חלק 10, כמעט לבד במרכז קובה

23.1.2016

בוקר של שבת בטרינידד. אני קם ורץ לחצר של קריסטינה לראות מה שלום הגשם. השמים מעוננים חלקית בלבד, יש שמש. יופי. מקפל תיקים, מסיים את הכתיבה של היום הקודם, בודק שאבא מתחיל לזוז ורץ לככר המרכזית לנשום קצת WiFi. תפסתי את הבנות אצל סבתא רותי. אמא שלי לא בבית. משאיר לה הודעה.

שבת בבוקר. יותר רגוע ברחובות. חוזר לארוחת בוקר, משלמים, נותן לקריסטינה ולבת קצת קרמים מתנה. נשיקות וחיבוקים ולאוטו.

אחרי המבול של אתמול, אני רוצה לנסות להשלים כמה קניות בעיר העתיקה. מטפסים לחנייה הסודית ואני משאיר את החבר'ה באוטו. הולך לחפש את המרקדו - השוק. לא מוצא. שואל איפה? תבוא מחר, היום שבת, לא עובדים. איש בחלון ביתו מזהה שאני מחפש משהו וקורה לי פנימה. בבית, חנות סובינירים. שואל אם יש לי משהו בתיק להחליף. שלוש חולצות, לא חדשות. לא משהו." יש לך משהו גם לאשה?" בטח יש, בשביל מה סבתא לילי סחבה עבורי קרם גוף כל הדרך מים המלח? הבחור מתלהב. אני מראה לו Dead Sea products. שפופרת גדולה וחדשה. הוא מרוויח 3 חולצות ושפופרת, אני מרוויח כלי יפה ומגנט למקרר. הוא קורא לחבר שלו, רוצה שאתן גם קרם לאשתו. הבחור מבקש ממני לבוא לחנות שלו. היא סגורה. פותח עבורי. מתקשקשים עד שהדיל נסגר וכולנו מרוצים.

לפני שנכנסים לאוטו, אני נכנס לבית ספר, חטיבת ביניים. מצלם את אבא על הרגע של הקיר עם ציורי הענק של צ'ה, מפריע לכתה ללמוד כשנדחף לצלם ומשם לאוטו, יוצאים מטרינידד.

כבר עשר בבוקר. אחרי רבע שעה מגיעים אל valle de los ingenious, עמק תחנות הסוכר. כאן משמרים את ההיסטוריה של המשפחות ששלטו על האזור וגידלו את התעשייה המובילה במדינה במשך שנים. במרכז העמק, מגדל בולט בגובה 45 מטרים. משם חלשו על כל העמק ופיקחו על העבדים. המרכז מאד תיירותי. לא מעט אוטובוסים של תיירים כבר כאן. רכבת קיטור איטית משייטת בין השדות (לתיירים בלבד) - ויתרנו. לאורך השביל עד המגדל, עומדות רוכלות ומשדלות אותנו לקנות מפות, חולצות והרבה פיצ'פקס.

למגדל קשה לעלות, אבא ואלחנדרו מוותרים. אני עולה תמורת 12 פזו מקומי + שני סבונים. מדרגות צרות ותלולות. כל קומה מצוינת לתצפית. עד השפיץ. שם גם מחכים לי שלישיית ישראלים קולניים. סיפרו לי על החופש הארוך שלקחו, 35 יום, כייף.

בדרך חזרה שוב קופצות עלינו הרוכלות. מאד יפה לראות את החיוך שלא נמחק גם אם לא הגענו להסכמה על מחיר מתאים. אבא מקבל כובע קובני חדש תמורת שבעה סבונים וקרם גוף נטרוג'ינה מתנת הילטון שיקגו. ליד החנייה דוכן מיץ קנה סוכר טרי. הוא רוצה סבון. קיבל. היה טעים (המיץ, לא הסבון).

יוצאים מהעמק, 70 ק"מ לעיר הבאה, Sancti Spiritus. אלחנדרו מספר שהטרינידדים לא אוהבים את העובדה שכל חבל הארץ שלהם נקרא גם Sancti Spiritus, כי הם גדולים וחשובים יותר. אנחנו באזור לא תיירותי. שדות והרים מסביב. תנועה מאד דלילה על הכבישים. הרכב הנפוץ ביותר בצד הכביש הוא סוס וקאובוי עליו. המון כאלו. מגיעים ל Sancti Spiritus. עיר יפה. חונים ליד גשר בסגנון אנגלי ונכנסים לבית קפה יפה ומושקע. אלחנדרו מציין שזהו המקום הכי חביב על הקהילה הגאה בעיר. רואים. מושקע ובטוב טעם. חשוב לנו שאלחנדרו ישתה, דרך ארוכה עוד לפנינו. אני ואבא עם אספרסו. אלחנדרו דווקא מוותר, שתה יותר מידי קפה מהבוקר. בהזדמנות מספר שבאחת עשרה וחצי בלילה נפלה עליו מהתקרה בקאזה שלו חתיכת מלט (משפצים שם) ישר לתוך האוזן. המסכן בילה עד 3:30 בלילה במרפאה שיוציאו וינקו לו. לא נעים. "איך קיבלו אותך ככה למרפאה בעיר זרה? היה יקר?" הוא עונה שחוץ מלעמוד בתור, אין שום בעייה. בכל מרפאה מגיעים, נרשמים ומקבלים טיפול חינם. ככה זה במדינה קומוניסטית. יש קצת יתרונות.

אני ואבא ממשיכים בהליכה לכוון המדרחוב הנחמד. אלחנדרו יגיע לקצה שלו עם האוטו אח"כ. לפני המדרחוב, הסופרמרקט המקומי, זה עם ההקצבה לנפש. תור גדול. היום יש ביצים וכולם עם מגשי ביצים ברחוב. חוצמזה אנשים מקבלים שם פסטה, קמח, שעועית ועוד מוצרים בסיסיים עם התלושים. נראה כל כך לא מציאותי למאה העשרים ואחת. במדרחוב, השמש יצאה ואיתנו המוני נופשי השבת. לא מעט בפינת ה WiFi. אני לא מתחבר הפעם, אמצע הלילה בארץ. עוצרים לפינה-קולדה ללא אלכוהול בחמישה פזו מקומי. אבא אוהב את המחיר וגם את הטעם המתוק מידי. חנויות עם ציוד מערבי בלתי ניתן לקניה. בסוף המדרחוב מוכר גלידה מהעגלה ב 3 פזו מקומי. נגמר לי הפזו ונשארו רק cuc. לא יהיה לו עודף משטר גדול ב cuc. מוצא מטבע של cuc 25 סנט. לפני חישוב שלי מדובר בשש ורבע פזו. בדיוק שתי גלידות ועודף. המוכר מסרב. 0.25 cuc זה חמש לדבריו ולא שש ורבע. לא מספיק לגלידות. אח"כ אני מקבל הסבר מאלחנדרו שכשמדובר בכסף קטן, הם מחלקים בעשרים ואז רבע CUC שווה 5 פזו בלבד. למה? ככה. יותר קל בהתנהלות ברחוב.

סיימנו את הביקור החטוף. הלאה לדרך. מחוץ לעיר, קילומטרים של שדות קנה סוכר. בשנות השבעים, כיסו את כל קובה. מאז משבר הסוכר, הרבה פחות. ב google map אצלי בטלפון, אני רואה שהכביש המהיר נגמר ללא המשך. הייתי בטוח שפשוט המפות לא הסתנכרנו לי כי אין אינטרנט. אלחנדרו צוחק עלי. "הסיבה הרבה יותר פשוטה. נגמר הכסף. מכאן אין אוטוסטרדה, מיד תראה שאנחנו עולים לרמה אחרת של כביש". מכאן נסע עד סוף היום על ה”כביש המרכזי” חוצה קובה שנבנה בשנות הארבעים.. מורגש. חד מסלולי, אספלט מלא הוא המלצה בלבד. מדהים לחשוב שזה העורק הראשי (או היחיד) לתחבורה לכמעט חצי קובה. כל המזרח נוסעים מכאן. כביש חלש אבל מראות חזקים. איזה נוף, איזה כפרים יפים בדרך.. חיים פשוטים ושלבים. כולם אמרו לנו, בקובה תרגישו בשנות החמישים. אני לא זכיתי לחיות אז, אבא כן. הוא טוען שגם באירופה וגם בארץ היינו כבר יותר מתקדמים ממה שאנחנו רואים פה. כמות כזו של סוסים ועגלות לא היו אז. מזכיר יותר את המערב הפרוע או לפחות את שנות השלושים,ארבעים. בעיירה jatibonico, אוטובוסים של תיירים עוצרים. למה? "מוכרים כאן את ההתמחות של המקום, בוטנים מסוכר עם דבש ושומשום. זה נקרא אחונחולי" (או משהו כזה). בקיצור זה הממתק ההוא שנדבק לך לשיניים לשבוע. לא מעוניינים… עוד שעה ואנחנו בעצירה הבאה, העיר Ciego do Avila - "העיוור מאווילה". בכניסה ממלאים שוב טנק דלק. 47 cuc. מחיר דלק 95 אוקטן, 1.2 cuc לליטר בכל מקום שתנסה בקובה. ברור, זה של המדינה, כמו כל דבר. גם היום היה בולט החוסר בתחנות דלק. פשוט אין. 400 ק"מ נסיעה. שלוש תחנות. מדהים אבל ברור למה. אין מי שיקנה. מסיירים קצת עם הרכב ב ciego. קטנה,פשוטה. ליד הככר המרכזית תקוע שיכון דירות עלוב בסגנון רוסי, עצום בגודלו. משהו כמו הגודל של עיריית תל אביב על הככר. אלחנדרו אומר שכולם בעיר כועסים על המדינה שתקעו כזה דבר במקום היחידי היפה בעיר בשנות השבעים. ליד החנייה סופרמרקט בcuc. יש כמובן הרבה סחורה, גם מהמערב. אבל אי אפשר לקנות במשכורת מקומית. האמת שגם לנו יקר בכזה מקום. דוגמא אחת, אפטר שייב ג'ילט ג'ל, שאני תמיד קונה לי ב Wal-Mart בארה"ב ב 1.5$, עולה כאן 15 cuc. כלומר לקובנים הוא עולה פי 14 יותר, וכל זה לפני החישוב של משכורת אמריקאית לעומת קובנית.היה עצוב לראות את חוסר השוויון. בשוק המקומי, 20 דוכנים. ארנקים, קוקיות, תחתונים ועוד כמה דברים. זול מאד. רק שבכל העשרים, בדיוק אותו דבר. אין שונות. למה? זה מה שיש כרגע למכור.

עוזבים את סייגו, עולים על החלק האחרון שלנו היום עד Camagwey .כביש הסרגל הכי ארוך שראיתי. ישר-פלס. בנו כביש מנקודה לנקודה, לא חשוב מה היה שם קודם (כנראה לא היה). משני הצדדים, אין סוף תזכורות לעץ הלאומי, הדקל הגבוה. השמש כבר בירידה מאחורינו, שוטפת בזהב את הנופים מסביב ואת העננים הקלים מעל. פסטוראלי, רק שלא ירדים את אלחנדרו, אני כבר מנקר. חוצים את העירה "פלורידה" ,עוד דקלים. אנשים יושבים בחוסר מעש ברחוב. 25 דקות ואנחנו בפאתי קאמאגווי. אלחנדרו מחפש תוך כדי נסיעה את בית הקברות היהודי שסיפרו לנו עליו. לא מצאנו. חולפים על פני השוק שנחשב הכי יפה בקובה. כבר סגרו, מקווה שמחר יהיה פתוח למרות שיהיה יום א'. נכנסים למרכז העיר הגדולה. בליל של רחובות ללא שום תכנון. חד סיטרי לחד סיטרי. איך מנווטים בכזה מקום? לא ברור. שאלתי אם מהנדס העיר היה שיכור? אלחנדרו צוחק, "להפך, היה מאד שפוי.. הם בנו ככה את העיר כדי להקשות על שודדים שהיו נופלים על העיר המרוחקת מכל מקום אחר באי". מכיוון שהמקום לא מתוייר בכלל, כמות הקאזות מזערית. כל מה שאלחנדרו הכיר היה תפוס ואנחנו מחפשים מקום חדש לו שלא היה בו מעולם. בסוף מוצאים את המקום. ארבעה בלוקים מהשדרה הראשית. בית קולוניאלי. מבחוץ נראה סתמי, ישן. בפנוכו, גדול מאד, תקרה גבוהה מעץ, פאטיו. למשפחה יש שלושה חדרי אירוח מלבד אזור פרטי. ריהוט מהגוני בסלון ובפינת האוכל, מקרר חדיש, מכונת אספרסו. הסתדרו טוב. בעלת הבית לבבית ומסבירת פנים. מדברת רק ספרדית. הבת נראית בתיכון. חשבתי שהדור הצעיר בעיר גדולה כבר שולט באנגלית בסיסית.. נאדה. מראה לי עוד חדר, משפחתי, גדול יותר, שמחר יתפנה ובשימחה תעביר אותנו אם נבקש. אלחנדרו שואל, כמה יעלה לקנות את כל הבית? בסביבות שמונים אלף cuc. הוא נבהל מהמחיר. אני כמעט שלפתי פנקס צ'קים… החדר שלנו קטן, נקי סביר בהחלט.

מתמקמים עשר דקות ויוצאים לרחוב, אסור להרדם כבר עכשיו. הולכים אל המדרחוב. שבת בערב, הקובנים יוצאים לבלות. עדיין מאד שונה משבוע אחד בדיוק לפני, בהוואנה. שם גלים גלים של בליינים שטפו את הרחובות. המולה ורעש, מוזיקה בכל מקום. כאן צנוע יותר, שקט יותר. אלחנדרו מסביר שזו עיר משכילה יותר, תרבותית יותר. מכאן יצאו המון אמנים, ציירים, רקדני בלט ועוד. זה גם המרכז הכי קתולי בקובה. הרבה יותר כנסיות. עוברים מהחלק העתיק של השדרה לחלק חדש יותר. רוב החנויות כבר סגרו (הרבה בתי כלבו ממשלתיים). כמה מסעדות. הממשלתיות, ענקיות, ריקות. באלו הפרטיות - paladar, יותר פעילות.

בדרך כמה ככרות. שם החבר'ה נפגשים בערב שבת. מדברים, גולשים ב WiFi. בככר האחרונה, זוג מתחתנים מצטלם, ואיתם משפחה וחברים. אלחנדרו מזהה מיד שהם אנשים פשוטים יותר. מהתאור שלו, ומהקולניות הוא מתכוון לארסים קובנים. קורא להם משפחות Shrek. גם אני מצלם אותם לאלבום החתונה.

אבא ואני עייפים. רוצים לאכול משהו קטן והביתה. רוב המקומות ריקים מידי או ממש מסעדות כבדות. מתפשרים על מסעדה ממשלתית איטלקית - סינית. אלחנדרו אמר שרבים אוכלים כאן. נראה גם מקום טוב. נלך על זה. קובעים לעוד 45 דקות. הוא בינתיים הולך לחפש את החדר שלו. חשבתי שסתם נחכה, סה"כ רוצים מרק סיני ופיצה. טעות. את המרק קיבלנו אחרי חמישים דקות, כשאלחנדרו כבר יושב איתנו בחזרה. שתינו בירה מקומית ביחד. אבא שאל מה עם המרק ואם אפשר לוודא שהוא מגיע לפני שאר האוכל. אלחנדרו טען שהוא טעה בפנייה אל המלצרית. היא תפרש את זה כטענה והתקפה עליה. קשה לדעת איך תיקח את זה וסיכוי רב שהאוכל שלנו יעוכב עוד יותר. לפי דעתי הוא לקח את זה קשה מידי. הם פשוט איטיים, רק טבח אחד. לא יודעים להתגבר על השינוי שקורה בקובה עם כמות המבקרים. הוא גם מסביר שבעיר כזו, אין שום הדרכה איך לנהל מסעדה. הממשלה פותחת מקום גדול. זורקת לשם עובדים, שיסתדרו. ככה זה נראה. המרק היה גרוע. אבא הזמין שרימפס בטמפורה. לקחו קופסאות שימורי אפונה, שעועית וגזר, שפכו קר על הצלחת ומעל את השרימפסים… הפיצה, פלסטיק וחמון היתה בסיסית מינוס, אבל באמת שלא ציפיתי ליותר. לפחות המחיר היה בהתאם לאיכות.

אלחנדרו החמוד שקלט את העייפות שלנו ולמד שהקאזה יחסית רחוקה מהמרכז (לא כמו שחשב), דאג להביא את האוטו ממש קרוב למדרחוב. 3 דקות ואנחנו כבר בחדר. נפרדים ממנו. מקווה שישן טוב אחרי הנסיעה של היום בלי תקרה שנופלת לו על הראש. בחדר שלנו, אין בכלל שאלה מה עושים.. מקלחות ולמיטות.