לנסוע עד לטנזניה כדי לראות חיות? בשביל מה? פתחי את הדלת, הכול נמצא כאן בחוץ.
הרחוב הקטן שלנו, לא רחוק מנחל השופט, נמצא בקו ראשון לטבע. מדי ערב אנו פוגשים בו חזירי בר אימתניים, שועלים ערמומיים, נמיות סקרניות, תנים רעבים ודורבנים מסוקסים, אשר פושטים עליו בחיפוש אחרי מזון. לא צריך לעשות כלום, רק לפתוח את הדלת ולהביט. ספארי על כוס קפה ובחינם.
הנסיעה לטנזניה לא נפלה עליי בהפתעה. כבר לפני חמש שנים הזמנו את הטיול ואף שילמנו עליו במלואו, ואז פרצה הקורונה. אגב, אני לא יודע אם שמתם לב, אבל הקורונה היא התירוץ הנפוץ בעולם. כל הכישלונות, האכזבות, הדחיינות ומה לא, מתנקזים למשפט: "ואז פרצה הקורונה...".
הזמנו טיול פרטי דרך חברת "עולם אחר", ויצאנו לטיול בהרכב הרגיל: המפקדת עומדת בראש החבורה, איתה שחר סגניתה מטעמי נימוס בלבד, בפועל שחר היא מזמן המפקדת החדשה, ואיתם עומר, אורי, גילי ואפילו אני הצטרפתי.
הטיול הפעם מרגש במיוחד. בעוד חודש כולנו נוסעים לארה"ב ללוות את שחר ועומר, בן זוגה, בדרכם החדשה. שחר נוסעת ללימודי תואר שני, עומר לענייני ההייטק שלו. אם זה לא מספיק, אז אורי יוצא בקרוב לקורס קצינים, כך שהספארי האמיתי שלנו הוא לתפוס עוד כמה רגעים ביחד לפני שכולם מתפזרים. אני כותב והעיניים דומעות.
בקרוב הציפורים הזקנות יישארו בקן עם גילי, שמעולם לא הלך לאף מקום עם ההורים; הוא תמיד הולך רק עם החבר'ה.
יום 1 - ג'סיקה
במהלך הטיסה שמעתי את אחד הילדים אומר מאחור: "תסתכלו בחלון, רואים את ההר." הבטתי בחלון. מולי ניצב במלוא תפארתו הקילימנג'רו המפורסם, ההר הגבוה ביותר ביבשת אפריקה. חשתי צמרמורת קלה. לא בכל יום אתה זוכה לראות מונומנט כל כך מרשים שהטבע יצר. שלפתי את הטלפון ובהתרגשות רבה צילמתי דרך חלון המטוס, בכל זווית אפשרית. איזו התחלה מעולה לטיול!
הייתה רק בעיה אחת. זה לא הקילימנג'רו. את הבשורה המרה בישר לנו ג'סי, הנציג של "עולם אחר", שחיכה לנו בשדה התעופה כדי לקחת אותנו למלון. "זה בכלל הר שנקרא מֶרוּ," הוא הסביר. "אמנם גבוה מאוד ואחד הגבוהים באפריקה, אבל הקילימנג'רו זה לא." יצאנו אהבלים. הסתכלנו זה על זה במבט של אידיוטים מוחלטים, ואפשר היה ממש לשמוע את האגו שלנו מתרסק.
כפעולת תגמול על הביאוס שג'סי עשה לנו, שאלתי אותו איך הוא יכול לדעת בוודאות אם שני האורות שמתקרבים מולנו הם שני אופנועים או משאית. הוא לא ידע את התשובה. הצעתי שיעבור באמצע, אולי יצליח לו.
הדרך משדה התעופה קילימנג'רו לעיר ארושה, המונה למעלה מ-2 מיליון תושבים, היא חזרה בזמן לישראל של שנות החמישים. לא שזכיתי לחיות בתקופה ההיא, אבל שמעתי הרבה סיפורים מאבי ז"ל על ילדותו במעברה בחיפה.
הנסיעה מתנהלת בחושך מצרים. אין אור בכביש ה"מהיר", אבל גם לא תמיד יש כביש. פתאום, באמצע הדרך, הכביש נגמר ועוברים לדרך עפר שג'סי קרא לה "מסאז' אפריקאי", כי הגוף שלך מתפרק לרסיסים. ומה עוד יש בדרך העפר הזאת? באמפרים! בחיי, באמפרים? למה לשים באמפרים בכביש שגם ככה נוסעים בו 15 קמ"ש?
אחר כך הכביש חזר, ולאורך כל הדרך הארוכה ראינו מאות חנויות קטנטנות עם אור חלוש, ואינספור אנשים הולכים על עפר לצדי הכביש. אלוהים יודע איך הם לא נדרסים. זה לא עולם שלישי, זה עולם חמישי. הדלות כאן זועקת מכל עבר.
בדרך למלון סיפרנו לג'סי החביב שהוא אדם מאוד מפורסם בישראל, ושיש אפילו להיט היסטרי על שמו. בהתחלה הוא חשב שאנחנו עובדים עליו, אבל כשניגנו את השיר הוא התגלגל מצחוק ואמר שכנראה הגיע הזמן לדרוש תמלוגים. "ג'סי, ג'סי, ג'סי ג'סיקה."
אחרי שעה ומשהו של נסיעה הגענו למלון גראנד מליה ארושה. הפער בין העוני והדלות שראינו בדרך לבין הפאר של המלון היה בלתי נתפס. תהיתי לרגע אם אפשר ליהנות מהפאר הזה בלב שלם, אחרי מה שראינו בדרך.
הלכנו לישון בידיעה שמחר נוסעים לספארי, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שעמד להתרחש כבר בבוקר הראשון.
יום 2 - מחכים לגנו טיפש ותקרית לילה מפחידה
את הבוקר התחלנו בטיסה משדה התעופה בארושה לצפון שמורת הסרנגטי, סמוך לקניה. המטוס לא היה בדיוק מטוס. זו למעשה הייתה טיולית מעופפת של 20 מקומות, כולל ספסל אחורי עם חמישה מושבים לכל המופרעים של הכיתה. אחרי טיסה קצרה של 45 דקות נחתנו על מסלול עפר בשדה פתוח. קוראים לזה אייר סטריפ. זה מטורף לגמרי. אפילו הדייל הופתע מזה שאשכרה נחתנו. הרגשנו כמו מבריחי סמים ב"נרקוס".
במקום חיכה לנו אדווארד, המדריך שלנו בטיול. החברים שלו קוראים לו אדו, ומכיוון שכל ישראל חברים, אימצנו את הכינוי המקוצר. הצטרפנו לאדו ועלינו על הג'יפ שבראשו גג נפתח גבוה, שמאפשר לך להוציא את הראש בנוחות ולראות את החיות בצורה טובה.
אנחנו נמצאים בחודש יולי, ובחודש זה מתרחש בצפון הסרנגטי אירוע שמושך אליו תיירים מכל העולם. עדרים של גנו (Wildebeest) וזברות חוצים את נהר המארה בדרכם לקניה, רק שבנהר מחכים להם תנינים רעבים. כמות הגנו כאן היא בלתי נתפסת. חיה שלא מצטיינת ביופי ועוד פחות בשכל, מסתובבת כאן במיליונים. מי שרועות בגנו הן הזברות שמסתובבות ביניהם ומסמנות את הדרך לנהר.
מכאן כולם מחכים למטומטם הראשון. הגנו מחכים, הזברות מחכות והתיירים מחכים. מה זה מחכים? מחכים שעות! מחכים לגנו הכי מטומטם שיקפוץ ראשון לנהר כדי לחצות אותו. כי ברגע שזה קורה, אלפי גנו מכל הסביבה פורצים בדהרה מטורפת אל הנהר וקופצים גם הם למים.
הזברה היפה, עילאית ומתנשאת, אף פעם לא תקפוץ ראשונה. היא ממתינה לראות אם התנינים בסביבה. ברגע שהיא רואה שכמות מספקת של גנו חצו את הנהר בהצלחה, היא קופצת גם כן באלגנטיות וצולחת את הנהר. גם בטבע יש דרג, ויש.
שלוש שעות משמימות המתנו בג'יפ בשיא החום כדי לראות את המחזה הזה. בשלב מסוים כבר התייאשנו ופרשנו להפסקת קפה בטבע - ואז בדיוק כשנמזגו הכוסות, אדו שמע בקשר שיש חציה. נכנסנו מהר לאוטו ואדו נסע במהירות מטורפת ואף מפחידה לנהר. הגענו בזמן וראינו את חציית הנהר המפורסמת. רק שלצערנו אף תנין לא היה בסביבה ולא נרשמה אטרקציית טריפה בשידור חי. אנשים טובים אנחנו.
בשעתיים הבאות צפינו בעוד שתי חציות של הנהר. באחת מהן מצאנו את הג'יפ שלנו מוקף בגנו דוהרים מכל עבר. היה מרשים.
לאחר מכן נסענו ללודג' שנמצא בצפון הסרנגטי. באיזור הזה הלינה מותרת רק באוהלים. החדרים הם כמו כל חדר של מלון רגיל פחות או יותר, רק שזה נמצא בתוך אוהל. קצת קשה להתרגל בהתחלה. שלושת האוהלים ששכרנו היו מרוחקים ייחסית אחד מהשני, והדרך מהכניסה לאוהלים היתה בגשם שוטף, על בוץ, ובחושך מצרים. הלודג' פתוח לגמרי לטבע וחיות יכולות להסתובב בו חופשי. לכן בלילה אסור לצאת מפתח האוהל לבד, אלא רק עם ליווי של מקומי. רום סרוויס עם חימוש.
כשהגיעה שעת ארוחת הערב, בעודנו מחכים לליווי בפתח האוהל, שמענו רעש עצום של קולות דהרה ושאון מטורף של דברים מתנפצים ואנשים מבוהלים צועקים. שחר ועומר שכבר יצאו מהליווי נסו אל האוהל שלנו. התקשרתי לאורי וגילי כדי שלא ייצאו מפתח האוהל עד שנבין מה קרה.
מה קרה?
חבורת אריות רדפה אחרי עדר של זברות, לפי הערכות כ-200 זברות, שנמלטו הישר לתוך הלוד'ג שלנו והחריבו כל מה שנקרה בדרכן. את המטבח, את המכבסה ואת מגורי העובדים. אנשים סיפרו לנו שהם עובדים שם 10 שנים ומעולם לא קרה כזה דבר.
כששחר ועומר יצאו מאוהל שלהם לכיוון האוהל שלנו, בחושך מוחלט, הם ראו ושמעו פתאום עדר של עיניים מתקרב אליהם במהירות, הזברות רצו בבהלה ממש במקביל אליהם ורק שריקה במשרוקית של המלווה מנעה מהזברות לדרוס אותם במנוסתן.
במשך דקות ארוכות שמענו את הצוות מנסה להבריח את הזברות מהמתחם. בבוקר באור היום ראינו את הנזק המשמעותי.
באותם רגעים לא ידענו שהסיפור שלנו עם האריות רק התחיל.
יום 3 - אריות מכל עבר
בבוקר שאחרי התקרית כולם דיברו על זה. היינו שותפים לאירוע המאה בלודג'. בטח יעשו על זה דוקו ונופיע בנטפליקס.
יצאנו בבוקר לחפש אריות ונסענו אל "איזור הסלעים", ששם הם אמורים להיות. לאחר כשעתיים של שיטוט שבמהלכו ראינו הרבה גנו ולא מעט זברה, אדו שמע בקשר שיש ליאופרד (נמר) בסביבה. נסענו בתנאי שטח מאוד קשים אבל איכשהו אדו הצליח להביא אותנו למרחק של כ 15 מטרים מהנמר שרבץ על סלע.
לא קל לראות נמרים בספארי. הם בד"כ נעים לבד, עם יכולת הסוואה מעולה. כשעשינו ספארי בדרום אפריקה לא זכינו לראות ולו נמר אחד. חיה אצילית הנמר, אבל אתה לא רוצה לפגוש אותה לבד בטבע.
אחרי הנמר המשכנו בשיטוט - לפתע אדו אמר לנו שבהר ממול יש דיווח על אריות. שעטנו אל עבר האריות. אחרי כחצי שעה הגענו ממש קרוב, וממרחק קצר מאוד ראינו שני אריות קטנים, זכרים, רובצים על סלע. הבטנו בהם במשך דקות ארוכות ואז נסענו לחפש את אמא שלהם שהיה ברור שהיא קרובה. מצאנו אותה אחרי כמה דקות במרחק קצר. ביני לביני תהיתי אם היא השתתפה במאורעות ליל אמש, אבל כל נסיונותיי לחלץ ממנה הודאה עלו בתוהו. כנראה קיבלה ייעוץ משפטי מהזברות.
לאחר מכן חזרנו ללודג' לארוחת צהריים, ולאחרי המשכנו לחלק השני של השיטוט. המרחבים כאן בסרנגנטי לא נגמרים. אין נפש חיה או מבנה מלבד טבע וחיות. במהלך השיטוט בערב זכינו לראות לראשונה בבונים. צילמנו אותם מקרוב וראינו את יכולת הטיפוס המרשימה שלהם. אם היו יודעים כמה חטיפים יש בג'יפ הם היו מטפסים עלינו.
בהמשך השיטוט מצאנו פינה נחמדה לעצירת קפה ולאחריה, סמוך לנהר, ראינו עדר של עשרות היפופוטמים נחים. מדי פעם אחד מהם קם והתמתח רק כדי להזכיר לנו כמה הוא גדול ומפחיד. לא רחוק מהם נחה תנינה, ענקית ומפחידה, ולצידה שני תנינים קטנים, ככל הנראה צאצאיה.
התנינים מפחדים מההיפו הענקיים ולא מתעסקים איתם. ההיפו בכלל צמחוניים ואין להם הרבה בקשות, רק שלא יעמדו בטריטוריה שלהם כולל הדרך לגדת הנהר. איכשהו שני היצורים הלא סימפטיים האלה, מצליחים לבלות יחד בנהר ללא בעיה.
לאחר מכן חזרנו לארוחת ערב טובה. האוכל כאן למעלה מסביר. הם מאוד משתדלים החברים כאן. אבל לפעמים קצת בורח להם הסרנגטי. מרק הירקות שהוגש לנו בצהריים, הוגש שוב בערב, הפעם כמרק גזר. לעומת זאת עוגת הגזר שהוגשה בצהריים, הוגשה שוב בערב כעוגת בננה. כידוע, אוכל חייב להיות יצירתי...
בלילה שומעים את קולות החיות בצורה מאוד בולטת. את הקול של הגנו אני כבר מכיר בעל פה. אבל במהלך הארוחה נשמע קול אחר. יותר עבה. קצת קריפי. הבחור שאחראי על החדר אוכל שאל אותנו:
"אתם יודעים של מי הקול הזה"?
"לא"... ענינו בחשש
"אלו אריות, הם ממש קרובים, הם יצאו לציד" הוא ענה בחיוך מלא גאווה, משל היה אבא של לאמין יאמל, והאריה זה הבן שלו.
יופי, נהדר, בשורה מרנינת לב לפני השינה. אין כמו ללכת לישון באוהל באמצע הספארי, בלי גדרות מסביב, בידיעה שיש אריות בחוץ שיצאו לצייד. תענוג של ממש. במיוחד כשהילדים רחוקים ממך. זה בכלל מכפיל רוגע.
מה שכן קצת הרגיע אותי זה שהאריות מאוד חכמים, ומכל הנוכחים אני הסטייק הכי טוב. אם הם רעבים הם כנראה יבחרו בי.
המשפחה תהיה בסדר.
יום 4 - שנ"צ עם צ'יטות וביקור בגוב האריות
בבוקר גיליתי שלא נטרפתי על ידי האריות, אבל נטרפתי מדאגה לילדים. בארוחת הבוקר סיפרו לנו העובדים בלודג' שהאריות הסתובבו בתוך המאהל. הם ראו אותם הולכים, חוצים את המאהל וממשיכים לחפש גנו.
קצת נפגעתי. כאילו מה? אתם מעדיפים גנו? אני לא מספיק טוב בשבילכם? מילא זברה אני מבין, היא חתיכה, אבל גנו? באמת? גנו???
כנראה שהם לא כאלה חכמים. יאמר לגנותם...
אחרי ארוחת הבוקר עזבנו את המחנה, בדרכנו הארוכה אל מרכז הסרנגטי. לאחר כשעתיים אדו חתך לפתע בפראות אל עבר שביל צדדי. ממרחק של 30-40 מטר ראינו שלוש צ'יטות שוכבות מתחת לעץ. חשוב להבין, אם קשה לראות נמר, קשה שבעתיים לראות צ'יטות. הסיכוי לראות שלוש יחד שואף לאפס. אפילו הסיכוי של נבחרת ישראל לעלות למונדיאל יותר גבוה מזה. טוב נו, קצת הגזמתי.
אדו זה גבר גבר. בחלק הזה של הסרנגטי אסור לנסוע על העשביה היבשה כדי לראות חיות. אם תופסים אותך אתה מקבל קנס. איך תופסים אותך במרחב הבלתי נגמר הזה? הלשנה. אם מישהו מצלם אותך שעלית על העשב - אתה מקבל קנס רציני. ככה שכולם חושדים בכולם ואף אחד לא מעז לעשות זאת כאשר יש עוד ג'יפים בסביבה.
אבל לאדו היה חשוב שהאורחים שלו יראו את הצ'יטות ממש מקרוב. אז הוא סגר דיל עם עוד כמה ג'יפים אחרים, שלא להלשין זה על זה, ואז כולם בבת אחד נעו באיטיות אל הצ'יטות. נעמדנו במרחק של פחות מעשרה מטרים מהן. זו חיה שמגיעה ל 120 קמ"ש, אז 10 מטרים זה טווח בטחון סביר. ברור. החיה הזו מרשימה מאוד. היה יוצא דופן להתבונן בהן. אחרי החוויה המטורפת מחאנו כולנו כפיים לאדו. האיש אלוף.
לאחר מכן המשכנו בדרכנו אל מרכז הסרנגטי, ובדרך שוב אדו חתך במהירות לאיזור צדדי. שם, בשדה עצום בגודלו, מתחת לעץ בודד שהטיל את צילו, שכבו לא פחות מ-13 אריות! סחבק בגוב האריות. התקרבנו אליהם עם הגי'פ למרחק של שניים שלושה מטרים. לא יותר. והתבוננו בהם רובצים ומגרשים זבובים.
כשסיימנו, אדו נסע מרחק של כ-200 מטר, עצר מתחת לעץ הבא, והכריז - בואו נעשה הפסקת צהריים. כאן??? משמאלנו 13 אריות... ומי יודע כמה עוד בסביבה? אדו אמר שזה בסדר ואין מה לדאוג.
אוקיי, אם הוא אומר הוא יודע. כבר 16 שנה בתחום ואף אריה לא טרף אותו, חמסה חמסה (אצלנו מותר להגיד). עשינו פיקניק נחמד בחיק האריות, ובין ביס לביס, פזלנו אל שמאלה כדי לוודא שאנחנו לא הביס הבא.
המשכנו בדרכנו וראינו פילים, ג'ירפות, חזרי יבלות, תנין שמסתתר באגם קטנטן, עופות מיוחדים ומה לא. אדו זה מפלצת של ידע, הוא מכיר כל יונק, טורף, עוף עץ או שיח. הטיול הרבה יותר מעניין כשיש מי שמסביר לך לעומק מה אתה בעצם רואה.
האריות הם מלכי הספארי. אף אחד לא מתעסק איתם. גם לא מיקו. אבל כמה שהם גברים, עם הפילים הגדולים הם לא מעזים להתעסק. תוך כדי נסיעה ראינו עדר גנו וזברה נסים בבהלה. אחרי שתי דקות ראינו לביאה סוחבת טרף.
בזמן שהזברה נסה על נפשה, הפיל המשיך לבלוס צמרות עצים בנון שלאנט. זה סימן ברור לעילאית ומתנשאת: בטבע, הגודל כן קובע. כדאי לחשוב על זה.
לאחר מכן המשכנו למלון Melia במרכז הסרנגטי. המלון מעולה. האריות יצטרכו להסתדר הלילה בלעדינו.
אחרי ארבעה ימים של שיטוט מבוקר עד ערב בסרנגטי, היינו בטוחים שראינו הכל. אך מה שראינו למחרת, עלה על כל דמיון.
יום 5 - אירוע טריפה
זהו היום האחרון שלנו בשמורת הסרנגטי, את היום התחלנו בשעה מאוד מוקדמת בבוקר, וכבר בתחילת הנסיעה נתקלנו במספר צבועים. המשכנו בנסיעה ולפתע ראינו לביאה מתקדמת באיטיות עייפה. הפה שלה היה מלא בדם, כך שהיה ברור שהיא חזרה מצייד.
בצד השני של שביל העפר חיכו שתי לביאות עם כ-12 גורי אריות. כשהם ראו את הלביאה מתקרבת הם החלו לנוע לעברה, ממש ממש בחיכוך עם הרכב שלנו. הלביאה הובילה אותם אל הטרף, זברה צעירה שכבר לא תתנשא. אדו נסע אחריהם עד למקום הטרף, ושם במרחק של מטר אחד מאיתנו, ראינו את הלביאות והגורים טורפים בתאווה מפחידה את פגר הזברה.
המחזה מאוד קשה לצפייה, הריח מבחיל. ועדיין, קשה שלא להסתכל על זה. הם פשוט פירקו את הזברה כולל כל האיברים הפנימיים. זה מחזה שאי אפשר להסביר במילים. ברור שהמערכת האקולוגית כולה נשענת על מחזור החיים של הטבע, אך יש רגעים שהאכזריות שבדבר משאירה אותך ללא מילים. אך עם הרבה מחשבות.
המשכנו בדרך כדי לחפש את האריה. הלביאות צדו את הזברה עבור הגורים. הן מרחיקות את האריה הזכר כדי שלא יגמור לילדים את האוכל. אבל צריך לצוד גם בשביל השייח. אז איפה הוא?
מצאנו אותו לא מאוד רחוק משם, ישן במקום מוצל יחסית ולצידו פגר של זברה שניצודה אך טרם נאכלה. הלביאות צדו זברה אחרת רק בשבילו. הוא לא יורד לרמה של בופה. אצלו זה רק א-לה-קארט. את השנ"צ הוא עשה ממש ליד ארוחת הערב כדי שאף צבוע לא יגנוב לו את המנה.
המשכנו בדרך וראינו גירפות גבוהות אוכלות את צמרות העצים, ולאחר מכן נחש פיתון גדול מאוד שטייל בשולי שביל העפר.
משם המשכנו בנסיעה ארוכה ארוכה אל היציאה מפארק הסרנגטי ומשם לפארק נגורונגורו. הדרך ארוכה מאוד, ושביל הנסיעה משובש ברמות שאי אפשר להאמין. תחשבו על הכביש המקורצף הכי גרוע שנסעתם בו, עכשיו תכפילו במאה. כזה. על עפר. קראנו לו כביש הבמפרים.
הנסיעה היתה קשה מאוד, במשך שעות הרכב מטלטל ואתה איתו. אחד הג'יפים שעשה את הדרך ממש מעט לפנינו נסע במהירות גבוהה מדי והתהפך. אחד המטיילים בג'יפ הזה, אזרח ספרדי, נפצע בכתפו מההתהפכות. אם אתם נוסעים כאן, דרשו מהנהג לנסוע לאט.
יצאנו משמורת הסרנגטי אל עבר שמורת הנגורונגורו. השמורה הזו היא בעצם מכתש בקוטר של 19 ק"מ שנוצר כתוצאה מקריסה של הר געש. ככה שהדפנות מאוד תלולות וגבוהות, מרבית החיות כאן לא יוצאות מהמכתש ומקיימות מערכת אקולוגית סגורה כמעט.
השבילים נעשו הרבה יותר תלולים והרבה הרבה יותר גרועים. אחרי נסיעה ארוכה ומתישה הגענו אל מלון Melia, כן, גם כאן אותה רשת. המלון נמצא בגובה של כמעט 2300 מטר (החרמון בגובה 2800), והוא משקיף על כל המכתש. הנוף מפעים!
ההפתעה המשמחת ביום הבא הגיעה ממקום שלא ציפינו לו.
יום 6 - 12 אלף לייקים
את הבוקר התחלנו מוקדם ואחרי ארוחת בוקר מצויינת קפצנו לג'יפ של אדו. אנחנו כבר די עייפים, והשמורה כאן היא קטנה. אדו העריך שבתוך בכמה שעות נמצה אותה. אז אמרנו שנעשה חצי יום לימודים וחצי יום אימונים. נצא מוקדם ושיחזיר אותנו לארוחת צהריים שאחריה ננוח מעט.
התחלת הנסיעה היתה מפחידה מאוד, הערפל לא אפשר ראייה של יותר ממטר אחד קדימה, השבילים פה הם גם ככה לא להיט, המקום מאוד תלול, קצת חששנו. אדו נסע בזהירות מירבית ולאט לאט כשירדנו אל המכתש הראות השתפרה.
המכתש עצמו יפה מאוד, במרכזו אגם גדול, והוא שטוח לגמרי. מבחינת החיות - רצינו לראות קרנפים אבל לא עלה בידינו. את שאר החיות שיש כאן כבר ראינו. גם לחיות נמאב. "עוד פעם אלה" שמעתי אותם לוחשים.
ממש לפני שעמדנו לצאת מהמכתש ראינו לביאה בתנוחת צייד. אחרי כמה דקות ראינו עוד שתי לביאות קרובות. ברור שהן בדרך לנסיון לצוד גנו או זברה מתוך עדר שהיה כמה מאות מטרים מהן. קיוויתי לראות את ההתקפה בשידור חי, אבל גם ניסים קיוותי. אחרי המתנה של כשעה נמאס לנו.
ההפתעה הגיעה בדרך חזרה למלון, מכבי הודיעו שאם יהיו 12 אלף לייקים לפוסט שלהם הם מודעים על רכש חדש לקראת העונה שבפתח. במעט האינטרנט שהיה בידינו שכנענו את כל טנזניה לעשות לייק. ואכן תוך כמה דקות הם הודיעו על שלוש החתמות מבטיחות לעונה. הירוקים מהכרמל מתעוררים סוף סוף וזה עושה לנו פרפרים בבטן. אנחנו צפויים לנחות בשבת בבוקר, ובערב אנו אמורים להגיע לסמי עופר למשחק נגד בית"ר. מטנזניה הרחוקה הגענו יחד במטוס של יום שבת. אז: "יאללה מכבי מלחמה, תעלו בשגעון".
זהו, נגמר הטיול שלנו, היה טוב, טוב שהיה, חבל שנגמר.
שמורת הסרנגטי מספקת הצצה לעולם שהיה כאן לפני שבני האדם השתלטו על העניינים. זה טיול יוצא דופן, מעניין מאוד, ומספק הרבה תובנות גם עלינו כיום. פגשנו בטנזניה אנשים מקסימים, עם שירות ברמה שלא נתקלתי בו בשום מקום, עם חיוך תמידי, ועם הרבה רצון טוב לעשות טוב.
אם אתם נוסעים לסרנגטי - בקשו את הנהג Edward Masaki. אתם רוצים מדריך כזה בדיוק. נעים הליכות, מאוד שירותי, בעל ידע עצום, ונהג מאוד זהיר (זה חשוב). לא יכלנו לבקש מדריך טוב יותר. מדריך טוב עושה את כל הטיול.
מחר אנחנו מתחילים במסע חזרה ארצה, אל החות'ים, חמנאי, אל ג'ולאני, ושאר המשוגעים מהמזרח התיכון. משראינו כמה טנזניה יפה, למה בעצם לא אוגנדה?
