ההכנות לקראת הנסיעה:
היה לנו אילוץ משמעותי אחד, מועד היציאה שלנו צריך להיות רק אחרי ליל הסדר ובגלל שרצינו לנצל כרטיסי בונוס באל-על המועד הקרוב ביותר של טיסה עד הונג קונג היה ב 9/4, קצת מאוחר לפריחת הדובדבן. בפועל, בגלל החורף הקר שהיה ביפו הפריחה התאחרה מעט, וגם מסתבר לנו שישנם עצי דובדבן הפורחים מאוחר יותר כך שחווינו את פריחת הדובדבן במלוא הדרה גם כך.
אתרים שהשתמשתי בהם לתכנון הטיול:
היפרדיה: http://www.hyperdia.com/en/ לתכנון מועדי הנסיעות ברכבת והמסלול המועדף.
מדריך ליפן: http://www.japan-guide.com/ למידע עצום על יפן, הפורום שלהם מאד מועיל! כמובן שגם זה של למטייל, אם כי פחות לשאלות אד-הוק.
להזמנת מלונות: אקספדיה: http://www.expedia.com/ או בהר קויה ובעיירה טסומגו הזמנתי באמצעות האתר: [email protected]
אנו הזמנו את ה Japan Rail Pass דרך אנגליה http://www.jrpass.com/?gclid=CIKH45Lc2bACFcshtAodAhCc0A וביקשנו שישלחו בדואר רגיל. עבור שני כרטיסים חסכנו 105$ לעומת מחיר הרכישה בארץ.
ה JRpass הוא הדרך היעילה והזולה לטיול ביפן. מידע נרחב אפשר למצוא גם במדריך ליפן.
האילוץ הנוסף שהיה לנו היה מועד הפסטיבל ב טאקאימה שהתקיים ב 14/4. ואנו שהגענו ב11/4 בשעות אחה"צ המאוחרות, וכיון שאין אפשרות להזמין מקומות ברכבת לפני מימוש הPass שנעשה רק עם ההגעה ליפן, הומלץ לנו להגיע לטאקאימה כבר לילה קודם, כך שלאחר יום וחצי בטוקיו, פרק זמן ממש לא מספק לטוקיו, המשכנו הלאה ולכן חזרנו בסוף הטיול ארבעה ימים נוספים. התכנון האופטימלי מבחינת ניצול ה Pass (אם לא מייקר טיסות) להתחיל בקיוטו (טיסה לאוסאקה) וחזרה מטוקיו.
הזמנו את כל המלונות מראש וכן הייתה לי רשימה של מועדי הנסיעות ברכבת, תחנות המוצא והיעד וכשהגענו לטוקיו הזמנתי את כל הנסיעות, כך שהיו לנו מקומות שמורים. אפשר לבטל או לשנות בכל זמן. מומלץ לא לעשות זאת בנמל התעופה כי הם פחות ערוכים לזה. כן מומלץ לקנות Suica & NEXלכוון אחד או אם לא מנצלים את ה Pass לשני הכוונים. אנחנו גם טענו מחדש את ה Suica שהתברר שזה מאד נוח.
אני מצרפת מכתבים ששלחתי לבני משפחתי שאני מקווה שיאפשרו מבט נוסף על יפן.
תהנו!
11/4
שלום לכולם,
הגענו היום אחה״צ לטוקיו והתברברנו בשדה התעופה עם כל הזמנות הנסיעות שלנו, כי מסתבר שהם פחות מיומנים בכל הנושא הזה לעומת המשרדים בעיר. מצאנו די בקלות את המלון שלנו שהוא אכן מאד קרוב לתחנת הרכבת שזה מאד נוח. התארגנו קצת בחדר והלכנו להסתובב ברובע שבו אנו מתגוררים. המוני אנשים כשבחורות עם עקבים גבוהים ורובן עם מיני קצרצר ויורד גשם חזק וכולם הולכים עם מטריות (שקופות) ולא מזיז להם הגשם בכלל. לנו קצת יותר כי בנעליים של ענר נכנסו מים. הלכנו למועדון פאצ׳ינקו שזהו משחק ייחודי ליפן או רק לטוקיו, שבו מנסים להכניס כדורי מתכת קטנים ע״י שליטה על הלחץ שמפעילים על ידית היגוי קטנה לחור. אם אני מבינה זה עובד גם על זמן. מאד מאד צבעוני ורועש נורא ואנשים מכורים למשחק. נראה בהתחלה כמו מכונות מזל רגילות, אבל זה לא. אני אכלתי מנת ראמאן שזה סוג של איטריות במרק עם עלי אצה מיובשים ועוד כמה דברים בפנים. ענר הסתכל עלי בטענה שהוא לא רעב ומספיק לו מה שאכל במטוס...
מחר אנחנו נטייל עם החבר היפני של החבר של ענר ומקווה לפני כן להספיק לצפות בטקס פתיחת חנות שאומרים שזה שווה צפייה.
אבאמא
12/4
שלום לכם,
היום התעוררנו בעשר בבקר בבהלה אחרי שאתמול קבענו להיפגש עם ידידנו החדש שון אודאקאקי ב11 בבקר... ובכלל תכננתי להיות לפני כן בפתיחת חנות כלבו שזהו טקס בפני עצמו, אבל כנראה שללכת לישון ב אחת בלילה יחד עם הפרשי השעות בין יפן לארץ עשו את שלהם ואנחנו ישנו תשע שעות, משהו שאני לא זוכרת כבר הרבה שנים! כשירדנו למטה הוא כבר חיכה לנו והלכנו לראות את פריחת הדובדבן ב gyoen Shinjuku שזה פארק לא רחוק מהמלון שבו אנו מתגוררים. זאת חוויה באמת מיוחדת, גם הפריחה בגוונים של לבן וורוד כמו קצפת על העצים שחלקה צבועה בוורוד לשמחת הילדים. קבוצות קבוצות הם יושבים במעגלים ליד העצים, סועדים את ליבם ושותים כשהם יושבים על מחצלות. הרבה מהם גם מצלמים בזוויות שונות על מעמדים מחכים לתפוש את התמונה האולטימטיבית, באמת חוויה!
לאחר מכן המשכנו ל״לונה פארק״ שזה בעצם הנסיעה לאודאיבה שזהו אזור שיובש ונבנה בגורדי שחקים, כל זה בעשרים השנים האחרונות, אבל הכיף הגדול היה בנסיעה ברכבת לשם זאת נסיעה ללא נהג קטר כשאנו יושבים במקום שאמור לשבת הנהג גבוה מאד מעל הקרקע והמסילה הלוליינית עוברת בין מגדלים והתחושה היא כאילו אנחנו עוברים בתוכם. אני מקווה שתוכלו לראות בתמונות.
המארח שלנו הזמין אותנו לארוחת צהריים שביקש שהמנה האחרונה תעוטר בברוכים הבאים ענר ודובית היקרים בשוקולד. ראינו שם רפליקה של פסל החרות שניתן ע״י הצרפתים לרגל מאתיים שנה למהפכה הצרפתית. לפחות את הפסל הזה ראינו מקרוב... המון בניינים עם ארכיטקטורה מדהימה כולל Tokyo Sky Tree שגובהו 634 מטר וניסה להיות הבניין הגבוה בעולם וחזרנו שוב במסלול המדהים של רכבת ללא נהג קטר, לשיט על נהר הסומידה (sumida) כשאנו צופים בכל קו הרקיע של טוקיו. ומשם ירדנו מהספינה לאזור העתיק של טוקיו למקדש הבודהיסטי הכי נחשב בטוקיו Senso-Ji ברובע אסא-קסה, לא מבטאים כמו שכותבים (Asakusa). קראנו את המזלות שלנו , שיפרנו את הזיכרון של ענר ע״י חשיפתו לעשן קטורת ייחודי והיטהרות במים קדושים לפני הכניסה למקדש ע״י רחיצת ידיים ופה. המקדש מאד יפה , אבל בניגוד למקדשים בודהיסטים שראינו בעבר את הבודהה כאן הם מסתירים בחדר פנימי ולא ניתן לראותו. שוב הלכנו בשדרת סקורה וגם ראינו חורשה של עצי אורן הגדלים כמו עצי בונסאי עם גזע הנוטה לכל הכוונים כאשר העלים גזומים כלפי מעלה. האורן מוערך מאד ע״י היפנים כסמל לאריכות ימים בגלל שהוא ירוק עד, לא דבר של מה בכך ביפן הקפואה בחורף.
משם הלכנו לארמון הקיסר שהגנים שם מרשימים גם כן וחזינו בגשר מאד מפורסם שכרגע אני לא זוכרת את שמו, אבל המראה מאד יפה.
לפני החזרה למלון ביקרנו בחנות כל בו ענקית, Takashima. מה שהיה מעניין, מעבר לאדיבות המדהימה של כל היפנים זה לראות שלפני סגירת החנות הם מכסים בבדים לבנים את כל המנקינים (בובות הראווה) וגם את התצוגות המרכזיות. אבל לא הרשו לנו לצלם את זה.
הכל נורא נקי והחדר שלנו במלון שהוא פיצפון אבל מצויד בכל כולל יוקאטה שזאת הפיג׳אמה היפנית עשויה מכותנה. האסלה מצויידת בכל האמצעים של שטיפת הטוסיק, כולל העובדה שכאשר מתיישבים על האסלה מתחיל רעש של זרימת מים כדי שלא יבחינו שעושים פיפי. חסל סדר שירותים וגם דווח להיום
נשיקות
13/4
בערב הראשון שהגענו לטוקיו יצאנו החוצה בגשם שוטף לראות את החלק המזרחי של שינג׳וקו שהוא רובע הבילויים והמועדונים ובצד המערבי של הרובע שבו התגוררנו. המונים של צעירים הולכים עם מטריות שקופות ללא התייחסות לגשם השוטף. הבחורות בנעלי עקב של מינימום 10 ס״מ ועם הפלטפורמה לפחות עוד שלושה, כך שלא דואגות שהנעליים תרטבנה כמו שאנחנו חששנו ושאכן זה מה שקרה לענר. כולן עם גרביונים ארוכים ומעל חצאית מיני או מכנסונים ולפעמים גם עם דובי בגודל של בובה גדולה... עם צעירים הצבועים בלונד וצבעים נוספים כמו סגול וכתום. כל כך הרבה צעירים וזאת לעומת הדימוי שלי של אוכלוסיה ההולכת ומזדקנת בגלל שהילודה ביפן היא 1.3 למשפחה, אבל מספר הצעירים גבוה כאן כי זאת עיר גדולה, אבל המצב מאד חמור באזורים הכפריים של יפן. זאת הבעיה הכי חמורה היום של יפן וגם העלו את גיל הפרישה שהיה 60 ל 65.
בעת ארוחת הצהריים במלון הנקרא ניקו והממוקם על גדת המים כשל מולנו כנסיה עם קירות שקופים שכל מטרתה לשמש מקום לעריכת חתונות עם מבט אל קו הרקיע של טוקיו. היפנים יותר ויותר נוטים לערוך בכנסיה את החתונה בגלל הטקס שיותר נראה להם ולכן המלון בנה את המבנה כך שהחגיגה שלאחר הטכס נערכת אצלו.
באזור אסק-סה ראינו לראשונה אשה לבושה בקימונו. באביב יותר נשים נוהגות ללבוש את הקימונו לכבוד הסקורה -פריחת הדובדבן. ואח״כ אשה עם קימונו לבן יפהפה. בסנסו-ג׳י המוני אנשים, אבל רק מעטים (2) למען האמת, מתפללים בתוך ההיכל, האחרים משליכים מטבעות כתרומה, קוראים מזלות או מתבשמים בעשן הקטורת לברכה ולבריאות. על יד המקדש הבודהיסטי שוכן בשכנות צמודה מקדש שינטו ולאף אחד זה לא מפריע. בכלל אם תשאלו יפני לאיזו דת הוא שייך התשובה תהיה בודהיזם, אבל במשפט השני יתברר שהוא גם שינטואיסט ושתי הדתות חיות בהרמוניה. בלוויות נוהגים לפי האמונה הבודהיסטית ובשמחות לפי השינטו. כמה חבל שאנו חסרים את הסובלנות הזאת כלפי דתות אחרות.
ביקרנו בקומת המזון של חנות הכלבו Takashima, הכל מסודר בצורה יפהפייה עם המון אוכל מוכן, בגלל הדירות הקטנות היפנים נוהגים לאכול הרבה במסעדות או לקנות אוכל מוכן. הירקות והפרות מאד יקרים ואבוקדו אחד הארוז כמו אתרוג עולה כ 25 שקלים. כולם סופר מנומסים ומוכנים לעזור.
כששואלים הכוונה אז אם הם לא יודעים להסביר עצמם באנגלית ילכו איתך כמעט כל הדרך כדי להראות לך את הדרך.
הבקר טיילנו באזור המערבי של שינג׳וקו שזהו הלב המסחרי והממשלתי החדש של טוקיו. בניינים סופר מודרניים עם מראה עתידני כשאין גבול לדמיון ויצירתיות. היינו בבניין קוקוי שבנייתו מומנה ע״י מעצב יפני ידוע המשמש בית ספר לעיצוב. נכנסנו פנימה ורק לראות את הסטודנטים שם ואת האופן שהם מתלבשים מצדיק את הביקור. אבל אלו רק הסטודנטים, רואים המון חליפות כהות כי זהו קוד הלבוש בכל המשרדים וגם הפקיד הזוטר ביותר מופיע בחליפה ועניבה.
בבניין NS ראינו שעון ענק המופעל ע״י מים, מאד מרשים. עלינו גם לתצפית על מגדל טוקיו מטרופוליטן עם הכניסה והרחבה המרשימה ואפילו הצלחנו לראות את הר פוג׳י. בכל מקום תורים ארוכים, גם לתצפית, אבל הכל מתנהל בסדר מופתי כשהבחורה המשגיחה מתנהגת יותר כמארחת שלנו מאשר ככזאת ששומרת על הסדר. בשעות הצהריים המוקדמות אנו כבר בדרכנו ל Takayama, חשבתי בהתחלה להגיע רק מחר, ב 14 באפריל שזה ערב הפסטיבל' אבל כיון שבפורום על יפן הזהירו אותי שלא נקבל מקומות ברכבת, הקדמנו ביום ונשהה שם שני לילות.
המקומות ברכבת הוזמנו מראש, נסיעה ל NAGOYA ומשם לאחר שעה המתנה ל TAKAYAMA.
14/4
היום גשום ויורד גשם ללא הפסקה, אבל זה לא מה שמפחיד אותנו ולכן יצאנו לתור את Takayama ללא חת.
בילינו קצת בשוק הבוקר הנחמד של העיירה, צפינו בתחילת יום הפסטיבל שבו 2 שליחים רצים ומביאים מגילה שבה כל אחראי על ״במה״ (זאת המרכבה המפוארת שבה מוציאים את ה״קאמי״ החוצה פעמיים בשנה באביב (עם השתילה של האורז) ובסתיו - בקציר. כל זאת כדי למנוע מהרוחות הרעים לחבל בהצלחת היבול ושל האנשים בכלל.) חותם על קבלת המשימה ולהצלחתה. בגלל הגשם התוכנית להופעת מריונטות על חלק מן הבמות בוטלה כי אי אפשר להוציא את הבמות החוצה כי הן מאד יקרות והעיטורים רגישים ויהרסו במים. למעט במקום איחסון אחד שעומד בפני שיפוץ ושם זכינו לראות ולשמוע הצגה של מריונטה שנאסרה בתקופת המייג׳י להצגה בגלל היבטים לא מוסריים. היה משעשע אם כי אינפנטילי.
אבל! זכינו לראות טקס נישואים שינטואי שזה מחזה שממש לא מצליחים לראות. תיירים רואים את הכניסה של החתן והכלה והמשפחה לפני ואחרי, אבל לא את הטכס עצמו. הגענו בשיטוטינו למקדש בודהיסטי שכל החזית שלו הייתה מדלתות זכוכית ולכן צפינו בטכס. הכלה יושבת בצד אחד של האולם הלא גדול והחתן בצד השני בנפרד מהמשפחות. כשהגענו כולם היו שקועים בתפילה בשקט מוחלט והכהן יושב מופרד מכולם. שתי נערות לבושות בלבן ובשכמייה אדומה משקות בתה, כמה פעמים, את הכלה והחתן, רוקדות מעין ריקוד ומעניקות ענף שנראה כמו ענף של הדס לכלה. בשלב מסוים קמים החתן והכלה ומתייצבים לפני המזבח ונושאים תפילה מאד קצרה (לא שמענו את הדיבורים, אלא רק את הנגינה של החליל, התוף ועוד כלי לא מוכר), ומחיאות כפיים של החתן והכלה, שזה המנהג שהיפנים נוהגים כשהם עומדים לפני המזבח. ואז הוזמנו גם ההורים לקוד לפני המזבח עם אותן מחיאות כפיים ואח״כ הסבתא עם עוד אדם. האמהות היו לבושות כמובן גם כן בקימונו זהה והסבתא בשונה. הכלה בקימונו ובכובע גדול לבן והחתן גם כן בלבוש מסורתי. לאחר מכן הלכו והתיישבו ביחד לפנינו על שני כסאות כשביניהם שולחן קטן, הנערות הביאו תיבה ובה שתי טבעות נישואין שאותן העניקו אחד לשנייה. לאחר מכן, שוב הנערות הביאו כמה חבילות ומעטפה ושתי שקיות נייר לבנות שבה הכניס החתן את המתנות (כך נראה) ואת המעטפה לכיס . ועזבו את האולם...
חזרנו עייפים אך מרוצים לראות עוד כמה בתים יפנים מהמאה ה17 וחזרנו לשוטט בעיר ולאכול Hida Steak! שנחשב כבשר מעולה, ואכן כך.
עד בערך חמש וחצי בערב אף אחד לא ידע אם אכן הפסטיבל יתקיים כי לא היה ברור אם הגשם ייפסק והודיעו ברמקולים שאם ירד גשם אז הפסטיבל יבוטל, אבל הכול התקיים כשהמשתתפים סוחבים "במות" שהן בעצם עגלות ענקיות בגובה של 3 קומות שעליהן מציבים את המיקושי (הבית של הקאמי- הרוח- שאותן מרצים כדי שיהיה יבול טוב של האורז). ההובלה של הבמות דורשת מיומנות מיוחדת והכול מלווה בשירה ובריקודים. אכן מראה מרהיב כשהיפנים עומדים בשקט ובסדר ולא מתפרצים לכביש לצלם מה שבוודאי לא היה קורה בארץ. נקוה שיצאו תמונות יפות.
לילה טוב, עכשיו אחת בלילה ואת המייל אשלח מחר, כי אין חיבור לאינטרנט מהחדר, רק מהקבלה.
להתראות,
נשיקות,
אבאמא
15/4
הבוקר נסענו לראות אתר של בתים מלפני 300 שנה שהעבירו אותם חלק מהם כדי להציל אותם מהצפה כתוצאה מסכרים שבנו באזור וחלק כדי לשמר ולרכז במקום אחד. למדנו איך חיים שם בתקופת החורף הקשה כאשר עיקר הפרנסה היא מכריתת עצים ועבודות בעץ וייצור חוטי משי ואריגתם. בתים עם שיפוע גג של 60 מעלות וגג מקש שאטום לחלוטין גם לשני מטר שלג.
חזרנו לעיירה לחגיגת הפסטיבל שלא התקיימה בגלל הגשם כשהמיקושי ( הבית של הקאמי) מוצאים החוצה ומובלים בנגינת חלילים ותופים כשהמוני אנשים בלבוש מסורתי מלווים אותם. אני מקווה שתראו הכל בתמונות.
המיקושי שראינו היה מעוטר כולו בזהב ועם עיטורים מרשימים. בכלל, עבודות הגילוף בעץ, אריגת התמונות ועבודות המתכת על המיקושים ועל הבמות היא מרשימה ביותר.
לתוספת הרשמים על האסלות ביפן: הפעם היתה לנו אסלה שהמושב מחומם! זה כיף!
דרך אגב, גם ביפן יש רכבות שמאחרות, היום הרכבת אחרה ב רבע שעה! אבל יוצאות בזמן לפחות.
היום נזכרתי בחוויות הטיול שלי עם אפרת בפריז, אני אכלתי במסעדה ואבא במסעדה דמוית מקדונלד...
אנחנו בנגויה ומחר ניסע לביקור במפעל טויוטה.
נשיקות מאיתנו,
אבאמא
16/4
את הזמנת הסיור למפעל עשיתי כחודשיים מראש, ברגע שהמועד "נפתח " להזמנות באמצעות האתר של טויוטה.
אחרי כשעה וחצי נסיעה בשתי רכבות והליכה של רבע שעה הגענו לאולם התצוגה שלהם. בגלל תקלה והפסקת הייצור במפעל שאליו היינו מיועדים להגיע נסענו חצי שעה למפעל אחר ששם יכולנו לראות רק את תהליך ההרכבה, למרות זאת היה מעניין והתחושה היא של רובוטים אנושיים. כל פועל עושה מספר פעולות מסוימות, מרכיב כמה חלקים אם כי במכוניות שונות! כשהחלקים מוסעים אליו ע״י קרוניות קטנות לפי קצב הסרט הנע של השלדה של המכונית. את החלקים ואפילו הברגים מכינים מראש כשהפועל שמכין אותם עומד בפני שורה של ברגים למשל וכשהוא לוחץ על כפתור נדלקות הנורות המתאימות לברגים לסוג הרכב שהוא אמור להכין ואז כל פעם מהבהבת נורה ואלו הברגים שהוא צריך להכניס עכשיו לתא המתאים. אני מניחה שאם דילג, אז ישנו סימן או התראה כלשהי.
כל שעתיים יש הפסקה של 10 דקות והפסקת צהריים של 45 דקות. לא הייתי רוצה לעבוד שם. לא מפטרים עובדים ביפן ומי שנכנס לעבוד בטויוטה זה עד לפנסיה, אם אין מספיק הזמנות, עובדים רק לפי הזמנות ולא למלאי, אז מפנים עובדים לתפקידים אחרים אפילו ניקיון או צביעה, אבל הקצב נשאר אותו הדבר, רק פחות אנשים יעבדו.
בנגויה ראינו את יפן במיטבה, ארכיטקטורה מודרנית ומרשימה ביותר, למשל תחנת האוטובוס המרכזית, אואזיס 21, הבנויה כמו ספינת חלל עם תקרה מזכוכית אליפטית כמו דיסקית שמסתבר כשעלינו אליה שהיא בעצם בריכת מים ענקית. בקומת הביניים שדרות של עצי דובדבן עם מדרגות מזכוכית ומגדל שמשתקף בלילה בשמי הבריכה. תחנת האוטובוס בצד בכלל וכל הרחבה היפה היא של חנויות ומסעדות. מרשים והלוואי ועוד תחנות היו נבנות כך.
נסיעה קצרה בתחתית מתחנת הרכבת ל Sakae.
נסיעה קצרה בתחתית מתחנת הרכבת ל Sakae.
17/4
תחנת הרכבת הקרובה ל Magome היאJR Nakatsugawa Station ומשם בנסיעה באוטובוס של חצי שעה. בחזרה תחנת הרכבת הקרובה היא ב Nagiso.
יצאנו מ Nagoya בשמונה בבקר וכעבור שעה כבר היינו בדרכנו לעיירת הדואר הראשונה .Magome עיירה זו נמצאת במסלול הנאקאסנדו שבתרגום חופשי זאת הדרך שעוברת בין ההרים. בתקופת שלטון השוגון טוקאגאווה אולצו הדאימו (המושלים המקומיים) להשאיר את משפחותיהם באדו, השם הקדום של טוקיו, ולהתגורר לבדם באחוזותיהם, ואחת לשנתיים להתייצב אצל השוגון. כל זאת, כדי שלשוגון תהיה שליטה עליהם. העיירות שבהם התגוררו שימשו כתחנות שבהם היו מתחלפים הרצים שהעבירו ידיעות מקיוטו לאדו. ובצורה כזו הצליחו להעביר ידיעות במרחק של 500 ק״מ בשמונה ימים ולפעמים בחמישה(אם היה כסף לשלם אקסטרה). לא כל אחד היה רשאי ללכת בדרכים אלו ונזקקו לאישור מיוחד של השוגון. הלכו בו הסמוראים שהם החיילים של השוגון, מרגלים רבים שהסתובבו כדי לדווח על הנעשה במחוזות השונים. בגלל ששימשו כתחנות שבהן התחלפו השליחים, נקראו ערים אלו עיירות דואר. בשלב מאוחר יותר הורשו גם סוחרים לנוע בדרכים אלו כאשר הייתה ביקורת הדוקה בערי הדואר על הסחורות שהביאו ושם גם לעיתים שילמו קנסות על הכמות והסוג כשלא קיבלו אישור לסחור בו.
הדרך ממגומה ל טסומאגו מתחילה בעליה רצינית של כ 2 ק״מ ואז לאחר עלייה של כ 800 מטר מתחילים לרדת עוד כשישה ק״מ. לקראת תחילת הירידה יפני רץ לפנינו ושורק בכל הכוח, רק אח״כ הבנו שהוא מבריח עבורנו את הדובים ושאנו מוזהרים מפניהם, ובמהלך הדרך פעמונים שמציעים לנו לצלצל בהם ולהבריח את הדובים. ביקתה בצידי הדרך ויפני נחמד שמכבד אותנו בכוס תה ובדובדבנים מוחמצים, אם בתחילת הדרך היו עצי דובדבן רק עם ניצנים ספורים אזי עכשיו יותר ויותר פריחה של עצי דובדבן, עצים אחרים והרבה פרחים. שני מפלים בדרך! ונוף ירוק יפהפה.
מגיעים לטסומאגו Tsumago, עיירה מתוקה להפליא שמנסים לשמור על האופי של תקופת האדו, אסור להכניס מכוניות והרבה מאד בתים משוחזרים שהיום אמנם משמשים בעיקר כחנויות ובתי קפה, אבל בכל זאת עם ובגלל האסתטיקה היפנית מאד מאד יפה.
הריוקן שלנו, שאני הייתי קוראת לו צימר, מאד נחמד ואנו ישנים על הרצפה על פוטונים.
ארוחת ערב יפנית מדהימה!! גם אסתטית וגם טעימה, מגוון של טעמים וצורות, רק בשביל זה היה כדאי להגיע לכאן.
ענר שתה את המרק ואכל מעט טמפורה של ירקות שאיננו יודעים את שמם...
מחר בבקר נצא לקיוטו, ואני מקווה שלפני הצהריים כבר נהיה שם.
להתראות, נשיקות
אבאמא
18/4
בית שלום: [email protected] . מערכת האוטובוסים בקיוטו מאד נוחה להתמצאות והמפה שמקבלים במשרד התיירות שנמצא בתחנת הרכבת של קיוטו הועילה מאד; לבקש גם מפה של העיר. מומלץ לתכנן לפי האזורים השונים כי המרחקים גדולים.
הגענו לקיוטו לאחר שלקחנו מונית לתחנת הרכבת בנגיסו, (העיר הקרובה לצומגו) מרחק של שבע דקות נסיעה, כי אין אוטובוסים לפני שמונה בבקר והרכבת יוצאת כבר בשמונה. בתשע ועשרים כבר היינו שוב בנגויה אבל כיון שהרכבת אחרה איחרנו את הרכבת לקיוטו, אבל אמרו לנו שיש רכבת ב רבע לעשר שכל המקומות השמורים כבר נמכרו, אבל אפשר כמובן לנסוע בלי שמירת מקום. רצנו לרציף ששם כבר עומדת הרכבת שרק עלינו אליה התחילה לנסוע, להפתעתנו ב9:35... לאחר כמה דקות הבנו שעלינו על הרכבת הפרטית המהירה הנוסעת לקיוטו ושאיננה כלולה ב JR Pass שלנו. הקונדוקטור היה מאד נחמד ולא חייב אותנו בתשלום שהיה יכול להיות גבוה מאד.
מתחנת הרכבת בקיוטו לקחנו רכבת שבה פגשנו עוד זוג ישראלים שגם כן נסעו לבית שלום וחלקנו איתם את המונית למקום מתחנת הרכבת.
בשתים עשרה כבר יצאנו לטייל אחרי קבלת פנים מאד נחמדה של הידאו, בחור יפני שלמד שלוש שנים בארץ ומדבר עברית.
הגענו למקדש הזהב Kinkakuji Temple עם בריכה נהדרת שמסביבה צמחים ועצי דובדבן. המקדש, ממש כמו מהאגדות. כשהגענו לסוף המסלול (אצל היפנים יש תמיד דרך מסומנת...) רציתי לחזור כדי לשוב ולהתרשם, אבל יפנית זועפת הודיעה לי שאין לי סיכוי... זה יעלה לי היום בעוד כרטיס וזמן כדי לשוב למקדש הקסום הזה.
לא רחוק ממנו נמצא מקדש נוסף Ryoanji Temple שבו יש גן זן, גן שבו 15 סלעים הנמצאים בתוך מלבן של 30 מטר על 10 שמכוסה בחצץ מגורר בכל מיני אופנים כשחלק מהסלעים מונחים גם על גבי משטחים מורמים במקצת של מעין טחב. אין אפשרות לראות את כל האבנים והמקסימום שאפשר לראות זה 14. רק אם מגיעים להארה בעקבות מדיטציית זן, נוכל לראות את 15 הסלעים. מאד מאד יפה, אבל המוני תיירים יפנים, ומקום כזה צריך לראות בשקט ולבד. מקדש עם גן מאד יפה נמצא קרוב: TempleNinnaji.
מקדשים אלו נמצאים בצפונה של קיוטו ממש לא רחוק מבית שלום, ומשם נסענו לאזור Arashimaya ששם טיילנו לחורשת במבוקים מדהימה, שבאמת יוצאת דופן.
משם לאורך החורשה הגענו לוילה שהייתה ביתו של שחקן יפני מתקופת הסרט האילם שבנה לעצמו בית עם גן שקשה לתאר את יופיו, בייחוד גני הטחב שישנם שם, בית התה המקסים והבית שלו עם בית התפילה שגם הוא ישנו. הווילה נקראת .Okochi Sanso. הלכנו לאכול במסעדה שהייתה מוצלחת מאד ואפילו ענר נעתר להפצרותי ואכל ונהנה.
19/4
יום שני בקיוטו ואנו לצד המזרחי של קיוטו Higashiyama. בדרכנו לשביל הפילוסופים, שביל שנקרא כך בעקבות פילוסוף מאוניברסיטת טוקיו שנהג לצעוד בשביל זה כל יום במשך עשרות שנים. השביל מקביל לתעלת מים כשמשני צדדיו עשרות עצי דובדבן ושיחים פורחים אחרים ולא רחוק מראשיתו נמצא מקדש הכסף Ginkauji Temple שהוקם בסוף המאה החמש עשרה ולו גן יפהפה שנותן תחושה חזקה של חיבור לטבע. בניגוד למקדש הזהב המצופה כולו בזהב, מקדש הכסף הוא לא, היתה כוונה של מי שבנה אותו לצפות אותו, אבל בעקבות מלחמות נגמר לו הכסף. משם בהליכה מהנה בשביל וגיחה לעוד מקדש נוסף . Honen in
ובסוף השביל אחרי נסיעה באוטובוס למקדש ״חדש״ Heian Jingu Shrine שנבנה לאחר שקיוטו איבדה את הבכורה כבירה לטוקיו נבנה המקדש עם שער כתום ענק וגם עם עצי דובדבן שבניגוד לשביל הפילוסופים ששם כבר רוב העצים אחרי שיא הפריחה, שם בגלל הסוג השונה ("דובדבן בוכה", הענפים כלפי מטה) הגן מדהים עם אגמים ופלגי מים מלאכותיים וגשר בסגנון סיני. יופי! עשינו הפסקה והלכנו לראות מופע של גיישות (מייקו וגייקו של קיוטו) ששרות ומופיעות בריקוד ובהצגה. מאד יפה אפילו שלא הבנו דבר מהסיפור, מאפשר עוד הצצה אל תרבות כל כך שונה משלנו. הגיישות הרוקדות אינן שרות או מדברות, אלא ישנה קבוצה של גיישות יותר מבוגרות הלבושות בשחור ולבן וללא איפור שהן שרות ומנגנות בכלי מיתר הנקרא שאמיסאן; ומצד שני עוד קבוצה גדולה שלבושה בקימונו צבעוני שמתופפת וגם מחללת בחליל- חוויה. אחריו הגענו לKumizidera, מקדש שונה, פחות אלגנטי יותר צבעוני ונותן תחושה של יותר עממי שנמצא על גבעה מאד גבוהה עם הרבה שבילים למקדשים קטנים בהרים. אבל אנחנו כבר עייפים מהמקדשים וענר בכלל נשאר בחוץ ולא נכנס.
20/4
:Kinkakuji Temple כפי שאמרתי, הרגשתי שאני חייבת לחזור להיכל הזהב, ואכן היום, יום שלישי בבקר חזרתי לשם שוב. באמת נפלא. ההיכל היה בתחילה מקום מגורים של אחד השוגונים כשהקומה הראשונה בנויה בסגנון בית מגורים יפני, השנייה המצופה כולה בזהב בסגנון סמוראי והשלישית המצופה גם כן זהב בסגנון הזן עם השפעות סיניות של חלונות מלבנים עם צד אחד קשתי, ומעל כל זה הפניקס, עוף החול המעוטר כולו גם כן בעלי זהב. המקום מוקדש לאלת הרחמים Kanon והאגם שמקיף כמעט את כל ההיכל הוא האגם של גן העדן השביעי לפי המסורת הבודהיסטית. הפביליון והבריכה תוכננו כדי להזכיר את התמונה של בריכת שבעת האוצרות בספינה של גן העדן הבודהיסטי. סופר לי שהבריכה גם מלאה בלוטוס ים ( שעכשיו אינם) המסמלים את פרח האמת הפורח מהפסולת של העולם הזה. הסלעים שבבריכה והאיים מסמלים את שמונת האוקיינוסים ותשעת ההרים שבסיפור הבריאה הבודהיסטי.
כל שלושת הקומות של הפביליון, למרות הסגנונות השונים יוצרים יחד הרמוניה שגורמת למבנה להראות כה יפה. נדמה לי שכבר כתבתי שבתחילה שימש המבנה לצרכיו של השוגון השלישי משושלת אשיקגה. ורק לאחר מותו הפך להיכל בודהיסטי.
המבנה הנוכחי איננו המקורי ששרד תלאות רבות, אבל ב 1950 סטודנט בן 21 שגם היה נזיר, הצית את הפביליון שנשרף כולו. במעצרו הכריז שהשאיפה שלו היתה למות בלהבות שהצית. בעיתונות של אותה תקופה כתוב שבגלל שנאה עצמית שנא גם כל דבר יפה ולכן הצית את האש שכילתה את הפביליון.
בדרך נמצא עוד מקדש קטנטן, בית תה צנוע ויפה ששימש את יושימיטסו לאירוח אורחיו ובהמשך מפלון שבתחתיתו סלע גדול המכונה Carp Stone כיון שמדמה את הדג השוחה במעלה הזרם. בהמשך פגודה קטנה על אי בתוך אגם קטן נוסף, המוקדשת לנחש או הדרקון הלבן השולט באספקת המים לשטח ההיכל
לאחר הביקור החוזר נסענו למצודת ניז׳ו המרשימה עם ציורי קיר יפהפיים על כל המחיצות ושוב גנים מרשימים עם בריכות וחומה אדירה. נסענו שוב והפעם ל Fumiri Inari Shrine המוקדש לאל האחראי על תנובת האורז ונציגו לפי השינטו זה השועל ולכן מקדשים שם את השועל. היום אנשים באים לשם כדי לקבל ברכה להצלחה בעסקים וכדי להבטיח את הברכה הם בונים שער בצבע כתום ולכן ישנם שם אלפי שערים כתומים אחד אחרי השני היוצרים מסדרון ענק המתפתל במעלה ההר. על כל שער מאחור כתוב מי שילם... המחיר של השער הקטן הוא כ20000 שקל והגדול גם מגיע ל 100000 שקל. מראה מרהיב, למרות שלא הגענו אפילו לשליש הדרך.
חזרנו לעיר ושרפנו שעה וחצי בהמתנה לגיישות היוצאות למקומות האירוח שמזמינים אותם, התוצרת- צילומים של שלוש גיישות... נראה מה יישאר באלבום. בכלל אני מצלמת כמו משוגעת וכשאני חושבת על עבודת המיון אני נבהלת.
שלשום בערב הצטרפנו לארוחת ערב שהזוג הישראלי שהכרנו הוזמן אליה. מסתבר שיש לנו מכרים משותפים עם הזוג היפני דובר העברית שהם גם מאנשי קהילת שלום שבאכסניה שלהם התאכסנו שלושה ימים. הם לקחו אותנו למסעדה נחמדה מאד שכשנכנסים כל צוות הטבחים שנמצא במרכז המסעדה מברך אותך בקריאת הקרב היפנית. האוכל הורכב בעיקר משיפודים מטוגנים כך שגם ענר מצא מה לאכול וגם בסוף קינחנו בכמה סושי.מצאה חן בעינינו המסעדה ולכן למחרת בערב החלטנו לחזור לאותה מסעדה. הגענו לתחנה שבה היינו צריכים לרדת והתיישבנו במסעדה, אבל אחרי שהזמנו וחלק מהאוכל כבר הגיע, הבנו שאנחנו לא במסעדה הנכונה. למען האמת, למרות הדמיון, התחלנו כבר לחשוד מעט קודם, אבל כשחלק מהמנות לא היו ואנו התעקשנו דווקא עליהן התבררה הטעות. .. הם בררו במסעדה השנייה ולאחר שנמצא שם מקום שילמנו והם העבירו אותנו עם הכלים והאוכל למסעדה השכנה ששם הזמנו את החסר. רק ביפן!
רק ביפן רואים כל כך הרבה אנשים עם מסיכות על האף והפה, למרות שלהערכתי זיהום האוויר פה הוא מאד נמוך יחסית לארץ, זאת גם מכך שהפנים שלי אינן מלוכלכות בכלל בסוף היום וגם ממה שקראתי...
אתמול גם ראיתי לראשונה אישה בהריון. אני מציינת זאת כי אחת הבעיות החמורות של יפן זאת הילודה המאד נמוכה שלא תאפשר להם בעתיד לקיים את רמת הפנסיה הקיימת היום.
בקיוטו רואים הרבה נשים צעירות ומבוגרות, וגם גברים, בתלבושות המסורתיות וההתלהבות שהיתה לי בתחילה כשרק ראיתי אישה בקימונו חלפה, אבל עדיין זה מאד נחמד.
משפט אחד על רשת האוטובוסים ביפן: היא פשוט יעילה בצורה יוצאת דופן, ובעקר השיטה שבה עובדת, בכל אוטובוס ישנה כריזה, גם באנגלית, של התחנה הבאה ולאיזה קוים אחרים מתחברת ( גם אפשר לקרוא על צג) ובמפה שמקבלים בכל מקום אפשר לתכנן ביעילות את המסלול לכל מקום בעיר. המון תחנות, אבל מגיעים בבטחה ובלי תקלות. קצת קשה להתרגל לכך שנוסעים בצד שמאל, ולכן אנו פעמים רבות מחשבים לא נכון את הכוון ששם אמורה להיות התחנה, אבל היפנים למרות שברובם אינם דוברי אנגלית, חביבים ועוזרים להתמצא. מרוב רצון לעזור הם גם יכולים להטעות כמו היום שעמדנו ברציף הנכון, אבל עלינו לא על הרכבת הנכונה מה שגרם לנו לחזור ושוב מאותו רציף לנסוע למקום הנכון..., אבל עד כה זה קרה רק פעם אחת!
היפנים מפרידים וממחזרים את כל הפסולת, אבל מפתיע שכמעט ואין פחי אשפה ברחובות גם בגלל שבסוף היום בעלי העסקים מוציאים את האשפה בשקית גדולה הקשורה היטב ומיד לאחר סגירת החנויות עוברת משאית אשפה ואוספת את השקיות. את האשפה שעוברי אורח משליכים לפחים ( כשכבר מוצאים אחד כזה) אוספים מתוך שקית הניילון הנמצאת בפח ומחזירים אותה לשימוש חוזר! ראינו במו עינינו.
רשמים נוספים:
מנפלאות האסלה, המשך: סיפרתי לכם שמכסה האסלה מתרומם לבד כשנכנסים? ובבית שלום המכסה של מיכל ההדחה הוא בעצם כיור קטן כשהמים זורמים מעל כדור בקוטר של כחמישה ס״מ כך שלא משפריצים ואפשר לרחוץ את הידיים במים שמשמשים אח״כ להדחה. כדאי לאמץ.!
ישנן לי שתי אבחנות לגבי יפן, האחת שהאסתטיקה שלהם בכל מה שקשור לגנים ולפרחים היא מופלאה, ומצד שני אינני מבינה איך היפניות מתלבשות בכזה חוסר טעם, רובן מתלבשות פשוט נורא. אבל כולם נחמדים ומוכנים לעזור.
הכלבים ביפן:
נלקחים הרבה על הידיים
לבושים בחולצה ומכנסיים וכשיורד גשם גם במעיל גשם.
ראינו גם כלב שהיה פגוע ברגליו ולכן היה רכוב על עגלה בשתי רגליו האחוריות.
אנו רואים המוני יפנים מבוגרים מטיילים, מנצלים את הפנסיה הגבוהה שלהם זכו בגלל הפריחה הכלכלית שהיתה וחושבת על הדור הצעיר שבוודאי כבר לא יזכה לאותם תנאים.
מצד שני, כאן בקיוטו זאת כנראה התקופה שבה התלמידים יוצאים בצורה מאורגנת לטייל במקדשים הבודהיסטים והשינטואים וגם בשעת הפתיחה הומה אנשים.
מדהימה אותי הסובלנות שלהם לדת אחרת והחיים בצוותא שלהם עם השינטו והבודהיזם, אבל אולי בגלל זה רובם בעצם חילוניים ורק משתמשים, זאת המילה, בטקסים השונים, ואולי מבחינת אם לא יועיל, לא יזיק.
זהו, מספיק להיום, כאן כבר כמעט 11 בלילה והיה יום ארוך.
להתראות,
נשיקות,
אבאמא
21/4 מוזיאון מיהו.
היום בבקר ביקשנו מהידיאו, האחראי על בית הארחה של בית שלום שם התגוררנו שלושה ימים כולל ארוחת בקר נהדרת, שיזמין עבורנו מונית לרכבת (לשני זוגות זה הכי כדאי) אבל הוא אמר שאפשר לעצור ברחוב ושהוא ייצא להזמין לנו, כשיצאנו הבנו שהוא הביא את המכונית שלו ולקח אותנו לתחנת הרכבת בעצמו. רק ביפן בבית שלום! איחסנו את החפצים בלוקר בתחנת הרכבת של קיוטו ואנו בדרכנו ל Miho Museum.
אבל בדרכנו למוזיאון שנמצא מחוץ לקיוטו, כשאנו על הרכבת, מבחין ענר שתרמיל הגב שלו עם הדרכונים והמצלמה (והתפוח) איננו. ירדנו מיד מהרכבת והמתנו לרכבת הנוסעת לכוון ההפוך, עברו דקות של חרדה ואנחנו ברכבת בכוון ההפוך ורצים לתחנה שבה זכרנו שענר עוד היה עם התרמיל, ושם על הספסל מונח התרמיל היתום. רק ביפן!
אבל למוזיאון הזה צריך להמשיך עם אוטובוס ועכשיו נחכה עוד שעה לאוטובוס הבא.האוטובוסים למיהו יוצאים כל שעה עגולה ועשר דקות.
הנסיעה באוטובוס לאחר נסיעה קצרה ברכבת אורכת כ 50 דקות, ואחרי כמחציתה אנו מתחילים לנסוע בדרך הררית יפה עם עצי דובדבן בפריחה לבנה יפהפיה. אני חושבת שהמוזיאון, גם המבנה בשילוב הסביבה בו וכל המוצגים שבתוכו הם שיר תהילה ליופי ומתקשר מאד יפה עם ההערכה שלי לאסתטיקה היפנית. למרות שנבנה ע״י ארכיטקט סיני, פיי שמו. ( I.M.Pei שגם תיכנן את הפירמידה בלובר ואת מגדל הפעמונים שאפשר לראות אותו מהמוזיאון ). היוזמה והמימון הוא של אם ובתה, משפחת Koyama. הדרך משער הכניסה למוזיאון עצמו מובילה אותנו דרך שביל אפוף עננים ורודים של עשרות עצי דובדבן בשיא פריחתם, ולאחר מכן נכנסים למנהרה המדמה מערה ארוכה שבקצה קשת מתכת ענקית המחוברת בחוטי מתכת דקים היוצרת מעין הילה שבסופה מבט ראשוני על המוזיאון. האתגר של הארכיטקט היה לא לפגוע בנוף אלא להשתלב בו מתוך כבוד למסורת היפנית הרואה את ההרים כמשהו מקודש שרק מקומות תפילה נבנים עליהם. כל אלמנט של הבניה הוא תוצאה של דו שיח עם אלמנטים יפנים מסורתיים: החל מהגג שמזכיר את גגות המקדשים היפניים עם קורות העץ והתמיכות האלכסונית רק שכאן הקורות הן ממתכת והרעפים זכוכית במקום מעץ או מקש. התריסים המווסתים את האור הם מעץ. גם השביל המוביל מבניין הכניסה אל המוזיאון עצמו עשוי יחידות ממתכת ואבנים קטנות המזכירות במרקם את המטאטאים היפני. כמעט ואין צורך בתאורה מלאכותית וזאת למרות ש95% מהבנין נטמן וכוסה באדמה. במהלך הבניה הסירו חלק ניכר מתוך ההר ורק אחרי סיום הבניה החזירו את העפר והאבנים למקום ושתלו העצים והצמחיה בחזרה. המוטיב לכל הבנין נלקח מסיפור אגדה ששמע פיי בילדותו על אודות דייג שהלך בעקבות ריח האפרסק עד שהגיע לשנגרילה שלו.
גם החפצים המוצגים במוזיאון הם מיוחדים וייחודיים וגם אם זה נראה אוסף אקראי, הרי התחושה העמוקה של יופי היא חזקה ביותר ומשתלבת עם האמונה של יוזמת המוזיאון שההערכה ליופי היא דבר נרכש ונלמד ושתוכנן זו גורמת לנו גם להיות חיוביים יותר לזולת.
נשיקות, מחר נוסעים להירושימה, בדרך לשם אכתוב על היום.
אבאמא
22/4
יום אחרון שלנו בקיוטו ואנחנו משכימים כדי להגיע לעוד מקדש ״חובה״ בשרשרת המקדשים שכבר ראינו. ענר לא רוצה לראות אבל כקבוצה ממושמעת נשמע למדריכה ומקבל את דין התנועה. אחת התכונות שנשארה לו עוד מימיו בצופים... הגענו למקדש Sanjusanngen-do. ההיכל הבודהיסטי הזה הוא בעקרו מבנה ארוך מאד שלא מרשים בכלל, אבל בפנים הפתעה עוצרת נשימה. ההיכל מוקדש לקנון אלת הרחמים הבודהיסטית שלה אלף פנים ולכן אנו נכנסים ורואים את 1000 הדמויות בגודל אדם עומדות בכמה שורות לאורך אולם ענק מלבני כשאנו מהלכים לפניהן. באמצע האולם שאורכו 120 מטר כשחלק מהן, נוצרו במאה ה12 והשאר במאה ה13כשהמקדש שופץ . זהו מקרה יוצא דופן של כל כך הרבה פסלים שנשארו בשלמותם מאז המאה ה12. הפסלים עשויים עץ cypress יפני. במרכז האולם בין שני עמודים, פסל ענק של האלה קאנון יושבת וידיה בתנוחת מדיטציה כשסביב ראשה עוד 11 ראשים. לאלה יש 40 ידיים כשכל יד מסמלת לפי האמונה הבודהיסטית 25 ידיים. בין כל שני עמודים תומכים (ישנם 33 מרווחים כאלו) נמצאים 28 פסלים, שוב בגודל אדם, שהם השומרים של האלה עצמה ושל המאמינים הבודהיסטים שלכל אחד מהם הבעה והופעה שונה לחלוטין. בניגוד לדמויות של האלה קאנון, במקרה הזה הדמויות אקספרסיביות מאד ובהחלט מהוות יצירות אמנות מרשימות. אל הרעם ואל הרוח מוצבים בשני הצדדים של המקדש על בימה מוגבהת בצורת ענן. העיצוב של דמויות אלה נגזר מהפחדים של בני האדם ומההערכה לכוחות הטבע בימים קדומים. הבודהיסטים מתייחסים אליהם כאלים השולטים בגשם וברוח. שני פסלים אלו משמשים דוגמא מרשימה לתקופת הקאמאקורה, מאות 12-14.
לצערי אסור לצלם שום דבר ולכן אני משתדלת לפרט כדי שאזכור, אבל זה באמת מקדש שווה וואו אחד גדול!
משם המשכנו לשוק המזון Nishiki food Market של קיוטו, נקי, יפה ואנחנו טועמים בו כל מיני מזונות אפשריים (כלומר, אני יותר וענר פחות) גם קנינו שם מגרדת לג׳ינג׳ר שחרטו לי עליה את השם שלי ביפנית.
משם הגענו לתיאטרון נו ששם רציתי לחזות בהצגה, הם בעצם מציגים שלושה שירים שכל אחד אורך שעה וחצי, המחיר מפחיד, אבל בעיקר הסתבר לי שזה מתנגש עם התוכנית שלי למדוד ולהתאפר כמו אשה יפנית לפני מאות בשנים, אז אחרי שהגענו לתיאטרון שהבמה שלו שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים, במת עץ מרשימה ה״נכנסת״ לתוך האולם כשהמושבים מקיפים אותה משלושה צדדים, המשכנו למרכז הטקסטיל , Nishijin, ששם ראינו את טכניקת האריגה היפנית עם כרטיסים מנוקבים, אבל בכל זאת דורש המון ריכוז וראינו מה קורה כשהאורגת טעתה... ראינו תצוגת קימונו משעממת והלכתי להרפתקה שלי. מלבישים אותך בכותונת לבנה, מאפרים ושתי נשים מלבישות אותך, כשנדרשת מיומנות בהלבשה. 20 ק״ג עלי וזה כבד ולא מאפשר ללכת גם כי את הגלימה הראשונה מלבישים כך שאת דורכת עליה, כך שהצעדים שאני יכולה לעשות הם קטנים ומועטים.
קיבלתי לבסוף גם תמונה למזכרת. אני נראית כמו גברת כבודה, ממש לא מכירה את עצמי, אבל התלבושת מרשימה ביותר.
חוזרים למלון ויוצאים לאכול אחרי שלא אכלנו כמעט כלום כל היום. אוכל יפני מעולה שכולל פיצה מבצק אורז, סוגי פטריות שונות עם שיני שום מטוגנות, בלינצ׳יק פתוח יפני ממולא כל טוב. בקיצור, נהנים גם מהאוכל.
לילה טוב ולהתראות
נשיקות,
אבאמא
23/4
בבקר מוקדם אנחנו כבר בדרכנו מקיוטו להירושימה. מורגלים כבר בסדרי התחבורה והפעם כדי לחסוך זמן נוסעים ברכבת המקומית ומגיעים מהר לתחנת קיוטו וכבר בתשע בבקר אנחנו בהירושימה, עוד כחצי שעה ברכבת מקומית ונסיעה קצרה במעבורת ואנחנו באי מיאג׳ימה. סמלו של האי הוא הטוריאי, torii, שער שינטו הצבוע אדום ובשעה שאנו מגיעים, בבקר, זמן הגאות, הוא ניצב בים. המראה לא מרשים כמו שציפיתי כי הוא מוקף כולו פיגומים לצורך שיפוצים. כשחזרנו בצהריים, הקטע בין הטוריאי והמקדש היה כבר ללא מים בגלל השפל. בתקופה העתיקה הכניסה למקדש היתה דרך השער הזה והמאמינים נכנסו ישר למקדש כיון שאסור היה להם לדרוך על אדמת האי המקודש.
אסור ללדת על האי ( לפחות לא מתוכנן- אין בית יולדות) ואין להיקבר בו. אסור גם לכרות עצים ולכן הוא מכוסה כולו ביער עבות עם איילים מבויתים המשוטטים ללא הפרעה. זה מה שקראתי, אבל לא ברור לי איך הגיעו למקדשים האחרים שבאי ואיך חיו שם ביומיום...בכל מקרה מקדש איצוקושימה ( Itsukushima) הנראה כמו פיר לעגינת ספינות, מרשים בגלל שכולו בעצם על המים בשעות הבקר ואילו אחר כך הוא בעצם על בוץ.
אנו מטפסים במעלה ההר ומגעים למקדש בודהיסטי נוסף הנקרא דאישו אין ( Daisho-in Ttemple) שהוא מתחם מקסים שבו ניצבים מספר עצום של פסלים בודהיסטים, שקט ורוגע כאן מאד, בניגוד לטיילת במקדש איצוקושימה. נכנסנו למבנה שנראה מבחוץ כמו צריף קטן אבל מסתבר שזאת מערה המוארת באור רך מעשרות פנסים ובה הדמויות הבודהיסטיות העיקריות מ 88 המקדשים היוקרתיים במסלול העליה לרגל של המאמינים, כולל חול מאותם מקומות, כשהמאמינים מאמינים שיזכו לאותה ברכה כמו האנשים שעלו לרגל לכל אותם מקומות. מהכניסה לדאישו, במעלה המדרגות להיכל, מצד שמאל נמצאים 500 פסלי Raku על המדרגות המובילות לעוד מקדשון, לי הם מזכירים נזירים מצחיקים קטנים ושמנים עם הבעות פנים שונות, מרשים ומקסים. עוד פסלים בכל מיני מקומות והעין לא שבעה, שלא לדבר על הנוף המרשים שנשקף משם.
גם פגודה בת חמש קומות באי שניבטת למרחוק. כל מיני מאכלים ועוגיות והיום אנחנו כל היום אוכלים, בניגוד לימים אחרים...
בשעה שתיים אנחנו בדרכנו לפארק השלום והזיכרון לחללי הפצצה האטומית. מרגש הסיפור המלווה את אנדרטת השלום של הילדים המתארת ילדה קטנה הפורשת את ידיה לפנים, ומעליה עף עגור- המסמל ביפן אריכות חיים ואושר. הפסל מתאר את סיפורה של אחת מקורבנות הפצצה Sadako Saski, ילדה שהאמינה שיצירת 1000 עגורים מנייר תעזור לה להחלים מהלוקים יפה בה חלתה בעקבות הפצצה. היא נפטרה לפני שסיימה לקפל 1000 עגורים אבל חברי כיתתה השלימו את המשימה. הסיפור התפרסם ברחבי העולם ועד היום שולחים ילדים עגורים לסאדאקו.
מרשים ומרגש הוא Hiroshima National Peace Memorial Hall גם בגלל המבנה שמוביל אותך לאט ובצורה שמאפשרת להתרכז ולהרגיש את האסון וגם בגלל הסיפורים האישיים המסופרים ע״ י האנשים שחוו את האסון.
אנו בדרכנו חזרה לקיוטו כשנגיע למלון ויהיה לי חיבור לאינטרנט אשלח גם מייל זה. מחר נלון במנזר ונשתתף בתפילת הבקר שם נאכל איתם את ארוחת הערב והבקר. לא סביר שיהיה שם אינטרנט... מקווה שהדרך לטוקיו לא תהיה מייגעת מדי,
להתראות,
אבאמא
24/4
שלום יקירים ויקירות,
הגענו היום לנארה (כבר בשמונה בבקר בנסיעה בת שעה מקיוטו) שבמשך תקופה קצרה שימשה כבירה הראשונה של יפן. זוהי עיר עתיקה שהרבה מהמבנים העתיקים נשתמרו עד היום. אנו טיילנו בפארק נארה שבו מסתובבים מאות איילים מבויתים שנחשבים שליחי האלים (כמו במיאג׳ימה). הגענו למקדש קאסוגה Kasuga Temple, מקדש שינטו, האמת מספיק מוקדם כדי לחזות בבחורות צעירות הלבושות באופן ייחודי עם מעין נזר על הראש מטאטאות את הרחבה לפני המקדש. השתתפנו מהצד בתפילה של הנזירים והנזירות(?) ומאמינים שהגיעו ושבאופן משונה נעימה לאוזן. זהו מקדש שנבנה לראשונה במאה השביעית, אבל בהתאם למסורת הטהרה וההתחדשות של השינטו, כל 20 שנה הורסים ובונים מחדש, אבל ב 1863 הוחלט לבטל את המנהג והבניין עומד מאז. הייחודיות של המקדש זה אלפי פנסי אבן וארד הנמצאים במעלה הדרך למקדש וכל המסדרונות והשבילים בתוך המקדש, מראה מאד יפה. את הפנסים תורמים אנשים כאות לאמונה ובתקווה לברכה בעמלם.משם הגענו להיכל בודהיסטי , מקדש טודאי- ג׳י, Todaiji Temple מקדש ענק בנוי מעץ ונחשב למקדש העץ הגדול בעולם. כך גם בבודהה הנחשב לפסלהבודדה עשוי ארד הגדול בעולם. משעשע לראות עמוד עץ גדול מאד שנקדח בו חור בגודל הנחיר של אחד משני השומרים של בודהה ( עוד דמות מהמיתולוגיה הבודהיסטית) ושהאמונה העממית אומרת שמי שישתחל דרך החור יזכה להארה בגלגול הבא...
כנראה שאני כבר עייפה ממקדשים, אבל היה נחמד לראות כיתת ילדים בגיל 6, 7 שהולכים לבקר שם, כולם עם כובעים ורודים שהתיישבו מול בבודהה הענק והמטלה היתה לצייר אותו. היה משעשע לראות את הציורים. צילמתי.
ומשם אנחנו בדרך לקויאסאן! KOYASAN. ככל שמתקרבים להר קויה הדרך נעשית יותר ויותר יפה עם מצוקים מיוערים וכפרים עם גגות מרעפי קרמיקה או עץ. לאחר נסיעה של כשעה וחצי, עולים על רכבל המעלה אותנו לגובה של 900 מטר ואנחנו בקויאסאן, ההר הקדוש של מאמינים בודהיסטים מכת השינגון, בגלל שמייסד הכת קובו דאישו ייסד כאן מנזר ב816 . טיילנו במנזר קונבוגו-ג׳י עם גן סלעים גדול ומרשים, חדרים המחולקים למחיצות ועליהם ציורים יפהפיים של פריחות וחדרים נוספים שעליהם מצויר סיפור חייו של קובו דאישי. ועוד אולם קבלת פנים שהמחיצות מוזהבות. אבל הכי הכי מרשים ומרגש זה בית הקברות, שבו נאמר שיש למעלה ממאתיים אלף קברים/ מצבות בתוך יער עם עצים ענקיים שהאמונה טוענת שקובו דאישו מגיע לברך את המתים ולדאוג שיגיעו לנירוונה. המון פסלים קטנים, המולבשים בחלקי בגדים, שאמרו לי שאלו ילדים שלא זכו להישרף לפי האמונה הבודהיסטית כי מתו לפני שנישאו.
אנו לנים במנזר יפהפה (http://japaneseguesthouses.com/db/tsumago/shimosagaya.htm Shimosagaya ) בריוקאן עם חדר מקסים בסגנון יפני, אבל לענר זה קשה כי אין כיסאות בחדר וגם ישנים על פוטונים על הרצפה. הנוף מהחדר הוא על בריכת דגי זהב ומצוק מיוער עם שביל עיזים. ויש טלויזיה ו Wi-Fi גם בחדרים! וזה אחרי שחשבתי להביא ציפות מהבית...
ארוחת הערב: צמחונית עם כל מיני טעמים שונה מכל מה שהורגלנו, ושוב אסתטית בצורה בלתי רגילה. רק בשביל הארוחה כדאי להגיע לכאן. מחר בשש בבקר נשתתף יחד עם הנזירים בתפילת הבקר ולאחר ארוחת הבקר נעזוב את הר קויה.
משפט על הנסיעה ברכבות:
בבקר שקט גמור, גם אם מלא, האנשים או ישנים, גם בעמידה, או מקשיבים למוסיקה באוזניות או משחקים בטלפון אבל לא מדברים בטלפון! ברכבות לנסיעות ארוכות רואים גם כאלו שקוראים ״ספרים״ עבים די גדולים שהם בעצם סיפור בציורים שמאד פופולארי ביפן,נדמה לי שנקרא מנגה. ברכבות היותר מהירות, אנשים אוכלים גם ארוחות מוכנות, אבל אין שום שאריות של פסולת, הכל מופרד ומושלך בפחים המיוחדים! לפני שנכנסים לרכבת המהירה, הנקראת שינקאנסן, נכנס צבא של מנקות/ים ותוך כמה דקות הרכבת מבריקה ורק אז מורשים להיכנס. יש סדר - מחכים עד שכל הנוסעים שרוצים לרדת מהרכבת יירדו ורק אז עולים. ישנם שני תורים במקביל , טור ימני פונה לקרון הנמצא ימינה לכניסה והשמאלי שמאלה. המבקר כנכנס לקרון מסיר הכובע וקד קידה ואח״כ עורך רישוםשל המושבים התפוסים. לא ברור לי למה; גם לפני שהם עוזבים קרון הם מסתובבים אל הנוסעים, קדים קידה ורק אח״כ מסתובבים שוב וממשיכים לקרון הבא.
גם מוכר/ת המזון ברכבת לבושה בחליפה מיוחדת של הרכבת. באמת עולם אחר.
גם מוכר/ת המזון ברכבת לבושה בחליפה מיוחדת של הרכבת. באמת עולם אחר.
זה הכל, ענר כבר רוצה לרצוח אותי, רוצה לראות חדשות,
להתראות, עוד פחות משבוע,
אבאמא
25/4. קודם כל כמה השלמות לגבי אתמול:
הר קויה גבוה כ 900 מטר מעל פני הים ולכן קריר פה בהרבה ממקומות אחרים וזאת גם הסיבה שהסקורה כאן עדיין בעיצומה. גם הדרך לשם וגם העיירה עצמה עם הרבה עצי דובדבן מרשימים בפריחת קצפת נהדרת.
לתומי חשבתי שנגיע למקום מבודד שאין בו כמעט שירותים או חנויות, אבל זאת יפן, ויש כאן הכל. גם הוצאנו כסף מהקיר וקניתי עוד תיק נחמד מאישה שעושה אותם בעצמה.
מקום המנזר שלנו הוא ממש ליד בית הקברות שנחשב למקום הכי יוקרתי להיקבר בו. אנשים משלמים הרבה מאד כסף בשביל הזכות הזאת ואפשר למצוא פה גם גם עמדות הנצחה של חברות כמו פנסוניק וכמובן של אנשים עשירים או מכובדים. גם המבנה המנציח את מייסד הכת הבודהיסטית שינגון, קובו דאישי, נמצא כאן ומפני שלפי האמונה של מאמיניו הוא לא מת, אלא נמצא בנירוונה מתמשכת הם דואגים להביא לו פעמיים ביום ארוחות וכמובן דואגים לניקיון המקום.תופעה שכבר ראיתי אותה במקדשים בודהיסטים אחרים היא של ״ג׳וזו״ פסלים קטנים המולבשים בכובעים, צעיפים או שכמייה, זאת מכיון שלא זכו לקבורה בודהיסטית כהלכה (שריפה) ולכן אין באפשרותם ״לעבור את הנהר״ ואז הם נידונים להסתובב בעולם, וכדי שלא יסבלו מהקור דואגים להלבישם ולפעמים גם ראיתי שמפסלים איתם חיות כבני לוויה.
אתמול הלכנו, כל אחד בחלק שלו, להתרחץ באונסן, שזה בית מרחץ יפני: האונסן במנזר שלנו, שונשין, ספון כולו עץ ואפילו הקערות שבהן את ממלאה מים לשפוך על עצמך (יש גם טוש ידני, לא לדאוג,) הן מעץ. השיטה היא שקודם כל את מקרצפת את עצמך היטב היטב במגבת קטנה עד שאת מספיק נקייה כדי להיכנס לבריכת העץ המלאה במים חמים, שם את משתכשכת במים יחד עם נשים אחרות וכמובן יכולה לחזור ולשטוף עצמך אח״כ.
אבל היום ממש השתתפנו בטקס תפילה בודהיסטי, כשהקריאה והשירה נעשית ע״י שלושה נזירים כשאחד מהם גם מכה במצילתיים באופן שגורם לצלילים לרטוט לאחר ההקשה בצורה שלא שמעתי אף פעם, וגם מנגן במעין פעמונים. השני מכה בקערה ענקית שמזכירהאת הקערה שאסף הביא פעם, ששוב הצליל נמשך ונמשך. ושלושתם מתפללים מתוך מגילה בצורת ספר כשהריטואל קבוע והם בשלב מסוים מזמינים את כל המשתתפים לעבור לפני הבודהא שנמצא בגומחה בצד השני לכרוע לפניו ולבקש כל מה שתרצי.טקס יפה ומאד מכובד אח״כ שוב ארוחת בקר בחדר פרטי שלנו ( כמו בארוחת הערב) ואחרי סיבוב קצר במנזר היפהפה עם עץ הדובדבן הענקי בכניסה אנו בדרכנו לטוקיו.
הכל הולך לפי התכנון ואנו אפילו ברכבת השינקאנסן במועד של הכרטיסים המוזמנים. ואל יקל הדבר בעיניכם, כי נסענו באוטובוס, רכבל, בשתי רכבות וברכבת תחתית עד שעלינו על השינקאנסן שתביא אותנו תוך שעתיים וארבעים משין-אוסאקה לטוקיו.
הלאה.
באוטובוסים בקיוטו, שנסענו בהם הרבה, נכנסים בדלת האמצעית ויוצאים באחורית. ישנו רק הנהג והוא אינו מתעסק בכסף, ישנן מכונות לפריטת הכסף ושמים את הסכום המדויק במעין צלוחית ששם הוא נבלע. הנהג מודיע את שם התחנות ועוד מידע שאינני יודעת מהו..., אבל לפחות בקיוטו ישנה גם כריזה באנגלית באוטובוסים ובמרביתם ישנו גם כיתוב דיגיטלי. מאד נוח להגיע ממקום למקום.
אבאמא
26/4
שלום יקירים,
התחלנו את היום בהשכמה בשלוש וחצי בבקר כדי להגיע למכירה הפומבית של דגי הטונה שמתחילה אמנם בחמש, אבל כבר בארבע וחצי נסתיימה הרשימה של אלו שמאפשרים להם להיכנס. יצאנו מהמלון ומסתבר לנו שהמלון נמצא באמצעו של כל האקשן הליילי של שינג׳וקו, ואנחנו לא ידענו. אין תחבורה ציבורית ולקחנו מונית לשוק שגם הביא אותנו קרוב למקום המכירה, אם כי גם כך לקח זמן עד שמצאנו את המקום.
המכירה אכן מראה יוצא דופן, אם כי אינני בטוחה ששווה את המאמץ. דגי טונה ענקיים, גם של טון להערכתי, מונחים כשהקניינים בוחנים את איכות הדג עם מעין אנקול ופנס ואח״ כ עם השמע צלצול פעמון מתחילה המכירה הנעשית במהירות הבזק כשהכרוז מכריז על המחירים של הדג והקונים בהרמת יד כמעט בלתי מורגשת למי שלא מנוסה, קונים את הדג.אח" כ התחמקנו לקטע שבו רואים איך הם מפלטים את הדגים העצומים. בכלל, כולם נוסעים כמו משוגעים על מים רכבים חשמליים שעליהם מובילים את הסחורה ואני לא מבינה איך אין התנגשויות בין המוני הרכבים הללו.עשרות סוגים של פירות ים ודגים, ממש לא המקום לענר.משם בחזרה למלון לארוחת בקר.
לאחר מכן נוסעים לשכונת שיבוייה לראות את הצומת שלפי הטענה היא הסואנת ביותר, בודאי בטוקיו, הגענו לא בשעת העומס ולמרות זאת זהו מראה מרשים כשכולם חוצים את הצומת לכל הכוונים עם המטריות מעליהם.משם ממש לא בכוונה, התכוונו להגיע למלונות האהבה, הגענו לבית כלבו ענק מומלץ (Tokyu Hands ) לאביזרים למטבח, איזו חגיגה! משם למלונות האהבה. בגלל הדירות הקטנות והקירות מנייר, הרבה זוגות ( גם נשואים) מוצאים זמן לעצמם במלונות אלו כשהמחיר הוא לפי זמן ולפי סוג החדר שבוחרים אותו לפי תמונות על מסכים קטנים שמראים את החדרים הפנויים ואת מחירם.משם חזרנו למלון לארוחת צהריים עם ידידנו היפני שלקח אותנו לארוחה במקום הנקרא International House of Japan במסעדה הנקראת Sakura בגלל עץ דובדבן ענק שנמצא בגן הצמוד למסעדה ומהווה את האטרקציה המרכזית. גן מדהים ביופיו ולמרות שאין כבר פריחת דובדבן, גווני הירוק והפריחה האחרת, עם הבריכה והסלעים שם מהווים דוגמא יפהפייה של גן יפני מסורתי. חוויה! ומאד מומלץ להגיע לשם, אם כי במסעדה אפשר לאכול רק אם אתה חבר במועדון של הבית או מומלץ ע״י אחד החברים. מקום כנראה מאד יוקרתי, אבל נאמר לנו שלגן, אם מבקשים, אפשר להיכנס. הארוחה נהדרת ואנו ממש לא יודעים איך נוכל להתחרות עם שו- סאן כשיגיע לארץ.במקום, ממש לא צפוי עבורי, מיצג של פסל של סמוראי ואביזרים נילווים שונים, מסתבר שב 5/5 הם חוגגים את יום הילד והדמות של הסמוראי המסמלת אומץ ותעוזה הן התכונות שהם מאחלים לבנים. זה מסביר לנו גם את הכמו דגלים שראינו בדרכים: גלילים בצבעים שונים המתנפחים ברוח בדמות דגים המסמלים את התנועה בניגוד לזרם של הדגים, המציינים את התכונה המאפיינת את הבנים...
בחזרה לשינג׳וקו וע״י התחנה במה ועליה הופעות של להקות רוק, בהתחלה קבוצת בנות בתלבושות משוגעות ואח״כ שני בחורים ובחורה, המתופפת. רק להסתכל על קהל הבנות היה כדאי.
ע״י המלון חנות של Muji, חבל על הזמן... תגידו לי אם אתן רוצות משם פריט ביגוד, אני מניחה שאפשר לראות באינטרנט.
עכשיו כבר בערך 18 שעות מאז שקמנו וכנראה שכל ההתרגשות משאירה אותי עירנית. מקווה בכל זאת לישון היטב.
חג שמח לכם!
אבאמא
27/4
היום החלטנו לנסוע לפארק אואנו. יורד גשם טורדני כל היום. בעשר וחצי יצאנו עם מתנדב המדריך בפארק לכשעתיים סיור ולחבר את ההיסטריה של יפן על קצה המזלג למקומות שרואים בפארק. בסוף הסיור הגרביים שלי רטובות. לאחר מכן המשכנו למקום שמציג את החיים בטוקיו לפני 80 שנה ואת הדרך שבה חיו האנשים. משם לאזור גינזה ולחזות בחנויות המיוחדות ששם, בחלונות הראווה המדהימים ובבניין הפורום אינטרנשיונל עם הארכיטקטורה המרהיבה ששם גם אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת.
כנראה לא כל יום חייב להיות מוצלח באותה מידה וזה רק אולי מאפשר לי להעריך יותר את הימים האחרים.
להתראות,
28/4
אחרי יום אתמול שהיה גשום וגם לא מתוכנן כראוי ( הגענו לUeno Park ולא נכנסנו למוזיאון שם) הרי היום החלטתי להתארגן על עצמי ולהיות יעילה. הגענו לפני 9:30 ל מוזיאון הלאומי של טוקיו שזה מועד הפתיחה של המוזיאון, כולם עומדים בסדר מופתי, ממתינים לכניסה לתערוכה של מוצגים המהווים חלק חשוב מההיסטוריה התרבותית של יפן מהמוזיאון בבוסטון. אנו נכנסים לאגף המרכזי, Honkan, המציג את ה highlights של התרבות היפנית מראשיתה ועד לתקופת המייג׳י. תערוכה באמת מומלצת למעוניינים לסכם את ההתרשמות מההיסטוריה התרבותית של יפן, ועבורנו היוותה סיכום נהדר לכל מה שקראנו וחווינו במהלך הטיול. ישנם הסברים באנגלית. משם לגלריה Horiu-Ji מדהימה גם מההיבט הארכיטקטוני וגם בגלל המוצגים שבה. באולם הראשון מחזה מרהיב של עשרות רבות של צלמיות של Kanon אלת הרחמים ששימשו בדרך כלל לפולחן ביתי אצל העשירים וה Demio ( מושלי המחוזות).
בשעות הצהריים אנו מגיעים לHarajuko, שכונה שבעבר היתה מקום התכנסות של כל יוצאי הדופן הצעירים של העיר, אבל היום כבר נמצאות בשכונה החנויות הכי יוקרתיות בתחום האופנה עם כל השמות הכי חמים ועם בניינים שבעצמם נראים כיצירות אמנות, כל זה ב Omotesando Dori: הבניין של Prada, של Issey Miakke, Ive San Loren ובסופו הבניין Kenzo Tange של הארכיטקט Hanae Mori שגם תכנן את TMG בשינג׳וקו. לא להחמיץ את La Foret i ואת Hanijiro בקומה השלישית והרביעית ב Meiji Dori, מול לה פורט, ששם הצעירים המעודכנים של יפן מתלבשים, אבל גם אני קניתי שם כובע מחמיא ומגניב. אבל החגיגה האמיתית, ממש אי אפשר לעבור ברחוב היא ברחוב Takashima, מאות אם לא אלפי צעירים גודשים את המדרחוב הזה העמוס בחנויות אופנה זולות, תכשיטי פלסטיק צבעוניים ואביזרים שמתאימים לשירה, נכדתי בת החמש, ואכן רכשתי לה כמה, אבל כאן נרכשים ע״י נערות טוקיו. פה ראינו גם את התופעה של נערות בנות 12, 13 הלבושות כמו בובות ומאופרות כמוהן. ובכלל צעירים הלבושים, מאופרים וצבועי שיער בכל הצבעיםהאפשריים, חגיגה אמיתית. זהו יום שבת וחשבנו שכל הסצנה הזאת לא תתרחש, אבל כנראה שבגלל שמחר מתחיל שבוע החג שלהם ה Golden Weak, זכינו. אנו החלטנו לוותר על מקדש Meiji בגלל המספר הרב של מקדשים שביקרנו בהם במהלך הטיול, ואולי החמצנו?
אחרי שעתיים של אווירת קרנבל מצד אחד וביקור במקדשי אופנה מצד שני המשכנו, פעם נוספת בטיולנו, לאזור Roppongi, שם נמצא Design Sight 21-21 מוזיאון שהייתי שמחה אם מתכנני מוזיאון תל-אביב החדש היו לוקחים ממנו תובנות לגבי איך מוזיאון לא משתלט על המוצגים ומאפשר התמקדות מוחלטת בהם ובכל זאת מהווה יצירה ארכיטקטונית בפני עצמה. במקום, תערוכה המציגה את התרבות והחיים בצפון יפן. חוויה יוצאת דופן המראה עוד צד של יפן שלא הכרנו. במקום תערוכות מתחלפות ומאד מומלץ, גם בגלל המבנה עצמו והגן המוביל אליו. בבניין שלידו המון מסעדות ששם גם אכלנו צהריים וערב משולבים. מומלץ לרדת בתחנת הרכבת התחתית Nogizaka ביציאה 3, שתי תחנות מ Jingumaeהתחנה שבהאראג'וקו.
ביפן לא רואים אנשים מעשנים גם ברחובות, זה אסור. בטוקיו מוסדרות להם "מיכלאות" אם בתחנות הרכבת שאז זה באולמות סגורים, או במקומות מרכזיים במקום מגודר ברשת. ראינו כאלה בצומת שיבויה ליד הפסל של הכלב הנאמן וגם ברובע רופונג'י המהודר.
מדהים כמה עולמות אפשר לפגוש ביום אחד וכמה האנשים בכל מקום מהווים חתך אחר של האוכלוסייה, החל מכאלה המעוניינים בעברה של יפן, דרך יפן העכשווית המיוחדת בדרכה שלה, של אקסטרווגנטייות מצד אחד והיכלות אופנה מהצד הנוסף, וכלה בהתייחסות מכבדת לתרבות ולעולם עכשווי שנפגע, אבל נאבק על מקומו ותרבותו. והאנשים שבאים לתערוכה נראים הרבה יותר צעירים מהקהל שבא לתערוכה במוזיאון בUeno ולבושים אחרת, שוב פן אחר של יפן המדהימה.
נסיעה קצרה ואנו שוב בשינג׳וקו שהתבררה כבחירה מאד מוצלחת לאזור המלון שלנו. שוב, המוני צעירים ואורות שבוודאי לא מביישים את הטיימס סקוור בניו יורק.
מאד רצינו לראות תחרות סומו, אבל התחרויות מתקיימות במאי ובספטמבר, לא כל כך מסתדר עם פריחת הדובדבן.. הפקידה במלון שבדקה עבורי אם אכן מתקיימים האימונים בHarashio Stable בדקה ומצאה שישנו אירוע פתוח לקהל באיצטדיון הסומו של טוקיו בבקר, ביום שבו אנו עוזבים את העיר. אז כמובן שנסענו וראינו. שוב, חוויה אחרת של ספורט שונה מכל מה שאנו מכירים. גם המושבים באצטדיון הם בסגנון יפני, כלומר - אין כיסאות, וחולצים נעליים ויושבים על משטח וענר מתפתל באי נוחות במקומו.
בדרכנו החוצה אנו פוגשים שני מתאבקי סומו שפרשו בשלב המוקדם, ענקיים, עוד יותר גדולים ממה שנראה לנו ממקום מושבנו.
"תעלומה" אחת נפתרה עבורנו רק לקראת סוף הטיול. ב J.R Pass שלנו היה מוטבע התאריך בצורה 26.4.24 כך שחששנו שנעשתה טעות והכרטיס תקף רק עד ה 24 במקום 26/4. מסתבר שליפנים בנוסף לתאריך הנוצרי המקובל יש להם גם ספירת שנים לפי שנות שלטונו של הקיסר שזו השנה ה24 לשלטונו. כשיומלך קיסר חדש תתחיל הספירה מחדש. כך שאל דאגה, היפנים לא טעו!
זהו, עוד כמה קניות לילדים ואנו בטיסה להונג קונג ומשם לאחר לילה וחצי יום בטיסה עם אל- על הביתה.
אבאמא
