חלק 5 – וויניאלס היפה
18.1.2016
הבוקר בויניאלס נפתח בקריאות התרנגול. כמובן שהשעה המוקדמת עוזרת לי בעוד זמן בכתיבה. היום אמור להיות רגוע יותר, אין לחץ. אבא לא מתעורר בשעה המתוכננת. אני נותן לו לישון. מה יש.. חופש.
יוצא החוצה. בחצר הקנדים כבר מקבלים ארוחת בוקר. אדון טאטיקה אומר לי "תן לו לישון" (כמובן בספרדית שוטפת), אני עונה, בתמורה לקפה. תוך דקה קפה בתרמוס וחלב בתרמוס על השולחן. הם מכינים קפה סביר במקינטה. יושב לי על כסא הנדנדה עם הקפה ומעלעל בלונלי פלאנט. אבא קם, אני בינתים תולה את הכביסה שלא התייבשה בלילה על החבלים על הגג. כשאבא מוכן מתיישבים לארוחת הבוקר. דומה לזו של איזמרלדה,קצת פחות שווה.לחם טיפה ישן, חמאה וריבה. חביתה. הכי שווה צלחת הפירות הטרופיים ומיץ סחוט. הפעם קוקטייל גוייאבות ומנגו.
אני מכין את תיק הגב ואומר לאבא שאני יוצא בהליכה לרחוב הראשי לנשום את האווירה ולחפש אות WiFi. ברגע שאלחנדרו יגיע, שיקח את התיק ויחפשו אותי במרכז. כולה עירה של רחוב גדול ושלושה נוספים. ברחוב מתעוררים. לא מעט תיירים. כל בית כמעט הפך לקאסה פרטיקולאר. הם הבינו שזו הדרך להתפרנס כאן. משלמים מס לא קטן על האפשרות לארח בבית ומיסים על כל ביקור, אבל התוספות כמו ארוחות בוקר, השכרת אופניים, טיולים מאורגנים, ישר לכיס.
הבתים מאד דומים מבפנים ומחוץ. מה שיפה הוא שכל אחד בוחר צבע שונה וצבע את כל הבית מכף רגל ועד ראש. אפילו זוג הכסאות נדנדה שיש בכל בלקון, צבוע בצבעי הבית. בכלל כסא נדנדה הוא סימן ההכר של הבתים כאן. החבר'ה יושבים שעות ומביטים על הרחוב (מה עוד נותר לעשות?). לא מקבלים כאן טופס 4 בלי שני כסאות נדנדה מקדימה…
בינתיים בכביש מיקס של רכבים ישנים מעפנים (לאדה שולטטטת), קצת ענתיקות, עגלות עם סוסים, עגלות עם שוורים, אופניים, טוסטוסים חשמליים.
מוצא בקלות את פינת ה WiFi. האנטנה בפינת הרחוב, אני בול ממולה. מחייג לדנה ב hangouts, שומעים, יופי. רק שבית ספר עכשיו, לא יכולה לדבר. גם יעל לא פנוייה. מעלה את הבלוג ומתנתק.
החבר'ה לא מגיעים עוד שעה ארוכה. מתברר שאבא חיכה בחדר ואלחנדרו אצל טאטיקה במטבח. בסוף הגיעו. אבא שכח את התרמיל שלי בחוץ. חוזרים לקחת וממשיכים לכוון מערת הנטיפים המפורסמת של וינאלס Cueva del Indio, מערת האינדיאני. בחניה קופצת עלינו הגברת שמנסה לקבל תשלום. אבא שולף סוכריה מהכיס (אפילו לא הבין מה כוונתה המקורית), היא לוקחת בחיוך רחב ואפילו לא מבקשת.
בכניסה למערה (5 cuc לאדם), אלחנדרו נפרד מאיתנו ונוסע ליציאה בצד השני. בכניסה, אינדיאני מקורי (אולי) מדליק מדורה.יש לו תופים אינדיאנים. מטרתו לקבל את המבקרים ולהכניס לאווירה. אך הוא נכשל במשימה כי אבא מתלבש עליו ומוציא אותו מהקצב. שואל אותו "למה אתה כמעט ערום, רואים לך.." נכנסים למערה. רטוב מאד, כנראה בגלל הגשמים החזקים בשבוע האחרון. מתחילים במורד חד לעומק. לא קל לאבא, הוא נזהר, לא רוצה להפעיל עקב פזיזות יתר את ביטוח הבריאות. המערה קצרה. הנטיפים ברמה בסיסית מינוס. אין מה להשוות למערת הנטיפים שלנו או כמה אחרות שראינו בעבר. נראה שהמערה כמעט מתה. אין שום נסיון למנוע מגע אדם עם הנטיפים ואין להם סיכוי לשרוד. למזלנו התכנון של אלחנדרו עבד, אנחנו כחצי שעה לפני גל התיירים שאמור להגיע לביקור חד יומי מהוואנה. עשרות אוטובוסים יגיעו. אבל אנחנו לבד לבד. (פלוס כלב שנח לו בפנים). בכלל, מלא כלבים בקובה. פשוטים. חלקם של משפחות וחלק נראים עזובים. לא מטופחים או מגזע ספציפי. אבל מאד חברותיים, רגילים לאנשים מסביב, לא נובחים עליך.
חזרה למערה, לאחר 7-10 דקות מגיעים לקצה השביל. שם יש בריכת מים תת קרקעית. זה הנהר התת קרקעי. במקום מזח עם שלוש סירות ונהגים מנומנמים. מחכים לקליינטים. אבא מברך את כולם מהמזח, פותח בשיחה עם כולם, ככה באמצע המערה בחושך. הסירה התורנית מתקרבת אלינו ואנחנו עולים לסיור קצר. (רק ככה אפשר לצאת מכאן). מראה לנו עם מכוון ליזר כל מיני נטיפים בצורות שונות, "זה תנין, זה סוס ים, זאת מריה" ועוד. מוכר לנו. צריך הרבה דמיון. היציאה מהמערה תוך כדי שייט הכי מרשימה כשרואים את הפתח הצר מתקרב. ובסוף רואים את הנהר זורם החוצה ואנחנו כמעט נופלים איתו למפל, רק שברגע האחרון, המשיט המיומן חותך שמאלה למזח ומשחרר אותנו. זהו שלא.. אבא לא משחרר אותו. תפס אותו לפחות לעשר דקות שיחה. אני לא ממתין ומתרחק לראות את המקום, לצלם. מרחוק רואה שהם כבר מתחבקים ומסתחבקים, אין לו גבול.
בהמשך, מתחם גדול של דוכני סובינירים במחירים מופקעים. אבא נדבק לאחד מהם ושוב שיחה ארוכה. בסוף אמרתי לו, אם כבר יצרת לך חברים, לפחות תנסה להוציא מהם משהו תמורת דברים שהבאנו להחלפה, איזה עט, סבון. הבחור לא יכול. "כאן זה ממשלתי, אסור לי". נותנים לו בכל מקרה, שיהנה.
ממשיכים הלאה בסיור בעמק היפה של וויניאלס. עוד אתמול אלחנדרו סיפר לי שהמצב של חוסר סבון ועטים כבר הרבה פחות מורגש. אפשר לקנות בחנויות הקופונים, אלו שמוכרות בהקצבה אישית. אבל הבאנו דיי הרבה לחלק. למי?
אלחנדרו פונה באמצע הדרך לשביל צר לתוך שדה. ממול כמה בתים, יותר נכון צריפים עלובים. "רוצים לעזור, בבקשה, הבית של המשפחה ממול נחרב בהוריקן של 2008. לא נשאר להם כלום ומאז אוספים פרוטה לפרוטה, בונים את הבית בשלבים" מחנים את האוטו ליד הצריף, האמא קולטת אותנו מרחוק ומתחילה לרוץ. קופצת על אלחנדרו, מנשקת ומחבקת. גם אותנו. כל כך שמחה שהגענו, מייד מכניסה אותנו הביתה ומציעה קפה ופאפיה טרייה. אין להם גרוש אבל לא חושבת פעמים. גם אמא שלה שם. הילד מגיע אח"כ מבית הספר. הכל עלוב. עוני רב. החדר מחולק ע"י עמודי במבוק ויריעות. בחוץ שירותי שדה, חזירה עם שלושה גורים. את שני החזירים האחרים בדיוק מכרה עבור טלוויזיה קטנה. הקפה טעים והם מפצירים בנו לקחת עוד. אלחנדרו דואג להם למבקרים כשזה מתאים. האשה לובשת סווטשרט מרופט. מסתכל טוב, כתוב עליו "תיכון רמת גן…" אני שולף את כל מה שיש לי בתיק הגב, סבונים, עטים, בוטנים. היא מאד מאד שמחה. אמרתי לאלחנדרו שיש לי עוד בחדר. רוצים להביא לה אח"כ. הוא אומר שהיא מאד תשמח. לא משנה מה, היא תמיד תקבל באהבה.
נפרדים לאחר חצי שעה וממשיכים הלאה בעמק. שלוש דקות ואנחנו מול ציורי הקיר הגדולים על אחד ההרים שנקראים moral de la prehistoria. זה פרויקט משנות השישים ובו צייר איזה גונזאלס על הקיר ציורי ענק של ההתפתחות האבולוציונית דרך הדינוזאורים עד לאדם. מה שמצחיק הוא שאת הציור רואים הכי טוב מרחוק. דבילי להכנס בש"ג ולשלם, שם לא רואים כבר כלום, קרוב מידי. אנחנו עוצרים מרחוק מסתכלים ומסתובבים. שאלתי את אלחנדרו איך אין להם שכל להזיז את הש"ג קדימה למקום שבו כולם מסתובבים ולא נכנסים. התשובה מחולקת לכמה סיבות. הראשונה, זה של המדינה. לאף אחד מהמקום לא באמת אכפת כמה יגיעו, לא יעלו על דעתם לעשות משהו בנושא. שתיים, בסוף מישהו מהשלטון יבין ויזיז. ושלוש, כל עוד 90% מהתיירים מגיעים דרך סוכנויות, הם כבר משלמים מראש על כניסה למקומות האלו, אז למי אכפת? חוזרים לוויניאלס. משוטטים בין הרחובות הפחות מתויירים. חלק בתים יפים, קאסות. חלק הרוסים ומתפרקים. אבא רוצה לנוח בחדר. סבבה.
אני מעדיף לחפש קצת הליכה יותר רצינית. שואל את אלחנדרו על המלצה. הוא מיד מציע כמה אפשרויות למסלולי הליכה בעמק ובהרים. הבעייה היחידה שהם יכולים להיות קשים ולכן לרוב הם מסלולי טיולי הסוסים המפורסמים כאן. לא נורא, נבחר משהו קצר. הצעתי לו להצטרף, הוא העדיף לוותר. הנעליים שלו שוות מידי וחבל להטביע אותן בבוץ. ויהיה לא מעט בעקבות הגשמים על האדמה הפורייה כל כך. עולים במעלה הכביש. מחנים במסעדה עם נוף חולש לעמק. ממש יפה. מכאן אלחנדרו מראה לי בגדול את המסלול. יש הר אחד שאותו אני אמור להקיף, אותו אראה מכל מקום. בסוף אגיע חזרה לכביש הראשי. או שהוא יהיה שם, או במסעדה למעלה, מה שיצריך אותי לטפס שוב חזרה. אמר לי להתקשר מהמסעדה אם לא יגיע.
אני כבר מוכן לצאת, הוא רק מזהיר אותי שהשמיים נראים מאד מעוננים ומתקדר. אם אני רואה שמתחיל מבול, לרוץ חזרה או להסתתר באחת החוות לטבק בדרך עד שיעבור זעם. הם יקבלו אותי בשמחה ויציאו מוחיטו תמורת סכום נחמד. נפרדים ואני מתחיל ללכת. מייד צלילה לעמק ומשם עליה יפה לאחד ההרים. אני בסנדלים שלי ובבגדים קצרים. אין גשם בינתים. על ההר מחכים לי שני כלבים חמודים וחתול. קופצים עלי, רוצים לשחק. שיחקנו. יש שם מגדל תצפית עזוב מעץ, עולה עליו להבין איפה אני ביחס להר הגדול. אין שום סימון כמובן. הולך לפי התחושה, לפי שבילים שנראים כבושים יותר ושאריות חרה של הסוסים.
הבעייה שהגשם החזק דיי מחק הכל ולא טיילו כאן כמה ימים. לא נורא ממשיך. הנוף מאד יפה. אני ממש לבד. מרחוק מזהה חוות טבק, מתקרב, כשעובר ליד, יוצא האיכר, מחייך ומציע לי לקנות סיגרים תוצרת בית. סרבתי בנימוס והמשכתי. עכשיו אני במרכז העמק הפורה. האדמה ספוגה מים. המון בוץ ואני בפנים. הניסיונות לא להחליק עם המצלמה או לטבוע הם אלו שמאיטים אותי. חוצמזה, ממש לא קשה. בכל הסתעפות צריך להמר לאן, מקווה שאני בכוון. לפתע נופל על כפר קטן. מגמגם איפה הדרך לוויניאלס, מראים לי ביידים. אני כבר ממש שם. עוקב אחרי תנועת העגלות והשוורים וחמש דקות אח"כ אני בחוץ על הכביש.
אלחנדרו לא כאן. לא נורא, נזרום הלאה במעלה הכביש חזרה למסעדה. דווקא נחמד, פוגש ילדים שחוזרים מבית ספר, כולם אומרים "אולה" כשחולפים על פני. כמה בוקרים על סוסים. חלק על כסאות הנדנדה במרפסות נחים, סיאסטה. מגיע בסוף למסעדה.נראה שמיד יגיע הגשם. אלחנדרו גם לא שם. אני לא ממהר, הנוף משם מדהים. לא היה שום איכר בדרך שהציע לי מוחיטו. אז אני אדאג לעצמי. מבקש אחד אבל "שיהיה חזק". אלחנדרו בדיוק נכנס ומצטרף אלי. שוב לא רוצה לשתות, הוא נוהג. המוחיטו מגיע. אני מציע קודם שלוק לאלחנדרו. הוא נענה בחיוב וכמעט נחנק… "זה אמור להיות מנת רום, הרבה מי לימון, קרח ונענה. נראה לי שהוא התבלבל בין הלימון לרום.." לקחו אותי ברצינות עם הבקשה שלי למנה חזקה. ואכן היה לא קל לסיים. לקחתי את הזמן. בסוף הכוס כבר התנדנדתי בכבדות מהולה בעליצות לכוון האוטו שלנו. אלחנדרו לא חשב פעמיים, לחדר, לישון. רק אחה"צ, אבל אני לא מתפקד. טרק ומוחיטו הם מתכון משובח לסיאסטה טובה. בחדר אבא ישן, אני מצטרף. קצת כותב ונרדם לשעתיים! מתעורר, כבר ערב, קבענו עם אלחנדרו לשמונה ללכת לארוחת ערב. אבא כבר קם, אני אחריו, מקלחת, מתארגנים ויוצאים לחכות לו. יושבים על כסאות הנדנדה, הוא לא מגיע. טאטיקה מתקשר. הוא נרדם גם, מייד יגיע. מה בא לנו לאכול? הפעם קובני. אלחנדרו ממליץ על מסעדה ממש ליד המערה מהבוקר. מחוץ לעיירה. זרמנו איתו. כל הדרך חושך מלא. אמנם כביש קטן אבל בטבע. מידי פעם צץ לנו הולך רגל שנייה לפני שעולים עליו. הם פשוט הולכים על כביש ראשי, בכוון התנועה, ללא שום פנס או אמצעי זיהוי מרחוק. פחד.
במסעדה אין אף אורח. אלחנדרו אומר שלא נדאג. זה מקום טוב, רק העובדה שהוא מחוץ לעיר, בחושך, גורמת לה להיות אטרקטיבית יותר בשעות היום. נכנסים, הם מאד נחמדים. קצת יקר לעומת אתמול, 10 cuc למנת בשר, 12 למאכלי ים. אבל אין כאלו במלאי. אלחנדרו אומר שלא נתאמץ עם מנה ראשונה, אנחנו נקבל הרבה אוכל. אלחנדרו אכל קודם. רק ישב איתנו. אני מוותר על בירה, המוחיטו מקודם עוד בדם טוב טוב. אני מזמין סטיק נמוך. אבא בשר נמוך מעושן. בגדול הנמוכים פה זוכים לפופולריות רבה מאד. עם המנות מקבלים צלחת תפוצ'יפס עשוי מבננות ירוקות, נחמד עם מלח. תוספות בצלחות גדולות נפרדות של אורז לבן, שעועית שחורה (פריחולס), אורז שחור עם שעועית. מקבלים גם צלחת עם שורש מאלאנגה מבושל ומתובל. פעם ראשונה שראיתי בחיים. נראה, משהו דחוס עם טעם ומרקם של תפוח אדמה. בסדר, לא מפיל. אחת הבעיות במטבח הקובני היא חוסר בתיבול. אין חריף בכלל. אלחנדרו מספר שמקסיקנים תיירים, באים עם בקבוקי טאבסקו וחלפינוס בכיס.
אבא לא מצליח לחתוך, בטח לא ללעוס את הבשר המעושן. אני מחליף איתו. לא משהו. אלחנדרו מאד מתנצל, כאילו שהוא בישל. השאר בסדר עבור הרמה של קובה. אני נשבר ומצטרף לעוד בירה. מסיימים, אני מציע ללכת למועדון השני עם מוזיקה. אבא לא רוצה. החלטתי לא לברוח לו עוד ערב. נפרדים מאלחנדרו. נכנסים לחדר, אורזים ליציאה מחר. מכינים שקית עם עוד הפתעות למשפחה שראינו בבוקר. חולצות, סבונים, עטים, אוכל. אפילו שקיות ניילון (ראינו בבוקר שהיא תולה שקיות לייבוש). אני עוד לא עייף, כותב בטלפון עד חצות וחצי וסוגר את היום. מחר על הבוקר נצא לPlaya larga, מפרץ החזירים. אבא נוחר, אני נרדם למרות הנגרייה.
