חוויות מטיול בספארי עם "צ'ארלס"

חזרנו משבוע טיול בספארי עם ״צ׳ארלס״. לאור ההמלצות החמות עליו כמדריך מעולה, דאגתי לקבל ממנו התחייבות שהוא אישית יהיה המדריך שלנו וילווה אותנו לאורך כל הטיול. כשנחתנו בארושה קיבל אותנו מדריך אחר בשם ג׳ואל, שאמר שצ'ארלס לא יוכל להדריך אותנו, והוא ילווה אותנו במקומו.

התאכזבתי מאוד מהעובדה שבשום שלב צ׳ארלס לא ציין את השינוי הזה בפני, אבל החלטתי לא לתת לזה לקלקל לנו את הטעם הטוב לקראת היציאה לספארי ולקבל את זה בחיוב בלית ברירה. בנוסף, צ’ארלס נוהג להזמין את הלקוחות שלו לארוחת ערב בביתו בלילה הראשון, מה שהתגלה כחוויה טראומטית לילדי: הבית נמצא בתוך שכונה צפופה, מרגיש קצת כמו מחנה פליטים, חושך מוחלט בכל האזור וגם בבית (עכב הפסקות חשמל יזומות באזור ארושה בעונה היבשה כאזור מבוסס אנרגיה הידראולית), אשתו הכינה ארוחה בסגנון מקומי, תבשילים מלאים ברטבים שילדי לא יכלו לזהות ולא הצלחנו להתחבר בכלל. בארוחה צ'ארלס מכר לי סיפור שהתבקש להיות נוכח בכל מיני ועדות ודיונים לגבי המיסוי של מדריכי הספארי דווקא בשבוע זה.

מכיוון שצ’ארלס הציג את הארוחה בביתו כהזמנה מיוחדת הצטיידתי במתנות מושקעות לילדיו מישראל. בסוף הוא לא מימש את ההתחייבות שלו כלפינו, וקצת הצטערתי שכל כך השקעתי במתנות למי שבכלל אינו המדריך שלנו. לפיכך ממליצה לסרב להזמנה לארוחת הערב בנימוס ולציין שמגיעים מאוד עייפים מהטיסות ולוודא שיזמין לודג’ שבו תוגש ארוחת ערב עם ההגעה.

כבר בערב הראשון, בארוחת הערב בבית של צ’ארלס אמרתי לו שאנחנו לא מרוצים מהלודג’ שהזמין לנו ומאחר שהיינו אמורים לחזור אליו בלילה האחרון, ביקשתי לבטל ולהזמין בלודג’ אחר Endoro Lodge – מהמם!!. צ’ארלס אמר שאין בעיה והוא יסדיר את השינוי, אבל לא טיפל בו עד הרגע האחרון הטריח אותי לנסות להשיג אותו כל יום (בלתי אפשרי להשיג קליטת אינטרנט ו-WIFI באזורים הללו בחדרים, ונדרש להיצמד לאזור הקבלה במקומות הלינה כדי להשיג תקשורת כלשהיא), תוך קושי להשיגו ולקבל ממנו מענה, ובסוף ברגע האחרון ממש אישר לי שהסדיר את הלינה. בנוסף, בזמן הצ’ק אאוט מהלודג’ התברר שהחברה שלו (אשתו מנהלת אדמיניסטרטיבית) לא שלחה את התשלום שהוא התחייב עליו וזה יצר עיכוב מיותר עבורנו ביציאה לדרך.

צ’ארלס זמין באופן מידי בכל מה שקשור בתקשורת איתו לפני ההגעה לארושה, אך ברגע שנוחתים בשדה התעופה, לא בטוח שתפגשו אותו, אלא מדריך פרילנס מטעמו, וכן במהלך הטיול אינו זמין ובמקרה כמו שחווינו בשינוי השהיה בלודג’, אכזב מאוד בדרך הטיפול הקלוקל שלו.

ג׳ואל התגלה כמדריך מנוסה, עובד כפרילנס בחברה של צ׳ארלס, מסאי, בקיא בהתנהלות של בעלי החיים בספארי.
עם זאת, שינן בפנינו ללא הפסקה את הנושא של מתן טיפים בכל מקום בו עצרנו ולפני שהצלחנו להבין מה קורה מסביבנו, גם הצמיד לנו ״מדריך״ מקומי נוסף, שהיה משנן בפנינו את מה שהיה כתוב גם ככה על לוחות המידע (כשלא היה כל צורך!!) הוא אפילו ניסה את מזלו להצמיד לנו מלווה בחנויות מזכרות בגלריה בארושה, על מנת שנשלם לאדם הנוסף טיפ…לצערי, למרות כל השיחות בינינו לא הצלחתי לשכנע אותו שאין צורך בכך ולא חדלנו מלהיראות בעיניו כארנק דולרים מהלך. למזלנו בשלב כלשהוא קלטנו את השידולים שלו, וסירבנו להצעותיו בנימוס, להן נענינו בתגובת פאניקה הזויה, משהו בסגנון ״איך תסתדרו בלעדי המדריך המקומי…? איך תדעו איפה נמצאים התכשיטים..?״

לפני הנסיעה הצטיידנו במזוודה נוספת מפוצצת בבגדים, נעלים, טושים, עפרונות צבעוניים, מדבקות וחוברות ציור לילדים, כמו כן במגבונים מיוחדים לחיטוי עיניים (הילדים בכפרים המקומיים סובלים הרבה מדלקות בעינים בגלל האבק שסובב אותם), המון המון חטיפים וופלים עוגיות וכד׳ אותם חילקנו לילדים בכל מקום שבו עצרנו, וכשג׳ואל ביקש ממני לתת טיפ לאנשי הכפר, עניתי שאין לי כסף לחלק, אבל אוכל, שתיה ובגדים אני תמיד שמחה לתת.
שימו לב שאם נפגשים עם ילדים בכפר או בדרכים, חשוב לתת להם לשתות במקום, לפתוח עבורם את האריזות ולראות שהם אוכלים את הכל במקום, מכיוון שאם נותנים למבוגרים/ראשי השבטים יש סיכוי שלא יגיע לידיהם…
בנוסף, כל יום דאגנו לרוקן את ארגז ארוחת הצהרים שלנו בצידי הדרכים. היינו עוצרים ברגע שראינו ילדים רועי צאן ונותנים להם לאכול ולשתות במקום. הילדים הללו לרוב יוצאים מהכפר בבוקר מוקדם לרעות את העיזים אחרי ששתו כוס תה וחוזרים לקראת ערב לכפר אחרי שיום שלם לא אכלו ולא שתו כלום…

המפגש עם בני השבטים בכפרים הרגיש כמשהו שנכפה עליהם וכהצגה מאולצת שלהם לתיירים שכולל את הריקוד השבטי של הנשים והגברים, ביקור בכיתה הלימודית של ילדי הכפר בגילאי 2-6, שנעמדים כמו חיילים ונאלצים לדקלם שיר בפני התיירים. הלב התכווץ סופית כשהתברר לי כי בני השבטים הללו נאלצים לארח תיירים בתמורה לשק אורז שהם מקבלים ממי שגובה את התשלום "בכניסה". אלו הם נציגי המחוז, שגורפים את התשלום לידיהם.

ביקור בכפר של שבט ה-Hatzabe התגלה כחוויה מעניינת בתחילת הביקור, אך במהלכו התלווינו אליהם לציד, שהיינו מסרבים לו אם ידענו שהם יצודו ציפורים, יערפו את הראש, יורידו את הנוצות ויבעירו מדורה כדי לצלות אותם, ואז יאכלו אותם בתאבה (כמובן שלא יכולנו לראות את זה, וישבנו מרחוק בציפיה שיסיימו).