עפתי לתרמילאים

ממפלי ויקטוריה לטנזניה - בין דרום למזרח

המעבר בין אפריקה הדרומית למזרחית הוא דרמטי ומורגש, כלכך צד ביבשת יש קסם משלו. בכתבה שלפניכם מתואר מסלולו של גיל ממפלי ויקטוריה לטנזניה דרך מלאווי, עם מספר נקודות שאסור להחמיץ בדרך, וגם תובנות על חיי המטיילים באפריקה.
גיל חן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ממפלי ויקטוריה לטנזניה - בין דרום למזרח
Depositphotos/Kamchatka ©

זמביה - אפריקה הדרומית או המזרחית?

אחרי שבועיים נפלאים בנמיביה הגיע הזמן להמשיך למקום ששמעתי עליו הרבה, והאמת היא שאיכשהו לא חשבתי שאגיע אליו- מפלי ויקטוריה. נסעתי כ-20 שעות מווינדהוק לעיר ליוינגסטון, בקצה הדרום מערבי של זמביה (עם חברת intercape, שאיתה גם נסעתי מקייפטאון לוינדהוק, כ- 80$). מייד כשחוצים את הגבול מרגישים בהבדל בין מדינות אפריקה הדרומית למדינות אפריקה המזרחית, וזה למרות שגיאוגרפית זמביה שייכת דווקא לקבוצה הראשונה. ובכל זאת, משרדי ההגירה כבר בכניסה, החול האדום והעיר ליווינגסטון דלת התשתיות סימנו לי ישר שחזרתי למזרח אפריקה. לשתי דקות התבאסתי מזה, כי יש משהו נעים בלוקסוסים הדרום אפריקאים, אבל כששתי הדקות חלפו, הרגשתי שאני לגמרי בבית.

 הסתבר שהתגעגעתי לרחובות הלא סלולים, לבניינים חסרי הקישוט וללבוש המוכר לי מטנזניה. האמת היא שציפיתי שליוינגסטון תראה אחרת לגמרי - הרי מדובר באחד המקומות הכי מתויירים בכל היבשת, וללא ספק בזמביה עצמה - ולכן ציפיתי לתשתית תיירותית לפחות ברמה של ארושה, וזאת לא קיימת שם. נכון, ליד המפלים עצמם יש כמה מלונות פאר (יקרים מכדי לדבר עליהם כאן), אבל בעיר זה בלתי מורגש. אחד הדברים שמרגישים מייד באפריקה הדרומית הוא השילוב של האוכלוסיה הלבנה במדינה. לפעמים השילוב הוא מוצלח ולרוב לא, אבל בכל זאת יש אוכלוסיה מקומית לבנה. זה לא קיים באפריקה המזרחית, וכך גם בזמביה. למרות שהיתה פעם חלק מרודזיה (שמה הקודם של זימבאבווה), ולמרות זליגת בעלי החוות הלבנים מזימבאבווה המתפוררת- זמביה היא מדינה שחורה לכל דבר, מה שגורר בעקבותיו חזרה של תופעת ה"מוזונגו" המפורסמת, ממש כמו בטנזניה. וכך, לאחר חודש באפריקה הדרומית, מצאתי את עצמי שוקע שוב לחמימות הביתית של מראות וריחות מוכרים, ובעקבותיה גם לשיטוט ברחובות שמלווה בחיוך אווילי.

לתחילת הכתבה

ליווינגסטון והאטרקציות שבה

לעיר עצמה אין הרבה מה להציע. היא עומדת כולה לאורו של דיוויד ליווינגסטון, החוקר הבריטי המהולל שעל שמו היא קרויה, ולכן מצוי בה גם מוזיאון נחמד אודותיו כמו גם נושאים אחרים (5$, אם מתחשק לכם שעתיים של סיור נעים). מלבד כך יש בה שוק אומנויות ומזכרות חביב, דומה מאד לאלה שתמצאו במקומות אחרים, ובמחירים דומים. מלבד אלה, שיטוט בעיר (כלומר ב-3 הרחובות שמרכיבים אותה) זה השעשוע הכי מוצלח. וכל זה נכון בגלל שאף אחד בעצם לא בא לליוינגסטון בגלל ליווינגסטון, אלא פשוט כי היא הכי קרובה למפלים עצמם, ואלה מרכזים סביבם פעילות תיירותית ענפה. המפלים הם חוויה מקסימה גם למי שהיה במפלים דומים בעולם, וכשאתם מבקרים בפארק (10$) מומלץ מאוד לא להסתפק בהליכה הקצרה לאורך המפלים עצמם. אפשר וכדאי להשקיע וללכת בשני המסלולים הקיימים שם- אחד למה שמוגדר בשלטים כ"נקודת הצילום הטובה ביותר", והשני ל"נקודת הרתיחה", שבה נהר הזמבזי מתאושש מהנפילה הגדולה.

מעבר למפלים יש שם מגוון פעילויות ספורט אתגרי לסוגיו - החל מספארי על גב פילים ועד קפיצות בנג`י, ראפטינג וריחוף מסוגים שונים. כמובן שהפעילויות הללו לא זולות, ולכן רוב המטיילים נאלצים לבחור באחת או שתיים. מצד שני, מאחר שרוב המטיילים גם שוהים באחת משתי האכסניות הגדולות והמוצלחות (באותה מידה, לטעמי): fawlty tower וה- Jolly boys, ניתן להתארגן שם בקבוצות או לקבל מידע על הוזלות ומבצעים. מאחר ואני לא איש של אקסטרים בחרתי בשתי פעילויות סולידיות למדי: ספארי פילים וריחוף ב-microlite. ספארי הפילים (110$) הוא בעצם רכיבה של כשעתיים על עדר פילים באיזור ספארי פתוח. אז את הבעיה האידיאולוגית של ביות חיות פרא פתרו שם (ברמה חלקית, כמובן) בסיפור קורע לב על הצלת חייהם של הפילים, שרובם לא היו שורדים בטבע, ואת פוטנציאל תיירות-היתר פתרו (שוב, חלקית) בהגבלה של מספר אנשים בקבוצה. התוצאה היא נעימה מאוד, שכן השיטוט בטבע מזמן אינטראקציה עם פילי בר (שנוטים להיות אגרסיבים כלפי הפילים המאולפים ורוכביהם, אבל לא במידה שמהווה סיכון- רק קצת אדרנלין), וג`ירפות, שאותי הן תמיד משמחות. בנוסף האירוח שם הוא באווירת לוקסוס אמיתית, שזה תמיד כיף.

 המיקרולייטינג (90$ לרבע שעה, כולל תמונות), שהוא בעצם אופנוע עם כנפיים, התגלה כתענוג אמיתי. מלווים במדריך שנוהג על האופנוע, ממריאים לגובה של כמאה מטר וטסים מעל המפלים בנוף שבאמת לא ניתן לצפות ליפה ממנו. אם תסתכלו מקרוב אולי תוכלו גם לראות משפחת פילים שוחה מגדת נהר הזמבזי לאי שבמרכזו, וכן לראות את המקום שבו יהיו המפלים בעוד כ-15,000 שנה (המפלים מתקדמים לאורך הנחל בעקבות נקיקים בסלע). ממצלמה שממוקמת על הכנף מצלם הנהג את הנוף כולל אותך, וניתן לרכוש את הדיסק עם הנחיתה. כל הפעילויות, כולל כל אלה שאם תשאלו אותי כוללות קירבה גדולה מדי למוות, כוללות הסעה וחזרה לאכסניה או המלון בו אתם שוהים. כשהייתי שם פגשתי ישראלית בשם אתי שגרה שם, ואמרה שהיא תשמח לעזור לכל ישראלי שמתכנן ביקור לאיזור. אז אם בא לכם ליצור איתה קשר היא במייל זה. רק שימו לב שיש לה חברת טיולים בעצמה, ולכן צריך לדעת להבדיל בין עזרה לעסקה. אבל היא הבטיחה לעזור בלי קשר לחברה שלה.

לתחילת הכתבה

זימבבוואה - בעיית הכספים, מפלי ויקטוריה וספארי בפארק Hawana

מאחר והחלטתי להתעצל ולקחת טיול מאורגן חזרה לטנזניה, יצא שהיה לי יותר מדי זמן לבלות במפלי ויקטוריה. בסך הכל היו לי שם 9 ימים, שזה המון. לשמחתי, החברה שעימה עשיתי את הטיול המאורגן הציעה לי לעשות ספארי קטן בחינם לשלושה ימים בפארק Hawana, ומייד קפצתי על ההזדמנות. לצורך כך חציתי את הגבול לזימבאבווה. רוב המבקרים המגיעים למפלי ויקטוריה מתמודדים עם הדילמה של לחצות או לא, אבל אצלי היא לא היתה קיימת- זו היתה דרך להעביר את הזמן. באופן עקרוני לא רציתי להגיע לזימבאבווה בגלל המצב הפוליטי העגום במדינה, אבל אלמנט השיעמום הכריע- וחציתי. האמת היא שהחציה קלה ביותר. מעבר הגבול נמצא בלב המפלים, וניתן בקלות לחצות עם ויזה שנרכשת במקום. חציה בטקסי, או הליכה של כשלושה קילומטרים מהמפלים, תביא אתכם לפאתי העיר ויקטוריה פולס, שהיא המקבילה הזימבאבווית של ליוינגסטון. גם כאן המעבר בין אפריקה המזרחית לדרומית מורגש במעבר, כשמייד נגלים לעיניך כבישים סלולים וכרי דשא מטופחים. אבל התופעה שעבורי היתה הכי בולטת במקום דווקא לא היתה חיובית: מכל המדינות שטיילתי בהן באפריקה, בזו הרגשתי הכי פחות בנוח.

זה התחיל בכך שלאורך כל ההליכה הטרידו אותי עשרות של אנשים שביקשו, באופן די אגרסיבי, למכור לי את פילי העץ שלהם. כל מי שביקר במזרח אפריקה יודע שגם שם "מדיניות השיווק" היא די אגרסיבית, אבל מעולם לא נתקלתי בזה במידה בה זה קיים בויקטוריה פולס. בעקרון אני תומך נלהב בקידום העסקים הקטנים המקומיים, אבל אחרי שעה שפשוט נאלצתי להאבק על זכותי לא לקנות, עם תרמיל של 90 ליטר על הגב ובחום של 35 מעלות, הייתי מאוד לא מרוצה. בנוסף, בזימבאבווה קיימת גם תופעת השוק השחור, שגם בה לא נתקלתי קודם. למעשה, הסתבר לי, איש אינו מחליף את הדולרים שלו במטבע המקומי- וכך מצאתי את עצמי מוקף עשרות חבר'ה שהתחרו בינהם על מי מציע לי שער טוב יותר לדולר שלי. הבעיה היא, שטריק ידוע הוא שהם מציעים מחיר וכשאתה מסכים הם, במקרה הטוב, נותנים לך כסף מזוייף, או, במקרה הרע, פשוט לוקחים את הכסף שלך והולכים. אני ביקשתי לעשות את הדבר הבטוח והחוקי, כי יש שם המון שלטים שמזהירים מחלפנים, והחלטתי שהכלא הזימבאבווי בטח לא משהו, אז הלכתי לבנק. השער בתקופתו היה משהו כמו 6,200, ובדרך הזו גיליתי שחבילת מסטיק עולה לי 3$ ומשולש פיצה 20$- כלומר לא ניתן להתקיים אם מחליפים את הכסף בבנק.

ביקשתי לבדוק אופציות אחרות, וחשבתי ללכת ל-change, ולצורך כך נכנסתי ללשכת המידע לתיירים. אלא שגם שם הבחור ניסה להציע לי להחליף באופן לא חוקי, ועוד הציע שער נמוך פי שתיים מהחלפנים בחוץ (10,000). ואז ניגשתי למשטרת התיירות, שיעזרו לי למצוא מקום נורמלי להחלפה. התשובה שלהם היתה "אין. רק בשום אופן אל תחליף אצל חלפנים". הלכתי משם, מסופק שלפחות עשיתי את המעשה החוקי, עד שלאחר כחצי דקה ראיתי את אחד השוטרים רודף אחרי, רק כדי להציע לי שער של 15,000. "לא תמצא טוב מזה, הוא הבטיח". זה כל כך עיצבן אותי שפשוט הלכתי בלי לענות. בסופו של דבר הסתבר שהדרך הכי טובה להחליף כסף היא עם בחור שניתן לסמוך עליו. לאכסניה Shoestring, שהיא הכי מומלצת בעיר בגלל התנאים שלה, וגם החיים שיש בה (מצרך די נדיר בויק פולס), יש בחור משלהם, וזה הופך את זה לנוח למדי וגם משתלם- 20,000. כלומר, בסופו של דבר נכנעתי גם לתכתיב הזה, ואחרי שגיליתי את הבחור גם אני התחלתי להחליף אצלו. בכל מקרה כדאי מאוד להחליף סכום קטן ביותר כי ערך הכסף צונח מהר מאוד (הוא היה 30,000 לאחר שבוע שהייתי שם).

עוד משהו שחשוב מאוד לציין לגבי זימבאבווה זה שהמצב הפוליטי שם רגיש מאוד, ומקומיים שדיברתי עימם חיים בתחושה שהמדינה הולכת להתפרק או להגיע לכדי מלחמת אזרחים בתוך מספר חודשים. אמנם בכל מקרה, תיירים לא יהיו היעד של אלימות כזו אם תהיה, אבל חשוב לברר את המצב לפני שנוסעים- גם אם זה לא יהיה לא בטוח, זה עלול להיות מאוד לא נעים.

 את כל אלה, כמובן, לא מרגישים כשוצאים לספארי, וזה שעשיתי בפארק האוואנה (שלמרות האיות העיברי לא קשור בשום דרך לקובה) היה מוצלח מאד. הפארק אומנם נודע בזכות כלבי הפרא שלו, ואנחנו לא ראינו אפילו אחד, אבל החבר'ה שנסעו איתי היו מעולים, וכמו תמיד, זה מה שעושה את העיניין בסופו של דבר. גם השיחות הליליות עם המדריך על המצב במדינה היו מרתקות, וחשפו בפנינו את קשיי החיים במדינה.

לתחילת הכתבה

בטיול מאורגן דרך מלאווי לטנזניה

לאחר ארבעה ימים בספארי, הצטרפתי לקבוצה שאיתה הייתי אמור להגיע לטנזניה. בעקרון מדובר היה בפתרון של עצלות נטו: ניסיתי להתחמק מהרכבת המחברת בין לוסקה, זמביה לדאר א-סלאם. הרכבת, שדווקא ידועה כקו נעים למדי, אמורה לקחת כ-40 שעות, ואני, בתרגום מהיר מאפריקנית, הערכתי שמדובר בערך ב-60, וזה, ידידי, גדול עלי. לכן בחרתי בטיול מאורגן בן 10 ימים, שכלל גם ביקור במלאווי. הטיול התבצע על overland truck, שהופכת לדרך הפופולרית ביותר לטיולים באפריקה. מדובר למעשה במשאית גדולה ששופצה לצורת אוטובוס עם שיפורים- מה שמאפשר לה להיות לחלוטין בלתי תלויה בסביבה. מובנה בתוך המשאית יש את כל מה שדרוש, כולל כל ציוד הבישול והשינה, בדרך שמאפשרת לקבוצה לחיות מתוך המשאית בלבד. אבל זו, מבחינתי, היתה בדיוק הבעיה: מצאתי שאנחנו מבלים ימים שלמים בתוך המשאית, בסיטואציית בית ספר תיכון, ויכול לעבור יום שלם מבלי שאני אחליף מילה אחת עם אנשים מקומיים. ברור שיש לזה יתרונות מבחינת הנוחות וכולי, אבל זו, עבורי, לא דרך נכונה לטייל. יש המון חברות שעושות את הטיולים האלה בעשרות מסלולים, ויכול להיות שלאחרים היו חוויות אחרות איתן, אבל הטיול שלי פשוט לא היה מאוד כיף. לשמחתי, קצת חששתי שככה זה יהיה מלכתחילה, כי במגורים של שבעה חודשים בארושה יוצא לראות מאות משאיות כאלה, ולכן תכננתי את הטיול איתם לזמן קצר ככל שניתן.

 ברור שגולת הכותרת היתה אגם מלאווי, אגם ענק של מים מתוקים, ששחיה בו היא כיף גדול. אמנם יש שם את סכנת הבילהרציה הידועה, שנגרמת משבלולים ששוהים במים הרדודים, אבל גופי הבריאות טוענים שמדובר בבעיה של אזורי המים העומדים בלבד, ולא של החופים הארוכים, שמרגישים כמו ים ממש. בכל מקרה מומלץ לקנות (במלוואי עצמה, או בסביבה) כדורים נגד המחלה, שאותם לוקחים לאחר כחודש וחצי, כדי למנוע את הפגיעה ההרסנית בכבד. החלק הכי כיפי בביקור שם היה המפגש עם האנשים, שכן מלאווי ידועה כ"לב החם של אפריקה", בגלל אדיבות תושביה. במדינה הזו, שהיא אחת העניות ביותר באפריקה וממילא בעולם, נדמה שכולם מחייכים כל זמן. זה מקום אידיאלי לסיורי הכפרים למינהם, או סתם שיחה באנגלית רצוצה עם אמני החופים או הדייגים.

לתחילת הכתבה

טנזניה - מדאר א-סלאם לארושה לאורך החוף

ההגעה לדאר א-סלאם לוותה באנחת רווחה קלה, שהזכירה לי כמה אני אוהב את החופש שהטיולים האלה מאפשרים לי, וגרמה לי להבטיח שלא אטייל עוד בקבוצה. אבל יותר מזה אנחת הרווחה היתה בשל החזרה הביתה- לטנזניה, לסווהילית, למציאות המוכרת לי, וזה למרות שדאר שונה מאד מארושה- היא עיר של ממש, על הטוב והרע שבכך. בדאר קבעתי עם אנדריאה, חברה ותיקה שלי מגרמניה, וקבענו לטייל יחד שלושה שבועות, בטיול שידעתי שיהיה מרגש מאוד: קודם כל בכל החודשים שגרתי בטנזניה כמעט לא יצא לי לטייל בה. בנוסף, לאחר כחודש וחצי מחוץ למדינה, הרגשתי שחזרתי הביתה, אלא שהפעם מצטרפת אלי חברה טובה שתוכל להיות שותפה לחוויה האפריקנית שלי, משהו שלא יהיה לי עם אף אחד מהחברים שלי, לא משנה כמה אימיילים ארוכים ומייגעים הם נאלצו לקרוא.

 אנדריאה למדה סווהילית באוניברסיטה, ולכן ראתה את עצמה מוכנה נפשית לטיול האפריקני שלה. אבל אני הכרתי אותה כמי שחייבת שלושה קפוצ`ינו ביום, עם אקסטרה קצף, ולכן הייתי טיפה יותר מודאג. לכן ניסיתי להכניס אותה לתוככי טנזניה בהדרגה. לצורך כך תכננו זמן ממושך למדי על החופים, שיאפשרו נגיעה חלקית בלבד במה שיש למדינה להציע, כשלאחר מכן, בהדרגה, היא תתחיל להכיר את קשיי המקום: האוטובוסים, הריחות, תופעת המוזונגו וכו`. היא רצתה כמובן לנסוע לזנזיבר, אבל מאחר והיתה מוגבלת כספית, הבטחתי לה שניסע ל"כמו זנזיבר" אבל בחצי מחיר. וככה אכן עשינו- היינו במלון שנמצא בחוף הדרומי של דאר א-סלאם (Sunrise hotel, 20-30$), שכולל בדיוק את אותו חול לבן, חופים ארוכים ומאות עצי קוקוס, פשוט הרבה פחות תיירותי ולכן גם הרבה יותר זול.

 מאחר ובעיר עצמה אין מה לעשות, היינו בחופים ארבעה ימים כשבמהלכם נסענו ליום אחד לביקור בעיירה שנקראת Bagamoyo. בגמויו היתה בעבר עיר גדולה ומשגשת, שכן היא היתה הנקודה האחרונה ביבשת לפני יציאת העבדים לזנזיבר. כיום זו עיר מוזנחת למדי, אבל אם מחפשים מספיק ומפעילים את הדמיון, ניתן בהחלט לחוש את רוחות העבר. במקום יש גם סצינה אומנותית רחבה, שכן שוכן שם קולג` האמנויות הראשי של טנזניה, מה שמבטיח אוכלוסיה יחודית במקום. אבל את כל זה גילינו בדיעבד. למעשה, לאחר שלוש שעות שחיכינו על האוטובוס בדאר כדי לנסוע נסיעה של שעה, הגענו למקום שנראה יותר כמו "כפר מלוכלך ומסריח", אם לצטט את אנדריאה. מיותר לציין שמדובר היה בסך הכל במראות השכיחים ביותר בטנזניה - בתי בוץ, לכלוך ברחובות וילדים מתרוצצים חצי ערומים - אבל היא ממש חשבה שירדנו מהאוטובוס תחנה אחת מוקדם מדי. רק אחרי כשעתיים, כשהגענו למלון (Traveler`s lodge 25-35$), וגם אכלנו ארוחת צהריים טובה, היא נרגעה ויכלה להצטרף אלי בחיפוש אחרי הפאר ההיסטורי של המקום. האמת היא שמצאנו רק חלק ממנו, אבל השיטוט בעיירה היה נעים מאוד, אפילו לאנדריאה, ובסופו של דבר הגדרנו את בגמויו כאחד המקומות שהכי אהבנו בטיול.

 משם חזרנו לדאר, גם כדי שאנדריאה תתאושש וגם כי רצינו לטייל בלי התיקים, ולמחרת שוב עלינו צפונה- לעיר Tanga. בעיר עצמה אין שום עניין לתיירים, אבל היא מהווה בסיס טוב לטיולים בצפון מזרח המדינה. מטאנגה ירדנו על כביש שבקלות יכול להיות מוגדר כאחד הגרועים שראיתי, לכפר שנקרא Pangani, שוב לשלושה ימים על החוף. שהינו במלון בקתות נחמד (Peponi), אבל האמת היא שאם אין לכם שלושה שבועות ניתן לדלג על המקום הזה, במיוחד בהשוואה לדאר או זנזיבר. יחד עם זאת הכפר עצמו, שנמצא דרומית למלונות, שווה בהחלט ביקור. לכפר היסטוריה של יותר מ-1500 שנה, שניתן לזהות באופן ברור, ומרתק לראות איך זו מתקיימת במקביל לחיי הכפר היומיומיים. זו הזדמנות מצויינת להתערבב קצת באוכלוסיה, למרות שלא סביר שתמצאו שם דוברי אנגלית רבים. אבל חייבים, פשוט חייבים לערוך שם סיור מאורגן, אחרת לא תפיקו כלום מהביקור. יש שם מדריך אחד ששכחתי את שמו אבל הוא מנהל את משרד התיירות במקום ומומלץ מאוד לעשות איתו סיור. יש לו ידע נרחב בצורה שלא תאמן, ומצד שני הוא מאד מתעניין בצד השני. בקשו מהמלון בו תשהו ליצור איתו קשר לפני שאתם מגיעים לכפר, כדי לוודא שהוא אכן יהיה שם.

 מפנגאני המשכנו לעלות צפונה עד לעיר מושי, שמרוחקת כשעה מזרחית לארושה. לעיר יש תחושה של עיר קטנה ונעימה, ובוודאי כאשר משווים אותה לארושה, והיא שווה ביקור. הדבר הכי בולט בה הוא בעצם הדבר הכי בולט (פיזית) באפריקה כולה: הר הקילימנג`רו. באורח אירוני דווקא קשה לראות מהעיר את ההר, שכן הוא מכוסה רוב השנה בערפל (מה שגם יוצר את הלחות המעיקה לעתים באיזור), אבל נחמד מאוד לבקר בכפרים שלמרגלותיו, על יערות הגשם שקיימים שם. סתם סיור של יום בטבע הפתוח הוא הזדמנות מצויינת לברוח קצת מהעירוניות המעיקה.

לתחילת הכתבה

ארושה וספארי בצפון טנזניה

התחנה האחרונה בטיול שלנו היתה, כמובן, ארושה. היה מעניין ומצחיק לשמוע את תגובותיה של אנדריאה לחיים שלי בארושה. בתחילה, היא הגיבה בדיוק כמו אמא שלי ואחי שבאו לבקר והייתי צריך להסיר את מבט הגועל שלהם עם נייר זכוכית. היא גם שאלה שאלות שאני כבר לא שאלתי, ונתנה לי פרספקטיבה אחרת על דברים. כך לדוגמא בבית היתומים היא מייד שאלה מדוע הילדים אוכלים צהריים על השטיח ולא ליד השולחנות. אני רק זוכר שכשהגעתי הפתיע אותי מאוד שבכלל יש שם שטיח. סוג כזה של שאלות גורם לך לשים לב לשינויים בתפיסה שלך את המציאות, ובעצם עזרה לי לראות עד כמה התרגלתי - לטוב ולרע - לטנזניה.

 אחרי שעשינו ספארי בנגורונגורו, בארושה נשיונל פארק ובאגם מניירה, אנדריאה נסעה הביתה, ואז הגיע הזמן להתמודד עם המציאות. הגיע הזמן עבורי להפרד שוב, הפעם באמת מהחיים שלי בחודשים האחרונים. אבל, ידעתי שאין לי שום סיכוי לעשות את זה באמת, ולכן החלטתי לעשות בדיוק ההיפך: כינסתי את כל החברים שלי לארוחת ערב יומיים לפני העזיבה, ונפרדתי בהבטחה שנתראה בקרוב. ואז לקחתי חדר במלון קטן ומצ`וקמק לחכות בשקט שהיום וחצי האחרונים יחלפו בלי שאני אצטרך לחשוב על זה. הקפדתי שתהיה מקלחת וטלוויזיה שיעזרו לי לא לשיב לב לזמן שחולף, ונאטמתי עד שהגיע הזמן לנסוע לשדה התעופה. בכתבה הבאה והאחרונה אני אספר על הנקודה בה כבר לא יכולתי שלא להתמודד עם העזיבה, ואסכם את מסקנותי מהחוויה כולה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אפריקה