חלק 11, מהיהודים ועד צ'ה

24.1.1016

אני מתעורר בארבע וחצי בבוקר. אני יודע שדנה, ברגע זה עוברת טסט נהיגה. מחזיק לה אצבעות. מחליט להעביר את הזמן בכתיבת יום האתמול.

5:40, SMS מדנה, "עברתי", יש !!! איזה כיף. כל כך חיכתה לזה. מתכתבים קצת ב sms. אפשר לקום.

אני רוצה להגיע למרכז. מתארגן, המים במקלחת קרים. אח"כ למדתי שחייבים לפתוח טיפה, אז זה פועל ומחמם את המים. לא נורא. אבא מתעורר, מקבל את ההודעה המשמחת. מאושר. יצאתי מהחדר, גב' מירתה כבר ערה. הצליחה להבין מספר מילים שאני יוצא לסיבוב בוקר. הרחובות דיי ריקים. ראשון בבוקר. באמת למה לצאת? קריר. 5 דקות אני בשדרה, עוד 5 דקות על המדרחוב ואני בככר ה WiFi. יעל בבית, השאר בבית ספר. מדברים, שמחה גדולה. יש כבר תמונה של דנה בפייסבוק, המורה לנהיגה שלה פרסם. ברור, גם יפה וגם נהגת - פרזנטורית. מצליח לעלות את הפוסט החדש. נשארו לי שלוש דקות אינטרנט שומר לחרום ומתנתק (טוב שעשיתי כך).

בפינת הככר שומע תפילה. קאמאגומי קתולית, ראשון בבוקר, הולכים פה לכנסייה. נכנסתי ממש בסיום המיסה. ברקע מוזיקה קלילה , הכומר הראשי עובר בין כולם ונפרד לשלום. עשיתי קצת עיקופים בדרך הביתה כדי לראות עוד את אנשי הבוקר. באמת הכי מעניין. בכל פינה קיוסק - קפיטרייה עם כמה מוצרים, לרוב כריכים. מדהים איך בעיר הכל כך גדולה, כל הבתים מבחוץ נראית על הפנים. ממש הודו. אלחנדרו סיפר אתמול שהוואנה נראתה ככה לפני 7-10 שנים.

מגיע לקאזה שלנו. אבא לא בחדר. על השולחן בפאטיו מחכה ארוחת הבוקר. איפה הוא? כמובן במטבח, עם קפה ביד, והשיחה קולחת עם מירתה וקנדידו. "נו בא לאכול, קבענו עם אלחנדרו לתשע". אבא לוקח את הזמן, מציע לי קפה אספרסו איטלקי של מירתה. בסוף מתיישבים לארוחת הבוקר הכי שופעת שלנו עד היום. קפה ותה מעולים. שני סוגי לחם טריים וחמים,גבינה, חמון, פירות טרופיים חתוכים, מיץ גויאבה ומיץ תפוזים. חמאות, ריבות ודבש. בקיצור פינוק. אבא מרביץ.. אלחנדרו מגיע וגם מקבל כריך יפה עם קפה.

יוצאים לרחוב. מתחילים בנסיעה לכניסה לעיר. שם השוק הכי מומלץ בקובה. שוק ירקות ועוד. בכל דוכן תורים לא קטנים. אלו הדוכנים עם המחיר הזול יותר יחסית, אלו עם הסחורה מהקולוחוזים. לא נראה משהו. בין לבין, כאלו עם סחורה טובה יותר, הפרטיים. יפה שנתנו להם להתערבב. רואים תור ארוך משמעותית ומתקרבים. היום הגיע חומץ. כבר מזמן אין בחנויות. כולם עם ג'ריקנים ביד. אנחנו עוקפים ומתקרבים. ליד הדלפק עומדים שלושה קצינים. הם מקבלים את הנתח שלהם. בלי תור, בלי לשלם. למה? כי מי יגיד להם משהו? אף אחד לא מעיז להתקרב אליהם. חוץ מאחד.. אדון רפאלי, שלא בוחל בחברים חדשים ללא הבדל דת, גזע ומין. אפילו אם הם חיילי המדינה הקומוניסטית הכמעט אחרונה ביקום. שולף סיגריות ומציע להם. הם מנסים לשמור דיסטנס.. אין להם סיכוי איתו. יאללה, מצטלמים. אלחנדרו מפנה את תשומת ליבי לקהל בתור. כולם נראים ממורמרים. למה? "כי הם בטוחים שאתם סחבקים של החיילים, יש לכם מלא כסף, כי אתם זרים, ולכן עקפתם את כל התור ותרוקנו כמה ליטרים טובים מהמיכל הקצוב של החומץ". לא נעים. באמת שיש לי בלסמי מעולה עוד מרומא בבית… משכתי את אבא משם כמה שיותר מהר.

ממשיכים בסיור הלימודי בשוק. אבא בודק כל דוכן וכל מוכר בדוכן. אני מצלם להנאתי. אחרי שעה קלה, יוצאים. בפתח המון אופניים בחנייה. בחור מגיע עם אופניים משונים. נראים רגילות (סיניות), אבל מתחת לרמה מתחבא מנוע בנזין קטן. מה זה? אלחנדרו מסביר שבשנות השמונים, הסטודנטים שחזרו מרוסיה הבריחו מנועים קטנים. בעצם קיט להרכבה עצמית על אופניים רגילים. קטנוע מיני.

הלאה, מחפשים את בית הקברות היהודי שסיפרו לנו עליו. גם בחור הזה היתה קהילה יהודית. יש כיוון כללי. אין שום כתובת. אחרי 20 דקות, ממש לפני היציאה מהעיר מצאנו ונכנסנו. בש"ג שומרת. בפנים כמובן מוזנח ודיי הרוס. מסתובבים קצת, קוראים מה כתוב כשאפשר לקרוא. בית הקברות בסופו של דבר דיי חדש. הקברים הכי עתיקים מ 1920. אם יש בית קברות, יש גם בטוח בית כנסת. השומרת נותנת לנו כוון כללי ליד מלון מסוים בעיר. אומרת שיש אישה יהודיה, רופאה במקצועה שאחראית על בית הכנסת.

יוצאים לחפש. עיר מסובכת כבר אמרנו. לחפש בלי כתובת, אתגרי מאד. את המלון בסוף מצאנו. אף אחד לא יודע איפה בית הכנסת. הרוב לא יודעים מה זה בית כנסת. חלק לא ידעו שיש בשכונה. שואלים אנשים מבוגרים בלבד. לצעירים אין מושג ירוק. הרוב מטעים אותנו ושולחים לכנסיות. מסבירים בלי לדעת. שניה לפני שנשברים אני מזהה מגן דוד על הקיר משמאל. סתם בנין. נראה בדיוק כמו אלו שמימין ומשמאל. דופקים על הדלתות. סגור. חבל. אין אם מי לדבר מסביב. אבא משאיר להם מכתב ודוחף מתחת לדלת הגדולה. (לא סיפר מה רשם). למען הבאים, זוהי הכתובת המדויקת:

בית כנסת תפארת ישראל,

CALLE Andres Sanchez 365 esquire Capdevila, Camagüey

אני בודק עם אלחנדרו מה עוד נשאר לנו לעשות בעיר. הוא מדבר על חזרה למרכז ושיטוט ברחובות, בככרות ובחנויות. בא לי רעיון. מה יקרה אם נעזוב את העיר בקרוב ונתחיל את החזרה למערב, לכוון הוואנה? מחר מתוכנן יום ארוך נורא, כ 700 ק"מ עד הוואנה. בכבישים קובנים. אני מציע להתקדם חצי דרך עד סנטה קלרה. העיר של צ'ה גווארה היום וחצי השני להוואנה מחר. אלחנדרו בעד, אבל יש שני נושאים לפתור. אחת, יש לנו עוד לילה כאן בקאזה. עכשיו נעזוב? 2 בצהריים? שתיים, אין לנו בכלל הזמנת קאזה בסנטה קלרה. זו עיר קטנה, התיירים עוצרים שם לשעה בדרך להוואנה. לכן יש מעט מאד קאזות. מוכנים לקחת את הסיכון? יאללה, בסדר.

לגבי הבעיה הראשונה, הוא אומר שזו לא בעיה בכלל. אנשים מבטלים ללא שום הודעה. לא יקרה כלום. הוא מבטיח לטפל בנושא עם מירתה. אבל קודם. מציע שננסה לתפוס קאזה בסנטה קלרה. נוסעים למרכז לטלפון ציבורי. הוא לא מתקשר אף פעם מהנייד. כנראה יקר מידי. מחלקים את העבודה בינינו. אלחנדרו הולך להתקשר מטלפון ציבורי למקומות מומלצים שיש לי בלונלי פלנט. אני הולך לככר ה WiFi, לחפש טיפים על עוד קאזות ב"למטייל". אבא נשאר לשמור על האוטו שלא נחטוף דו"ח. אני מתחבר (מזל שנשארו לי הדקות בכרטיס) ומוצא כמה. שומר צילומי מסך בנייד ורץ אל אלחנדרו. הוא בדיוק דיבר עם אחד מומלץ שאומר ש80% יהיה לו ביטול. לא הודיעו לו עדיין. השני שאני נתתי מלא אבל גם הבטיחו שבזמן שנתקדם לכוון סנטה קלרה הם ימצאו לנו מקום ברמה דומה. זה מספק אותנו.

חוזרים לחדר. אלחנדרו דואג להתנצלות. אני אורז מהר, אבא מביא את החולצה שלי מהיבוש על הגג וקצת מתקשקש עם בני הזוג. צ'יקצ'ק ארוזים. אני משלם, מודה שוב ומתנצל מאד. הם ממש סבבה. מבטיח שיקבלו המלצות חמות ממני.

יוצאים לדרך הארוכה לכוון סנטה קלרה. בין שלוש לארבע שעות. אין ברירה, חוזרים לאורך הדרך המרכזית של קובה. שוב הנופים המשגעים של שדות קנה סוכר ודקלים. בכפרים יש תנועה של יום ראשון, משפחות מסתובבות. בשעה הראשונה נתקלים בשתי תאונות דרכים. אלחנדרו מזכיר לנו שאנחנו כמה שעות אחרי ערב שבת, החברים חוגגים ושותים. והרי התוצאות.

מתקדמים מעיירה לעיירה. הפעם עצרנו באותה עיירה שעברנו בה קודם לקנות את הבוטנים המסוכרים עם השומשום. אבא רצה עבורו ועבור אחיו. אלחנדרו קנה הביתה. אני עם הטאבלט של אלחנדרו, בודק איפה אנחנו במפות. מגיעים לנקודה הכי קרובה לאוטוסטרדה, עולים על כביש הרוחב ולאחר שמונה ק"מ אנחנו עליה. רואים את הקצה שלה ואח"כ חול וחול. ממש מצחיק (וגם עצוב) לראות את האוטוסדרדה שפשוט נקטעת באמצע. נגמר הכסף. גם לאחר שכבר עלינו עליה, היא בנויה מאד משונה. קטע אחד, שלושה מסלולים לכל כוון, ואז נגמר, חותכים ממש לצד של הרכבים ממול ונשארים עם מסלול לכל כוון ומסלול אחד באמצע שיכול לשמש את שני הצדדים. מי שעוקף נכנס. במדינה מתוקנת זה היה מאד מסוכן, כאן הרבה פחות. אין רכבים על על הכביש. מדובר על רכב אחד פעם בדקה בממוצע על כביש של 120 קמ"ש.

בדרך, אלחנדרו מצביע על מתקני עץ גדולים מונחים בצד הכביש, קצת מוחבאים. "מה זה?", הוא שואל. נכשלנו בכל הניחושים. אלו הם מכשולים שבמידה ויהיה נסיון להשתלט על קובה ולנסות להשתמש באוטוסטרדה כבמסלול נחיתה למטוסים, יזרקו אותם על הכבישים וימנעו את נחיתת מטוסי האויב. מתוחכם. מי בדיוק מעוניין להשתלט על קובה? לא ברור..

מתחילים להתקרב לסנטה קלרה. אלחנדרו מבקש ממני לזהות את הכביש הקטן הצהוב על המפה ולהנחות אותו באיזה רגע לרדת מהכביש המהיר לצהוב. "אתה בטוח שלצהוב ולא לכתום הקצר?" , הוא בטוח,זה יחסוך סיבוב ענק. סבבה, מנווט אותו לשביל. יורדים בחיתוך עז לדרך עפר. פעם היתה סלולה, היום אתגרית מאד. נוסעים כמעט חצי שעה. כל השמירה האובססיבית שלו על האוטו, הניקיון בכל עצירה. הכל ירד לטמיון בנסיעה הקשה הזו.

הוא מבין שבעצם היה צריך דרך השביל הכתום, אבל מאוחר מידי. אין דרך חזרה עד סנטה קלרה. בדרך המצאנו בדיחות שה"כביש" הוא בעצם חלק מהמורשת של צ'ה ועם קצת תעוזה, אפשר למכור נסיעה על הכביש הדפוק הזה לתיירים שוחרי צ'ה בתור המקום שצ'ה נסע עם המורדים כשעמד להגיע לקרב הגדול… אלחנדרו בכלל לא מבין את האובססיה מסביבו ובטח את זה שסנטה קלרה זכתה בכבוד.

מגיעים למרכז סנטה קלרה. קצת שואלים ובסוף נוחתים בקאזה שלנו, אכן ביטלו לו. מוזמנים להכנס לבדוק. הבית של אדון הקטור מרטינז יפה, חצר פאטיו ירוקה ושימשית מול החדרים. שניים בשיפוץ/שדרוג ושניים לאורחים. יש חדר בשבילנו, אנחנו נכנסים. סביר בהחלט. הקטור מספר שהוא מאד מפורסם, בכל מדריכי התיירים, מה שנכון נכון. אלחנדרו נסע לחפש לו חדר. אנחנו מתאקלמים. אחרי 2 דקות, דפיקה בדלת "מה תרצו לארוחת ערב? צריך כבר עכשיו להתחיל להכין". לא בטוחים שבא לנו לאכול בקאזה. "כדאי לכם. אחרי יום א', תקבלו רק שאריות במסעדות בעיר". זה כבר אולי לא יהיה נעים. נחכה לאלחנדרו ונראה. אני מעדיף להסתובב. הוא מגיע. קודם כל עושים טלפונים להוואנה. אנחנו רוצים את שני הלילות האחרונים קרוב למרכז Vedado, השכונה המוכרת לנו שגם נדישה מאד לתחבורה ציבורית ומוניות. כרגע ההזמנה שלנו היא לקאזה מעולה אבל רחוקה. חבר מביא חבר...אחרי חצי שעה יש לנו חדר קרוב לקאזה הראשונה של איזמרלדה. מעולה.

מודיעים לשף שלא נאכל אצלו הלילה ויוצאים לשוטט בככר המרכזית והסביבה. מפה לשם כבר שמונה וחצי, ממש קריר. ככל שעולים מערבה מתקרר יותר. רק לפני כמה שעות בקמגויי היה ממש חם. מתברר שהקאזה שלנו במרחק 20 שניות מהככר. תודה על ההתחשבות. הככר רחבת ידיים, מסביב בניין הספרייה המרשים, התאטרון ועוד כאלו שלא נכנס אליהם… במרכז הככר מבנה עגול פתוח, כמו במה מרכזית ובתוכה בדיוק מסיימת להקה את מופע יום ראשון שלהם. פתאום כל הככר נעמדים. מה זה? אלחנדרו לוחש, מנגנים את ההמנון. כל הקובנים עומדים ושרים את ההמנון. אבא כמובן נמתח, יד על הלב ומצטרף. אני קולט שזה לא השיר שלהם, יודעי דבר ישימו לב שהוא שר את ההמנון הקומוניסטי (לאות הזדהות).

ממשיכים להסתובב בסמטאות מסביב לככר. הרוב סגור, חשוך מאד. צעירים מתרוצצים בדרך לבילוי אחרון לפני שבוע חדש. המידע לגבי האפשרויות הקולינריות בסנטה קלרה היה נכון. אין כאלו. מה שהיה פתוח היה נראה כמו בית תמחוי שנשאר בלי קליינטים. מתאים למצב הירוד של הבניינים מסביב. פה ושם תייר מחפש גם מקום לארוחת ערב.

עצרנו בכמה מסעדות לבדוק את התפריט. אנחנו מחפשים משהו קל. לא ארוחה כבדה. באחת המסעדות הממשלתיות מציעים בופה בשמונה cuc. הייתי חייב לבדוק. עלוב וכל כך לא מזמין. אחרי 20-30 דקות של שוטטות, כשכמעט החלטנו לסגור את היום, נתקלים בשתי מסעדות קטנטנות. מלאות. משהו מאד פשוט, כנראה אוכל קובני בלבד. מציצים לתפריט, נראה אכיל. גם העובדה שפתאום יש כאן אנשים בתור בחוץ עודדה אותנו. בראשונה, חדרון קטן עם שולחנות צפופים מלאים. אלחנדרו ממליץ ללכת לשניה-נראה קצת פחות קלסטרופובי. מחכים ברחוב בתור. יושבים על מדרגות הכניסה לבית ממול. פתאום נפתחת שם הדלת. פותח בחור צעיר ומתחילים בשיחה. הוא עומד לפתוח במקום מסעדה איטלקית בפברואר. מזמין אותנו לראות. שואל למה אנחנו מחכים? ומציע אם כבר לכו למסעדה השנייה, יותר טובה. "אבל צפוף ותור גדול…" מבקש שנחכה, רץ לשם ודקה אחרי קורא לנו. מאיפה? מהקומה העליונה, יש שם גג פתוח. עולים כמה קומות במדרגות התלולות ומגלים בדרך שבכל קומה עוד מתחם. ממש לא מקום קטן. על הגג מאד נחמד, שולחנות רבים, שמח. החבר'ה שמריצים את המסעדה צעירים כולם. בטח מסעדה פרטית. אפילו המלצריות חיכניות, מציעות לנו מה לאכול. הלכנו על ההמלצה שלהם. שרימפס מטוגן בשום לנשנש ואח"כ מנה יפה (ומפתיעה בגודל ובטעם) עם דג גדול במרכז ומסביב שרימפסים, קאלאמרי, לובסטר, מלפפונים ועגבניות. כמובן שכל אחד מקבל צלחת גדושה באורז שחור עם שעועית ולכל אחד בירה מקומית "בוקרייה". היה מאד נחמד וטעים.
 אלחנדרו הצטרף ממש בסיום. אבא תפס את הברמן לשיחה. חזר עם רום יקר - בן 7 שנים. "תראו מה הוא נתן לי לטעום, טעם של קוניאק". 1. צודק וטעים. 2. שוב אבא שבר את הכללים בקובה, הם נותנים לו משהו מתנה, חינם ולא להפך. אלחנדרו נדהם בפעם המי יודע כמה מהכישורים החברתיים שלו. כשיוצאים מהמסעדה, מתברר שאנחנו על הפינה של הקאזה שלנו. ממש לא ידענו. שולחים את אלחנדרו לישון, מעירים את הקטור שלא נתן לנו מפתח לדלת הבניין ולישון. אבא אומר שטוב שנסענו עד כאן. מחר, חלק ב' להוואנה יהיה יותר קל. בבוקר, אני רוצה אולי לבקר במפעל סיגרים (סיכוי גדול שהם סגורים בחופשה מרוכזת) וכמובן באזור שעליו כל העיר התפרסמה עליו - ככר המהפכה. מחר הולכים לפגוש סופסוף את ההוא מהטישירטס פנים אל פנים.