טנזניה - זכרונות מאפריקה

הקדמה

התחלנו לתכנן את הטיול לטנזניה - עופר ואני - בפסח האחרון (במטוס, בדרך חזרה מנפאל - אבל זה סיפור אחר). כהרגלנו היינו יסודיים מאוד והתחלנו בחיפוש מקיף באתרי אינטרנט שונים, בירור אצל מכרים, וגם הרצאה ב"למטייל". בסופו של דבר הצבנו לעצמנו שני יעדים ברורים: ספארי ורביצה על החופים בזנזיבר. התלבטנו לגבי היעד השלישי - קילימנג`רו. אחרי התלבטויות ממושכות החלטנו על עשרה ימי ספארי ובתוכם טיפוס על הר הגעש הפעיל Oldonio Lengai (כן, החלטנו בסוף לוותר על הקילימנג`רו, לכאורה כי הרגשנו שהטיפוס הוא בעיקר לשם האתגר שבטיפוס ופחות בגלל הנופים שאפשר לראות שם. האמת שנכנס פה גם שיקול סמוי והוא החשש שלנו שלא ממש נצליח להגיע למעלה...). אחרי הספארי, תכננו להגיע לזנזיבר למשך שמונה ימים, שיכללו רביצה על החופים וצלילות.

 כמו רבים אחרים נתקלנו בפורום שוב ושוב בשמו של ג`וזף בומי ויצרנו אתו קשר דרך המייל כדי לתאם את הטיול. אחרי התמקחות קלה ודיונים ממושכים על המסלול המדויק סגרנו איתו. המסלול המתוכנן היה: יום בשמורת Tarangire, יומיים ב-Lake Natron כולל טיפוס על Oldonio Lengai, שלושה ימים בשמורת ה-Serengeti, יומיים בשמורת Ngrongoro, יום ב-Lake Eyasi וביקור אצל שבט בושמנים ויום אחרון ב-Lake Manyara. כל הספארי ב-Camping.

לתחילת הכתבה

נחיתה בארושה - יוצאים לדרך

בעשירי באוגוסט (2004), יצאנו לדרכנו בטיסה של אתיופיאן לכיוון אדיס אבבא, שם חיכינו ארבע שעות והמראנו שוב עם אתיופיאן לשדה התעופה קילימנג`רו, הנמצא כארבעים קילומטרים מארושה. הטיסה לאדיס יצאה מישראל בשש וחצי בערב, ארכה ארבע שעות והייתה מלאה בישראלים שנסעו בעיקר לתאילנד. אני ישבתי ליד שני חבר`ה נחמדים שהגיעו לטיסה רעבים מאוד ולא הפסיקו לנשנש - אני חייבת לומר שאחרי החטיף החמישי שלהם אני כבר הייתי ממש שבעה. לקראת הנחיתה הצטרפה אליהם ידידה שישבה כמה שורות לפנינו. פתחנו בשיחה והם התייעצו מה כדאי לעשות בתאילנד, אחר-כך שאלו לאן אנחנו טסים וכשאמרתי שלטנזניה, היא שאלה: "מה איבדת שם?". מיד התעורר אצלי הצורך להגן על יעד הטיול שלנו והסברתי לה שאנחנו טסים לזנזיבר - הרי זנזיבר ידועה בעיקר כמקום הצילום של הקטלוג של Fox - הדבר עשה רושם כביר ואני נשאלתי "האם זנזיבר הזו נמצאת באפריקה או באתיופיה". אני חייבת לציין שנשארנו עם השאלה הקשה הזו לאורך הטיול כולו ועדיין לא מצאנו לה פתרון הולם. בכל אופן הגענו לאדיס, חיכינו בשדה ארבע שעות. הטיסה לטנזניה יצאה בערך בשתיים וחצי לפנות בוקר וברגע שעלינו למטוס נרדמנו שנינו, ואין לנו מושג אם באמת הייתה עצירת ביניים בקניה כמתוכנן או לא.

 לקראת ההגעה לטנזניה השמש בחוץ זרחה ואנחנו בדיוק חלפנו בקרבת הקילימנג`רו. אכן אחד המחזות המרהיבים שראינו. הזריחה, המוני עננים מסביב ופתאום מבצבץ לו הר, כאילו שוכח שהרים אמורים להיות על האדמה ולא באמצע השמיים. אני חייבת לומר שהרגשנו הקלה כי בעצם זה כאילו שטיפסנו על ההר... שש בבוקר בשדה התעופה, קצת הלומים מהטיסה, עלינו על הג`יפ ויצאנו לכיוון ארושה. הנסיעה ארכה כארבעים דקות ונהנינו מתמונות הבוקר שנגלו לעינינו - אנשים יוצאים לעבודה, ילדים הולכים לבית הספר עם תלבושת אחידה מכופתרת ומסודרת, ונשים בתלבושות צבעוניות. מהר מאוד הבנו שהאנשים פה נחמדים ויש להם מנהג לנופף לך לשלום כשאתה חולף על פניהם ברכב.

 בומי הזמין לנו מלון בארושה (Arusha Center Inn). הגענו לשם, הנחנו את הדברים וכיוון שהחדר שלנו עדיין לא היה מוכן, יצאנו לסיבוב בשוק המזכרות של ארושה. שוק די קטן, בנוי משורות של חדרוני עץ שבכל אחד מישהו מציג את מרכולתו. הבדלים גדולים בין חדרון לחדרון אין, למעט המוכר - בעצם גם זה לא בטוח כי הרושם היה שכולם בני משפחה אחת. קנינו כל מיני פסלונים ובעיקר נהננו להתמקח על המחירים - תחביב משותף לנו ולהם שנעשה תמיד באווירה טובה ובהומור. מאוחר יותר חזרנו למלון ונרדמנו במהירות. בערב פגשנו את רוני ועדו, שותפינו לספארי ולחלקים נוספים בטיול ו...חזרנו לישון עד הבוקר.

 כמה מילים על ארושה - העיר השלישית בגודלה בטנזניה. אפשר היה לחשוב שתתגלה לפנינו עיר מתקדמת ומפותחת, אך בעצם למה לחשוב ככה? כנראה זה הכל מהרהורי ליבי. ארושה היא עיר די מוזנחת, מלוכלכת ומלאה צריפונים. במשך היום התחושה ברחובות נעימה אבל עם רדת החשיכה התחושה משתנה ומאוד לא מומלץ להסתובב ברגל.

לתחילת הכתבה

יוצאים לספארי - טרנגירי

אחרי יום ראשון ודי סתמי שהעברנו בארושה יצאנו למחרת בבוקר לספארי. בומי ומסאי הגיעו עם הג`יפ, העמסנו עליו את כל הציוד (בכל זאת עשרה ימים של Camping), ויצאנו לדרך. השמורה הראשונה שנסענו אליה היתה Tarangire. הגענו לקראת הצהריים למחנה Kigongoni שנמצא מחוץ לשמורה עצמה (מרחק נסיעה של חמש דקות מהשער), אכלנו ארוחת צהריים ויצאנו אל השמורה. נשאלת השאלה איך מתארים בכתב את החוויה של המפגש הראשון עם חיות בספארי, להקות של זברות וגנו שהסתובבו סביבנו והביטו עלינו במבטים משתאים, קבוצות גדולות של אנטילופות בכל מיני גדלים וצבעים, ופילים אדירים שהבהירו לנו מהר מאוד מי פה השולט. התחושה מדהימה ופתאום גם מישהי עירונית כמוני מתחילה לפנטז על בית קטן בערבה, בין החיות.

לספארי יש שגרה די ברורה ומתרגלים אליה מהר, אפשר לקרוא לה השיטוט בין השבילים, או המרדף אחרי חיות נדירות (תלוי את מי שואלים). בכל אופן, כבר בסיבוב הראשון ראינו המון חיות, כולל קבוצות גדולות שמגיעות אל הנהר לשתות מים. הנופים מרהיבים והמרחבים עצומים. נסענו ככה עד לשעות הערב, כאשר אנחנו יושבים על גג הג`יפ ונהננו מכל רגע. בערב הקמנו את האוהלים במחנה, אכלנו ארוחת ערב וכמו בטבע, עם רדת החשיכה נכנסנו לשקי השינה והלכנו לישון.

 למחרת השכמנו קום כדי להספיק לראות את חיות הלילה בפעולתם. פה אני חייבת לומר שלמרות שהקפדנו על ההשכמות המוקדמות למטרה זו, לא ממש ראינו חיות לילה בפעולתן. ראינו בעיקר את החיות של היום מתעוררות לאיטן בשעות הבוקר המאוחרות ונשארנו תמיד עם השאלה למה בעצם יצאנו כל כך מוקדם? בכל אופן, כמו שכתבתי, יצאנו מוקדם בבוקר מהמחנה ונסענו אל השמורה. במהלך הבוקר היה לנו מפגש עם פיל שהחליט שעמדנו לו באמצע הדרך וזה די הרגיז אותו. אז גילינו שכשפיל כועס הוא מיישר את האוזניים, מרים את החדק ומשמיע קול עצבני, זה שלנו גם הרים את הרגל השמאלית ונראה היה שהוא הולך לבעוט בנו. לחשנו לו בשקט סליחה והוא, הנחמד, סלח לנו ועקף מימין. לקחנו איתנו את ארוחת הבוקר - דבר שעשינו כמעט כל יום - ועצרנו לאכול בנקודה יפה שמשקיפה על הנהר והחיות שבאות לשתות. אני חושבת שזה היה שם, בארוחת הבוקר, שהגדרנו לעצמנו מטרה ברורה לראות נמר - חיה נדירה שאינה נוהגת להראות עצמה למבקרים סקרנים - דבר שליווה אותנו לאורך הספארי.

לתחילת הכתבה

הטיפוס על ה-Oldonio או מפגש לילי עם נמר

סיימנו את הסיבוב בשמורה עד הצהריים ואז יצאנו בנסיעה לכיוון Lake Natron, אגם שנמצא בתחתית ההר שעליו התכוונו לטפס. הנסיעה לשם הייתה ארוכה מאוד - כמעט ארבע שעות - ורובה בתנאי שטח. בקיצור חוויה לא פשוטה וגם לא כזו שאפשר לישון בה - דבר שהיה רצוי לאור העובדה שלפנינו היה לילה ללא שינה אך עם טיפוס של 2000 מטר תלולים. בכלל, הרבה פרטים על הטיפוס גילינו רק במהלך הנסיעה הזו - דבר שמצביע על חוסר הרצינות שלנו בבירורים המקדימים וניתן רק לתרץ אותו בכך שבהשוואה לקילימנג`רו, ההר הזה נראה פשוט מאוד, משהו כמו הר תבור, שאינו מצריך הכנות ובירורים. ובכן, Oldonio Lengai (פירוש השם בשפת המסאי הוא הר האלוהים בשל ההתפרצויות הגעשיות), מתנשא לגובה 2800 מטר, הוא הר געש פעיל שאינו בזלתי. ההתפרצות הגדולה האחרונה שלו הייתה ב-1964, ומאז יש כל הזמן התפרצויות קטנות. צורתו של ההר יפה מאוד - ממש הר כמו בציורים - מה שאומר שהעלייה מאוד תלולה. הטיפוס אינו נפוץ במיוחד, נהוג לעלות בלילה (מתחילים בסביבות 11 בלילה), על מנת להגיע אל הפסגה ולראות את הזריחה. אולי כדאי לציין שההר הזה - כמו כל חבל הארץ בו היינו - הוא חלק מהשבר הסורי אפריקאי המוכר לנו. מה שעוד בומי סיפר לנו - וזה קשור לעניין הנמר - זה שפעם מישהו ראה נמר על הפסגה, אבל הוא אישית לא מאמין בזה ואולי זה בכלל רוח רפאים. האמת, כשהוא סיפר את זה אז זה נשמע די משעשע...

 הגענו למחנה Waterfall וניסינו לישון מעט לפני הטיפוס (לא הצלחנו בגלל חבורת איטלקים שהיו בעיצומו של ערב שירה בציבור). בעשר וחצי יצאנו לדרך. נסענו בחשיכה, בדרך לא דרך ובאמצע שום מקום עצרנו. האמת שהשיפוע שהג`יפ היה בו לא השאיר מקום לספק שאנחנו בתחתית הר, ועוד איזה הר. התחלנו לטפס במרץ, שניסינו מדי פעם לחזק אותו עם קצת צ`ופרים שלקחנו איתנו והאמת זה היה קשה. עולים ועולים, האדמה היא אפר מהר הגעש, כך שכל צעד קדימה מלווה בהחלקה של שני צעדים אחורה, ועל זה תוסיפו את החושך. בקיצור, הרצתי במוחי את כל ההזדמנויות שהיו לי לעשות קצת כושר לפני הטיול ולא עשיתי (טוב כי הרי החלטנו לא לטפס על הקילימנג`רו אז היה לי תירוץ). אחרי בערך שעתיים של טיפוס כמעט התייאשתי והחלטנו - עופר ואני - ללכת מאחורה לאט, העיקר שנגיע למעלה גם אם לא נזכה לראות את הזריחה. זה עבד יופי בערך לחצי שעה ואז פתאום שמענו נהמות אדירות "הווו הווו הווו". לפי הבעת הפנים של בומי ומסאי היה ברור שמשהו לא בסדר. "זה נמר" הם אמרו והתחילו לזרוק אבנים לכל עבר, כשברור שאין להם מושג איפה הנמר הזה ומתי הוא הולך לטרוף אותנו. האמת זה היה מפחיד לאללה. שמענו אותו ממש קרוב ולא ממש נראה שיש מה לעשות, חוץ מלחכות ולראות מה הנמר יעשה. בעוד אני מדמיינת את עצמי כארוחת לילה, הבנים האירו מסביב וראו במרחק של בערך ארבעה מטרים, עיניים של נמר שכאילו לקוחות מסרט מצויר, נוצצות ואדומות (ורעבות?). בומי - שהביטחון חזר אליו מהר - אמר לנו שנמר לא תוקף קבוצה של אנשים וכיון שאנחנו שישה אנחנו עונים על ההגדרה של קבוצה - האמת, נשמע לי מופרך, אבל מה כבר יכולתי לעשות.

המשכנו לעלות כשהבנים כל הזמן מאירים לכיוון הנמר. אגב, לגבי ההחלטה לעלות לאט ומאחורה, היא הפכה ללא רלוונטית ושארית הטיפוס הייתה בקצב של אלוף ריצה למאה מטר. נראה לי שמי שמכיר אותי והיה רואה אותי מטפסת, היה תוהה האם זו באמת אני. יש לציין כי הטיפוס לא נעשה קל, להיפך, ההר נעשה תלול יותר וחלקים ממנו ממש טיפסנו עם הידיים והרגליים כמו טיפוס על קיר. המחשבה "למה אני עושה את הדבר הטיפשי הזה" עברה לי בראש יותר מפעם אחת. בסופו של דבר הגענו למעלה לפני הזריחה (ככה זה כשמאחורה יש נמר...). אם חשבתי שהסכנות חלפו, גיליתי שהקרקעית מכוסה לבה, וכיון שההר פעיל, לא בכל המקומות הלבה כבר לגמרי יבשה, כך שיש סכנה שהלבה תשבר. התחושה מזכירה הליכה על קרח כשכל הזמן שומעים חריקות שמעוררות תחושה כאילו עומדים ליפול לתוך לוע ההר. אני חייבת לציין שעבור שותפי למסע החלק הזה לא היה מפחיד כלל וכלל, כך שרצוי שתזכרו שכותבת השורות היא די פחדנית וכל תיאור יש לקחת בעירבון מוגבל ולהניח שהוא מעורר התרגשות יותר מאשר פחד!

 בסופו של דבר הגענו לנקודה שבה בחרנו לעצור ואז נאלצנו להתמודד עם הקור. בכלל, אחת האמיתות שהיו לנו על אפריקה והתנפצו בטיול, הייתה שבאפריקה חם נורא. לא רק שלא חם נורא אלא נעים ובוודאי שפחות חם מאשר בתל אביב בשלהי אוגוסט, היו מקומות שהיה לנו אפילו קר. על ההר, בגובה 2800 מטר ובחמש וחצי בבוקר כשאנחנו רטובים מזיעה אחרי הטיפוס, לא היה קר אלא קר מאד. לקחנו איתנו את מעט הבגדים החמים שהיו לנו ושקי שינה וניסינו להתחמם עד שהשמש תזרח. ועכשיו לזריחה. שוב אני נתקלת בקושי לתאר מחזה כזה מרהיב. השמש עולה לאיטה כשברקע הר מרו ועוד נהר גדול שאיני יודעת את שמו והכל קורה לאט עם שקט מסביב. אין מילים והיה שווה ללא ספק את הטיפוס. בינתיים מאחורינו, התעוררו לחיים הארובות שמהן מתפרצת הלבה והיינו צריכים כל הזמן להחליט לאן מסתכלים - על השמש או על ההתפרצויות. בקיצור, עם האור ההר הפך למשהו שונה. בהתחלה ראינו התפרצות של לבה מארובה קטנה יחסית אבל לאחר מכן ראינו התפרצות מארובה די גדולה ואפילו את הלבה נוזלת.

אכלנו ארוחת בוקר על ההר` ויש לציין לטובה את מסאי שסחב אתו תרמוס תה וכוסות מזכוכית (יש רמה שלא יורדים ממנה...), והתחלנו לרדת. בדרך ראינו עקבות של נמר ועוד עקבות ליד של גור נמרים ומיד הסברנו לעצמנו (יותר נכון הסברתי לעצמי), שהנמרה הנחמדה בכלל רצתה להתיידד איתנו או יותר נכון היא רצתה להגן על הגור שלה ובכלל לא לתקוף (מילא...). הירידה הייתה קשה לא פחות מהעליה ולחלקינו אפילו יותר, אבל בסוף - אחרי הליכה בצורה מוזרה וגילוי שרירים בגופינו שלא ידענו על קיומם - הגענו למטה (בערך בשתים עשרה וחצי בצהריים). חזרנו אל המחנה, אכלנו ארוחת צהריים וישנו שנת צהריים קלה. אחרי הצהריים, עם שרירים תפוסים, נסענו אל האגם.

 כמו אגמים רבים באזור, גם אגם נטרון מצטמצם בעונה היבשה כי חלקים ממנו מתייבשים. הדבר דווקא הופך אותו למעניין ויפה יותר כי הוא מקבל צורה מיוחדת. באגם כמות עצומה של פלמינגו וציפורי מים נוספות ואפשר להתקרב אליהן מאד. מאחור ראינו את ידידנו ההר והאמת שככה הוא נראה יפה ולא מזיק.

לתחילת הכתבה

מפגש עם שבט הסונג`ו ושמורת הסרנגטי

ישנו לילה נוסף באגם נטרון ולמחרת יצאנו בדרכנו אל הסרנגטי. שוב נסיעה שבחלקה הגדול היא נסיעת שטח לא קלה (יש לציין שיכולות הנהיגה של בומי טובות למדי). לפני שהגענו אל השמורה עצרנו בכפר לתדלוק וזכינו לחוויה מדהימה של מפגש עם שבט הסונג`ו, שבדיוק היה להם יום שוק באותו הכפר. השבט הוא בעיקרו שבט של לוחמים והתחושה הייתה שדי התמזל מזלנו לראות אותם. מעניינים במיוחד הגברים הצעירים שהם הלוחמים, כולם לבושים במעין שמיכה אדומה, אבל מה שמעניין במיוחד הוא ריבוי התכשיטים והקישוטים שלהם. זה נראה כאילו כל חפץ שאין לו שימוש הופך לקישוט וככל שיש לך יותר קישוטים כך אתה נחשב יותר. ראינו אנשים עם פקק שעם באוזן, אחרים עם מעין קרן מברזל שחיברו לעצמם למצח או עגילים שמחוברים ללחיים, בקיצור מחזות מדהימים. מסתבר שלא רק אנחנו התפעלנו, גם הם הופתעו לראות אותנו ובדקו את פשר העור הבהיר של עופר (במישוש) ואת השיער החלק שלי שהם נעצו בו עיניים. בקיצור מפגש תרבותי מרתק, יכולנו לשבת שם שעות ולהסתכל עליהם.

לאחר מכן הגענו אל הסרנגטי. הסרנגטי זו השמורה הגדולה ביותר בטנזניה והיא מחולקת לאזורים. אנחנו התמקדנו באזור הצפוני שקרוי Lobo ובאזור המרכזי שקרוי Seronera. נכנסנו אל השמורה ופנינו לעבר המחנה שלנו, הפעם מחנה בתוך השמורה עצמה (Camp Lobo), וגילינו שאנחנו יחידים שם. מחנה לשינה בתוך השמורה הוא בעצם אזור ששיטחו בו את הקרקע והניחו קופסת שירותים (מפח), וזהו. כשירדנו מהג`יפ זכינו לביקור הכרות מהשכנים שלנו - משפחת בבונים. הקמנו את האוהלים ויצאנו לסיבוב בשמורה. הפעם זכינו לראות בצורה רצינית את משפחת האריות. ראינו קבוצות די גדולות של לביאות וגם גורים קטנטנים. באחת הפעמים עצרנו את הג`יפ וכמה גורי אריות אמיצים ביצעו "כיבוש יעד מבוצר" על הג`יפ שלנו. כל פעם שניים התקדמו בין השיחים ואז הרימו את הראש לראות מה קורה איתנו. האמת, שגורי האריות כל כך חמודים שממש מתחשק להרים אותם וללטף (מה שאי אפשר לומר על האריות הבוגרים). בנוסף ראינו כמובן גם את החיות האחרות - זברות, ג`ירפות, גנו, בופאלו, פילים, אנטילופות, קופים ואפילו צ`יטה ראשונה. הסרנגטי היא שמורה מדהימה, כנראה בגלל המרחבים העצומים של הסוואנה, שהכל נראה בתוכה קטן ונראה שבאמת יש מקום לכולם לחיות בנחת. הלילה הראשון במחנה היה מעורר התרגשות - בעיקר אם צריכים ללכת בלילה אל השירותים - לא ברור מי או מה מחכה שם בחוץ, האווירה הייתה מאד נעימה גם בערב (ארוחת ערב סביב המדורה), וגם בלילה (ללא ספק לישון בשק שינה ביחד בתוך אוהל כשבחוץ הטבע הפראי מחזק את הקשר).

 למחרת יצאנו לכיוון נהר המרה שעל גבול קניה טנזניה. המטרה הייתה לנסות לראות את הגירת החיות חזרה מהמסאי מרה (קניה), לסרנגטי. קיוינו לראות את הלהקות האדירות עוברות את הנהר. אחרי נסיעה ממושכת הגענו אל הנהר, לא לפני שבומי מצא באמצע הדרך צב ויש לציין שזו החיה האחרונה שיכולנו לדמיין שנפגוש באמצע הספארי. לצב קראו צב נמר ואנחנו הרגשנו שזה רמז על הגשמת החלום (כי עיניים של נמר על הר באמצע הלילה, זה לא ממש נחשב...). לצערנו ראינו להקות גדולות של זברות, גנו ואנטילופות משני צידי הנהר, אבל לא הצלחנו לראות אותם חוצים את הנהר. לעומת זאת פגשנו לראשונה תנינים והיפופוטמים משתכשכים במים. הופתענו לשמוע שהתנינים וההיפופוטמים חיים ממש אלו לצד אלו, אפשר היה לחשוב שהם מממשים את הנבואה וגר זאב עם כבש, אבל זה לא נראה הסיפור. יותר נכון להגיד שהתנינים מפחדים מההיפופוטמים כי במים הם מנצחים אותם. חזרנו מהנהר אל המחנה שלנו לפנות ערב ובשל השעה המאוחרת החלטנו לדחות את המעבר למרכז הסרנגטי ביום ולהישאר במחנה שלנו לילה נוסף.

 ולסיפור משעשע שגיבוריו הם, מסאי ומשפחת הבבונים שחיה בקרבת מקום. מסאי סיפר לנו שבזמן שאנחנו שוטטנו עם הג`יפ והוא נשאר במחנה לשמור על הציוד ולבשל, הקופים עשו לו תכסיס יפה של גניבת אוכל. שניים הגיעו אליו מלפנים וכאשר הוא התקדם לעברם כדי להבריח אותם, הגיעו שניים מאחור וגנבו לו חבילת קמח וחבילת ספגטי, וכאילו כדי להתגאות במבצע המוצלח ישבו מולו וזללו.

לתחילת הכתבה

גיבורת הטיול - הצ`יטה. ואז - נמר!

למחרת יצאנו (כן, כן, מוקדם מאד בבוקר), בנסיעה איטית ברחבי הסרנגטי, כשאנחנו מכוונים את עצמנו למחנה Dik Dik באזור הסרונרה. שוב מחנה בתוך השמורה, אבל הפעם מחנה גדול מאד שהיו בו גם כלובים לאוכל (עליהם נספר בהמשך), ו...מקלחות. אחרי שלושה ימים ללא מקלחת, גם מקלחת במים קפואים היא חוויה נהדרת. אחרי הקמת האוהלים ופריקת הציוד יצאנו לנסיעה בשמורה. כאן כבר יכולנו ממש להבין את המשמעות של סוואנה אין סופית, מה גם שנסענו שעות בתוך נוף חד גוני בלי ממש לראות חיות. אחרי בערך שעתיים מייאשות עצרנו בנקודת פיקניק להטביע את יגוננו בחבילת עוגיות ולהנות מציפורי ה-Starling היפות. בדרך חזרה ראינו את אחד משיאי הטיול. לפנינו חצתה את הכביש צ`יטה אצילית שהנחישות שלה הבהירה לנו שאין לה זמן אלינו כי היא הולכת לאכול. אחריה צעד גור עם פלומה אפורה על הראש (הוא כבר התענין בנו קצת יותר). הצ`יטה התקדמה בסתר בין השיחים עד שעמדה במרחק 200 מטר בערך מצבי, הם הסתכלו אחד על השני למשך שתי דקות בערך ואנחנו יכולנו לדמיין את הצבי המסכן רואה את כל חייו חולפים לפניו. בסוף, הצבי החל לרוץ ותוך שניה הצ`יטה - בריצה מדהימה - השיגה אותו והחזיקה אותו בפה. הגור - שצפה באמו צדה מרחוק - הצטרף אליה ושניהם התיישבו תחת עץ לאכול. מרוגשים ומתלהבים חזרנו גם אנחנו אל המחנה לאכול את ארוחת הערב שלנו.

ההתרגשות לא הסתיימה בחוויית הטרף הזו. במהלך הלילה הגיעו צבועים לאזור כלובי האוכל (הכלובים הם כלובים ממשיים בגודל של חדר, בתוכם מחזיקים את האוכל כדי למנוע מחיות להגיע אליו). הצבועים ניסו להיכנס אל הכלוב ואנחנו מתוך האוהל ובמרחק די קטן, שמענו אותם רבים. קול של צבוע נשמע כמו צחוק מטורף ובהחלט לא משהו שאפשר לישון איתו. בעוד אנחנו מנסים להבין מה קורה שם שמענו נהמות, ובבוקר הסתבר לנו שכנראה הצבועים עיצבנו איזה אריה שהיה בסביבה והוא הגיע לגרש אותם. לשמוע את כל האירוע מתוך האוהל עלול להישמע כמשהו מפחיד, אבל האמת היא שזה לא היה מפחיד בכלל אלא בעיקר מרגש והבהיר לנו את עוצמת הטבע (וכאמור מדובר בפחדנית לא קטנה שכותבת את השורות האלו אז תסמכו עלי).

 למחרת בבוקר יצאנו עם הג`יפ לאותה הנקודה שבה ראינו את הצ`יטה ואכן הגברת הנכבדת ובנה חיכו לנו לצד הדרך כשהם יושבים ומתחממים בשמש הבוקר. לפתע הצ`יטה התרוממה ואנחנו חשבנו שהנה אנחנו הולכים לראות אותה שוב צדה (הפעם ארוחת בוקר מאוחרת). היא הזדחלה בין השיחים ואנחנו ראינו מאחור שלושה דיק דיקים (סוג של אנטילופה קטנה), מתקדמים בריצה. כל מה שהיא עשתה היה להמתין בין השיחים וברגע שאחד היה קרוב אליה מספיק היא פשוט הושיטה יד ותפסה אותו. אז ראינו את המחזה המדהים השני שקשור בצ`יטה - היא סימנה לגור שלה להתקרב אליה וכאשר הוא הגיע, היא שחררה את הדיק דיק ואנחנו זכינו לראות שיעור ציד של גור צ`יטה צעיר. השיעור נמשך עד שהדיק דיק המסכן מת מעייפות והחוויה הייתה מדהימה. אפשר לומר שמשפחת הצ`יטות - שעד אז לא הייתה לנו אליהן חיבה מיוחדת - קיבלו מקום מרכזי אצלנו.

בהמשך הדרך עצרנו ליד קבוצת ג`יפים די מכובדת. בררנו מה קורה ונאמר לנו שמישהו ראה נמר מטפס על עץ מרוחק. התחלנו בבדיקות של העץ עם שלל המשקפות שלנו והכרחנו את בומי לנסוע קצת קדימה וקצת אחורה, בניסיון לראות משהו על העץ. האמת שהעץ נראה כזה שאין סיכוי שמשהו יכול לטפס עליו ובטח שלו להישאר על הצמרת שלו, אבל אם אמרו..אנחנו נוותר?! בשלב מסוים, עופר ועדו קיבלו הסבר ממדריך של קבוצה אחרת איפה אפשר לראות נקודה שחורה מהגב של הנמר והאמת שזה רק נשמע יותר מופרך. אחרי שעה שחיכינו לנמר - בינתיים אכלנו ארוחת בוקר על גג הג`יפ - התיאשנו, והחלטנו שנמר אין פה. מדדנו חמש דקות בהחלטה שבסופן אנחנו נוסעים. וראה זה פלא, בתום חמש הדקות מי מרים את ראשו מעל צמרת העץ אם לא נמר. אז זהו, מטרה אחת הושגה ראינו נמר! זה הזמן להגדיר מטרה חדשה ולא פחות קשה, אנחנו רוצים לראות קרנף.

לתחילת הכתבה

נגורונגורו, חולות נעים וקרנפים נסתרים

מהסרנגטי עברנו אל שמורת Ngorongoro. הנגורונגורו הוא בעצם הר געש שהלוע שלו צנח פנימה ונוצרה שמורה פנימית שבמרכזה אגם. אבל עוד לפני שנגיע בסיפורינו אל השמורה, אני צריכה לספר על סטיה קלה שעשינו במסלול בכדי לראות את ה-Shifting Sand.

 נסענו בדרך לא דרך (דבר שהיה די נפוץ בטיול שלנו), והתחושה הייתה שאנחנו נוסעים באמת באמצע שום מקום, אבל בסופו של דבר הגענו לתופעת טבע מדהימה. דיונה ענקית של אפר שחור, שכפי הנראה הגיע מהאולדוניו והוא בצורת חצי ירח. ואם לא די בזה הדיונה העצומה הזו נעה כל הזמן ושומרת על צורתה. כשהגענו למקום ראינו סימונים של התקדמות הדיונה לאורך השנים וכאשר עלינו על הדיונה וראינו את הצורה, זה באמת נראה מדהים. התחושה היא ממש כמו על דיונות במדבר, רגע אחרי שהולכים העקבות נמחקות ברוח והתחושה היא שעומדים על משהו חי. הסבר מדעי לתופעה לצערי, אני לא יכולה לספק אבל כפי הנראה זה קשור לתכונות המגנטיות של החול. מה שברור, שהיה שווה לעשות את הסטיה הזו במסלול ולראות את זה. (המיקום הוא בקרבת הנגורונגורו, אך מיקום מדויק אני לא יכולה לתת כי החול כל הזמן זז... לא, האמת שזה לא מופיע בספרים, אנחנו שמענו על זה מפה לאוזן, אבל בומי יודע את המיקום).

 אחרי הנסיעה אל החול המשכנו אל הנגורונגורו והגענו ממש לפנות ערב. פרקנו במהירות את הציוד וירדנו אל השמורה. האגם במרכז היה ברובו יבש, אבל שוב זכינו לראות קבוצות מרהיבות של פלמינגו וציפורים, במרחק לא רב משם, בריכת היפופוטמים וכמובן שאר החיות הרגילות והאהובות. חזרנו אל המחנה בערב וגילינו שוב את פוטנציאל הקור הרב שיש באפריקה. כיוון שהמחנה Camp Simba נמצא מחוץ לשמורה (אין שם מחנות בתוך השמורה), הוא ממוקם על גדות הלוע, כלומר די גבוה. שוב דלינו מהתיקים כל דבר ארוך שהיה לנו ללבוש וגם אלתרנו כל מיני צעיפים וכובעים והלכנו לישון די מהר בגלל הקור העצום. מיותר לציין שגם הפעם ישנו מעט מאד אבל לא בגלל חיות רעשניות אלא פשוט כי קפאנו. הקור לא מנע מאיתנו לצאת מוקדם בבוקר (מי יודע אולי סוף סוף נמצא חיות לילה...). חיפשנו קרנפים הרבה זמן והפעם ההצלחה שלנו הייתה מזערית. הקרנפים הם חיה נדירה ביותר והפעם באשמתנו בני האדם. כיום יש ניסיונות לשקם את אוכלוסיית הקרנפים ובנגורונגורו יש כ-17 קרנפים. הקרנפים לא אוהבים להיות בקרבת בני האדם (כנראה בצדק...), כך שקשה לראות אותם, מה גם שהם עלולים להיות תוקפניים כלפי הג`יפים. בכל אופן אנחנו הצלחנו רק לראות שניים במרחק די גדול בעזרת המשקפת.

לתחילת הכתבה

מפגש מרתק עם בושמנים

מהנגורנגורו יצאנו לכיוון Lake Eyasi, הפעם המטרה לא הייתה לראות חיות אלא להגיע למפגש עם שבט בושמנים (השם המדויק של השבט הוא Hadzabe). הגענו למחנה מאד חמוד בשעות אחר הצהריים (הפעם מקלחת עם דלי), המחנה נקרא Bush Camp. פגשנו שם את פוליסה משבט המסאי שהודיע לנו שהוא השומר של המחנה - ונראה יותר כמו מסאי תמהוני שנקלע למקום. למחרת בבוקר יצאנו לכיוון הבושמנים יחד עם בחור מקומי שדובר את שפתם. ההגעה אליהם הייתה די פתאומית, עצרנו את הג`יפ נכנסנו בין השיחים ופתאום מצאנו את עצמנו עומדים לצד קבוצה של גברים היושבים סביב מדורה ואוכלים בשר שהם צלו על האש. במרחק כמה צעדים משם, ישבו נשים וילדים גם הם סביב מדורה, אוכלים בשר והנשים מכינות שרשראות וצמידים מחרוזים.

 האמת שהם היו מאד נחמדים, הקפידו ללחוץ לנו את הידיים, לומר שלום ולכבד אותנו בבשר הצלוי שלהם. בהשוואה לשבטים האחרים שראינו - המסאי והסונג`ו - ואפילו הסווהילים, הם נראו שונים בלבוש, בהתנהגות ואפילו בצבע העור שהיה ממש שחור. במיוחד מעניין לשים לב לשפה שלהם, שכוללת כל מיני קליקים וצלילים מצחיקים. אחרי שישבנו איתם קצת וראינו איך הם מכינים חצים (יש חץ שונה לכל סוג חיה וחלקם מכוסים בחומר רעיל), ומעשנים מקטרת. הם הזמינו אותנו לצאת אתם לצוד. הלכו איתנו שלושה בחורים צעירים, מבוגר וילד. הם רצו בין השיחים, חיפשו עקבות וגם ניסו לירות על כל מיני ציפורים ובסופו של דבר המבוגר צד ציפור. כל החוויה נראתה קצת כהצגה עבורנו, אם כי ברור שכך הם באמת חיים ומשיגים את המזון שלהם וזה היה בסך הכל די נחמד. אחרי שהוא צד את הציפור, הוא הדליק אש בצורה המסורתית (חיכוך של עץ בעץ) ו"בישל" את הציפור. האמת שזה היה כבר מעל ליכולת הקולינרית שלנו ועשינו את עצמנו אוכלים. מזל שהתלוו אלינו כלבי הציד שלהם שנהנו ממה שאנחנו לא אכלנו. הביקור הזה היה מרתק, בעיקר בגלל התחושה - השונה ממקומות אחרים בעולם שהיינו בהם - שמה שראינו הוא אמיתי ולא רק הצגה מתוכננת היטב לתיירים. הבושמנים באמת חיים שם ובאמת צדים את מזונם, בקיצור מומלץ מאד.

לתחילת הכתבה

אגם מנייארה וסיום הספארי

אחר הצהריים נסענו אל השמורה האחרונה שלנו, Lake Manyara. התמקמנו במחנה Twiga שהוא ללא ספק המחנה הכי "בורגני" שהיינו בו, כולל מקלחות חמות ובריכת שחיה. ויצאנו לסיבוב הכרות עם השמורה. בשונה מהשמורות האחרות שהיינו בהם, הנוף דומה יותר לג`ונגל עם עצים סבוכים ושיחים גבוהים. מה שעוד קיים פה ולא בשמורות האחרות אלו הקופים הכחולים (Blue monkey), שאמנם אינם כחולים אבל הם חמודים להפליא. בנוסף, יש בשמורה מעיינות חמים, אמנם לא כאלה שאפשר להיכנס אליהם, אבל המים רותחים וזה היה כיף לשבת ליד ולהתחמם. ראינו גם הרבה מיני ציפורים. למחרת החלטנו "להתפרע" ולצאת לשמורה רק בשמונה בבוקר - כלומר לוותר על ההזדמנות (?) לראות את חיות הלילה. נפרדנו לשלום מהפילים, הג`ירפות, הקופים והזברות ויצאנו חזרה לכיוון ארושה. את פרק הספארי קינחנו - כמובן אחרי מקלחת ופרידה מבומי ומסאי - בארוחת שחיתות במסעדה איטלקית יחד עם עשירי ארושה.

לתחילת הכתבה

המנוחה שאחרי הספארי - זנזיבר

למחרת בבוקר פצחנו בחלקו השני של הטיול שלנו - זנזיבר. טסנו משדה התעופה קילימנג`רו לזנזיבר בחברת התעופה Tanzania air. הטיסה ארכה כשלושים דקות ועל חברת התעופה אין כל תלונה. האמת שקראנו ב-Lonley Planet שהם לא אמינים, אבל אנחנו התרשמנו מאד לטובה מהשירות והדיוק בזמנים. נחתנו בזנזיבר וכבר ביציאה מהמטוס היה ברור שהגענו למקום אחר. השמש החמה קידמה את פנינו ואיתה מוכרי הקשיו שליוו אותנו לאורך כל הימים הבאים. לקחנו מונית אל העיר Stone town, ומצאנו מלון נחמד מאד (Flamingo), החדרים היו נקיים ונוחים כולל מקלחת בחדר אבל בלי מים חמים - שזה בדרך כלל המצב בזנזיבר. יצאנו להסתובב בעיר והמילה להסתובב היא מדויקת כי הניסיון שלנו להגיע אל הנמל על סמך אינטואיציה, גרם לנו לעשות סיבוב של כעשרים דקות בסמטאות המפותלות, כשבסוף הגענו שוב לפתח המלון שלנו. בסופו של דבר מצאנו את יעדינו. עיקר האוכלוסיה בזנזיבר היא מוסלמית והדבר נראה בחזות החיצונית ובלבוש של הגברים והנשים, יחד עם זאת האווירה ברחובות היא נעימה וגם כאשר חזרנו למלון בשעות הערב הרגשנו נוח ללכת ברחוב. הסתובבנו בין כמה מבנים מפורסמים בעיר ובאזור הנמל והאמת היא שאנחנו אישית לא התרשמנו יותר מדי. בערב אכלנו באזור הנמל בשוק של מאכלי ים. טעמנו כל מיני דגים ונהנינו מאד.

 למחרת יצאנו לסיור תבלינים ברחבי האי. מסתבר שבזנזיבר חוות רבות לגידול מיני תבלינים ואנחנו ביקרנו בכמה מהן. ראינו איך מגדלים וניל, ציפורן, הל, קינמון ועוד תבלינים שונים. זה היה נחמד, בעיקר בגלל הילדים הקטנים שליוו אותנו לאורך כל הדרך ויצרו עבורנו קישוטים מעלים. אני למשל קיבלתי מילד אחד שעון וטבעת (על הצמיד שהוא הכין לי ויתרתי). בסיום הסיור - איך לא - עצרנו לרחצה בחוף ים וגילינו את הצבע המרהיב של המים בזנזיבר, חולות לבנים ומים בצבע טורקיז.

החופים

למחרת יצאנו לכיוון כפר בשם Matemwe שנמצא בחלק הצפון מזרחי של זנזיבר. הכפר קטן ואינו מתוייר מאד. אנחנו הגענו אליו כיון שבמקום ישנו מועדון צלילה ששמענו עליו טובות ועופר תאם איתם צלילות. ישנו בגסט האוס של בחור בשם מוחמד (וכך גם נקרא המקום), ויצאנו להכיר את החוף. האמת, מדהים. ידענו שהחופים המזרחיים בזנזיבר הם היפים ביותר, אבל לא ידענו עד כמה. החול לבן, מלא צדפים, המים בצבע טורקיז בהיר ובאזור החוף הם חלקים מאד. מרחוק יכולנו לראות את הגלים בעומק המים ועל החול עצי קוקוס. היופי גובר כשיודעים שמאחור נמצא כפר שהוא באמת קטן ואותנטי. על החוף אנשים רוכבים על אופניים וילדים משחקים. בקיצור גן עדן. למחרת יצאנו לצלילה (עופר לצלילה ואני לבטלה על הסירה), אחד האזורים המומלצים לצלילה בזנזיבר נקרא Mnemba atoll והוא נמצא בקרבת אי קטן. אני אוותר על תיאור חווית הצלילה שהייתה מאד לא מוצלחת ורק אמליץ לא לצלול עם המועדון One Ocean שאינו מקפיד על בטיחות ואיכות הציוד. אחרי החוויה השלילית החלטנו לעבור לכפר אחר - לא לפני שהשכמנו קום לראות את הזריחה המדהימה בכפר. פשוט צבעים מרהיבים של אדום וכתום (הפעם היה שווה לקום כל כך מוקדם).

 כאמור, החלטנו לעבור מקום ולהגיע אל הכפר Nungwi, שהוא האזור הנחשב הומה בזנזיבר. מי שמחפש המולה כנראה שזנזיבר (בינתיים), היא לא המקום בשבילו. בנונגוי יש אכן הרבה יותר תיירים ומקומות לבלות ולאכול, אבל עדיין אפשר למצוא בקלות פינה שקטה ומבודדת על החוף. בקיצור חוף מציצים בתל אביב, זה לא. אנחנו ישנו בגסט האוס Jambo brothers, שהיה מוצלח מאד ואפילו היו מים חמים במקלחת. שם גם נפגשנו שוב עם רוני ועדו שהמליצו לנו על מועדון צלילה במקום. אחרי התלבטות קצרה, עופר החליט לנסות את מזלו בשנית ויצא למחרת לשתי צלילות מוצלחות מאד עם מועדון East Africa. החופים בנונגוי הם גם יפים - כנראה שאין בזנזיבר חופים לא יפים - אבל הצבעים באמת קצת שונים.

ביום האחרון שלנו בנונגוי - ובכלל - היה ירח מלא, ובבוקר נחשפנו לחוויית הגאות והשפל. גאות ושפל כבר ראינו, אבל מה שהיה מדהים היה התחושה שהחיים במקום מתנהלים בהתאם לים. בבוקר התחיל השפל, שבגלל הירח המלא, היה עצום והמים נעלמו למרחק של קילומטרים. את מה שהיה קודם ים של מים החליף ים של נשים (טוב אולי ים זו הגזמה, אבל בהחלט כמות גדולה של נשים). כשהלכנו לבדוק מה הן עושות גילינו שהן אוספות חיות שנותרו מאחור, בעיקר תמנונים ומיני צדפות. ואכן ראינו נשים עם סירים מלאים בתמנונים קטנים ושקיות מלאות בצדפות רוחשות. חצי ממה שהן מוצאות הן מוכרות ואת החצי השני מבשלות לבני משפחתן.

 בנונגוי ביקרנו גם באקווריום טבעי של צבי ים. עבור מי שאינו צולל - כמוני - זו חוויה נהדרת לראות את הצבים הענקיים האלה ובעיקר מפתיע לראות את קצב ההתקדמות שלהם. הצבים שאני מכירה נעים באיטיות כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. אלו לעומת זאת, שחו במים בקצב מהיר שלא היה מבייש אף דג או כריש.

בצער רב נפרדנו מזנזיבר ביומנו האחרון. יצאנו במונית מנונגוי אל שדה התעופה בסטון טאון, שם עלינו על טיסה לדאר א-סלאם שארכה 15 דקות (שוב עם Tanzania Air), ומשם עלינו על טיסה של אתיופיאן לאדיס אבבא (הפעם דרך אוגנדה). שוב המתנו בשדה בערך ארבע שעות ויצאנו לכיוון ישראל. באופן סימבולי נחתנו בבן גוריון ב-31 באוגוסט, היום האחרון של הקיץ. קשה לסכם את חווית טנזניה שלנו, אבל בתור זוג שכבר טייל באי אלו מקומות נידחים יותר ופחות, אפשר לומר שטנזניה לא דומה לשום דבר אחר. אולי העוצמה של הטבע והפשטות של החיים הם הסיבה.

לתחילת הכתבה