראות.