כתבה וצילמה: אורטל צבר
רחש קל גרם לי להרים את עיניי, זוג עיניים סקרניות ננעצו בי. מולי עמד אייל סיקה צעיר ויפהפה, מתבונן בי בפליאה. כשהתבוננתי סביב, גיליתי שהוא לא לבד; עשרות איילים שוטטו בחופשיות בחצר מקדש טודאי-ג'י שבנארה. ביפן, האיילים אינם סתם חיות בר; הם נחשבים לשליחי האלים. האגדה מספרת כי אחד האלים הגיע לנארה רכוב על אייל לבן, וכיום, כ-1,500 מהם מאכלסים את הפארק, מחברים בין עולם החול לקדושה
כך החל המסע שלנו ביפן - מסע שהתחיל באווירה הפסטורלית של נארה, שבאי המרכזי הונשו, והסתיים באורות הניאון של טוקיו. זהו סיפור על מדינה מדהימה שמצליחה לשמור על איזון עדין בין קידמה טכנולוגית מסחררת לבין שורשים תרבותיים עמוקים.
ביפן חיים כיום כ-122 מיליון בני אדם, אך קיימת ירידה עקבית במספר התושבים מאז שנת 2008. מרבית האוכלוסייה - כ-92% - חיה באזורים עירוניים, כאשר טוקיו היא המטרופולין המאוכלס ביותר בעולם (מעל 37 מיליון איש). כלכלת יפן מדורגת במקום הרביעי בעולם, והיא מעצמה בתחומי הרכב, האלקטרוניקה והרובוטיקה.
לפלא היה בעיני כיצד יפן המודרנית מצליחה לשמור על איזון בין הקדמה הטכנולוגית המהירה לבין שורשיה התרבותיים העמוקים. לצד רכבות השינקנסן המהירות, תמצאו עדיין טקסי תה מסורתיים ומלאכות יד עתיקות שעוברות מדור לדור. הערים הגדולות כמו טוקיו ואוסקה הן מרכזי חדשנות, אופנה וקולינריה, אבל הכפרים והערים הקטנות שומרים על היופי המסורתי שלהם. אפשר לומר שזה חלק מהקסם של יפן - היכולת שלה להיות גם מובילת טכנולוגיה וגם שומרת על המסורת.
זהב, אבנים ושערי טוריאי
בנארה, הבירה העתיקה, ביקרתי במקדש המפורסם טודאי- ג'י שהוא מבנה העץ הגדול בעולם ומכיל פסל בודהה ברונזה ענקי. ב"דאיבוצודן" - אולם בודהה הגדול- ניצב פסל ברונזה אדיר בגובה 15 מטרים, שאוזנו לבדה באורך 2.5מטרים!
הביקור בנארה חושף את המורכבות הדתית: ה"טֶרָה" (מקדש בודהיסטי) וה"ג'ינג'ה" (מקדש שינטו). השילוב ביניהם טבעי ליפנים - הם יתחתנו בטקס שינטו ססגוני וייקברו בטקס בודהיסטי מאופק.
התחנה הבאה שלנו בטיול היתה קיוטו - הלב הפועם של המסורת היפנית- עיר שבה הזמן נראה לעיתים כעומד מלכת בין אלפי מקדשים ובתי עץ עתיקים. בניגוד לטוקיו העתידנית, קיוטו מציעה הצצה אל יפן של פעם: מנזירי זן המטפחים גני סלע מוקפדים ועד לנערות גיישה (גייקו) המהלכות בחרישיות בסמטאות הציוריות של רובע גיון. בקיוטו מסורת לא "מוצגת לתיירים" אלא פשוט מתקיימת. זהו מקום שבו האסתטיקה היא דת לכל דבר, וההרמוניה בין הטבע לאדריכלות באה לידי ביטוי בכל פינה.
אבל קיוטו היא גם מוקד תרבותי תוסס שאינו מפחד להתחדש. מסעדות מינימליסטיות, וחיי יום־יום שמתקיימים לצד אתרים בני מאות שנים. בשווקים כמו נישיקי הטעמים מספרים סיפור של אזור: טופו משי, חמוצים צבעוניים וממתקים מסורתיים שמתחברים לתרבות של דיוק וסבלנות. בסוף יום, כשאור הערב נשבר על הגשרים והגגות, קיוטו הזכירה לי למה היא ממשיכה לרתק-לא רק כי היא "יפה", אלא כי היא מציעה דרך להסתכל אחרת על יופי, על תרבות, ועל חיים ששמים דגש על הפרטים הקטנים. עבור המטייל הישראלי, קיוטו היא לא רק יעד תיירותי, אלא חוויה רוחנית וחושית שמזמינה להוריד הילוך, להתבונן בפרטים הקטנים ולגלות את ה"וואבי-סאבי" - היופי שבחוסר השלמות ובחלוף הזמן.
בקיוטו ביקרתי באחד האתרים האיקוניים והמרהיבים ביפן מקדש קינקאקו-ג'י, "מקדש הזהב", המצופה כולו עלי זהב טהור המשתקפים באגם
המבנה הוקם בסוף המאה ה 14 כוילה למגורי פרישה עבור השוגון אשיקאגה יושימיצו. לאחר מותו הפך למקדש זן . המבנה הקיים כיום הוא שחזור משנת 1955 של המקדש המקורי לאחר שבשנת 1950 נזיר מעורער בנפשו שרף את המקדש עד היסוד.
המקדש משתקף בתוך אגם המראה מה שיוצר מראה מהפנט. הגן מסביב הוא דוגמא קלאסית לעיצוב המשלב אבנים עצים וסידור נופי שנועד להראות יפה מכל זוית.
משפט יפני מפורסם בהשראת ה"דאו דה ג'ינג שיש לו משמעות רבה בתרבות היפנית אומר:
"הקירות והדלתות יוצרים את הבית, אך החלל הריק שבתוכו הוא שמאפשר לחיות בו"
במקדש ריואן-ג'י בקיוטו בו ביקרתי, הכולל 15 אבנים הממוקמות בשדה קטן של חצץ, הלבן מציג את מהות הזן מקום שבו ה"אין" חשוב לא פחות מה"יש".
מדהים לא פחות היה מקדש פושימי-אינארי המשמש כמקדש המרכזי לאינארי אל האורז החקלאות והעוסקים בדת השינטו. המקדש מפורסם בעיקר בזכות אלפי שערים בצבע כתום- אדום עז היוצרים מעין מנהרה ענקית. כל שער נתרם על ידי עסק או אדם פרטי כהוקרה על הצלחה או כתפילה לשגשוג. ניתן לראות את שמות התורמים והתאריך כתובים בשחור על גב השערים. השערים יוצאים רשת של שבילים המובילים במעלה הר אינארי הקדוש.
ברחבי המתחם תבחינו בעשרות פסלי שועלים. על פי האמונה, השועל הוא השליח של האל אינארי
המסלול המלא עד לפסגת ההר (בגובה 233 מטרים) אורך בין שעתיים לשלוש שעות הלוך-חזור.
נחשפתי גם לפן הפוליטי בטירת ניג'ו-ג'ו. כאן התגורר השוגון - השליט הצבאי שניהל את המדינה בזמן שהקיסר שימש דמות סמלית. הטירה שנבנתה ב1603 היתה גם המקום שבו הכריז השוגון האחרון על השבת השלטון לקיסר וסיים את הפאודליזם ביפן בשנת 1867. צעדתי על "רצפות הזמיר" החורקות כקול ציפור - מנגנון אזהרה עתיק מפני מתנקשים. זוהי יפן של הסמוראים, שחיו לפי קוד הבושידו: כבוד, נאמנות יושרה. הארמון המרכזי ידוע בעיטורי הזהב המרהיבים וציורי הקיר המסורתיים של אסכולת קאנו. החדרים מסודרים לפי חשיבות האורח; ככל שהחדר מפואר יותר, כך השוגון היה מוכן לקבל בו אורחים רמי דרג יותר
מלכת הירושימה: המקום בו עצר הזמן
הייתי דרוכה לקראת הביקור בהירושימה, מקום בו ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 8:15 בבוקר, עצר השעון מלכת, עם הטלת הפצצה ששינתה את פני העולם. מוזיאון השלום הוא חוויה מטלטלת, המנציחה את האסון הנורא בו נהרגו 80,000 איש מיד עם הטלת הפצצה ועוד 65,000 איש שנפטרו לאחר מכן ממחלות הקרינה. אך בתוך הכאב צמחו סמלים של תקווה. אחד המרגשים שבהם הוא סיפורה של הילדה סאדקו ססאקי, שחלתה בלוקמיה עקב הקרינה. סאדקו האמינה שאם תקפל 1,000 עגורי אוריגמי היא תחלים. היא נפטרה ב-1956 בבית החולים לפני שהשלימה את המשימה, אך הפכה לסמל עולמי; עד היום לימודי אוריגמי הם חלק מתוכנית הלימודים ביפן, ומיליוני עגורים נשלחים לעיר מכל העולם כסמל לשלום
.
לצד העגורים ניצב עץ הגינקו המפורסם, ששרד את הפיצוץ והנביט עלים ירוקים באביב שלאחר מכן. עמדתי מול ה"דום" - המבנה היחיד שנותר כעדות - והרגשתי איך העיר הפכה ממבצר מילטריסטי למגדלור של פציפיזם. אפילו שם, גן שוקיי-אן מזכיר שהטבע והיופי תמיד ינצחו את ההרס.
לישון בתוך גלויה: בתי הסמוראים וגגות הקש
החזרה בזמן הגיעה לשיאה בקאנאזאוה. מדובר על אחת הערים המרתקות והיפות ביותר ביפן. היא זכתה לכינוי "קיוטו הקטנה" בזכות העובדה שנשמרה כמעט לחלוטין מהפצצות מלחמת העולם השנייה, מה שמאפשר למבקרים לחוות אווירה היסטורית אותנטית של תקופת אדו והסמוראים. ברובע הגיישות- היגאשי-צ'איאגאי פסענו בין בתי תה עתיקים מעץ, וברובע נאגאמאצ'י פגשנו את בתי הסמוראים עם מחצלות הטאטאמי ודלתות הנייר
עובדה מעניינת: קאנאזווה מייצרת 99% מעלי הזהב של יפן. תוכלו למצא פה הכל מצופה זהב: מעבודות יד, קרמים ועד גלידת וניל מצופה בדף זהב טהור ואכיל.
אל תחמיצו את שוק אומיצ'ו- המטבח של קנאזווה שוק אוכל תוסס עם דגים ופירות ים טריים במיוחד.
בקאנאזאווה יש אמירה מקומית: " גם אם שכחת את ארוחת הצהרים שלך אל תשכח את המטרייה" שכן הגשם והשלג נפוצים כאן מאד.
הפתעה בטיול ציפתה לי ביישובי הגאשו-זוקורי באיינוקורה - שם טיילנו בין בתים עם גגות קש משופעים שנראים כמו יצאו מהאגדות. השהות בבית מסורתי בו חלצנו את נעלינו, לבשנו קימונו מסורתי ,טבלנו באונסן (בית מרחץ יפני) וישנו על גבי פוטון, היתה חוויה מיוחדת במינה.
הטבע ביפן
היפנים רואים את הטבע כחלק מהחיים . ביפן הטבע אינו תפאורה אלא בן בית: הוא קדוש, שימושי ואסתטי בעת ובעונה אחת-ממקדשי שינטו בין הארזים ועד ספל תה סדוק שמספר. סיפור. יש להם מין כבוד עמוק למחזוריות של הטבע וליופי שיש בדברים הפשוטים, וזה באמת משהו שנטמע בהרבה תחומים בחיים שלהם.
ביפן גם יש ממש אהבה גדולה לגנים והם באמת רואים בהם אמנות. הם לא מבקשים "לכבוש" את הטבע אלא למסגר אותו - א-סימטריה, שבילים מתפתלים, חצץ/טוף כסמל מים, והרבה מים שהם חלק חשוב מהגנים בצורת בריכות נחלים ומפלים קטנים המוסיפים אלמנט של שלווה והשתקפות. הרבה מאוד מהגנים היפניים המסורתיים הם כמו יצירות חיות שמתוחזקות בקפידה - והם משקיעים בזה לא מעט משאבים וכוח אדם
בחורשת הבמבוק בהוקוקו-ג'י הבנתי שהבמבוק מסמל חוסן - מתכופף ברוח אך לא נשבר.
הבמבוק ביפן הוא הרבה מעבר לצמח בנוף היפני; הוא סמל לאומי המגלם את תמצית הרוח והחוסן של העם היפני. בשל צמיחתו המהירה ויכולתו להתכופף ברוחות עזות מבלי להישבר, הוא נחשב למודל חיקוי עבור האדם - שילוב של גמישות, צניעות וכוח פנימי התחדשות וטוהר ונוכחותו מורגשת בכל תחומי החיים: מחלילי השקוהאצ'י בעלי הצליל המלנכולי, דרך כלי אוכל עדינים ועד למחיצות הנייר בבתים המסורתיים.
.סוד הטעם והדופק של המחר
אי אפשר להבין את יפן בלי לטעום אותה. בחוות ואסאבי דאיאו גיליתי את השורש האמיתי הגדל במים צלולים, ובשווקים כמו צוקיג'י ונישיקי התערבבו החושים בין דגים טריים לקינוחי מאצ'ה. רגע השיא היה האוקונומיאקי בהירושימה - הפנקייק היפני הנחשב "אוכל נשמה" שנבנה בשכבות על פלטה לוהטת.
טוקיו
התחנה האחרונה הייתה הבירה טוקיו . בירת הטכנולוגיה העולמית. שום ביקור בעיר אינו שלם בלי עמידה בצומת שיבויה, העמוס בעולם. כשהרמזור מתחלף, נחשול אנושי שוטף את הכביש ב"כאוס מאורגן" מופתי. לצד מסכי הענק ניצב פסלו של האצ'יקו, הכלב הנאמן, שמזכיר שגם בעיר העתידנית ביותר, ערכי הנאמנות נשמרים. טוקיו היא עיר של ניגודים: צעירים בלבוש "האראג'וקו" נועז מול תרבות ה"אומוטנשי" - השירות האדיב ביותר בעולם
אם קיוטו היא הנשמה של יפן, טוקיו היא המוח הטכנולוגי שלה. העיר היא לא רק מטרופולין עצום, אלא מעבדה חיה של קידמה שבה העתיד כבר כאן. זה מתחיל בפרטים הקטנים - האסלות האינטליגנטיות עם המושבים המחוממים והמנגינות המרגיעות, וממשיך לרכבות ה"שינקנסן" רכבות מהירות שגומאות מרחקים במהירות של מאות קילומטרים בשעה בדיוק של שניות.
גולת הכותרת של החדשנות הזו נמצאת באזורים כמו אודאיבה- אי מלאכותי שנראה כמו נלקח מסרט מדע בדיוני בו הקימו מוזיאונים של טכנולוגיה ואמנות דיגיטלית, מסכי לד ענקיים המספקים חוויה רב חושית. רובוטיקה וגאדג'טים הפכו לדרך חיים ביפן בשל היכולת שלהם לקחת טכנולוגיה קרה ולהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהאירוח והנוחות האנושית (. היא זו שהופכת את טוקיו לעיר שאין לה מתחרות בעולם.
אך מתחת לפני השטח, יפן מתמודדת עם אתגרים: צעירים שמתמקדים בקריירה על פני משפחה, ולחץ להישגיות שמוביל לעיתים למורכבויות חברתיות, המשתקפות במקומות כמו "יער אאוקיגהארה" (יער המתאבדים). זהו המחיר של חברה שבה המסירות היא ערך עליון.
קצת לפני שעליתי לטיסה בחזרה לארץ -כשעמדתי על גבעת ואשו-זאן והשקפתי אל הים הפנימי, הבנתי שיפן מלמדת אותנו על הכבוד לזמן ולטבע, על החיפוש אחר יופי ואסתטיקה בדברים הפשוטים ועל היכולת לקום מההריסות. יפן נשארת מקום שבה העבר והעתיד רוקדים בהרמוניה מושלמת
לאתר שלי : ortaltzabar.com
