הטיול שלנו בקרוואן למערב ארה"ב - קיץ 2010

יום 1 - הגענו לניו יורק
בוקר טוב, אנחנו כאן.מתעורים לבוקר ראשון אצל הקרובים של יעל בעיירה Golden's Bridge מצפון לניו יורק. בית ענק במרכז היער. ממש ממש יער עם עצים וחיות ובמבי רצים מסביב. כנראה אזור יוקרתי מאד.
חמישה כוכבים מינימום. הבנות בטח לא ירצו להמשיך מכאן לטיול... לא לדבר על צפיפות בקרוואן.
 היום יכירו את ניו-יורק לראשונה. כמובן שהג'טלג פגע גם בנו. השיטה שלי (ראה פירסומים בפורום) תרמה עוד מעט שעות שינה, אבל הבנות שהיו בערב זומבי לגמרי, כמובן קמו מוקדם. נראה כמה נסחוב היום. אתמול לאחר הכרות עם הדודה והדוד והג'קוזי מתחת לעצים בחצר באמצע היער, נסענו לארוחה עם שאר המשפחה בעיירה אחרת באזור. מיכל ישנה על השולחן... אותי החזיקו המולים בצלחת. יש לנו עוד יומיים מלאים בעיר הגדולה , ואז הקפיצה הגדולה ללוס אנג'לס...

ימים 2-5 , אנחנו באנהיים, או איך (כמעט) לא הגעהו לאנהיים בוקר טוב, מגיע לכם (חברי הפורום הנכבדים) קצת יחס לאחר הברכות הרבות, (וזו הזדמנות להודות לכם שוב על היחס)
אז הנה אנחנו באנהיים מתעוררים ליום השישי שלנו בטיול .וכמובן – מי קם ב 4 בבוקר לכתוב לפורום – אני גיבור הג'ט-לג שיום ראשון ללא מלאטונין, כבר הופך לסהרורי... לפחות ננצל את הזמן לעדכונים. מרגיש לי שאנחנו מטיילים שבועיים לאור שלל הפעילויות והסיפורים שעוברים עלינו.
 אז ניו יורק כבר מאחורינו, היה נורא כייף לטייל ברחובות של העיר המדהימה הזו. לא הספקנו הכל (גם זמן משפחה, עייפות מצטברת) ובייחוד כי לדנה יש עוד 6 שנים לגיבוש לשייטת, ככה שהיא מעדיפה ללכת איזי בשדרה החמישית, מיכל בכלל בפריחת הפטיש שלה לנעליים – סרקה כל חלון ראווה מצועצע, מזל שאבא לא מרשה לקנות, (וזה עוד כשהיא רק בת 9...) ונטע – היא עסוקה במופעי רחוב לרווחת תושבי ניו יורק, בואו נגיד שכבר הציעו לה ברכבת לגשת למבחנים לברודווי - לא חושב ומקווה שלא שמכניסים בנות 5 לביזנס.

קצת טיפים (ורק כאלה שאולי לא ראיתי בפורום עד כה):

 להורים לבנות: על החמישית חנות build the beer או שם דומה – קונים דובי עם כלום בפנים ומאבזרים אותו במה שלא חלמתם, כולל תחפושת של כבאי,שוטר, פייה, סופרמן לדובי, ביגוד, מה לא...גאון מי שחשב. אפילו הבפנוכו של הדובי לא קיים - ממלאים לבד לפי כמה שרוצים שיהיה רך או מלא וקשה. - הבנות השתגעו כולל האמא.

בהמשך American girl חנות לבובות וציוד מלא – יקר, קצת פלצני – פחות התלהבנו.

 הסופרמרקט מתחת לבניין ה CNN – בסדר – לא יצא זול כמו שחשבנו – אבל בניו יורק יקר. אח"כ פיקניק בסנטרל פארק – כייףףףףףף

 מעבדות סוני וונדר- גם נחמד מאד. להזמין מקום מראש, קצת יותר יעניין חובבי טכנולוגיה, היה נורא נחמד שצילמו את דנה ואנוכי מעבירים כתבה מהאולפן והשטח. כמובן שלידידנו האמריקאים היתה אג'נדה משלהם עם טקסט מוכן ותמונות רקע, אבל אנחנו מאלתרים – שידרנו כתבה על משפחה שמטיילת בניו-יורק.

והטיסה לקליפורניה?
אז כשאני מספר את סיפורי הטיסות שלי, איך נתקעתי פה ואיך שם, תמיד אומרים לי – לפחות היית לבד, יכול לאלתר ולהתארגן, אבל לארז זה תמיד קורה, גם עם המשפחה...
הסיפור שלנו התחיל בשתיים ורבע לפנות בוקר: התעוררנו בעיירה שלנו כשעה ממנהטן, התכוננו, הדודה והדוד קמו וליוו אותנו (רצו כנראה להיות בטוחים...) ונהג המונית לקח אותנו ישירות לשדה התעופה.

אבל שם... רצו מאיתנו 160 דולר עבור המזוודות. למה? ככה! לצערי מהנסיון המר בעבר , ידעתי שתהיה בעיה (שתהיינה בעיות...) הוצאתי אישור מיוחד מחברת הנסיעה ובו רשום שהטיסה היא טיסת המשך ושאין אנו מחוייבים לשלם. והם- בשלהם.... עד שנעשה הברור, והוא לא הסתיים, אומרת לנו הגברת פתאום: מצטערים, פספסתם את הטיסה, לא תוכלו לעלות למטוס, מותר להפקיד מזוודות רק עד 4:30 ועכשיו כבר 4:32...

להגיד שכמעט מתנו (או יותר נכון רצחנו...) זו לא הגזמה ולא עזר שום דבר... התחננות, כעס, בכי של נטע ולחץ שלא תראה את דיסני... "אתם הייתם אז ביורודיסני ואני רק הייתי בעגלה וישנתי ואכלתי בקבוקים!!!
- אין טיסות ללוס אנג'לס
- לא יודעת מתי תהיה
- סרבתם לשלם
- אחרתם לטיסה
כמובן שלא עלה בדעתה להזהיר מראש שאנחנו עומדים לאבד את הצ'ק אין טיים. אני כבר הייתי כבר מוכן לשלוף את הכסף, אבל באמריקה – לטוב ולרע – חוק זה חוק, לא מתגמשים.

אחרי 2 התקפי לב (אחד של יעל והשני שלי), בנות מקסימות שחיכו בסבלנות והשתתפו איתנו בשנאה לפקידה ולאחראית (מכוערת, בת ז$$$, הלוואי ויתרסק המטוס שפספסנו, מקוים שתהיה לה תורנות שירותים היום- והמבין יבין...) עלינו על הטיסה של רבע לשבע לכיוון פניקס (לפחות מתקרבים מערבה).
ומה בפניקס – טיסה ראשונה – יש 4 מקומות – פקידה: "רוצים להיפרד לטיסות נפרדות?" – ברור, בטח, נשאיר את נטע להופיע בשדה ושתתפוס טיסה אח"כ...
 אז השתרענו לנו על הרצפה לעוד 4 שעות, קצת סקייפ, אימיילים, ארוחות במחירי שדה תעופה, וב 15:00 סופסופ בדרך ל LA. משם כבר יותר קל, טיקטק רכב שכור באלמו, בוחרים אימפלה בצבע אדום לספק את הקהל ודוהרים למלון הצמוד לדיסני.

Howard Johonson – מלון חמוד, נקי, לא ראינו ממנו הרבה אבל נראה בסדר גמור. אז שלא יגידו שאני לא גמיש בתוכניות, היום דיסני, מחר LA, מחרתיים יוניברסל ואח"כ – קרוואן...............
מקווה שלא יהיה לי עוד זמן כמו עכשיו לסיפורים ארוכים, נתעורר כל יום בשבע, ולא יהיה לי אפילו רגע לכתוב לכם.
זהו - היום הגדול של דיסני הגיע – לנטע אין מושג שהחרשתי בתיקים תחפושת פיות אמיתית של דיסני להעצמת החוויה.
מתחילה תזוזה כאן במיטות לידי, נקווה שהאתר יאכל את כל הטקסט הזה ולא יקרוס לי באמצע...
יום טוב
יום 6 - דיסנילנד - Done ! בוקר טוב, אני מה זה גרוע, כולם קרועים מהדיסני, חורפים עמוק, רק אני... אתם כבר יודעים.
נתחיל בעדכון קצר מאתמול...
היה כייף, יום מדהים, מזג אוויר – כאילו אתמול חיברו מזגן אלקטרה 4000.5 כ"ס לפארק – לא חם ולא קר, מי צריך יותר.

הבוקר התחיל בהתקף לב של נטע כשראתה את תחפושת היפיפייה הנרדמת על הקולב מול המיטה, כשיעל שלפה שרביט מהתיק גם אני כבר התחלתי לחשוש מה עוד הוברח במזוודות ללא ידיעתי (ואני עוד אמרתי בבן גוריון "ארזתי לבד, המזוודות היו איתי 24 שעות..." )

הליכה מהווארד ג'ונסון לקופות – 7-10 דקות, שווה, מכניס לאווירה הנכונה. כולם ברחוב צועדים בכיוון אחד. מנחשים? איזה כייף - גם אנחנו חלק מהעדר...

באמת ממליץ להקדים, במקרה עשיתי מספיק רעש בחדר כדי להעיר את כולם, כך שב 7:50 כבר היינו בקופות, 2 דקות ואנחנו בקסם.

 10 דקות ראשונות - הלם טוטאלי של הבנות (כן - כולן) ואז כל אחד נכנס לתפקיד – יעל אחראית על הצד הרגשי (במילים אחרות מתלהבת מהנסיכות יותר מכולן, ואילו אבא בתפקיד הקמב"ץ/רץ – תופר את הפארק בחיפוש ה FAST PASS הבא בתור.
מסקנה אנחנו הרכב מנצח, עלינו על כל המתקנים, ללא לחץ, לקראת הצהרים כשהיו על השלטים "מנקודה זו עוד 80 דק' בתור", אנחנו מדלגים בנחת לתור המהיר, 3-5 דק' ואנחנו צורחים במתקן.
 הפדיחה היומית : גם אבא דורש צילום עם הנסיכה! אני לא יעמוד בתור ואוותר על כזו הזדמנות, הילדות סירבו להחזיק לי את היד בחצי השעה שאחרי.. פדיחות האבא הזה...

בתשע בערב, תופסים מקום על המדרכה מול הטירה לקראת הזיקוקים. "ארז לך תדאג לילדות לאכול – כבר 14 שעות על הרגליים", אני רץ לפיצה (זה מה שביקשו – לצערי), עד שמוכנה ומצליח לפלס דרך חזרה, נטע חורפת על המדרכה. מיכל מגלה סימני "הביתה", ודנה כבר מכריזה – "היום בלי מקלחת – ישר למיטה".
אז זיקוקים ראו בעיניים מצועפות, וב 23:00 כבר קרעו את הסדינים מהנחירות.
 הימים האחרונים – אדרנלין 100%, מחר עוד יש לפנינו את יוניברסל, והיום - "המרדף אחרי האנה מונטנה" – הן בטוחות שהולכים לתפוס אותה בדיוק יורדת עם טרנינג לקנות לחמניה ושוקו במכולת בבוורלי הילס...
לך תספר להן שאין סיכוי לראות סלב ב LIVE (ואם יש – תשלחו לי מידע מהר, יוצאים עוד שעתיים-שלוש).
דווח הבא – אולי מהמדבר...

יום 7 - מחשבות של בוקר מוקדם על לוס אנג'לס
בוקר טוב, כאן המתעורר הסידרתי (האמת כבר מתחיל לעצבן החוסר שינה הזה, אתמול בערב כבר הייתי דיי זומבי בנהיגה חזרה למלון – לא טוב).
אבל לפחות נותר זמן מועט לעדכוני תנועה מלוס אנג'לס.
אז מה היה לנו אתמול?
נתחיל בזה שלא היה פשוט להתעורר אחרי היום המתיש בדיסני (לצערי לא מדובר עלי כמובן), אז בזמן שהבנות מתגלגלות מהמיטה, מצאתי את עצמי מבלה בסניף הקרוב של AAA.
 היו נחמדים בצורה יוצאת דופן (אמריקה...), יצאתי משם עם Trip Tik למרות שתוכנית טיול כבר יש לי בכמה פורמטים, מפות, 5 קילו ספרים ואפילו שקית ירוקה (שיהיה לסופרמרקט ונדאג לסביבה הירוקה באמריקה).

לקראת הצהרים עלינו צפונה חזרה ל LA. נתחיל מהסוף – ברור לי שלחלוטין אינדיבידואלי, אבל אנחנו לא נפלנו. אזור וניס ביץ' מזכיר לי יותר את חוף אילת (ואני לא חובב). לי היה בראש שהטיילת מאד זוהרת ושיקית, כולן יהיו דוגמניות בביקיני על סקטים, בלונדיניות, צעירים וצעירות... זה לא ממש ככה... 20 מ' מהרחוב נראה די מוזנח, 90% תיירים, יותר מידי מקומיים שלא כל כךנעים לעבור לידם, חנויות – ממש טיילת באילת. פשוט הגירסה האמריקאית לארסים (כל הארסים שלנו בפורום – תירגעו, אני עברתי ילדות בבת-ים (נכון אושרה – תאשרי), מכיר, יודע, יש לי תואר שני בארסים, ויעל טוענת כשאני עצבני שגם ינקתי ממורשתם וזה לעולם לא יעלם – לפעמים לא מזיק.

אני ציפיתי לחוף ים מדהים, פאמלה אנדרסון בבגד ים אדום וכו' – מה יצא – 3 חולצות זבל ב 12$ לפני מס , סריקת הדוכנים, שני מופעי רחוב לא משהו ועוד שלושה חבר'ה שמשחקים אותה עושים כושר ב Gym הפתוח.
יודע שלא הגעתי בסופ"ש וכנראה פחות שוקק, ואולי לקראת הערב יותר פעיל (אבל כולם לא ממליצים להישאר שם מאוחר).
 לסיכום: נחמד – לא יותר, שמש, צריכים קצת פוליש כדי שנחזור שוב. (שכחתי - מזג אוויר קצת קריר, מעולה)

התחנה הבאה – רודיאו דרייב. כבר בדרך נפל לי האסימון סופית שבעצם נורא נחמד שלא יעל ולא הבנות מתעניינות מידי בחנויות יוקרה ובעאלק זוהר האופף את הכל. למה נחמד? כי קודם - עוד יבקשו ממני לעצור לשופינג קצר בטיפניז ונגמור את התקציב החודשי, אבל מעבר – הילדות לא נפלו עדיין ויעל מעולם לא נשבתה מעולם בקטע של מותגי יוקרה מצד אחד או הערצה הבלתי ברורה של כוכבים וסלבס ו VIP ועוד כאלו... היו לנו שיחות תוך כדי הפקקים האינסופיים על למה בכלל אנשים מחפשים את הזוהר הזה, מה יוצא לי מלראות את אנה מונטנה הולכת במדרכה ממול (שלא תטעו - היא לא היתה בבית הגברת - הפסדנו), מה קורה שניה אחרי ההתרגשות הקטנה של לראות כוכב. גם אותי ניסו "אבא אם תראה את קרמר (מסיינפלד) עובר ליד, לא תרוץ?" אז נראה לי שלא, אולי יהיה נחמד לראות משהו מוכר, אבל מה באמת ישאר לי מזה? - נראה לי שכלום מלבד לרוץ לספר לחברה'...
הוסכם שבגיל העשרה כנראה יש משהו שמפרפר להן בבטן יותר מאשר למבוגרים, אבל כנראה שלבנות שלי – לא הרבה מעבר – ואני דיי שמח על כך - שישארו תמימות וחמודות כמה שעוד אפשר.
 אז את רודיאו עברנו בנסיעה, מתוקף הנסיעה בשכונה חלפנו בטח ליד בתים של כוכבים (או לא – מי יודע מה יש מאחורי החומות באמת, (ומשם לצומת של Beachwood פינת Franklin – למראה האולטימטיבי על השלט של הוליווד (לא היה כל כך אולטימטיבי – נא להציע טיפים בפורום למיקום טוב יותר), ואז לשד' הוליווד.
כמו שנאמר למעלה – לא עושה לנו יותר מידי פירפורים ללכת על הכוכבים (נטע בכלל אמרה שלא יפה לדרוך ככה על אנשים, בייחוד אם הם כאלה חשובים). למרות שבאמת זיהיתי אחוז ניכר ואני מכיר בפועלם של רבים ומאד (בגילי המופלג, כבר מכירים לא מעט), ונהנה מיצירתם של האומנים, זמרים, אנשי תעשיית הקולנוע – נו... אז מה? קיבלנו דוגמא ב LIVE על מה שאני בדיוק מנסה להעביר. בתאטרון הסיני היתה פרימיירה של סרט אם אני לא טועה של ברוס וויליס, סילווסטר סטלונה וגם... ובעקבות זאת:
 עשרות שוטרים סוגרים אזור סטרילי, אלפים (לא מגזים) עומדים על הגדרות, מצלמים בקצב (ובאמת – לא רואים כלווווום מרוב צוותי הפקה ושומרי ראש), צרחות לכוון הסלבס, דחיפות ורעש. נו באמת, כנסו לאתר שלהם, ותורידו תמונה בקלוזאפ, מה יצא להם מלעמוד שם שעתיים ולצרוח "ברוס תעשה לי ילד" (אם הוא עוד יכול הטרח החביב- שלא תטעו, אני מת על הסרטים שלו). את טביעות הידים לו ראינו כי חסמו את כל הרחבה - מעצבנים!!! )

אז עשינו ככה את הסיבוב על המדרכות, הבנות הצטלמו למזכרת עם הכוכבים האמיתיים – שילגייה, שרק, וולט דיסני, עצירה בסופר (תזכירו לי לדבר על זה בפוסט אחר – יש לי שאלות לחובבי הטיולים ברכב+מלון להבדיל מקרוואנים)
 סיכמנו שהיה יום נחמד ב LA אבל דיסנילנד, ניו יורק יותר כייף.

משם דהרנו למלון, שוב קצת מאוחר מידי ועייפים מידי אבל עם תקווה בלב ליום מלא כייף באולפני יוניברסל.
ימים 8-9 - יוניברסל ומקבלים את הקרוואן

גם שדרת החנויות מאד יפה ומושכת. סיימנו עם בובה של ליסה סימפסון. מיכל ממשיכה לחפש נעליים (ראה הפוסט על השדרה החמישית) אבל נעלי בית של הומר סימפסון היו גדולות בכל החנויות במתחם (כן עברה את כולן –תאמינו לי). שימו לב שממש לא יזיק לדעת אנגלית שם – הפריע לבנותי מחסום השפה. בדרך החוצה - שני מלצרים ב"בובה גאמפ" מושכים קהל ע"י משחק ה"הולה הופ". נטע רואה - לא חושבת פעמיים,נגשת, לוקחת, 2 דקות והיא במופע רחוב מרהיב. שתי האחרות מצטרפות, המלצרים בשוק מהיכולת... הצעתי שישלמו לי באיזה לובסטר חמוד - לא הצליח לי..

17:30 יצאנו, יש לנו ערב אריזות, החזר רכב שכור – מחר קרוואן.
 הכל הלך מצויין, בזמן שהחבר'ה במלון, אני נוסע להחזיר את הרכב, 2 דק' כבר מחוץ לאלאמו ושאטל שלהם חזרה למלון (שירות מאד נחמד).
בחדר במלון מארגן, מארגן - ארז: "יעל איפה הנייד?" -- יעל "השארתי באוטו – מה לא לקחת כשהחזרת"?
אחלה – היה יכול להיגמר בערב שקט, ועכשיו לחץ... אני פרנואיד – בטוח שהמקסיקני שמנקה כבר את הרכב השכור מאושר מהנייד החדש שלי + שיחות לארץ הקודש במחיר טוב... לך תתקשר אליהם – אין לי טלפון, עצבני, יורד ללובי, הפקיד נותן לי לדבר בנייד הפרטי שלו, שעה על הקו, לא מוצאים... אני בלחץ, מחר בבוקר לוקחים את הקרוואן, הזמן הכי גרוע להמצא ללא טלפון, השארתי את כולם בחדר, מונית לאלאמו, חיפוש בגראג' – יש טלפון...
מסדיר דפיקות לב, חזרה לשיגרה...
מסקנות:
1. עוד יהיו תקלות, זה לא נגמר בטיסה האחרונה.
2. 40 פעם החזרתי רכב שכור בארה"ב ולא שכחתי כלום – עם המשפחה בחופש – זה קורה.

כנראה שהמצב הלא שגרתי הזה של חופש מתעתע בנו (ואנחנו באמת זוג מסודר, לא שוכחים ולא מאבדים – ראיתם כמה שאלות זרקתי בפורום – זה אומר משהו לא)?
אז שוב הערב נגמר מאוחר מידי – אבל מחר (כלומר היום) אין הנחות כי הסעה שלחברת הקרוואנים אוספת אותנו בשבע בבוקר.
אז היום היה היום הגדול של הקרוואן. הגענו ל"מוטוריס" ראשונים – רווח מלא – היו להם עוד 12 רכבים להוציא באותו בוקר.

תרשמו חח למוטוריס – קבלנו רכב 2011, דנדש, הצ'ק ליסט של דוד הגורו של הקרוואנים רץ מהר מאד. מזגן+מיקרו – עובד פיקס, חשמל לא קפץ.
 באמת שלא היה הרבה מידי לבדוק כי הכל היה חדש דנדש אבל רשימה זו רשימה, כולם קיבל משימות בדיקה והיה בסדר גמור כולל הגג

 טיפ: מי שרואה פעם ראשונה את הסרטון בתחנה – סביר שלא יקלוט מעל 50% מהפרטים - לחץ, אנשים סביב... לכן אני מציע לחפש סרטון של קרוז אמריקה באתר שלהם ולראות בבית בשקט (כל הרכבים דומים – לא חשוב של מי).
סיבוב היכרות בחניה וקדימה לדרך.50 מטר ואתגר ראשון - עולים על ה-5, לא נורא...נהיגה קצרה ועצירה קצרה בוולמארט הסתיימה ב 4 שעות כולל א. צהריים!!! (לא לוקחים סיכון - קנינו מנות לחימום במיקרו - פעם ראשונה ואחרונה... ויש לנו כבר כמעט את הכל כדי להמשיך. ערבה – לא לכעוס, מפתחות שכחתי לשכפל וגם לא היה אח"כ ב TARGET ננסה מחר. מיכל יצאה עם עוד זוג סנדלים, השאר עם כפכפים. ולי – פנס ראש ולדרמן זול ביותר.
 דנה דורשת לאבנה או בולגרית (עדיף של "גד") – שתסתפק ב"פילדלפיה" .

לא האמנתי שהכל יכנס בקרוואן, אבל יש המון מקום כולל במקרר ובמקפיא.
עוד מחשבה לפעמים הבאות (הפעם מיעל) – איך אומה כה נאורה, שהרימה דבר כזה, כושלת באזור האוכל הדיאטתי. ההיצע יחסית מאד נמוך. לנו יש קוטג' חצי, 3,5,9 אחוז – כאן יש בקושי סוג אחד. איך זה?
 ב-15:30 יצאנו לברסטאו, שריפה בצד הדרך- פקק ענק, עוד שעה.
 אז נסיון ראשון בהמלצתה של אוסי מהפורום לגמוע מרחק עד נידלס נכשל, אנחנו הערב ב KOA עשר דק' מברסטאו. אוסי – לא הלך, מקווה לצמצם פערים מחר.
ערב ראשון עם קרוואן – לא פשוט (נו מחר יהיה סופסוף רגוע)?
 חיבורים – עברו בקלות. פירוק תיקים – מייגע. הפתרון – "ארז, קח אותן לבריכה (חם ויבש כאן כמו באילת) ואני אסדר" – כמובן שהייתי בעל/אבא למופת ומייד ביצעתי. הערב שכולן חיכו לו – ארוחה של אמא, קיבלו פסטה ברוטב (אם היו דורשות שניצלים היו מקבלות בראש), ממחר נתארגן טוב יותר.
זהו, החל החלק המשמעותי – כולן ישנות ואני פורש גם. המזגן מרעיש ,נרדם? טוב יורד על קורונה – רק יעזור.
 לילה טוב

יום 10 - לא להאמין אבל עשינו זאת, אנחנו בסדונה

בשלב זה יעל פותחת את מחברת הקסמים – תיק המשחקים המילוליים שהכינה בעמל רב (בזמן שאני תכננתי טיול – היא חשבהעל הדברים החשובים באמת – את המחברת נפרסם הסוף הטיול עם רשמים והערות).
 בקיצור כל הצוות היה שקוע במשחקי מילים במשך שעה+ והזמן חלף לו.
סלינגמן – עוצרים בצד, כבר 3 אחה"צ – אוכל?
 יעל זורקת אותנו לסיור ברח' הראשי, ומכינה את הארוחה הרצינית שכולם חיכו לה – כמו בבית, שניצל ופתיתים – מיכל מאושרת (היא הרי הכי "ביתית" במשפחה). מלקקים את האצבעות, גלידה (יש הרבה במקפיא) וממשיכים. שכחתי – לגבי סלינגמן - בסדר, תירותי, עם כל ההכנות לכביש 66, זה כנראה עובד יותר על העם האמריקאי שהכביש הוא חלק ממורשתו הקצרה. את הבנות לא הצלחנו לעניין יותר מידי עם כל הסיפורים וההכנות, קצת צילומים וזהו. גם שכחתי מההמלצות לטייל ברחובות הקטנים.

החלטנו שבוויליאמס נעצור בחזרה בדרך לגראנד, אך אם הנהג מסוגל – נמשיך עד סדונה וכך היה.
אוסי - איפה היה הפארק בדרך של הפלינגסטונס? זכרתי ליד ווליאמס- לא ראינו.
מסליגמן – שינוי מהותי בנוף , ממשיכים לעלות, הכל הופך לירוק עז, מים – ממש יפה גובה 8000.

בדרך אני חושב – איזה יופי, בתקופה מקבילה בשנה שעברה איריס חטפו מטחי גשם לא קטנים באזור ולנו רק שמים ועננים לבנים יפים (כמו בפתיחה של הסימפסונים) – לא גומר את המחשבה... טיפות על החלון – כנראה שההוא מלמעלה ניצל את ההזדמנות והצטרף אלינו לחופשה. אבל היה ממש קצר וחלש - ממשיכים כרגיל.

ההפתעה היומית – עובדים בכביש 3 קמ' לפני פלאגסטאף – עומדים ועומדים ועומדים עד הפניה לכביש 89 לכוון סדונה.
כאן באמת השינוי הקיצוני – כביש מדהים, ירידות תלולות, נוף עוצר נשימה, הילדות מרימות ידיים כאילו ברכבת הרים (זה מרגיש די דומה בכל סיבוב ברכב הזה).
מתחילים להרגיש את הסוף של היום, סדונה קרבה, דנה מחברת את הנגן MP3 שלה לרמקולים ותוך שניות כל החלק האחורי של הרכב צורחות את שיר "המקפלות" תוך כדי קיפול המגבות הלוך ושוב – עשו לי מועדון מהקרוואן... איזה כייף – הכל מוסרט.
 לקראת סופה של הדרך נתגלו לנו ההרים האדומים והמרהיבים של העיר סדונה. עוצר נשימה, אך לא את נשמתן של בנותינו, הן המשיכו להנעים את זמננו בקרוואן בשירה, ריקודים, ריבים, משחקים, בכי, צעקות, טענות , מחמאות ותלונות- בקיצור: אצלינו הכל כרגיל!!!

 הירידה הראשונה והקשה יחסית מאחורינו, חלפנו בתוך סדונה היישר לחניון מאד נחמד ויפה, מאובזר, אינטרנט, המקלחות ממש ליד, ועוד. התמקמות, אפילו נרות שבת נשלפו לקידוש על הפיצה והקורונה שלי.

 מחר, ביקור בסדונה, פארק סלייד רוק וקדימה לשקיעה בגראנד קניון.
לילה טוב
יום 11 - בוקר טוב מהטריילר וויליג' בגראנד-קניון היום אני כותב ב offline כי wifi לא נקלט באזור, אז ישלח מאוחר יותר, כנראה מפייג'.
 השעה 6:15 בבוקר – לא זה לא ג'ט לג – זה החמור היחיד שקם אצלינו לראות ת'זריחה מעל ה YAVAPAI POINT בגראנד קניון, אבל לזה נגיע עוד מעט.

אז שלשום בערב כשהגענו לסדונה הראות היתה מדהימה, אך לא לזמן רב. משעה 7 בערב לערך החל טיפטוף שהפך תוך כדי הלילה למונסון, (אני והפה הגדול שלי על גשם...) אמנם קר לא היה (לפחות לא לי) אבל גשם – ללא הפסק, גשם טוב כזה, לא גשם כמו בארץ – מטחים שיורדים בשיפוע ומרטיבים את הלמטה של המכנסיים ולא מחלחל כלום, כאן - רק הרבה מים, שקט, יורד ישר. אנחנו עוד לא מנוסי קרוואן בכלל, וכבר צריכים להתנסות גם בשינויי מזג אוויר בפרט, כך שגילינו חלון + פתח עליון שנשארו פתוחים ו"ציננו" מעט את פנים הרכב – אבל ממש לא נורא. המגבות לעומת זו נשארו בחוץ על החבל ולכן הרוויחו מיבש כביסה על הבוקר.

 אני שלתומי חשבתי שגשם לא מפחיד אותי ועם מזג האוויר הלא קר במיוחד (אני בעמדת מיעוט), עדיין יהיה שווה להכנס לסלייד רוק פארק או לפחות לעשות כמצוותה של ערבה כמה סיבובי טרזן מעל הנחל שבקמפ, קיבלתי שלילי חזק מהנשים + חיזוק מהפקידה המשרד: "קר – אולי יהיה ואולי לא, אבל להתחשמל מברק לא מומלץ – וברקים יש כאן הרבה" . מודה – על זה לא חשבתי.
 בקיצור, התוכניות השתנו, החלטנו להסתובב מעט בעיר, נכנסנו ל Tlaquepaque שלמי שלא מכיר, הוא מרכז קניות ואומנות הבנוי ככפר מקסיקני (חיקוי של גואדה לה-הרה) עם גלריות (חנויות ליתר דיוק) מזרקות ופסלים וסתם נחמד להסתובב. המקום מתאים למבוגרים והקטנות השתעממו דיי מהר. לא מדבר על קניות – מחירים סופר סופר יקרים.
 משם עליה ל Airport mesa לתצפית מרהיבה על ההרים האדומים ועל סדונה עצמה (הראות לצערינו לא משהו, גשום וסגרירי. אבל בכל זאת רואים. מדהים איך הבנייה משתלבת בתוואי הטופוגרפי, בתים ממש בתוך ההר, בצבעים חומים כהים – מרשים.
 מכיוון שהגשם לא הפסיק, החלטנו לנסות להגיע מוקדם יותר לגראנד קניון ולקוות לשיפור. חזרנו שוב על כביש 89 בעליה לפלאגסטאף – אחד היפים עד כה למרות שלקרוואן לא הכי פשוט, את הקטע הזה עברנו בשקט מאחורה (2 על DVD ואחת עלה הלפטופ – אני כבר לא מתעצבן שלא מסתכלים על הנוף – מלחמה אבודה).
 מפלאגסטאף הכביש כבר לא מסובך, (הומלץ לנסוע על כביש 180 ולא על 40 דרך וויליאמס, אכן דרך יפה רק קצת קשה למצוא אותו). בצהריים הגענו לטוסייאן, בזמן שירדתי עם דנה לקנות כרטיסים ל IMAX וכרטיס פארקים (המחיר עדיין $80 ), יעל תיקתקה ארוחת צהרים ביתית לשמחת הקהל, כך שלסרט של 15:30 נכנסנו גם שבעים. (שימו לב שהנחת 10% ל IMAX אפשר לקבל או במוטלים סביב או עם כרטיס AAA ). הסרט מרהיב (הרגשה אמיתית יותר מסרטי 3D). את הקפה שאחרי כבר שתינו מחוברים בטריילר ויליג' קאמפ בגרנד קניון. בזמן שהתארגנו, הבנות התיישבו על השולחן בחוץ והחלו סוף סוף "לשרוף" את הכמויות הבלתי נדלות של משחקי יצירה שסחבנו (סחבתי) על גבינו מהארץ. אז אפשר לשים V על צבעי הגואש (בטח יש עוד 3 חבילות שאני לא יודע עליהן...)
 אחה"צ, יציאה להכרות ראשונית עם הגראנד קניון, אוטובוס כחול+אדום ל-Hopi Point, אלוהים עמנו והזיז מעט את העננים, שכחתי שהיום היתה ה"יציאה" היומית של נטע , כשספרתי להם על ה"גראנד קניון" היא שואלת בתמימות "כמה זה שוקל גרם קניון?" , כשהגענו לתצפית, אני כבר בטוח שיש הבנה מה זה קניון ע נ ק גם לנטע. אין מילים. כצפוי (תודה איריס על ההכנה), האוטובוסים הלוך ובייחוד חזור היו מלאים, אז אין סבלנות לחכות, התחלנו ללכת לאורך ה Rim חזרה לתחנה של החיבור בין הקו האדום לכחול - Village Routh Transfer, דרך מקסימה, מאד נעים לקראת החשכה (וכמובן – לא חם בכלל – קריר).
זו הזדמנות לדווח על פאשלה שלי בהכנות, אני לתומי חייתי בהרגשה שכל אזור הגראנד קניון יבש, צהוב, מדבר (ככה זה שמתעסקים ב"איפה יש חניה", "מתי לקחת את הסיור באנטילופ" במשך חצי שנה, במקום לקחת ספר טוב ולקרוא על המקום...) אז לא יבש ולא מדבר – ירוק עז, עכשיו גם רטוב עז – שוויץ.
לצערי, לא מצאתי פרטנריות להשכמה מוקדמת, וגם לא יכולתי גם להזיז את הקרוואן ולנסוע איתו ל YAVAPAI POINT . כך שב - 4:30 לפנות בוקר, חושך בחוץ וקור כלבים יצאתי להליכה של מייל וחצי לתפוס את השמש בזמן. הדרך בשעה הזו ובכלל האווירה – משהו מיוחד, לבד לבד בשבילים, מתחיל להאיר, ובנקודת התצפית נמצאים כבר כל היפנים עם זום 5000 מרביצים 100 תמונות בדקה. הזריחה היתה מדהימה למרות העננות הדיי כבדה שאפילו תרמה מידי פעם במריחת כתום על כל האופק – היה שווה. החלטתי גם ללכת חזרה, כי 1: יפה ונעים, 2: עד שיגיע אוטובוס – אין לי סבלנות ו-3: כולם עוד ישנים – אין מה למהר.
 זהו, אני עכשיו בחוץ, קפה, לפטופ, מחכה ש הגברות יקומו, השמש ממש יצאה ומחממת את הגב אפשר לקלף את הפליז.
 מה היום? הבנות רוצות לעשות טרק קצר על ה SOUTH RIM, אח"כ להמשיך מזרחה לכוון היציאה (דרך Desert View ) ולעלות לפייג' עם עצירה בפרסה, מקווה שישאר קריר אך לא גשום. בוקר טוב לכולם
ימים 12-13, פייג' ואיך כמעט לא היה כאן שייט בסירה

 לילה טוב מהחניון המשקיף לאגם פאוול - Wahweap Campground, גם הפעם כותב ב offline כי האינטרנט גרוע כאן במיוחד.
 ננסה להמשיך מהמקום הקודם בו עדכנתי, אז הינו בבוקר שלאחר הזריחה בגראנד קניון. לאחר התעוררות והתארגנויות, עזבנו את הקמפ, החננו את "ריבה" (שמה של הקרוואנית שלנו – שהרי אצלינו רק בנות, אז "RiVa", על שם ה- RV ) בחניון מרכז המבקרים ויצאנו לסיור מה- Mather point מערבה.
 יעל הסבירה נורא יפה לבנות על תהליך היווצרות הקניון ע"י סימולציה של סווטשרטים נערמים זה על זה – כן כן , כולן בסווטשירט באמצע אוגוסט בגרנד קניון – מדהים לא? העננים ליוו אותנו כל ההליכה, מטריות בתיקים, והגשם – 10 מטר לפני שחוזרים לקרוואן, מבול. משם יצאנו מזרחה, עד ה Desert Point ומגדל התצפית האינדיאני היפה, היה מרהיב, למרות העננות. כרגיל, הגשם מתחיל מטר מהרכב (איזה פה גדול אני פותח לגורלנו...)


 לאחר ארוחת צהרים טובה ב"ריבה" , יצאנו כבר בצהריים המאוחרים לכיוון פייג', נסיעה מדהימה לאורך הקולורדו, מאחורה – הקולנוע הנייד שלנו ממשיך להריץ סרטים בקצב, אני כבר מיואש מלהגיד להן להסתכל בחלון והיה הרבה על מה.
 לקראת פייג', עצירה בפרסת הסוס (ממש אין בעיה לזהות את החניון בצד שמאל באבן דרך 545), גם ההליכה היתה קלה יחסית בזכות הקרירות. מאמצע הדרך כשרואים רק את הסלע הגדול ממרחק, נטע היתה בטוחה שאפשר לעלות עליו ולעבור לצד השני - "נראה כמו גשר", היה מצחיק לראות את תגובתה כשהבינה שחסרים כמה מטרים כדי לדלג עליו. בקיצור, המראה – אין מילים, לא יעזרו תמונות או פנורומות. מפחיד קצת עם הילדים בקצה הצוק, אבל עברנו בשלום והתקדמנו לכוון פייג'.

לילה טוב מחוף lake powel
ימים 14-15, מהטוטסי ועד צומת הכרמל שוב מגיע באפיסת כוחות לכתוב את קורותינו בימים האחרונים, אז גם היום, בלי תמונות...
 בפעם האחרונה כתבתי מפייג' לאחר היום הנהדר באגם. את היום השני התחלנו די באיזי מכיוון שהפגישה המיוחלת עם צ'יף טוטסי נקבעה ל-10 בבוקר בלבד. הגענו לשם וגילינו שלא רק אנחנו מכירים אותו... ב-10:30 יצאו 4 קומנדקרים פתוחים + שני GMC לכוון האנטילופ קניון. לצערי לא קיבלנו את המדריכה של ערבה וזה שכן קיבלנו – לא שווה אפילו לברר את שמו. אנחנו הרגשנו פספוס גדול בסיור הזה. המדריך דיבר 30 שניות בתחילת המסלול (בייחוד הוראות בטיחות) ומיד דחף אותנו לתוך הקניון. הדבר היחיד שעשה היה להראות מאיפה לצלם או צילם בשבילנו. קידם אותנו שלא ניצור פקק. ציפינו למעט יותר ממדריך שקיבל סכום לא מבוטל. לא קיבלנו כמעט כלום על הגיאולוגיה, מה, מי, אינדיאנים – נדה, רק איזה חילול ממוסחר קצר באמצע הדרך.

אין ספק שהיופי מדהים, אבל בשביל זה לא היה צריך סיור מאורגן. יעל מוסיפה שמי שהיה בשפך הארנון בירדן – ההבדל לא גדול (אני חולק – לדעתי, יש דמיון אך שונה). מכיוון שלא התעורר עניין גדול מידי, הבנות השתעממו מהר, ואנחנו הרגשנו די פיספוס. לסיכום – הוחלט ברוב קולות שאנחנו משנים רשמית את שמו של האדון ל"צ'יף טוסיק" כי הוא לא שווה יותר מזה.
 (לכל מי שלא קרא פוסטים אחרים – רבים מאד בפורום מרוצים מהסיור שלו, אולי סתם נפלנו, או הלחץ של אוגוסט נתן את אותותיו) גם קצת מבאס לראות איך האינדיאנים התמסחרו והפכו למערביים, האמת – זכותם, זו אמריקה, אבל זה קצת מוציא את העניין (הבנות אמרו שיש יותר מידי אינדיאנים שמנים כאלה שבכלל לא נראים אינדיאנים – והרי הם אמורים להיות רזים,זריזים, רצים מהר ופוגעים בול בחץ וקשת).
החלק הנחמד היה בכלל בסוף כשהגענו חזרה לחנות, פנתה גברת ישראלית אל יעל (אי שם בתור לפיפי) ושאלה "את יעל נכון? מהמשפחה של ארז..." התברר שדורית (חברת פורום מהזן הסמוי – יש רבים וטובים כאלו כידוע) עשתה אחת ועוד אחת והחליטה שזו יעל שלי... קטע לא?
יעל נדהמה מדורית על הזיהוי ומזה שהוסיפה ואמרה שקראה בכתבות שלי שהיא בשלנית (נו.. אני מחלק קומפלימנטים סמויים לאשתי...). מפה לשם הזמנו את דורית ומשפחתה להצצה חטופה ב"ריבה" שלנו, היה נחמד ואני יכולתי סופסוף להוכיח לבנות שאבא לא ממציא חברים באינטרנט ואתם לא דמויות ווירטואליות בלבד.
אחרי טוטסי, ניסינו למצוא טרננינג חם ליעל לאור הקור בלילות האחרונים והקמפים בשמורות ללא חיבורים הצפויים לנו בהמשך – לך תמצא טרנינג חם באוגוסט ועוד בפייג' – בסוף מצאנו משהו דקיק – נמשיך לחפש.

 הנקודה הבאה – סכר גלן. נכנסנו לסיור של 14:00 (יש בקיץ כמעט כל חצי שעה), $5 למבוגרים ו 2.5$ לילדים. (כמובן שבזמן שהלכתי להזמין מקום לסיור – יעל תיקתקה עוד ארוחת צהרים חמה במטבחינו הצנוע – כן כן , אני ממשיך עם הקומפלימנטים...). כרגיל, בדיקות בטחון ומעט מאד דברים מותרים בכיסים, קבוצה קטנה ומדריכה צמודה.
היה מ א ד מעניין את כולנו. מרשים מה בנו שם, הסיור עובר מעל ובתחתית הסכר, עם הסברים מאד מעניינים על הבניה, האגם שנוצר, החשמל, הטורבינות – שווה. הנוף לאגם פאוול - אין מילים.

 ב-15:30 יצאנו לכוון ברייס. למרות הדרך הארוכה יחסית, עבר בסדר, לא עצרנו בסוף בשום מקום, כי לנהג היה כח, הבנות מאחורה בקולנוע/שינה ויעל על outlook כותבת אימיילים. לפני ברייס – הקניון האדום – מרשים (בייחוד למי שלא ראה עדיין את ברייס), ראינו שאנחנו לא רחוקים מזמן השקיעה, אז במקום להכנס לקמפ, דהרנו לתוך השמורה, וקינחנו את היום בשקיעה מעל הברייס, מראש ה "Inspiration Point" עם עוגות תפוחים – מי צריך יותר מזה?
 את הלילה עברנו ב "Rubi's Inn" – קמפ גדול מאד, דקה מהכניסה לשמורה. היה בסדר (לא ניצלנו אותו יותר מידי), $49 לכולנו. מקלחות – מצוינות, אין רשת ל fire Ring ואין BBQ. את חדר הכביסה סוגרים ב-7 בערב, אז בתור המשכים הלאומי, נשלחתי ב-7 בבוקר לכביסה – שתי טבליות על מכונה – לדברי יעל – יצא מלוכלך... אני עדין לא מרגיש בהבדל.
 בברייס הלכנו את שילוב המסלולים המומלץ : "השקיעה-גני המלכה-נבחו-זריחה-שקיעה" – היה מאד מאד מאד יפה, כולם נהנו, מזג אוויר – לא מבקשים יותר מזה. העלייה בוול סטריט היתה קשה לנטע, כל העוברים ושבים שמעו אותה, אבל גם את זה היא עברה בהצלחה. (הגדולות רצו בעלייה) – כל המאמץ – שווה, פארק מדהים, יעל הכתירה אותו כפארק היפה מכולם.
 בדרך נפגשנו עם כמה צ'יפ-מונקס (איך זה בעברית?) – הילדות מאוד התלהבו. ראינו עם במבי פה ושם. סיימנו את הפארק בפיקניק ליד ה North Camp ויצאנו חזרה לעצירה לילית בקמפ "של ערבה" ב Mt. Carmel JCT. קמפ על הכביש (לא מפריע עד כה). וכאן, אינטרנט – סוף סוף עובד כמו שצריך, חיבורים מלאים ו...3 קרוואנים בלבד. במקרה יעל הבינה שיש בריכה למלון (Best Western) שמחזיק את הקמפ, אז אישרו לנו להיכנס, ועברנו אחה"צ רגוע וכייפי בבריכה.
ארוחת הערב – נפילה בפעם השנייה ברציפות – לאור העובדה שאני לוחץ על BBQ ושכבר יומיים אין fire-ring, אני מנסה להדליק בולי עץ גדולים בתוך מנגל חד פעמי בגודל בלטה (7$ בוולמרט) – וזה הולך קשה-קשה. בולי עץ מתאימים למדורה בלבד, במנגל כזה לוקח שעות עד שהופכים לגחלים – אז כל משפחתי ישבה וחיכתה בסבלנות עד שהאב הנחוש יגיע לרמה שאפשר לשים המבורגר על האש – סתם עקשן... מחר – קבעו כולם – פסטה.
 מחר על הבוקר – לZion  ואז נחליט או להעביר שם לילה (יש הזמנה לקמפ), או להמשיך לווגאס לאור הזמן הקצר מידי שיש לנו בעיר. זהו, עייפתי, סוגר והולך לישון, בZION – אין אינטרנט, בווגאס – יש.
 לילה טוב
ימים 16-18, פארק צ(ז)יון וד"ש קצר מווגאס

ימים 19-14, ואיך כנראה שמצאנו את משכנו של אלוהים שלום לכולם, דיווח נוסף לאחר ניתוק אמיתי של שלושה ימים צפויים ללא אינטרנט, ולהפתעתנו, עוד שנים כאלו בסן פרנסיסקו...

 אז כרגיל, עדכון מהרגע – אנחנו בחניון הקרוואנים אשר בפסיפיקה, עיירה במבואות הדרומיים של סן פרנסיסקו. אמנם רק חניון אספלט (יש גםמיקומים בחניון צופים לאוקיינוס – אבל משוגע מי שמעוניין לחטוף את הרוח הקפואה מהים) אך לאור חוסר הקמפים באזור – זו נראית האופציה הסבירה ביותר, פרטים בהמשך.
אמור להיות כאן – במרכז ההייטק של מערב ארה"ב אחלה אינטרנט, אך לצערנו האינטרנט בקמפ כבר לא עובד יומיים ואנחנו מצליחים רק "לגנוב" wifi מבית קפה במרחק 2 דק' נסיעה, לכן כרגיל כותב offline - ונשלח מחר.

 בפעם האחרונה, דיווחתי מבישופ בדרכינו ליוסמיטי. היום החל בהצטיידות במזון ודלק לקראת שלושת ימי הניתוק בשמורה, ביקור במאפייה המפורסמת של "שץ" (למדנו מניסיונה של איריס, והלכנו על כמויות...הלחמים והעוגות הספיקו עד היום בערב לקבלת השבת האחרונה שלנו בארה"ב).
 בחנייה ממול, ראינו זוג אמריקאים מגיעים עם קרוואן טריילר עצום. ראינו כבר המון בדרכים אבל הפעם לא עמדנו בפיתוי, דפקנו על הדלת וביקשנו לראות איך דבר כזה נראה מבפנוכו... אז זה אפילו יותר ממה שחשבנו. מלבד העובדה שיש הכל כמו בבית , לא כזה מוקטן או לא נוח - פשוט רגיל, התברר שהם גם סוחבים בפנים סירת מירוץ גדולה... כך שהם מגיעים לאגם, הסירה מחליקה החוצה ובמקומה צצות ספות, שטיחים - סלון לכל דבר !

 ב 12:30 הגענו לתחנה הראשונה היתה במונו לייק, בשמורת South Tufa. תהיה נחמד, טיפה חם, סיור של 30-60 דקות בשביל המסודר, לא זיהיתי את המקום שממנו צולמה העטיפה של התקליט של פינק פלויד, אבל לאור ירידת המפלס – כנראה שהמקום די השתנה ב 35 השנים האחרונות.
 משם עזבנו במהרה את החום (הלא נורא) של מונו לייק, ועלינו לנקודה הקרה ביותר במסע שלנו-"טיוגה פאס". רבים כבר כתבו על העלייה לטיוגה – הכל נכון, הנוף עוצר נשימה, עוצמת ההרים, האגמים הכחולים עולה על כל דמיון. בכניסה, הרינג'ר מתוחקר ביחוד עקב הקור הצפוי והעובדה שבקמפים של יוסמיטי אין אף חיבור. התשובה 0 מעלות הלילה...בררר... (בסוף לא היה כל כך נורא). היה כייף לראות שההר מעלינו והנחל המלווה אותנו עד הקמפ ב:
Toulimne Meadowsנקרא Mt. Dana ו- Dana River, אז בכלל היה שווה – דנה מרוצה.
 הבחירה לבלות לפחות לילה אחד בטיוגה התבררה כמוצלחת. חששנו מלחץ תיירותי כבד בוואלי והרווחנו אזור מקסים (יעל רצתה להישאר עוד ועוד). לאחר התמקמות בקמפ (אמנם מזמינים מראש אך המיקום הספציפי לפי שעת ההגעה), יצאנו בהמלצתו של הרינג'ר שלנו לטרק Medium Level ל Dog Lake . הדרך אמנם בעלייה, אבל מאד יפה. הבנות אמרו שמרגישות שהן ממשמהלכות בתוך אגדה (האמת ממש נכון), בדרך סנאים, במבי, פלגי מים... ובסוף... לאחר כמייל וחצי – אגם מדהים, כחול ונסתר,לא היינו עוזבים אלמלא החושך הקרב... למרות שהיה אפשר לטייל עוד ועוד רק באזור הזה (היינו ממש קרובים ללמברט דום אבל כבר היה מאוחר להמשיך (מסלול מומלץ), החלטנו לעזוב בבוקר לכוון הוואלי. הלילה היה קר אבל לא היסטרי (בייחוד לאור העובדה שהבנות לבשו כל מה שיש להן בגרדרובה הצנועה שהביאו עמן).


 הבוקר השני ביוסמיטי החל בנסיעה ארוכה ומתישה במורדות עד הוואלי. המראות שוב יפים, אגם טאניה ועוד...החלק הקשה הוא רוחבו של הכביש שלא נותן הרבה משחק לקרוואנים ובטח לא לזוג שחולפים זה ליד זה... יעל הבטיחה שמזהה במפות מיקומיםיפים לארוחת בוקר, אך משום מה את כולם פיספסנו ומצאנו את עצמינו אוכלים רק בתוך הוואלי על גדות הנחל (קשה, קשה כאן).
 קיווינו שיקבלו אותנו בבוקר כבר בקמפ השני שלנו (Lower Pines) ואכן המקום השמור שלנו היה כבר פנוי. הפעם הגענו לקמפ הכי יפה שלנו בטיול (יש עוד שלושה, אז לא 100%, אבל 99% – דיי בטוח). כזכור, ב 16 לאפריל ב 5 אחה"צ, לחמתי קשות על מנת למצוא מקום, ואכן site מספר 60 הוא הכי הכי שווה. מצטט את יעל - "הגענו לקמפינג על גדת נהר המרסד, הקרוואן שלנו - הראשון לפני המים. עצים וצל, ומעלינו אחד מסלעיי הענק של הפארק. אין יתושים, אין אנשים רועשים (חוץ ממשפחה אחת עם 3 בנות...) , שומעים את המים ואת הרוח בעצים." היינו בקלות שורצים שם שבוע- שבועיים, וזה בעצם מה שרוב המקומיים עושים שם. אפשר להעביר יום בלי להרגיש על גדות המים, סירות, אבובי ציפה, BBQ בערב – לא צריך עוד כלום בחיים. אבל מי אנחנו שנשבור את התוכניות... אז לאחר התמקמות, יציאה עם מערכת השאטלים המעולה (לא - אין תור ולא מחכים למעלה מ-4 דק' גם באוגוסט). יצאנו לטרק של מפלי וורנל ונוודה. הדרך בעלייה מתמדת, הנוף – יוסמיטי סטייל – מדהים. לא היה פשוט לבנות, היה גם חם יחסית. בקטע האחרון, במקום שכבר רואים ממש טוב את המפל והקשתות הנוצרות מהשילוב של הרסס והשמש, נפרדנו מיעל ודנה שהחליטו לרדת, ואני המשכתי עם הקטנות – מיכל ונטע לראש המפל, החלטה שהתבררה כמוצלחת משתי סיבות: אחד – ברור – המראה של המפל מלמעלה, מדהים וחזק. אבל הדובדבן היה דווקא בירידה למטה. תוך כדי צעידה במדרגות התלולות, מישהו מפריע לנו בדרך, לא מתאים לאמריקאים להפריע, אלא אם כן הם דוב חום די גדול, שהחליט להזים את השמעות שדובים ביוסמיטי זה רק סיפור – אז אנחנו נתקלנו בכזה ואפילו מאד מקרוב, וההתרגשות היתה גדולה, עד כדי כך שהתמונות נלקחו דיי בפאניקה (עוד תראו).
 אז לאחר שנרגענו, המשכנו בירידה, אבל "פו" – החליט שכייף לו איתנו וירד לבקר בגשר הגדול, שם כבר יש הרבה אנשים שנמלטו בבהלה מהשיכשוך במים. יפני אחד שברח מהר מידי, לא לקח את תיק הגב שמאד מצא חן בעיני הדובון – נטע קיוותה שכרטיסי הטיסה והדרכון שלו לא היו בתיק, כי זה לא חזר אליו...
לאחר ערב כייפי בקמפ, הבנות הודיעו שאם זכינו בכזה מיקום – מחר לא זזים ולא חשוב מה אבא תיכנן חצי שנה ליוסמיטי... אז זרמנו... לפחות חלקינו... אני שקשה לי להפסיד איזה מפל או תצפית ברדיוס כה קרוב, החלטתי לתור את הוואלי באופניים. הרעיון מצא חן בעיני דנה, ועם בוקר שמנו פעמינו ל Curry Village שכרנו שני זוגות לכל היום (25$ לזוג אופני עיר + קסדה), ויצאנו לסיור. אין ספק, אמנם לא רכיבות אקסטרים, אבל מאד כייף ונעים ונוח לרכב בפארק. כמי שרוכב בארץ, תרבות הרכיבה בארה"ב וההתחשבות ברוכבים לא מפסיקים להפתיע. אתה מתקרב 50 מטר מרכב – הוא כבר יעצור להיות בטוח שאתה עובר בבטחה –בארץ מי שחזק קובע, ואופניים הם לרוב לא. עברנו במפל היוסמיטי התחתון – בדרך להתייבשות סופית (כל שאר המפלים בשמורה שוצפים). כשחזרנו – החלפת משמרות, יעל ומיכל שעשו להן בוקר של כייף בקמפ ,יצאו לרכיבה, ואני עם הבנות בעזרתם האדיבה של המשפחה האמריקאית לידינו (הגיעו עם ציוד לאגם – מה שרק אפשר לחשוב עליו), קפצנו למים הצוננים (מאד), אבובים, סירות ועוד. אני עוד הספקתי לרכיבת גיחה ל) Mirror Lake - דיי יבש) ואחה"צ, כבר היה להם לא נעים ממני, אז וויתרו לי ויצאנו לנסיעה ארוכה ל Maripossa Grove הסמוכה לכניסה הדרומית לפארק.
 בדרך עצירת חובה בתצפית "המנהרה" וממשיכים לעלות...

בתוך החורשה אסור לנהוג ולכן אפשר לסייר בה בהליכה ביינות לעצים או בנסיעה בקרוניות מיוחדות תמורת תשלום. לאור העובדה שהסיור יהיה עם אוזניות, ולא למיכל או נטע איכפת אם יהיה באנגלית או יפנית הוחלט מייד להמיר את המסע הרכוב בהליכה רגועה בשבילים (וגם הרווחנו איזה 90$ על הדרך). סיכום משפחתי לסיור: "לא משהו", "יפה, מעניין אך לא הפיל אותי", "למה שכחו לספר שהיו פה כל כך הרבה שריפות וחצי מהעצים על הריצפה...", "למה לא נשארנו בקמפ על הנהר"...
 אז על מנת להפיג את מעט האכזבה, החלטתי לצ'פר את החברה בעלייה מפרכת ל Glacier Point. – זו נקודת התצפית הטובה ביותר על עמק יוסמיטי כולו, מגובה של כ- 1000 מטרים. נמצאת במרחק של כ- 48 ק"מ מעמק יוסמיטי. הכביש לנקודה זו פתוח למעבר בחודשים מאי – ספטמבר )אם תנאי מזג האוויר מאפשרים זאת). בחורף הכביש נחסם ע"י השלגים.
 "מה לא נלך לראות את ה Half Dome בשקיעה?" אז לא... לצערנו ולטימטומנו, לא הקשבנו לגלגל"צ ולאחר 15 דק' נסיעה בכוון – עצרו אותנו אנשי מע"צ אמריקה לזמן לא ידוע מראש, חיכינו וחיכינו וגם חיכינו בלי לזוז. כשהגענו לצומת שממנה עולים ל Glacier Point עוד אמרו לנו – תעלו, תספיקו לשקיעה... אז לא נעלה? עלינו, והשקיעה מתקדמת, ואני נוהג כמו משוגע בסיבובים החדים בעליות והירידות, שרירי הידיים על ההגה כבר אבן, נושם לרווחה אחרי כל סיבוב שלקחתי חצי מהמסלול הנגדי (למזלי כמעט לא הייתה תנועה ממול – כולם הרי כבר שם מצלמים שקיעות ואני עוד בדרך), 3 קמ' אחרונים – תנועה כבדה ממול – כן.. הם כבר גמרו את הזכרון במצלמה מרוב צילומי שקיעות.. וחוזרים לישון, ואנחנו בסוף מגיעים לחנייה, כבר אין אנשים בתצפית, יעל שרואה את האכזבה בעיני אומרת "עזוב הכל – רוץ, אנחנו ננעל את הרכב", אז רצתי...ועוד איך רצתי, שקיעה כבר לא ראיתי אבל אור עוד היה ואח"כ אור אחר לגמרי – של הירח, אני אומר שהיה שווה – השאר – "לא, בטח לא הלחץ והעובדה שקרעת את הגיר והברקסים ל'ריבה' בדרך".
 ידענו שכבר מאוחר וקררר שם למעלה, אז את הפיקניק המתוכנן העברנו לתוך הקרוואן, ויצאנו לעוד שעה+ בדרך חזרה לוואלי. אז שעה זה לא היה... לא שלא שמענו גלגל"צ, גם לא שמענו שהיום זה היום שהם מפרקים את הכביש מהוואלי עד WAWONA לגורמים ובונים אותו מחדש, כך שכל 5 דק' עצרו אותנו, נסענו אחרי רכבים עם צ'קלקה צהובה שפינתה כל פעם מסלול אחד... ע צ ב י ם ... מיכל ונטע נרדמו, יעל ודנה נשארו לבדוק שאני לא נרדם (איך אפשר בעצם), נהיגה מאד קשה, מצאנו את עצמינו רק בעשר וחצי בלילה בחזרה בוואלי... עוד היינו צריכים לרוקן את 'ריבה' ב Dump Station וכך הסתיים לו יום שהתחיל רגוע ונגמר בנסיעות מפרכות.
זהו... אתמול אמרנו שלום ליוסמיטי – אחת ההצלחות בטיול עד כה על דעת כולם.
דרך יפה לסכם מדבריה של יעל: " כשרכבנו על האופניים בתוך היער, מיכל שאלה אותי אם אלוהים נמצא בכל מקום, ואני עניתי לה שאני חושבת שכן אבל שיש מקומות שהוא מעדיף..." – זוהי יוסמיטי...

 אתמול, רוב היום עבר בנסיעה לכוון סן פרנסיסקו, קצת קניות בדרך ואחה"צ נחיתה בפסיפיקה. בפסיפיקה כרגיל – ערפל כבד כל הזמן, אז כח לא היה לנסוע לעיר הגדולה, אחרי מאה מכונות כביסה ומקלחות כהלכה, יצאנו לשוקו וקפה ב Seremonte Center של פאסיפיקה. נחמד, קטן (הרבה פחות אטרקטיבי מהימים שהייתי מגיע לשם לשופינג לפני לא מעט שנים) אבל מספיק. היום היה ה-יום שכה חיכיתי לו – לחזור לעיר האהובה עלי, ולהראות לבנות את כל המקומות שאבא מכיר ומספר עליהם בנוסטלגיה כל הזמן (נודניק).
 הנסיעה מהקמפ עם הבארט – סידור מעולה, 3 דק' עם ריבה לתחנת "קולמה" בדאלי סיטי, חונים (1$) בחניון הציבורי, ותוך 5 דק' אתה כבר טס ל .Powel St. במרכז העיר. כל הסיפור אולי – 45 דק'.

 התחלנו בנסיעה בטרולי F עד פישרמנס וורף, נחמד, תיירותי, כלבי ים... אני לא וויתרתי על מרק בלחם אצל "בודין" ,שרימפסיםמהדוכנים, וכולנו קינחנו בשוקולדים וגלידה אצל אדון ג'ירדלי...

 לאור התור הגדול בתחנת הקרוניות של Hyde, החלטנו לטפס ברח' Hyde עד Lombard ומשם נמשיך בקרונית. המראה וההרגשה מדהימים למרות הזוויות הבלתי נתפסות, אבל רק ככה תופסים כמה העיר הזו שונה ומיוחדת. אחרי הביקור בLombard, נסינו להמשיך בקרוניות אבל התיירים דחפו ונותרנו למטה. אכזבה גדולה.

 היה קר מאד היום בעיר, הוחלט (ע"י הגורמים המבצעים במשפחה) להמשיך ברגל ("מכאן רק יורדים אמר האב המנוסה"..) אז ירדנו וגם קצת עלינו ל Little Italy, ואח"כ לתוך ה China Town, היה מאד יפה ומעניין. ארוחת צהריים – כמעט כבר ערב מאד מוצלחת גם לילדות במסעדה וויאטנמית מומלצת מהספר של דגני " Golden Flower" על ג'קסון מעט מתחת לגראנט. ומשם דרך ה Untion Sq חזרה לבארט והביתה.
מחר מתכנן על החלקים מחוץ למרכז העיר, אז כנראה שגם "ריבה" תזכה לביקור בעיר הכל כך יפה הזו (סן פרנסיסקו הרי ידועה בפתיחות לכל השונה והזר – אז מקוים שגם קרוואן יתקבל באהדה).

זהו להיום, מפעם לפעם יוצא לי יותר ארוך, מאד מקווה שלא משעמם, ולמי שמחפש רק פרטים אינפורמטיביים – מצליח לדלות מפה ומשם.
אנחנו כבר מריחים את הסוף, בשישי הבא כבר נהיה בבית, הייתי נשאר עוד חודש, הבנות – כבר מתגעגעות, אכתוב שוב מכביש מס' 1
לילה טוב
ימים 25-26, סן פרנסיסקו ומונטריי - לקראת סיום לא להאמין, חזרנו לציווליזציה – יש אינטרנט עובד כמו שצריך.
אז מה אני עושה ער ב -22:30 ? עומד מול מכונת הכביסת ה 10+ קג' של הקמפינג, שלא נותנת שום חיווי לגבי זמן הסיום, מה נותר? לגנוב לבנות את הלפטופ ולכתוב קצת (טוב הן רואות סרט – זה לא שאני כל כך גיבור).

טיפ: הופתענו כשהיה בקרוואן גם DVD וגם LCD. אבל הDVD לא Region Free ולא קרא צרובים. אז יש DVD נייד, מומלץ להביא גם כבלים לחיבור ל LCD ולראות הכככל במסך גדול.
דיווח אחרון היה אחרי יום משגע בסן פרנסיסקו, למה משגע, לא רק כי היה נורא כייף ומעניין, אלא בגלל שלא הפסקתי לשגע את הבנות "כאן אבא היה... וכאן היה המשרד של אבא... וזה ההכי בעולם... ושם ה... הכי גדול באמריקה..." אבל באמת היה כייף.
הכי כייף היה הקור. בעוד הבנות לובשות כל שכבת בגד אפשרית, אנחנו מדווחים מהארץ על החם הנורא. איך נחזור? אין לי מושג. אפילו אני לבשתי פעם ראשונה החודש מכנס ארוך וירדתי מהסנדלים.
את היום השני החלטנו לעשות עם "ריבה" בעיר. לא שהסידור עם הבארט מתחנת "קולמה" לא מוצלח מאד, אבל גם היה שבת (פחות תנועה בעיר) וגם רצינו להגיע למקומות המרוחקים יותר.
 את הבוקר התחלנו בהחזר חוב מהיום הקודם: השארתי את הנשים בתחנת הכיבל קאר ב Powel והמשכתי עם הקרוואן בנסיעה לאורך (בעצם במעלה ומורדות) רחובות העיר עד התחנה הסופית שלהם אחרי הפישרמן-וורף בסוף רח' הייד. כמובן שאפילו עם קרוואן הגעתי זמן רב לפניהן, ונאלצתי לחפש חניות זמניות עד שיגיע הפקח התורן ויבקש בנימוס לפנות את המקום. עם כל התורשהיה להן בתחנה הראשונה, חיכיתי בערך שעה עד שראיתי את הקרון שלהן שועט מרח' לומברד עד אלי.
בזמן שחיכיתי, כבר עשיתי הערכת מצב לגבי מזג האוויר. אמנם לא אפור וערפילי כמו אתמול אבל בטח לא קייצי או חמים. כמו כן, אין מה לעשות, הבנות קרועות כבר מהטירונות המוקדמת שאבא סידר להן הקיץ הזה, אז יותר מידי אתרים נוספים כבר לא באים בחשבון.
 החלק שנשאר יחסית חם יותר בעיר הוא המזרחי (זה שלא פתוח לים), אז אטרקציות במערב ירדו מהתוכנית. התחלנו בנסיעה לכוון המרינה ופורט מייסון (שם אפשר לראות את כל הצעירים והחתיכות רצים ומטיילים ומקנחים בארוחה ברח' צ'סנאט). אז עברנו שם, במטרה לעצור, אך ככל שהתקרבנו לגולדן גייט, היה נראה שמתבהר, לכן הוחלט על המקום להמשיך לגשר כל עוד רואים אותו.
ירדנו ביציאה האחרונה לפני הגשר (יורדים חזק ימינה ושמאלה לחניה לא גדולה). היה שם די צפוף לקרוואן, אבל ריבה יודעת להדחק גם לחניות "compact" ... ההליכה על הגשר מאד כייפית, רק ככה מרגישים את העוצמה של גשר כה עצום (מבט למטה – הים והמבצר הספרדי, מבט למעלה – כבלי הענק והליקופטרים שנראים כמו זבובים חגים מסביב לגשר עם תיירים בעלי אמצעים רבים משלנו...)
 והקור – איזה רוח, רצנו כדי להתחמם. כרגיל אני מקנא במסלול הפרטי לרוכבי אופניים ממרכז העיר עד סוסליטו... למה לי אין 5 קמ' מסלול ליד הבית.. מה בסך הכל ביקשתי?

 חזרנו לחניה, כבר צהריים, הבטן מקרקרת... הפעם לא נתנו ליעל את הכבוד להרים ארוחה ב 5 דק', ומייד שעטנו לסוסליטו – להמבורגריה המפורסמת בכל מערב ארה"ב ברחוב Bridgeway 737 . התור ארוך, אבל שווה. למי שלא אוהב המבורגר יש מפלט בצורת נקניקיה. ההרגשה היתה קצת של ה"סופ-נאצי" של סיינפלד, ולהפתעתי מול הקופה – תמונה של השף של הסופ-נאצי ולמטה "No Soup for you"... מצחיק
אחרי שהכל נארז בשקיות חומות גדולות, התיישבנו כמו ישראלים טובים על הספסל הראשון מול המים, לארוחת מלכים. השמשהחליטה לצ'פר אותנו ויצאה בדיוק בזמן. טוב ששמנו רק 4$ בחניה, אחרת אי היה אפשר לגרד אותנו משם. סוסליטו – מדהימה כרגיל, הכל רגוע, נקי, יפה, עשיר, אנשים נחמדים, אפילו התיירים נחמדים. שווה.

 חזרה לסן פרנסיסקו, קצת לפני הגשר, עולים לתצפית על הגשר. פעם... כשבאתי לבקר סתם באמצע השבוע אחרי העבודה, הייתי שם לבד... היום כנראה עוד כמה מכירים ועוד בסופ"ש... אז היו שם לא מעט אנשים ורכבים בכביש הצר הזה וגם גיליתי (אמנם מאוחר מידי) שלא מומלץ לקרוואנים, לכן הביקור היה קצר מאד לצערי. אין ספק – ה-מקום האופטימאלי לתצפית על הגשר והעיר. (למי שלא מכיר או קרא את המלצותיי בעבר – הוראות הגעה: לרדת מה101 לסוסליטו, שמאלה ל-Sousalito Lateral Rd. הופך לרח' Conzelman. אחרי התצפית, ממשיכים ברחוב, ימינה ל McCullough, ושוב ימינה ל Bunker, וימינה ל Sousalito Lateral Rd. חזרה ל 101).
 משם, חזרה דרך הגשר (בכוון זה משלמים $6), ודרך שכונת הייט ואשבורי (לא עצרנו, לא לקלקל את הילדות בגיל צעיר(עלינו את העליה החדה ל Twin Peaks .
 גם כאן – מראה מדהים אבל רוח מקפיאה, עוד יתרון של ריבה, קר? - מכינים צי'קצק קפה ויוצאים לתצפית.אפילו מוכרי החולצות בדולר ברחו מהקור כך שכאן היתה נקודת השבירה וכולן דרשו – הביתה!

 אז חזרנו. אפילו בפסיפיקה יצאה השמש, מעל החניה (ממש מעל החוף) מצנחי רחיפה לרוב. וכך סימנו את הביקור הקצר מידיבעיר שאני הכי אוהב.

 הבוקר, אפילו אני לא התעוררתי ב 6 בבוקר (כנראה שהעייפות הגיעה גם אלי...), יצאנו לאחר ביקור בקפה הקרוב (לגנוב קצת wifi) לכוון מונטריי. ה-101 פנוי בראשון בבוקר, והדרך רצה בקלות. עשינו מעשה שלא יעשה – עצרנו לארוחת בוקר בחנייה של האוטלט של גילרוי ואפילו לא נכנסנו לחנויות – ישר הלאה למונטריי (מי שלא מכיר – זה אוטלט עצום,של פרימיום אוטלטס, גדול בהרבה מווגאס, מחירים – לא יודע, ביקרתי שם מזמן).
 במונטריי, חניה ב central Ave. – חינם לשעתיים כהמלצתה של ערבה (שימו לב – הפקחים עוברים ומסמנים את הצמיגים, לא לאחר בבקשה), ומייד לאקווריום של מונטריי. היה ממש יפה, רבות נכתב עליו – הכל נכון. הבנות מאד נהנו מברכות הליטוףוהאקווריומים העצומים. ראינו גם מופע דבילי והאכלת פינגווינים. כל הביקור לוקח בין שעתיים לשלוש,מחיר ל 2 מבוגרים+3 ילדים מעל 100$.

המשך לפישרמן-וורף, תיירותי, לא עשה לנו הרבה, העדפנו ללכת על הרציף הארוך וליד חוף הים עצמו (איזה כייף ללכת לחוף, להתרחץ, שמש, ולא להזיע... נכון?)
 מכיוון שמחר יש לנו יום ארוך עד מורו ביי, וכאמור העייפות רבה לקראת סיום, החלטנו לגנוב ממחר וקפצנו לביקור בכרמל. הרח' הראשי היה קצת רדום (טוב ראשון אחה"צ – החבר'ה עוד ישנים), החנויות – פלצניות כרגיל, אבל יפה ונעים ומתוכנן פיקס. הכי אהבנו (מומלץ), לרדת למטה עד 25 מטר מהחוף ולפנות ברח הכי קרוב לים דרומה. זה ה-רחוב של כרמל, משמאל כל בית – מלמיליאן ומימין – חוף רחב וזהוב, ושמש שוקעת.. אין מילים.

 חזרנו בשבע ל"סיפרס אין" מוטל בכרמל שמארח כמה קרוואנים, ומאז כביסות... כנראה אחרונות לקראת החזרתה של ריבה ברביעי בבוקר. מקווה לדווח עוד פעם אחת לפחות
לילה טוב

ימים 27-29, אנחנו שוב מניו יורק, עדכון אחרון מהשטח הגענו לניו יורק לפני שעה, עכשיו 1:30 בלילה, מה נותר? רק לעדכן פעם אחרונה. (הפוסט הזה נכתב עוד בשדה ב LA לפני ההמראה)

שלום לכולם, זהו כנראה העדכון האחרון שלי ממסענו במערב ארה"ב.
נמצאים כרגע בשדה התעופה ב - LA כשעתיים לפני הטיסה לNewark . לצערי, ההמשך לארץ יקרה רק מחר אחה"צ מ ,JFK כך שמצפה לנו גם נסיעה מיותרת בין שדות התעופה (ככה זה שנוסעים על מיילים – קשה לבחור...)

בפעם האחרונה כתבתי בסוף היום במונטריי (כשחיכיתי במכבסה). היום למחרת היה חלקו השני של כביש מספר 1.
 התחלנו בפוינט לובוס, שמורת טבע מעט אחרי העיירה כרמל. לבעלי הקרוואנים, שימו לב שלא מרשים להכניס את הקרוואן לשמורה (טוענים שאין מקום חניה – לא נכון, אבל חוק הוא חוק), ולכן ממליצים לחנות על כביש מס'1 עצמו בצד... לא כל כך נעים ודורש הליכה נוספת עד השבילים לאורך קו החוף.
כמובן שהחוצפה הישראלית לפעמים קצת עוזרת, אז ניסינו את מזלנו. הריינג'ר הסתכל ומדד את 'ריבה', שכנענו אותו שאם חנינו בחניות לרכב compact בסן פרנסיסקו, בטוח שיש מקום בשבילנו גם כאן. אז הוא הסכים בתנאי שנחנה בחניה "הנוספת" ליד שולחנות הפיקניק – יצא מצוין כי לא חנינו עם כולם, והנוף היה מדהים. גם קיבלנו בפעם הראשונה והיחידה בטיול דף הסברים בעברית.
 השמורה מדהימה, יש כמה מסלולי הליכה, אנחנו וויתרנו על המפורסם שעובר ליד העצים הגדלים באזור, והעדפנו את המסלולים לאורך המצוק וקו המים. כבר לאחר כמה דקות שמענו את נביחות כלבי הים שציפו רק לנו ב Mode של בטן-גב בנקודת התצפית.
 אפשר באיזה שלב לרדת ממש למים ואז הם דיי קרובים. השילוב עם השמש הנעימה (הבנות עדיין בהפשרה מסן פרנסיסקו), והים והצוקים והצמחייה הפכה את ההליכה למאד מאד כייפית. גם ארוחת בוקר מול הגלים (שימו לב לשחפים שמחפשים הזדמנויות מסביב) היתה מושלמת. זמן הטיול שעה-שעתיים, אפשר גם יותר בקלות.
 החלטנו לוותר על כניסה לשמורה של ביג-סר, אמנם צריך להיות מאד יפה, אבל קראנו שהמפל כבר דיי יבש, ולא רצינו להעמיס יותר מידי (בכלל, בשלב זה של הטיול, העייפות כבר נותנת אותותיה, קשה להוציא את החבר'ה למסעות למרות כל היופי מסביב).
אז נסענו לאיטנו בסיבובים של כביש מס' 1, הנופים מדהימים, עליות, ירידות, קצת עצירות, בחלק הזה של הכביש, הנסיעה היא בגבהים לא קטנים יחסית לקו המים, והנוף מאד עוצמתי, הצוקים נשברים ממש לתוך המים, כך שאין ירידה של בני אדם לחופים והכל נשרא ונראה פראי וטבעי.
 העצירה הבאה היתה בשמורת .Julia Pfeiffer Burns שם רואים את המפל (הלא מאד גדול) שנופל היישר למי הים – מעניין ויפה, גם שאר הנוף מהשביל עדיין מקסים. (אנחנו בתור ישראלים ישר חשבנו על בזבוז המים שנשפכים ישר לים, ואיך "מקורות" היו מארגנים תחנת שאיבה קטנה עוד בראש המפל...). המסלול קל וקצר (45-60 דקות גג הלוך וחזור בניחותה).

 עכשיו הגיע קטע די ארוך של נסיעה לאורך הכביש, (שימו לב שקל יותר להתרשם מהנוף אם באים מצפון לדרום כי נוסעים לאורך קו המים) עד לשמורת Piedras Blancas . למי שלא מכיר, זו אחת משתי מושבות יחידות בארה"ב בה מאות ולפעמים גם אלפי פילי ים, אשר היו על סף הכחדה עד לפני פחות ממאה שנים. הם באים כדי להזדווג, להביא את צאצאיהם לעולם, להשיר עור והכלמול עיניהם הסקרניות של בני האדם. בחודשי האביב נחות לאורך החוף מאות נקבות וגורים, ואילו בחודשי החורף ניתן לחזות בהם בתקופת ההזדווגות שלהם.
 תפסנו בחור שמדריך בשמורה שסיפר לנו רבות על פילי הים, ומה קורה לאורך חודשי השנה. לפי דבריו בשבועיים האחרונים של ינואר, מגיעים לשיא כמות הפרטים בחוף. לעיתים הם כבר גולשים עד הכביש .ב New Year הקודם, הוא זכה לראות 9 לידות בלילה... אבל אנחנו, התלויים בחופשות בית הספר, מטיילים באוגוסט, בזמן שרוב החבר'ה בדיוק באמצע השייט הדו שנתי שלהם לאלסקה (הבנים ישר לשם , הבנות עושות רונדלים באוקיינוס – כמה רגיל...) אז ראינו יחסית מעט פילים, אבל כל פיל – פיל !

 הכניסה לחוף אינה כרוכה בתשלום – פשוט לחנות ולהנות מהמראה (שימו לב שבשמורות הקודמות – STATE PARKS, משלמים $10 פעם אחת, מדביקים על החלון וזה תופס לשאר השמורות באותו יום). המשכנו דרך סן-סמיון (אנחנו וויתרנו מראש על טירת הרסט), ואחרי פחות מחצי שעה נחתנו בקמפינג (Moro Dunes) בעיירה היפה מורו-ביי.
 עוד גן עדן קטן לאורך חוף הפסיפיק. כאן כבר יורדים לגובה אפס, החופים רחבים, נקיים ויפים. הקמפינג ממוקם 3 דק' הליכה מחוף הים. אז לא חיכינו רגע, יעל ארזה לנו קצת חטיפים לנוער ובקבוק יין לגדולים וצעדנו לחוף. כמובן שמתיישבים ממש מול סימן ההיכר של העיירה- סלע גדול סביבו חגים שחפים רבים, ה Moro rock הילדות שיחקו בחול ואנחנו ישבנו וחשבנו איך איך כייף פה על החול הנעים כששעון החול שלנו אוזל ואוזל, הטיול כבר תיכף נגמר.
 הערב הסתיים ב BBQ האחרון שלי לעונה זו, הפעם כבר הניסיון עובד, האש נדלקה בצ'יק ורק צריך לחכות בסבלנות לבולי העץ שיהפכו לפחם. במקביל כבר התחלנו בקיפולים ואריזות הציודים לקראת ההחזרה הקרובה של ריבה.

 למחרת המשכנו דרומה. עצירה ראשונה – הטופ של היום, מלון Madona Inn בעיירה San Luis Obispo. לכולם זו בטח חוויה מעניינת, לבנות שלי – חגיגה. אמרנו למיכל שבקושי נחלצה מהפיג'מה שהכל כאן לכבודה (מיכל היא מלכת הנצנצים והוורד בבית), ואכן מיכל קבעה שבטיול הבא בטוח ישנים שם כמה לילות. כל יום בחדר מצועצע אחר. אזור המסעדה – מדהים, שיא האטרקציה – שירותי הנשים, הן לא רצו לצאת... אם יש לכן בנות בגיל המתאים – אל תחמיצו.

 הבטחנו נסיעה ארוכה, אז הבנות נכנסו מייד לכוננות ,DVD ראינו שאין מצב להזיז אותן, אז חלפנו על סולוונג (האמת שהיינו קצת בלחץ להגיע מספיק מוקדם ל LA על מנת לנקות ולארוז הכל, אז וויתרנו בקלות), גם על סנטה ברברה חלפנו. הדרך מאד יפהלאורך העיירות על חוף הים, כאן כבר רואים לא מעט מתרחצים בחופים, גלשנים על גגות המכוניות באזור Ventura , נראה שטוב לחיות כאן.
 תגידו, שמעתם את הצעקות והצהלות כשאמרנו להן שעוצרים בסנטה מוניקה לרציף המפורסם שבו בילתה האנה מונטנה? אז שם עצרנו, טיילנו מעט, הבנות שיחזרו את הסצנה מהסרט, אוכל, ונוסעים לקמפינג באנהיים.

טיפ קטן, אם אתם נכנסים לכבישי הענק של LA ב 4 אחה"צ, קחו הרבה סבלנות וטנק מלא דלק. הדרך היתה סיוט בשבילי, אחרי יום נסיעות ארוך, לזחול 60 קמ' ב 0 קמ"ש – לא כייפי בכלל.
 בסוף – מגיעים, חניון "אנהיים רזורט" מאד נחמד, הילדות זינקו לבריכה, וההורים ארזו וארזו וניקו וניקו, כדי שמחר הכל יעבור חלק וזריז. הכרזנו על Garage Sale אצל ריבה, ותרמנו לחברים מסביב מכל הבא ליד, סירים, כלי בישול ואוכל, אוכל יבש ומה לא, רק להוריד משקל. גם היה מאד יפה מצידם של האמריקאים לחגוג את סיום הטיול במופע ענק של זיקוקי דינור (מעבר לגדר הדיסנילנד – ממש לידנו).

הבוקר, נסיעה קצרה לחניון הקרוואנים, ההחזרה עברה בקלות, חילקנו את כל מה שנשאר (אוכל, ציוד ועוד) עם "צעירים" שרק חותמים על קרוואן לקראת הטיול ועם עובדי המקום. נזקים לא היו, כמובן שחרגנו במיילים ("זה הכל בגלל העליות שלך לגליישר פוינט..."). היה לנו אפילו זמן לארוחת בוקר אמריקאית (כלומר קלוריות לחודש) בדיינר לא רחוק, בשר אחרון לארוחת בוקר לי ("איכס אבא" ) וב 10 בבוקר נפרדנו בעצב רב מ"ריבה", אין ספק ששירתה אותנו נאמנה וכולנו נקשרנו, רוצים שוב...
משם- שאטל ל LAX, עוד שעה וחצי ממריאים.

 זהו, חוזרים הביתה, אני לא מסכם מידי, למי שעקב נראה שיודע איך היה ואיך יהיה בשבוע הבא. אנחנו מאד מאד נהנו בקרוואן,הנוחות, תחושת הבית, העובדה ש90% מהארוחות היו Home Food ולא האוכל האמריקאי הנפוץ, זה שלא ארזנו כל בוקר, והבנות יכלו לשרוץ בפיג'מה עוד קצת כל בוקר – זו התמצית.

עוד קצת טיפים ותובנות:
 – תביאו/תקנו משקפת טובה, הרבה מידי פעמים הרגשנו בחסרונה, וכל פעם שכחנו לקנות מחדש, אז להוסיף לרשימות.
 - ב90% מהקמפים יש Fire Ring, אם הולכים על מדורה, לקנות Fire Logs, אבל אם סתם על האש, אפשר/עדיף פחמים, לוקח פחות זמן לחכות עד שבולי העץ יהפכו לפחם. גם לא מזיק לקנות מנגל קטן ($10 בוולמרט) למקרים שאין איפה לעשות.
- מומלץ להביא אמבטיית שקעים גדולה, כך שמחברים את כל המכשירים בצ'יק כל לילה להטענה או לממיר המתח (V12 לV220) ולא תלויים במספר השקעים ברכב.
- אם חשוב לכם מאד הקשר לאינטרנט, מודם סלולרי יכול להוות גיבוי מצוין. אנחנו נפלנו כמה וכמה פעמים על קמפינג שה wifi הפסיק לעבוד בדיוק כשהגענו. בנוסף – מצלמת אינטרנט ניידת (לא מקובעת ללפטופ) יכולה להעביר המון מהמתרחש בקרוואן ומסביב בקלות למשפחה הרחוקה – אצלינו עבדה ללא סוף.

אני מאד מקווה שאוכל להמשיך להשתתף בצורה פעילה בפורום בעתיד הקרוב, ביום ראשון, קופץ למים עמוקים עם תפקיד חדש בעבודה (אם לא זרקו אותי בינתיים אחרי חודש) וזמן רב לא יהיה, אבל מבטיח לנסות ולפחות לענות על שאלות בקשר לטיול הזה.
כאן כבר מדברים על הטיול הבא למזרח ארה"ב, ממני מצפים לשדרוג לקרוואן 32 בפעם הבאה...
להתראות בארץ
 ארז זהו... כבר שלושה ימים בבית, (או עוד 1000 ימים למזרח ארה"ב