טיול של 3 שבועות ליפן עם ילדים בני 6, 4 ו-1.5

בנס הטיסה המקורית שלנו ליפן התקיימה, והצלחנו לצאת לטיול.

טיפים כלליים (בסדר אקראי):

1. תביאו איתכם טבליות ג'ל לכביסה.

2. אפשר למלא את טפסי ההגירה מראש באינטרנט, ובעת ביקורת הדרכונים להציג את הQR CODE שמתקבל. אחרת, צריך למלא את הטפסים במקום (הטפסים חולקו במטוס). בפועל לא ראינו מישהו שזה עיכב אותו בעת מעבר הדרכונים, אבל אומרים שמילוי מראש באינטרנט הוא מהיר יותר.

3. אם הילדים שלכם אוהבים חותמות, תביאו איתכם פנקס כדי שיוכלו לאסוף חותמות באתרים השונים.

4. אל תשכחו מתאמים לשקעים (השקע דומה לשקע האמריקאי).

5. גוגל מפס מנווט נהדר ביפן, כולל ניווט בתוך תחנות רכבות סבוכות, והחלפות של רכבות.

6. כדאי להביא מטענים ניידים. ניתן להשכיר גם מטענים ניידים בתחנות רכבת וחנויות נוחות. יש איזו פרוצדורה שכרוכה בכך. לא השתמשנו בשירות הזה, אז לא יודעת לפרט בנוגע לפרוצדורה.

7. ניתן למצוא הרבה אוכל טעים ומגוון בחנויות הנוחות, שיותר קרוב לחיך המערבי. רלוונטי בעיקר לילדים, אבל לא רק.

8. תוודאו שיש לכם גם מזומנים. חלק מהמסעדות מקבלות רק מזומן, צריך מזומן למוניות (לא השתמשנו), חלק גדול מהמכונות להטענת כרטיסי הנסיעה מקבלים רק מזומן, כנ"ל חלק מהאטרקציות והאתרים.

יום #1 - טיסה הלוך:

הזמנו טיסה ישירה עם אל על לטוקיו. משך הטיסה הלוך - 11.5 שעות.

בעליה למטוס נתנו קדימות למשפחות עם עגלות.

נתנו לנו להעלות את העגלה איתנו למטוס בלי שום בעיות (כמובן עגלה שמתקפלת לגודל קטן).

הטיסה התרחשה בעיצומה של המלחמה עם איראן, ולכן האוכל שהוגש היה ארוחה אחת חמה וסנדוויץ'. כמו כן, גם לא חולקו מתנות לילדים.

על המטוס יש ערכת בידור עם המון סרטים, סדרות ומשחקים לילדים.

הטיסה מגיעה לנמל התעופה נריטה, טרמינל 1. נמל התעופה מרוחק מהעיר מרחק של כשעה וחצי - שעתיים נסיעה באוטובוס.

יום #2 - הגעה לטוקיו:

הגענו לטוקיו למחרת באמצע היום.

לאחר קבלת המזוודות, ירדנו לקומת המרתף כדי לרכוש כרטיסי Suica (כרטיסי תחבורה ציבורית נטענים). התלבטנו בכמה להטעין אותם. אז עכשיו יכולה לומר שסה"כ השתמשנו ב20 אלף ין לכרטיס לכל הנסיעות שלנו בטיול. ניתן לשלם איתו גם בחלק מהאטרקציות, החנויות והמסעדות, אך אנחנו השתמשנו בו בעיקר לתחבורה ציבורית.

לאחר מכן הלכנו לראות את חנות פוקימון.

הזמנו Limousine Bus מהטרמינל ישירות למלון שלנו - Tobu Hotel Levant Tokyo.

האוטובוס ייוצא כל שעתיים, וניתן לעשות שינויים בהזמנה (תאריך ושעה) עד 5 דקות לפנני הנסיעה, עד 10 פעמים.

זה היה מושלם עבורינו ואפשר גמישות רבה שהיינו זקוקים לה עקב שינויים של הרגע האחרון שנבעו ממצב המלחמה.

כיוון שהטיסה שלנו הוקדמה ביום ברגע האחרון, הקדמתי גם את מועד האוטובוס. ביום הטיסה היא נדחתה ב50 דק', ובנוסף היו גם אזעקות ושיגורים שעיכבו אותה עוד קצת. בעקבות זאת, דחיתי גם את שעת הנסיעה שלנו. כשהגענו לשדה התעופה בטוקיו, ראינו שאנחנו מספיקים לאוטובוס בשעה המקורית שלנו, והקדמנו חזרה את ההזמנה שעה לפני יציאת האוטובוס.

האוטובוסים לא מלאים, ולא היתה שום בעיה למצוא מקומות פנויים באף אחד מהזמנים אליהם רצינו לשנות את ההזמנה.

האוטובוסים מרווחים, מאפשרים להשעין את הגב אחורה, ויש גם שירותים באוטובוס.

המלון שבו שהינו לאורך כל השהות שלנו בטוקיו היה מהמם, ואני ממליצה עליו בחום! הוא נמצא 20 דקות הליכה מה-tokyo skytreeээ , ו-6 דקות הליכה מתחנת רכבת מרכזית. הוא אמנם לא נמצא בדיוק על הלופ של yamanote line, אבל מתחנת הרכבת ניתן להגיע תוך 3 תחנות ללופ.

מתחנת הרכבת יש קווים ישירים למגוון יעדים, כגון שינג'וקו ואקיהברה, והיא פשוטה לניווט, ויש בה מעליות לכל הרציפים ללא שום צורך בחיפוש אחריהן.

במלון אנחנו לקחנו חדר שצופה על הskytree שהיה מדהים.

ארוחת הבוקר במלון נהדרת ומאד מגוונת, כולל הכנת חביתות אישיות לפי בקשה.

יש ישרות שליחת מזוודות במלון.

הדבר היחיד שאין, זה מכונות כביסה במלון. יש להם שירותי כביסה, וכמו כן יש שירותי כביסה גם בקניון שצמוד לתחנת הרכבת, ששם יש גם סופר גדול ושלל חנויות, כולל חנויות לדברי ילדים.

מתחת למלון יש חנות 7-11 שהיינו קונים שם הרבה.

יום #3 - שינג'וקו:
היום הזה היה שמשי ונעים.

ביום הזה עלינו על רכבת ישירה מתחנת הרכבת שליד המלון, ונסענו כ45 דקות ל-Shinjuku Goyen National Garden. הפארק ענק ורחב ידיים. טיילנו בו כמה שעות מקצה אחד לקצה אחר. בפארק יש מגוון נקודות של פריחת הסאקורה. זו לא הפריחה הכי עשירה שראינו במהלך הטיול, וטוב שהתחלנו מהפארק הזה מהבחינה הזו. מצב הפריחה בתאריך הזה (24.3) כבר התקרב לשיא.

בפארק יש גם גן בווטני מקורה קטן ונחמד.

הכניסה לפארק הזה היא בתשלום. אפשר לשלם באמצעות כרטיס הSuica.

משם המשכנו הלאה לTokyo Metropolitan Government Building. דווקא כאן התקשינו למצוא את הירידה למטרו בכללי, על אחת כמה וכמה ירידה נגישה לעגלות, ונאלצנו לסחוב את העגלה במדרגות.

בבניין המטרופוליטן יש תצפית חינמית על העיר בקומה 45, ועלינו אליה.

בערב יש מופע אורקולי שמוקרן על גבי הבניין כל חצי שעה - שעה. ביום שבו היינו, המופע הראשון היה מתוכנן לשעה 18:30, והחלטנו לא לחכות לו ולהמשיך הלאה.

משם המשכנו לרובע שינג'וקו. כבר היה ערב, וכל הרובע היה מואר באורות ניאון ותוסס מאד. התחלנו מGolden Gai, שאלה הם 2 רחובות של טוקיו ה"ישנה" במרכז הרובע התוסס. בניינים ישנים וחד קומתיים שמאכלסים ברים. בהעדר זמן, בעיני אפשר לוותר על זה.

משם הלכנו לראות את הGodzila Head, ומשם אל שלט החתול התלת מימדי. החתול התלת מימדי איכזב מאד. כיום הוא מופיע שם ל10 שניות גג, ושאר הזמן מוקרנות שם פרסומות סתמיות לחלוטין.

חיפשנו לאכול ברובע שינג'וקו, ודי מהר הגענו למסקנה שלא נמצא שום מקום שבו גם יש לילדים המאד בררנים שלנו משהו שהם מוכנים לאכול, וגם יש שם אוכל יפני בשבילנו לטעום.

אז פיצלנו את המאמצים. תחילה נכנסנו לאיזו מסעדה סתמית ולא זולה שמגישה פיצות כדי שהילדים יאכלו. ברוב המוחלט של המקומות שבהם ניסינו להזמין פיצות, גם הן מגיעות בטעמים מאד ייחודיים של המזרח, ולא דומות בכלל לפיצות הרגילות שאנחנו מכירים, ולרוב הילדים לא הסכימו לאכול אותן. במקרה הנוכחי, הצלחנו איכשהו לשכנע אותם לאכול כמה משולשים בודדים.

לעצמינו מצאנו מסעדה שבה ניתן להכין בעצמינו את הבשר, וזו היתה חוויה נחמדה וטעימה. עד שהגענו לשם, השעה היתה כבר לקראת 10 בלילה, וגם ברובע תוסס כמו שינג'וקו, חלק גדול מהמסעדות נסגרות כבר בסביבות 11 בלילה. באזורים מנומנמים יותר זה קורה הרבה הרבה יותר מוקדם.

יצאנו מהמסעדה בסביבות 11 בלילה, והתחלנו את הדרך שלנו חזרה למלון באותה רכבת ישירה שמגיעה לתחנה שליד המלון, נסיעה שאורכת כ40 דקות.

יום #4 - Imperial Palace ואקיהברה:

היום הזה היה ממש גשום לאורך כל היום. לא היה קר, אבל הגשם לא הפסיק לרדת בכמויות.

שמנו על עצמינו כיסויים נגד גשם, כולל לעגלה, ויצאנו לדרך.

הגנים של הImperial Palace ממש יפים, וטיילנו שם מעל שעתיים במבול. גם שם יש עצי סאקורה יפים שפורחים.

משם המשכנו לתחנת המרכזית של טוקיו. בתחנה יש את מעבר Yebisu ששם יש Character street, ששם יש חנויות של פוקימון, דרגון בול Z והלו קיטי. אנחנו ביקרנו שוב בחנות פוקימון.

בסמוך, יש שדרת ראמן - יש שם הרבה מסעדות שונות שמגישות אוכל יפני כזה או אחר. אנחנו הלכנו למסעדה של רשת KAMAKURA, שנשארנו נאמנים לנו בעל כורחינו לאורך כל הטיול כי זה היה בערך המקום היחיד שבו יש לכולם משהו שהם מוכנים לאכול.

התינוק שלנו עף על הגיוזות שלהם, הגדולים אכלו את השניצלונים, ואנחנו אכלנו גיוזות וראמן. לצערי הראמן שלהם לא ממש מגוון, וזה היה בערך החסרון היחיד מבחינתינו, אך נאלצנו להתפשר. האוכל עצמו טעים מאד, ולסניף הזה ספציפית חזרנו בעוד 2 הזדמנויות שונות.

לאחר שסיימנו את הארוחה, נסענו לרובע אקיהברה - רובע האנימה והאלקטרוניקה. היה כבר ערב, וירד גשם. אז ויתרנו על השוטטות ברובע, ונכנסנו לסניף של Bic Camera שנמצא ממש במרכז הרובע. עברנו על כל הקומות שלו.

משם לקחנו רכבת ישירה חזרה למלון שלנו, מרחק של 3 תחנות בלבד.

יום #5 - שוק הדגים Tsukiji ורובע גינזה:

גם ביום הזה המשיך לרדת גשם זלעפות.

התחלנו את היום מנסיעה לשוק Tsukiji מתוך מחשבה ששם סיבוב בגשם יהיה פחות נוראי מאשר באוויר הפתוח. בפועל זה היה סיוט נוראי. השוק עצמו מאד צפוף. אפילו ביום גשום היה כמעט בלתי אפשרי לעבור שם עם עגלה, מניחה שביום יפה המצב אפילו יותר חמור. לזה נוסיף שכולם הלכו שם עם מטריות, אז בכלל בקושי אפשר לעבור בלי לחטוף מטריה לעין.
לפני שהגענו לשם, אני חשבתי שזה שוק דגים בסגנון של שוק הדגים בעכו - סחורה טריה שנמכרת למסעדות וכו. בפועל השוק מלא במגוון מסעדות שמגישות את פירות הים השונים, מרביתן פשוט צורבות אותן על הגריל. בחלק מהמסעדות האכילה היא בשולחנות עמידה בחוץ, מה שיוצר עוד יותר עומס על הסמטה הצרה, ולא מאפשר אפילו לגשת ולראות את הסחורה. לא התחברנו לקונספט הזה בלי קשר, ובנוסף גשם הזלעפות שירד עלינו, הקושי לתמרן בסמטאות עם עגלה, והילדה בת ה4 שנרדמה לנו על הידיים למשך שעה וחצי הפכו את הביקור שם לסיוט עבורינו. אנחנו גם לא חובבי סושי נא, אז גם את זה לא אכלנו. מניחה שללא ילדים קטנים, ללא מבול ברקע, ואם אתם בקטע של סושי או פירות ים צרובים בגריל, החוייה יכולה להיות יותר סימפטית.

משם, לאחר לא מעט שוטטות בחיפוש אחר הירידה הרלוונטית לנו לתחנת הרכבת, נסענו לרובע גינזה.

בגינזה ביקרנו בArt Aquarium Museum ונהנינו מאד. מדובר במוזיאון שמייצר מיצגים שונים באמצעות אקווריומים עם דגי זהב מכל הסוגים והמינים בתוכו. המיצגים ממש מרהיבים ביופיים, ואני ממליצה בחום לבקר שם.

לאחר שסיימנו לבקר במוזיאון, נשארנו לאכול בקומת האוכל בקניון הזה (אותה קומה שממנה נכנסים למוזיאון - קומה 9). קנינו גלידה לילדים, ואז הלכנו לאכול במסעדה היחידה שיש בקומה, והזמנו ואגיו. המנות שהגיעו היו מזעריות, אבל בעלי טוען שזה הבשר הכי טעים מכל מה שאכלנו בטיול. אני חושבת אחרת, אבל אני לא מומחית גדולה לבשר, ובררנית לא קטנה בעצמי.

משם המשכנו ל-Nissan Crossing. בפנים ניתן להכנס לתוך מכונית ספורט, והילדים כמובן התלהבו מזה מאד. משם עלינו לקומות העליונות ששם יש אולמות תצוגה וחנות של סוני. שם ניתן היה להתנסות במשקפי VR, לשחק עם כלבים רובוטיים ולשחק במשחקי מחשב. הילדים עפו על זה.

משם חזרנו חזרה למלון.

יום #6 - אסקוסה, פארק אואנו וtokyo skytree:

ביום הזה מזג האוויר חזר להיות נעים, ונשאר כזה עד סוף השהות שלנו בטוקיו.

התחלנו מפארק סומידה שנמצא לאורך נהר סומידה. נסענו לשם באוטובוס ישיר מהתחנה שליד המלון שלנו. האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, וחוויה לא משהו. הסאקורה פורחת בפארק מאד יפה, ויש נוף יפה על הskytree. ראינו גם סירות שעושות קרוז בנהר, אבל לא הצלחנו להבין איפה קונים אליהן כרטיסים ומאיפה עולים אליהן. גם כשבדקתי מבעוד מועד באינטרנט, לא הצלחתי למצוא מידע ברור על זה. יש גם גן משחקים לא גדול שהילדים נההנו לפרוק שם אנרגיה.

משם נכנסנו לקניון Eikimise Asakusa ועלינו על הגג שלו, ששם יש טרסה. לא רואים משם כמעט כלום, וחבל על הזמן שלכם.

ירדנו חזרה לרחוב, רחוב הקניות Nakamise-dori street הלכנו למקדש Senso-ji. בכניסה למקדש היתה התגודדות גדולה ליד עץ סאקורה גדול שהיה בשיא הפריחה, אבל בשאר שטח המקדש היה רגוע.

משם המשכנו לטייל ברחובות אסקוסה, ונכנסנו לקניון שבו יש חנות ילדים כדי לקנות עגלה נוספת לבת ה-4 שבשלב הזה כבר היתה מותשת מכמות ההליכה בימים הראשונים של הטיול, והיתה מתבכיינת הרבה שהיא לא יכולה ללכת.

משם הלכנו לRokku Arcade. לאחר מכן עצרנו בסניף נוסף של רשת KAMAKURA ואכלנו שם.

כשסיימנו, השעה היתה כבר שעת ערב, והלכנו לכיוון תחנת הרכבת כדי לנסוע לפארק אואנו.

העיסוק בקניית העגלה עיכב אותנו, והצלחנו להגיע לפארק אואנו רק לאחר שהחשיך. הלכנו לפי השילוט בתחנת הרכבת, אך בפועל יצאנו ביציאה שמרוחקת מהפארק, וכרוכה בעליה תלולה למדי. הבן הבכור היה כבר גמור מכל היום וממש התקשה בהליכה. בדיעבד גילינו שיש יציאה נוספת מהתחנה ישר מול הכניסה לפארק.

בפארק נערך פסטיבל הסאקורה לאורך כל תקופת פריחת הסאקורה. מצד ימין יש מלא דוכנים והופעות, ומצד שמאל נמצאים שבילים שמלאים בעצי סאקורה שנכון לאותו זמן היו בשיא הפריחה.

התאורה היתה מאד קלושה, רק פנסים יפניים חלשים, והיה קשה להתרשם מהפריחה, אבל גם באור הקלוש היה ברור שהפריחה בשיאה, ושריכוז כזה של עצי סאקורה עוד לא ראינו עד כה!

הסתובבנו שם חצי שעה (לא היה טעם ליותר מזה בחושך כי לא ראו יותר מדי), וחזרנו לתחנת הרכבת כי ב20:00 כבר היו לנו כרטיסים מוזמנים לsky tree.

בגלל חוסר הוודאות בנוגע לטיסה שלנו, והאם בכלל תתקיים, לא הזמנתי מראש כרטיסים לאטקרציה הזו, וכשהגענו לטוקיו, כבר לא נשארו שום כרטיסים לתאריכים שבהם שהינו בטוקיו. בכל יום נפתחים כרטיסים נוספים לאותו היום, בעלות קצת יותר גבוהה, ואת הכרטיסים האלה שריינתי. כדאי מאד להזמין כרטיסים מראש לאטקרציות מהסוג הזה. הכרטיס הוא לטווח זמן של חצי שעה מהשעה הנבחרת.

הנסיעה מאואנו לsky tree כללה החלפה של רכבת באמצע. הגענו על הקשקש, ואיחרנו בדקה לטווח הזמנים שלנו. הכניסו אותנו בלי בעיה.

קנינו את כרטיס הקומבו - עליה לTombo Deck + Galleria. הראשון בגובה 350 מטר, השני בגובה 450 מטר.

היה נחמד לראות את כל טוקיו מלמעלה. הצלחנו למצוא את המלון שלנו מלמעלה, ובכללי החוויה היתה נחמדה.

משם, עייפים מאד, נסענו בקו מטרו ישיר למלון שלנו.

יום #7 - מקדש מייג'י-ג'ינגו, רובע האראג'וקו ושיבויה:

בבוקר שלחנו את המזוודות שלנו ליעד הבא - המלון בדיסנילנד ריזורט. נאמר לנו שבגלל שאנחנו נמצאים בעונת הסאקורה, שמהווה עונת שיא בתיירות, צריך לשלוח את המזוודות יומיים לפני שאנחנו נרצה לקבל אותן ביעד.

התחלנו את היום מנסיעה למקדש מייג'י-ג'ינגו בקו ישיר מהתחנה שליד המלון שלנו, נסיעה של כ-45 דקות.

מתחנת הרכבת הלכנו כ-10 דקות ברגל לכניסה לאזור המקדש. הכניסה היא דרך יער עבות, שהמקדש נמצא במרכזו, הליכה של כ-10 דקות נוספות.

בזמן הביקור שלנו במקדש, נערכה בו חתונה יפנית מסורתית, וזכינו לצפות בה.

לאחר הביקור במקדש, המשכנו לטייל ביער העבות המקיף אותו, עד שהגענו לרובע Ura-Harajuku. רחוב takeshita-dori עמוס מאד באנשים, ברמה שב-100 מטרים הראשונים אנשים פשוט עמדו מעוכים אחד לתוך השני, ואי אפשר היה לזוז או לעבור. על ה-100 מטרים האלה ויתרנו, והלכנו לאורך שאר הרחוב. הרחוב עמוס בחנויות צבעוניות וגימיקים. קנינו לבכור צמר גפן צבעוני ענק, ובסוף הרחוב עצרנו לאכול במה שנראה כמשהו דמוי מקדונלדס. בפועל הטעמים שם היו אסיאתיים, ואמנם כלפי חוץ האוכל נראה דומה למקדונלדס, הטעם שונה, והילדים לא אכלו כלום חוץ מצ'יפס.

משם המשכנו לטייל לאורך Cat street ו-Omotesando street. נכנסנו גם לחנות אפל.

משם הלכנו למטרו, ונסענו לשיבויה.

בשיבויה רצינו לעלות לShibuya Sky כדי להסתכל על מעבר החציה המפורסם מלמעלה, אבל לא קנינו כרטיסים מראש, וכל הכרטיסים לאותו יום אזלו.

יצאנו מהתחנה, והלכנו אל עבר מעבר החציה והפסל של האצ'יקו הכלב. אזור מעבר החציה עמוס בטירוף באנשים.

משם נכנסנו חזרה לתחנה, והלכנו לגשר שצופה על מעבר החציה, וצפינו בו משם. זה היה לגמרי מספק, ואין צורך במשהו מעבר לזה כדי להתרשם.

משם נסענו חזרה למלון.

יום #8 - tramLabs Planets ואודייבה:

הזמנו כרטיסים חודשיים מראש לטימלאבז. הוא ממוקם לא רחוק מאודייבה, נסיעה של כשעה מהמלון שלנו במטרו, עם 2 החלפות באמצע. ההחלפה האחרונה היא מעבר לנסיעה במונורייל, ומומלץ מאד לנסוע בקרון הראשון כדי להנות מהנוף בנסיעה.

גם פה חלון הזמנים הוא חצי שעה מהשעה הנבחרת. הגענו בדיוק בטווח הזמנים שלנו, ונכנסנו.

המוזיאון מחולק ל-3 חלקים - מים, יער וגינה.

החלק של המים הוא הכי מגניב, ובחרנו להתחיל ממנו.

בכניסה יש לוקרים ששם ניתן להשאיר את התיקים. כמו כן, יש גם חניה לעגלות.

עבור תינוקות, כדאי להביא מנשא, אם אתם לא רוצים לסחוב אותם על הידיים במשך כל הביקור.

לאזור של המים נכנסים יחפים כי הולכים במים.

האזור של המים הוא פשוט וואו אחד גדול! לא חווינו חוויה דומה באף מקום אחר!

האזור של היער הוא אזור אינטרקאטיבי עם מלא פעילויות כאלה ואחרות שזמינות גם עבור ילדים וגם עבור מבוגרים (למעט אחת שהיא רק עבור ילדים).

האזור של הגינה הוא 2 אולמות חווייתיים.

היינו במוזיאון כ5 שעות, והוא היה פשוט וואו! ממליצה בחום רב לבקר בו!

משם נסענו לאודייבה במונורייל. השעה כבר היתה שעת ערב, והיה חשוך. הגענו לקניון DiverCity Tokyo Plaza שבכניסה אליו מוצב פסל ענק של יוניקורן גנדם. בערב כל חצי שעה הוא משנה את צורתו, ורצינו להספיק לראות את זה.

רצנו כמו משוגעים כדי להספיק, ואכן הספקנו, רק כדי לראות "מופע" עלוב ביותר שכלל כלום ושום דבר. בקיצור, הפסל עצמו מרשים, אל תעשו שום מאמץ מיוחד להגיע ל"מופע" כי לא קורה בו כלום.

נכנסנו לקניון, וישר בכניסה יש אזור נרחב של אוכל, עם מגוון גדול של הרבה מסעדות. ישבנו לאכול שם.

משם הלכנו לכיוון פסל החירות ו-Odaiba Marine Park כדי לראות את ה-Rainbow Bridge, בדרך ראינו ערוגות מלאות צבעונים בשיא הפריחה, שלא היתה מביישת את הולנד, וכן את בניין Fuji TV המיוחד.

לאחר מכן עלינו על המונורייל והתחלנו את דרכינו חזרה למלון.

יום #9 - פארק אואנו:

לאחר שראינו בביקור שלנו בשעות החושך עד כמה הפריחה בפארק אואנו נרחבת, הבנו שלא נוכל לוותר על ביקור שם לאור יום, ואכן לא טעינו. ישר פנינו לשדרת הסאקורה, והמחזה היה פשוט מדהים - ריכוז עצום של עצי סאקורה לאורך 2 צידים השדרה, כולם נמצאים בשיא הפריחה!

גם בביקור שלנו שם בערב, וגם בביקור שלנו בשעות האור היו הרבה מאד אנשים, אך לא היה דחוק או דחוס כלל, והיה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי לו ושמעתי עליו בהקשר של עומס מבקרים בפארק אואנו. הפריחה היתה פשוט מהממת, וטיילנו שם בכיף לפחות כ3 שעות. יש שם גם מגרש משחקים קטנטן שהילדים שיחקו בו זמן קצר.

אחרי שעברנו את כל השדרה הארוכה ושלוחותיה הלוך-חזור, ושבענו מהסאקורה, נסענו חזרה למלון כדי לאסוף את המזוודות שלא שלחנו יומיים קודם לכן, ומשם נסענו לדיסנילנד ריזורט.
הנסיעה מהמלון בטוקיו אורכת סה"כ כשעה, וכרוכה בשתי החלפות באמצע - השניה שבהן היא החלפה בתחנת מאהימה למונורייל של דיסני ריזורט. גם כאן מומלץ לנסוע בקרון הראשון ולהנות מהנוף.

המונורייל לקח אותנו למלון שהזמנו בדיסני ריזורט - Toy Story Hotel.

זהו המלון הכי באדג'ט שנמצא בגבולות הדיסני ריזורט, מבין כל המלונות שמשוייכים לדיסני (יש אחד יותר זול, אבל הוא נמצא מחוץ לגבולות הריזורט).

היתרונות של המלון הזה הם:

1. מקנה Happy Entry לדיסנילנד - כניסה ב8:45, רבע שעה לפני כולם. יכול לתת יתרון בתפיסת תור למתקנים וכן בתפיסה של פאסט פאסים בתשלום (DPA) או בחינם (40th Anniversary Pass) דרך האפליקציה של Tokyo Disneyland לאטרקציות השונות כי כל הקודם זוכה.

2. כניסה (ויציאה) ישירה לדיסני סי מתוך המלון של Fantasy Springs החל מהשעה 10:00 בבוקר. המלון של Toy Story נמצא ממש מעבר לכביש מהמלון של Fantasy Springs וההטבה הזו מאפשר גישה נוחה לפארק מתוך המלון, וכן גישה נוחה לאזור החדש של דיסני סי - Fantasy Springs, מבלי ללכת דרך כל הפארק.

את המלון ניתן להזמין 4 חודשים מראש. ניתן להוסיף בעת ההזמנה גם שריון סלוט לארוחת בוקר. השריון לא אינטואיטיבי, ובעת ההזמנה אני פספסתי אותו, ונפלתי בזה. כשניסיתי לשריין חודש לאחר מכן, השעה היחידה שנותרה פנויה היתה 6:40 בבוקר.

ארוחת הבוקר לא כלולה בעלות החדר, ומשלמים עליה בנפרד לילה לפני במכונות שנמצאות במלון ליד המסעדה.

בעת ההזמנה, משלמים מקדמה של חלק מסויים מהסכום, ואת השאר משלמים בעת ההגעה למלון.

אזהרה - מפה יגיעו מספר דעות לא פופלאריות.

המלון עצמו מאד צבעוני ומאד תואם לנושא שלו. יש לו חצר עם שלל פסלים שלקוחים מתוך הסרט צעצוע של סיפור. אך מדובר בפסלים בלבד, אין שם מתקנים של מגרש משחקים.

גם בתוך המלון אין פסיליטיז של משחקיה, שלגמרי הייתי מצפה ממלון של דיסני שמיועד למשפחות עם ילדים, בין היתר ילדים קטנים.

הגענו לקראת השעה 22:00 בלילה, והיה תור של כרבע שעה לצ'ק אין. לאחר הצ'ק אין הלכנו לדלפק אחר לקבלת המזוודות שלנו שכבר חיכו לנו.

החדר הסטנדרטי שהזמנו היה אמנם בגודל דומה לזה של החדר במלון בטוקיו, אך המבנה שלו יצר חלל קטן בהרבה שמיועד לשינה. בחדר 2 מיטות יחיד, מיטת חבר ושידה שנפתחת למיטה נוספת. החדר שלנו השקיף לחצר של המלון ולאזור של Fantasy Springs בפארק דיסני סי.

החדר עצמו היה מאכזב מבחינתינו. מכל בתי המלון שהיינו בהם במהלך הטיול, זה היה החדר הכי פחות מותאם לילדים קטנים למרות שזה המקום הראשון שהיינו מצפים ממנו להיות מותאם גם לגילאים הצעירים.

הדלתות של כל המגירות נורא כבדות ונסגרות מאד בקלות. התינוק שלנו ישר התחיל להתעסק בהן וחששנו שיסגור לעצמו על האצבע, אז נאלצנו להדביק את כולן עם צלוטייפ. במלון שמיועד גם לילדים קטנים, הייתי מצפה לרהיטים עם טריקה שקטה או במינימום לא דלתות כבדות כל כך.

באזור הכיור היתה מדרגה שמיועד לילדים קטנים, אבל היא היתה כבדה מאד (כ5 קילו לפחות). כבר בחצי שעה הראשונה של השהיה שלנו במלון, הקטן הצליח איכשהו להרים צד אחד שלה, ומיד לשחרר אותו ככה שזה נחת לו על כף הרגל עם כל המשקל. 2 דקות אחרי זה הוא הצליח גם ליפול ממנה.

בנוסף, מאחורי השידה שליד המיטה היו חיבורי חשמל גלויים שניסינו להסתיר מהילדים.

לעומת המלון בטוקיו (ועוד מלונות נוספים בדרך), במלון הזה לא מספקים בקבוקי מים בעת סידור החדרים. גם משהו שבעיני מתבקש לאור אוכלוסיית היעד ולאור העובדה שזה כן מקובל במלונות אחרים.

במלון כן יש מכונות כביסה שעובדו על מטבעות.

בקיצור, שני היתרונות שציינתי מעלה אכן מתקיימים, והמחיר של המלון זול משמעותית ממלונות דיסני האחרים (למעט זה שנמצא מחוץ לריזורט), ולכן הייתי בוחרת בו שוב, אבל היו לי ציפיות הרבה יותר גבוהות ממנו במידת ההתאמה שלו לילדים צעירים.

יום #10 - דיסנילנד:

כיוון שרצינו למקסם את העליה למתקנים, וכן רצינו לקצר עד כמה שניתן את ההמתנה בתורים עם ילדים כאלה צעירים, ובכלל, רכשנו 5 חודשים מראש חבילת Unlimited Vacation Package.

מה כלול?

• כניסה לדיסנילנד ביום הראשון + Priority Pass לרשימה של מגוון מתקנים ללא הגבלה בכמות הפעמים שניתן לעלות על כל אחד מהם.

• לילה אחד באחד ממלונות דיסני (אנחנו כאמור בחרנו את Toy Story Hotel מהסיבות שציינו קודם).

• ארוחת בוקר במסעדת המלון עם סלוט מתוזמן.

• כניסה לדיסני סי ביום השני + Priority Pass למגוון מתקנים ללא הגבלה בכמות הפעמים שניתן לעלות על כל אחד מהם.

  בנוסף, ניתן היה להוסיף בתשלום נוסף Priority Pass לעליה בודדת על 3 מתקנים בFantasy Springs - פרוזן, פיטר פן ורפונצל.

  לדעתי כיום שלושת אלה כבר כלולים בחבילת הUnlimited.

• פופקורן (בפארק מוכרים פופקורן בטעמים שונים בדוכנים שונים ברחבי הפארק) ללא הגבלה בשני הימים.
  ניתן לבחור צ'ורוס במקום פופקורן, ובתקופת הקיץ יש גם אופציה של קרטיבים.

• שתיה ללא הגבלה (לא כולל שתיה אלכוהולית) בשני הימים ברחבי הפארק (יש רשימה של מסעדות שמכבדות את זה).

• בחירת מתנה בחנות המזכרות של המלון (מתוך רשימה מוגדרת כמובן).

יש קבוצת פייסבוק שנעזרתי בה רבות לטובת ההכנות לביקור בדיסני (ונדרש מינימום דוקטורט בנושא) - Tokyo Disneyland & DisneySea holiday planning.

בעת הצ'ק-אין במלון, אתם מקבלים תיקיה עם מלא תלושים לכל אחד מהבולטים שציינתי קודם לכן. בכללי היפנים מאד אוהבים להתנהל עם תלושים, כך זה גם בכל ארוחות הבוקר בכל המלונות, וכך זה גם במקרה הזה.

צריך להיות זהירים לא לאבד את התלושים, כי אז לא תוכלו לממש את הזכאות שלכם במסגרת החבילה. אצלינו ירד מבול כל היומיים, ובכל מתקן/ דוכן פופקורן וכו הייתי צריכה להציג מחדש את התלושים, לפעמים תחת הגשם השוטף, ומפתיע שהצלחתי לשמר אותם במצב סביר במשך יומיים.

אז כאמור, אחרי שהגענו מאוחר מאד למלון, נאלצנו לקום מוקדם מאד כדי להספיק לארוחת הבוקר ב6:40. איחרנו בכ-10 דקות, והכניסו אותנו בלי בעיה.

ארוחת הבוקר היא בופה מאד עשיר עם מגוון גדול מאד של מאכלים - גם מערביים וגם יפניים, אבל לצערי כמעט הכל היה פשוט לא טעים. בקושי רב מצאנו משהו לשבוע ממנו, גם עבורינו וגם עבור הילדים.

באותו יום ירד גשם זלעפות כל היום, עם רוחות מטורפות שהתחיל בשעות אחה"צ.

כל החצר של המלון, ושביל הגישה הארוך אליו מתחנת המונורייל עשויים מריצפה הכי חלקה שיכולה להיות, ובגשם שירד הריצפה הזו פשוט הפכה למשטח החלקה. גם הילדים שלי החליקו ונפלו בה, וגם אחרים.

נסענו במונורייל לפארק דיסנילנד, והגענו לקראת 10:00. בשעה הזו כבר לא היו שום תורים בכניסה.

הפארק הזה יותר מתאים לגילאים הצעירים, הוא פחות אקסטרימי, ויש הרבה יותר מתקנים שניתן לעלות עליהם ללא מגבלת גובה.

אגיד מראש, בהמשך לדעות הלא פופולאריות, שנחלנו אכזבה גדולה מהפארק. גם אני וגם בעלי היינו בעברינו ביותר מפארק דיסני אחד, והיו לנו ציפיות גבוהות מהפארק ביפן, גם כי זו יפן, וגם כי אלה הביקורות שקראנו, והתאכזבנו מאד.

חלק מהאכזבה שלנו קשורה במזג האוויר הנוראי שהיה, אבל במדינה שכל הקיץ יורדים בה גשמים עם רוחות חזקות, הייתי מצפה שמזג האוויר לא ישפיע לי כל כך על החויה. לא מדובר במזג אוויר שחריג לאזור.

כשעברנו בשערים, הלכנו לאיזו פינה נידחת בסמוך לשערים לשירותים, ושם ראינו 3 דמויות שונות של דונאלד דק שכמה מבקרים אקראיים כמונו תפסו אותם לתמונות.

אלה היו הדמויות היחידות שראינו כל אותו יום ברחבי הפארק (יש אזורים ייעודיים ששם אפשר לעמוד בתור כ40-50 דקות כדי לפגוש דמויות, אז לא לזה הכוונה. הכוונה שלדמויות שמשוטטות באקראי ברחבי הפארק ומצטלמות עם המבקרים).

משם הסתכלנו באפליקציה על התורים במתקנים השונים, והחלטנו ללכת למתקן פינוקיו, אליו לא היה לנו Priority Pass כיוון שהתור שם עמד על 20 דקות בלבד באותו זמן.

המתקן חמוד, וטוב בתור התחלה, בטח לילדים שפעם ראשונה נמצאים בפארק כזה, אבל הוא לא יוצא דופן ביחס למתקנים אחרים.

בכל מתקן המבקרים מתבקשים להשאיר את העגלות באזור ייעודי. אם יש מזל, האזור הזה מקורה, אבל רוב הזמן האזור אינו מקורה. לכן חשוב שיהיה לכם כיסוי לעגלה, אחרת העגלה כולה תירטב. ניתן להשכיר עגלה בכל אחד מהפארקים, וממה שראיתי, הם לא מספקים כיסוי לעגלות.

משם המשכנו לעוד מתקן שלא היה לנו Priority Pass אליו, ונמצא ממש ממול - It's a small world. אורך התור באותו זמן היה גם כן כ20 דק. המתקן הזה חמוד מאד. שטים בסירה בנהר, ועוברים במיצגים של מדינות העולם השונות, כל זה מלווה במוזיקה שמחה. הוא גם יותר ארוך מהמתקן של פינוקיו.

כשיצאנו משם, ראינו דוכן פופקורן ממש בסמוך.

עמדתי בתור אליו בגשם כדי לממש את השובר שלנו. הטעם של הפופקורן באותו דוכן היה קרמל, וכולם עפו על זה.

משם החלטנו שהגיע הזמן להתחיל לממש את החבילה שלנו של הUnlimited, והלכנו למתקן של Haunted Mansion. אני אהבתי מאד את המתקן. עשוי ממש טוב. בן ה6 שלי, שהוא חששן מטבעו, היה די מבוהל מרוחות הרפאים, אבל בפועל אין שום דבר מפחיד, וכולנו חוץ ממנו נהננו.

משם המשכנו למתקן של פו הדוב, שדורג על ידי הגולשים כשני הכי טוב בפארק. גם לשם היה לנו Priority Pass. המתקן חמוד מאד, אבל מאד קצר לטעמי. היציאה עוברת דרך חנות שכולה מוקדשת לפו הדוב.

משם המשכנו הלאה לגולת הכותרת של הפארק - המתקן של היפה והחיה, שהוכתר בתור המתקן הטוב ביותר. גם לפה היה לנו Priority Pass. פה אני חייבת להגיד, שמבחינתינו זה היה המתקן הטוב ביותר מבין שני הפארקים - גם דיסנילנד וגם דיסני סי. מתקן מהמם שעשוי מושלם! וגם אחרי ביקור בפארקי דיסני נוספים ברחבי העולם - גם אני וגם בעלי עפנו עליו.

כשהושיבו אותנו במתקן, שמו אותנו בשורה השניה. מרוב שהמתקן היה טוב, החלטנו לעלות עליו פעם שניה ברציפות למיקסום החוויה, והפעם להתעקש לשבת מקדימה. אני שמחה שעשינו את זה, כי זה שיפר את החוויה דרמטית.

זה המתקן היחיד בשני הפארקים שבעיני מצדיק את תורי ההמתנה המאד ארוכים (כשאנחנו היינו, ההמתנה היתה של שעתיים) ללא Priority Pass.

משם המשכנו לBymax. בדרך לקחנו עוד פופקורן בטעם לא ברור, שהיה פחות מוצלח מהקודם.

מתקן הביימקס ממש סתמי שיש סביבו באז לא ברור. עשינו אותו כמה פעמים, כולל עם בן ה1.5 שעבר את מגבלת הגובה, וזה לגמרי היה מוקדם מדי בשבילו, והוא נבהל. שני הגדולים ממש נהנו ורצו לעשות אותו שוב ושוב, אבל הזמן כבר דחק. אז סהכ עלינו עליו 3 פעמים (כלול בחבילת הUnlimited).

בשלב הזה מזג האוויר היה ממש גרוע עם מבול ורוחות מטורפות שהעפילו הכל (ככה שגם הכיסויי גשם לא עזרו כי הם פשוט התעופפו ברוח). מול ביימקס יש מסעדה גדולה מאד, וכולם כמונו נכנסו פנימה כדי לנצל את הזמן לאוכל ובריחה מהגשם.

היה דחוס מאד בפנים, והיה קושי רב למצוא שולחנות פנויים. הרגיש שכמות האנשים שמנסה לברוח מהגשם לא תואמת את כמות האנשים שהמקום אמור להכיל (לא היתה תחושה שהפארק מפוצץ באותו יום, כנראה בגלל מזג האוויר).

אז כמו שכבר ציינתי, למרות שמזג אוויר כזה הוא לא משהו חריג באזור, אין מספיק פסיליטיז שערוכים לתת מענה למבקרים במצב כזה.

אכלנו שם (שכחנו לגמרי מזה שיש לנו משקאות בחינם, ושילמנו עליהם).

אני יצאתי במבול לדוכן פופקורן סמוך כדי לקחת פופקורן מלוח סטנדרטי לחלוטין.

לאחר שסיימנו לאכול, הלכנו הלאה למתקן של מפלצות בע"מ. מתקן חמוד מאד, גם הוא כלול בחבילה.

משם המשכנו הלאה למתקן של Star Wars שנמצא בסמוך. גם המתקן הזה היה כלול בחבילה. פה בן ה1.5 לא יכול היה לעלות בגלל מגבלת גובה (וכי זה לחלוטין לא מתאים לגיל הזה), אז עשינו Child Switch. זה המתקן היחיד שבו האופציה הזו עבדה כמו שצריך. אני עליתי ראשונה עם שני הגדולים. לקחו אותנו דרך הדלת האחורית ישר לכניסה למתקן, בזמן שבעלי נשאר לחכות בחוץ.

המתקן אחלה, אבל טיפה הגזימו שם עם התאוצות (אנחנו לא אוהבי אקסטרים), ויצאנו משם עם בחילה קלה.

לאחר שיצאנו, לקחו את בעלי עם הגדול שלי, שרצה לעשות את המתקן שוב, דרך אותם מעברים אחוריים ישירות לעליה למתקן.

אחרי שהגדול שלי עשתה את המתקן פעמיים ברצף, הוא כבר ירד במצב פחות טוב, ועם בחילה די רצינית.

עקב מזג האוויר הסוער, כל המצעדים באותו יום בוטלו, וכן גם הזיקוקים.

הדבר היחיד שהסתבר שהתקיים זה מופע אורקולי על גבי הטירה של סינדרלה. מופע של כ20 דקות, שמותאם למזג אוויר סוער, כלומר גרסה מצומצת יותר ללא שום זיקוקים.

בזמן שבעלי והגדול היו במתקן, לקחתי את שני הילדים האחרים לראות את המופע. הבת שלי ראתה חצי ממנו, ואז דרשה להכנס לעגלה ונרדמה. בגלל כשל בתקשורת בינינו, בעלי והגדול פספסו את מרבית המופע.

המופע היה חביב, אבל לא משהו מיוחד שלא ראינו בעבר.

בשלב הזה כבר היה חשוך לגמרי (החשיך סביב 18:00 בערך, והפארק עובד עד 21:00).

גם לאור יום אין שום שילוט בפארק, וכנראה הכוונה היא שתנווטו באמצעות המפה שבאפליקציה, אבל בלילה הניווט הופך להיות מסובך בהרבה כי כל הפארק חשוך. וזה כבר לא קשור למזג אוויר כי זה חזר על עצמו בכל הפארקים. התאורה בלילה היא מינימלית ובקושי אפשר להבין איפה נמצאים בכלל, בטח ובטח למצוא את הכניסה או הכיוון למתקן ספציפי.
מנסיוננו, כשמחשיך, מאירים את הפארקים באופן חגיגי ושמח, ופה זה היה מאד חסר והוריד עוד יותר מאווירת החג שלא היתה קיימת מלכתחילה.

הצלחנו להגיע לBig Thunder Mountain. כאמור, אנחנו לא חובבי אקסטרים, אבל זה היה כלול בחבילה, אז עליתי עם שני הגדולים. בעליה למתקן הסתבר שהישיבה היא בזוגות, והם מציעים לבן שלי לשבתלבד לפנינו כי הוא בגובה המתאים, אפילו שהוא רק בן 6.

הבן שלי סירב לנסוע ככה, ובצדק, ואחרי הרבה דין ודברים דרך גוגל טרנסלייט עם המפעילים, הוא לקח את השם שלי, ואמר לי להגיד בכניסה את השם שלי כדי שיכניסו אותי ישר לעליה למתקן דרך אותו מעבר אחורי שבו הורידו אותנו.

כאן הזמן לציין שלמרות הPriority Pass, עדיין יש המתנה של כרבע שעה ברוב המתקנים כי באיזושהי נקודה הם מאחדים בין אלה שמחכים בתור הרגיל לאלה שמחכים בPriority Pass.
כשניגשנתי למפעילה שלמטה ובאמצעות גוגל טרנסלייט ניסיתי להסביר לה את המצב ולנתתי לה את השם שלי, היא הסתכלה עלי כאילו הרגע נחתתי ממאדים. השם שלי לא אמר לה כלום, ואף אחד לא טרח לעדכן אותה. אחרי עוד דין ודברים ארוכים, היא הכניסה אותי דרך הPriority Pass שגם ככה יש לי, ועמדתי שוב את הרבע שעה בתור לעליה למתקן.

זה משהו שקרה הרבה בהקשר של Child Switch - בירורים אינסופיים דרך גוגל טרנסלייט ולוגיסטיקה נורא מסורבלת, וכמו כן, אנשי צוות שמבטיחים הבטחות לכשנרד מהמתקן ונרצה להתחלף, אבל עד שאנחנו יורדים, הם כבר לא שם.

עליתי עם הבת שלי בת ה-4, שבכללי היא ילדה אמיצה. היא לא ידעה למה היא נכנסת, והיא קצת נבהלה במהלך הנסיעה, אבל בצורה סבירה לחלוטין.

אחרי שירדנו, היא לא רצתה יותר לעלות למתקנים אקסטרימיים. הבן שלי ויתר לגמרי על הנסיעה כי היתה לו בחילה ממתקן מלחמת הכוכבים.

משם הלכנו לSplash Mountain. גם הוא כלול בחבילה. אף אחד מהילדים לא הסכים לעלות איתי, אז הלכתי לבדוק את המתקן לבד. אחלה מתקן, מאד מאד יפה וגם נסיעה מאד ארוכה. בסוף יש נפילה גדולה למים.

עד שירדתי, הפארק כבר עמד להסגר והיתה לנו אפשרות לעלות רק עוד פעם אחת בלבד. הבת שלי סירבה אחרי שנלחצה מהרכבת הרים, והבן שלי עלה עם בעלי אחרי שכנועים רבים. הוא מאד אהב את כל המיצגים לאורך הנסיעה, ונלחץ מהנפילה למים.

לאחר שסיימנו עם המתקן הזה, הפארק כבר נסגר. יצאנו ממנו, והלכנו למונורייל כדי לחזור חזרה למלון.

יום #11 - דיסני סי:

זה פארק ייחודי של דיסני שקיים רק ביפן. ברשתות יש עליו תשבוחות מפה ועד הודעה חדשה. גם על המתקנים וגם על העיצוב.

אני כן אפרגן לעיצוב, העיצוב מאד יפה ומרגיש כמו הדבר האמיתי, עם תשומת לב לפרטים. במיוחד באזור ה-Arabian Cost והר הגעש.

הפארק הזה הוא קצת יותר אקסטרימי. יש בו גם מתקנים שמתאימים לקטנטנים, אבל בחלק גדול מהמתקנים, הקטן שלי לא יכול היה לעלות, והיינו צריכים לעשות Child Switch.

גם היום הזה היה גשום מאד. הכמה שעות הראשונות היו סבירות, אבל לאחר מכן התחיל מבול שנגמר רק לקראת הסגירה של הפארק. אז גם הפעם כל המצעדים והמופעים בוטלו.

ניצלנו את הכניסה הישירה לFantasy Springs שהמלון שלנו מקנה, וב-10:00 נכנסנו פנימה.

הזמנו מבעוד מועד סלוטים מתוזמנים לכל שלושת האטרקציות באזור זה לבוקר כדי להתחיל מהאזור הזה ומשם להתקדם. הזמנו את האטרקציות במרווחים של שעה, וטוב שעשינו כך כי פתאם פגשנו דמות (אחת ויחידה לאורך כל היום) של אריאל בכניסה לאזור, ורצינו להצטלם איתה. במתקן של פיטר פן היה צורך בChild Switch וזמן ההמתנה היה כפול, רצינו לעלות לספינת הפיראטים של קפטן הוק. אז כל זה לקח זמן, ובאמצעות הריווח עלינו על כל המתקנים בזמן.

כאמור, לדעתי הם כבר הכניסו את שלושת האטרקציות הנ"ל לתוך הUnlimited אבל בתאריכים שלנו זה עדיין היה בגדר DPA שנרכש בנפרד ומאפשר כניסה בודדת בלבד לכל מתקן.

אגב, פגישות עם דמויות אקראיות ברחבי הפארק - מסתבר ביפן שמקדשת עמידה סבלנית בתורים, דווקא במקרה הזה התורים לא רלוונטיים בכלל כיוון שהדמות בוחרת את הבנאדם שאיתו היא רוצה להיות באינטראקציה. אז בגדול כשיש הרבה אנשים מסביב, אתם יכולים לעמוד שם עד מחר, ולא בטוח שהיא תבחר להצטלם איתכם. בהתחלה היינו בשוק מזה, אבל ברגע שהבנו שזה שם המשחק, אמרנו לילדים הישראלים שלנו פשוט לא לחכות ולגשת לדמות, לקחת אותה ביד ולחבק אותה.

התחלנו מפרוזן, הבת שלי ממש חיכתה לזה. בעיני הבאז סביב המתקן הזה ממש לא מוצדק. המתקן נחמד, אבל הוא לא מתקרב בעיני לקרסוליים של היפה והחיה. אני שמחה שקנינו אליו DPA כי המתקן הוא כיפי וגם הקטן יכול היה לעלות עליו, אבל אין שום הצדקה לעמוד אליו בתור שעתיים ללא DPA.

משם המשכנו למתקן של פיטר פן. שם כאמור היינו צריכים לעשות Child Switch. אני עליתי עם הגדולים. עמדנו בתור כרבע שעה. במתקן עפים יחד עם פיטר פן. אני אהבתי. הבן שלי אמר שזה עשה לו קצת בחילה (זה דומה בקונספט לStar Wars אבל טיפה פחות אינטנסיבי). בעלי עלה לבד כשהתחלפנו, והיה צריך לעמוד את הרבע השעה הזו מחדש מה שבאמת נשגב מבינתי.

משם עלינו על ספינת הפיראטים של קפטן הוק שעוגנת בסמוך.

לאחר מכן הלכנו למתקן של רפונצל. פה היה תור יותר ארוך גם לבעלי Priority Pass, ועמדנו בתור לפחות 20 דקות, חלק ניכר מזה בגשם זלעפות. גם המתקן הזה לדעתי לגמרי אוברייטד. יש שם אולם אחד מהמם, אבל המתקן קצר ברמות. ממש לא שווה בעיני המתנה של שעתיים-שלוש ללא Priority Pass בשביל נסיעה של 2 דקות, יפה ככל שתהיה.

יש עוד מתקן אחד של טינקרבל באזור הזה שאין אליו Priority Pass. ממה שקראתי, הוא גם קצר למדי, והממתנה אליו נעה בין 80 ל-40 דקות ככל שהגשם התחזק. כל ההמתנה היא בחוץ תחת גשם זלעפות. ויתרנו על התענוג, ולא עלינו עליו.

משם הלכנו לאחת המסעדות באזור כדי לממש את הזכאות שלנו למשקאות חינמיים ללא הגבלה שלגמרי שכחנו ממנה ביום הקודם. על הדרך גם אכלנו שם ונחנו קצת מהמבול.

משם המשכנו לאזור הArabian Cost ששם יש מתקן שכלול בחבילה. זו בעצם הופעה משולבת סרט תלת מימד על ג'יני, הכל ביפנית. בזבוז זמן מוחלט.

משם המשכנו לאזור הר הגעש כדי לעלות על המתקן של 20,000 leagues under the sea. על המתקן הזה כולם יכלו לעלות. הוא איטי מאד ולא אקסטרימי בכלל. הוא מייצר תחושה שאתם בתוך צוללת ששטה מתחת לפי הים בחושך של האוקיינוס, ומדי פעם רואים כל מיני דברים.

בעיני המתקן מקורי, אף פעם לא הייתי במתקן כזה. ממש הרגשתי שאני בצוללת אי שם במעמקים. אבל כן היה לי קצת קלסטרופובי.

משם הלכנו לאזור של הMediterenian Harbor כדי לעלות על המתקן של Soaring שגם הוא כלול בחבילה. כשהגענו לשם, הסתבר שהמתקן סגור באותו יום לקהל הרחב, ופתוח רק למי שמחזיק בDPA (שאלה אנחנו), אך התורים אליו הם של 40 דקות. החלטנו שנחזור אליו בסוף בתקווה שהתורים יקטנו. באפלקציה לא היה עדכון של זמני ההמתנה למתקן הזה.

הקפנו את כל המפרץ, והלכנו לToy Story Mania שגם נכלל בחבילה. היתה כבר שעת ערב, וזה המקום היחיד בפארק שהיה מואר כראוי, והיה נראה שמח. כל שאר האזורים היו חשוכים לגמרי עם תאורה מינימלית. כולם יכלו לעלות על המתקן. זה קרוניות שעוברות בין מסכים שצריך לקלוע שם למטרה ולצבור נקודות. הבן שלי עף על זה, ובכללי המתקן נחמד.

משם הלכנו הלאה למתקן Turtle Talk שגם נכלל בחבילה. כשהגענו למתקן, הסדרנית אמרה לנו שזו הופעה (בלי שום אפקטים מיוחדים) של 20 דקות ביפנית ושאלה האם אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים לעלות על זה. ויתרנו על התענוג והמשכנו הלאה.

הגענו למתקן Aquatopia שלא כלול בחבילה, אבל גם לא היה אליו תור כלל. זה מעין מכוניות שנוסעות בבריכה עם מפלים מערבולות וכו. חמוד מאד, והילדים ממש נהנו, ועלינו על זה 3 פעמים ברצף.

משם המשכנו למתקן הצמוד של נמו, שכלול בחבילה. במתקן בעצם צוללים עם נמו, וזה מזכיר את Star Wars ופיטר פן בקונספט, אבל הרבה יותר רגוע. הקטן לא יכול היה לעלות, ועלינו רק אני והילדים הגדולים. כשירדנו, וראינו מה השעה, החלטנו לחזור לSoaring מחשש שהוא יסגר לפני הזמן, ושבעלי יוותר על נמו, אחרת לא נספיק כי זה בקצה השני של הפארק.
כשהגענו לSoaring, השעה היתה לפחות 19:30, ולדעתי אף לכיוון 20:00, והתור נשאר על 40 דקות, חצי ממנו תחת הגשם השוטף. עמדנו את כל התור רק כדי לחוות מתקן שיכול להיות נחמד מאד, אך לצערי בביצוע מאד חובבני. זה מתקן ריחוף מעל נופים על פני כדור הארץ, וגם אני וגם בעלי עשינו מגוון כאלה בחיינו (לא רק במסגרת דיסני), וזה תמיד מאד נחמד. לצערי פה הושיבו אותי ואת הילדים (התינוק לא יכול היה לעלות למתקן הזה, ובעלי נשאר בחוץ במסגרת Child Switch) בשורה השלישית (והאחרונה) של כל "מטוס", ומה שקרה ברגע שהמתקן התרומם, זה ש2 השורות שלפנינו עוברות להיות בעצם מעלינו, אך לא מספיק מעלינו, כך שהרגליים של מי שיושב שם פשוט משתלשלות לי מול הפנים. מן הסתם זה הרס את כל תחושת הריחוף כי כל הזמן ראיתי מול הפנים שלי את הרגליים של שאר המבקרים, וממש התבאסתי שבשביל החוויה הזו (שהיא פי אלף יותר מוצלחת בכל אטרקציה בינונית ומטה שבה יצא לנו לחוות מתקן דומה) עמדתי במבול 40 דקות וויתרתי על מתקנים אחרים שלא הספקנו לעלות עליהם.

בזמן שעמדנו בתור בתוך המבנה של המתקן, היה איזשהו מופע זיקוקים מינימלי שבעלי חזה בו, ואנחנו פספסנו.

כשיצאנו לבסוף מהמתקן, הסתבר שהמתקן נסגר. הסדרנית שהבטיחה לנו שברגע שנצא מהמתקן, היא תדאג להכניס את בעלי בלי תור במסגרת Child Switch התנדפה מזמן, ובמקומה עמדו סדרנים אחרים שלא הסכימו להכניס אותו. למזלינו, היה אחד יחיד ומיוחד ביניהם שדיבר אנגלית, ואנגלית טובה (שזה ממש ממש נדיר לכשעצמו), הבין את העניין והכניס את בעלי והילדים לעוד סיבוב. הם כבר לא היו צריכים לעמוד יותר מדי בתור כי המתקן כבר נסגר, וישבו בשורה הראשונה, ולכן לא היתה להם את בעיית הרגליים המשתלשלות שהיתה כשאני עליתי למתקן, והם נהנו מאד.

בזמן שהם היו במתקן, לקחתי פופקורן בטעם פלפל שחור בדוכן סמוך, וזה היה מגעיל כמו שזה נשמע.
כשהם יצאו, הלכנו לכיוון היציאה מהפארק, עלינו על המונורייל , וחזרנו למלון (הלילה הזה הוזמן בנפרד, כמו הלילה הראשון, לא במסגרת החבילה, וביקשנו מהם לאחד את ההזמנות כדי שנשאר כל הזמן הזה באותו החדר).

לא הספקנו עוד מספר מתקנים שהיו כלולים בחבילה שלנו, כולם אקסטרימיים יותר. אחד סגור כבר כחצי שנה, אחד אקסטרימי מדי אפילו עבורי, ולאחד נוסף כולם סירבו לעלות אז השארתי אותו לסוף, ובסוף לא הספקתי.

לגבי סגירות מתקנים - המידע הזה מופיע מראש באתר.

לסיכום, בדיעבד עדיין הייתי הולכת לפארקים של דיסני, בעיקר בשביל הילדים, אבל בתחושה שלי הילדים שלי פחות רצו את המתקנים האקסטרימיים, ויותר רצו את האווירה (להצטלם עם דמויות, שלא היו כמעט, להסתובב בחנויות מזכרות השונות, לטעום כל מיני דברים וכו). אם אתם שואלים האם המחיר האסטרונומי ששילמתי עבור חבילת הUnlimited הצדיק את עצמו - התשובה היא חד משמעית לא, אבל ככל הנראה הייתי רוכשת אותה שוב כי אחרת לא היינו עולים כמעט לשום מתקן.

יום #12 - מעבר לקיוטו:

את ארוחת הבוקר הזמנו הפעם לסלוט מאוחר יחסית כיוון שכבר לא היינו צריכים למהר לפארקים, ורצינו להשלים טיפה שעות שינה.

שלחנו את המזוודות שלנו דרך המלון למלון שלנו בקיוטו, ובבוקר למחרת הן כבר הגיעו. לאחר ששלחנו את המזוודות מהמלון שלנו בדיסני ריזורט, נסענו חזרה לתחנה המרכזית של טוקיו. שם, בהמתנה לשינקנסן (רכבות מהירות שנוסעות ב300 קמ"ש) שלנו לקיוטו, אכלנו שוב בKAMAKURA, כבר בפעם השלישית באותו הסניף בתחנת הרכבת המרכזית.

את הכרטיסים לשינקנסן הזמנתי חודש מראש באתר הרשמי של השינקנסן. צריך קודם כל להרשם לאתר עם כרטיס אשראי, ורק אז הוא נותן גישה ללו"ז של הרכבות בכלל.

כרטיס רגיל כולל בתוכו עליה עם 2 פריטים שההיקף הכולל של כל פריט (גובה + עומק + רוחב) לא עולה על 160 ס"מ.

בפועל אף אחד לא בדק עם כמה פריטים עלינו ומה ההיקף הכולל שלהם. יש הרבה מקום בין שורות המושבים, והמדף העליון יכול בקלות לאחסן טרולים.

בכל קרון, רק מאחורי שורת המושבים האחרונה יש 2 מקומות ייעודיים (בכל צד) לאחסון מזוודות גדולות, ועל זה כבר צריך לשלם תוספת.

החובה לשלם על כרטיס היא מגיל 6, אם אני לא טועה, אבל אז הילד שלא רכשתם עבורו כרטיס צריך לשבת על הברכיים שלכם. אנחנו בחרנו כן לרכוש כרטיס עבור בת ה-4 כדי לנסוע בצורה יותר נוחה, וגם כדי שנוכל להעלות את כל כמות הציוד שהיינו צריכים.

כדי להכנס לתחנה, אתם צריכים לשלוף את הQR CODE לכל נוסע, שמופיע באפליקציה החל מהערב שלפני הנסיעה. כדאי לעשות פרינט סקרין כדי לא להתחיל להסתבך עם האתר ברגע האמת. כך גם יוצאים מהתחנה עם הגעתכם ליעד.

ממש מומלץ לבחור במושבים D ו-E כי מטוקיו לקיוטו זה הצד שבו נמצא הר פוג'י, ואם מזג האוויר יאיר לכם פנים, תוכלו לראות אותו מהרכבת ממש מקרוב.

גם בחזור המושבים הרלוונטיים לתצפית על פוג'י הם D ו-E.

משך הנסיעה מטוקיו לקיוטו הוא שעתיים ורבע. בכל קרון יש שירותים.

עוצרים בתחנות באמצע, וגם אם יש לידכם מקום פנוי, זה לא אומר שהמקום הזה לא נקנה על ידי מישהו שיעלה בתחנה בהמשך הדרך.

מהתבוננות בדרכי ההגעה לאטרקציות השונות בגוגל מפס מבעוד מועד, הבנתי שהתחבורה בקיוטו הרבה יותר פרימיטיבית. יש רק מספר קווי מטרו בודדים, שמכסים רק חלק מסויים ממרכז העיר, ואת עיקר התחבורה מהווים האוטובוסים. שמעתי מאנשים שהיו בקיוטו לפנינו שהאוטובוסים מאד עמוסים, ומאד קשה להתניייד בהם, והחלטתי לחפש מלון במלון שמאפשר כיסוי מקסימלי של האתרים שרצינו לבקר בהם באמצעות מטרו כדי להקטין עד כמה שניתן את התלות באוטובוסים.

המסקנה שהגעתי אליה (בנוסף להיצע של המלונות שהתאימו להרכב שלנו) היתה שהכי נוח פשוט לישון בתחנה המרכזית של קיוטו. בתחנת הרכבת יש כמה וכמה בתי מלון. זה שהתאים להרכב שלנו היה Miyako City Kintetsu Kyoto Station. היה יחסית פשוט למצוא אותו בתוך תחנת הרכבת, והמיקום שלו אכן הוכיח את עצמו, וזה היה ממש נוח.

להבנתי, יש במלון סה"כ 4 חדרים עם 4 מיטות, אך יש עוד חדרים שיש שם מספיק מקום להכניס עוד 2 מיטות נוספות, והמלון יכול לעשות את זה.

החדר ממש מרווח, ורואים ממנו את מסילות הרכבת. עם זאת, לא שומעים את הרכבות כלל. הילדים נהנו מדי פעם להסתכל מה קורה במסילות.

החדר מרווח מאד, וגם מספיק בקבוקי מים כל יום.

החסרון היחיד - אין כספת בחדר. גם אין מכונות כביסה במלון.

בנוסף, אם רוצים שינקו את החדר שלכם, חייבים לשים מגנט המורה על כך על הדלת בצאתכם בבוקר. היה יום אחד ששכחנו לשים, וכמובן שהחדר לא נוקה באותו יום.

השעה היתה כבר לקראת 20:00. שמנו את הדברים שלנו במלון, ויצאנו לכיוון מגדל קיוטו שנמצא מחוץ לתחנה, ונמצא בצד הנגדי למלון. עברנו דרך כל התחנה. בדרך קנינו דונאטים לילדים. ביציאה מהתחנה, נתקלנו במפתיע במזרקות צבעוניות שמרקדות לצלילי מנגינות שונות שמתחלפות. אנחנו והילדים ממש נהנינו מהמופע. משהו ממש פשוט, אבל שממש עושה טוב על הלב, וזה בדיוק סוג הדברים שהיו חסרים לנו בפארקים של דיסני.

אחרי שהמופע נגמר (הוא נערך שם כל ערב, כל חצי שעה אם אני לא טועה), המשכנו למגדל קיוטו. העליה למגדל היתה כבר סגורה, אבל בקומת המרתף יש קומה שלמה של אוכל. אני ממש רציתי לטעום את הפלאפי פנקייק המפורסם, שעד כה לא נתקלתי בו באקראי באף מקום (אני הייתי בטוחה שאראה כזה בכל פינה), ושם יש דוכן שמגיש כזה.

הזמנתי את המנה הקלאסית. כל המסעדות מחלקות ביפרים, וכשהאוכל מוכן, אתם מגיעים עם הביפר לאסוף אותו. בחלל שבין המסעדות השונות יש אינספור מקומות ישיבה.

הפנקייק היה וואו!

הגענו מאוחר, ומעבר לפנקייק, עדיין לא הבנו לגמרי את הפוטנציאל הגלום במקום, אז הזמנו לילדים רק צ'יפס, שהם אכלו בהנאה רבה. בעלי ויתר על להזמין לעצמו משהו, וחבל.

משם חזרנו למלון.

הערה כללית לגבי קיוטו - הכל נסגר מוקדם מאד. המקדשים נסגרים לרוב לקראת 16:00, ואם יש לכם מזל אז אולי שעה יותר מאוחר. עד שהיינו מתארגנים, היינו יוצאים מהמלון רק לקראת 11:00, והיה לנו ממש קשה עם שעות הסגירה המוקדמות, לכן היו הרבה דברים שלא הספקנו לראות.

יום #13 - מקדש ג'ינקקוג'י (מקדש הכסף), שביל הפילוסופים ומרכז העיר:

ארוחת הבוקר במלון היא מצד אחד בסגנון בופה מערבי ויפני, אבל מצד שני לא קרובה לעושר שהיה במלון בטוקיו. כמות האפשרויות האכילות היתה יחסית מצומצמת, והאוכל ברובו היה סביר אבל לא מעבר לזה.

היה יום שמשי ונעים באותו יום, והתחלנו את היום מנסיעה למקדש ג'ינקקוג'י, מקדש הכסף. נסענו הכי קרוב אליו שיכולנו עם המטרו, ומשם נאלצנו לעבור לאוטובוס, כיוון שהמטרו לא מגיע לשם.

היה תור ארוך לפנינו, אבל הצלחנו להכנס. היה די דחוס בפנים, אבל עוד איכשהו נסבל.

מתחנת האוטובוס התחלנו ללכת לכיוון המקדש, וישר ראינו פריחה מטורפת של סאקורה. כשהתקרבנו למקום, הבנו שעלינו על שביל הפילוסופים. זה שביל שאורכו לפחות 2 ק"מ. הוא עובר בסמוך לתעלת מים רדודה, שאינספור עצי סאקורה מקיפים אותה משני הצדדים.

פריחת הסאקורה היתה בשיאה, והמראה היה פשוט מדהים! אי אפשר להפסיק לצלם מכל זווית אפשרית ובכל צעד. ללא ספק שביל הפילוסופים זה האזור עם פריחת הסאקורה הכי יפה שראינו בכל הטיול.

עם השביל הגענו למקדש. הכניסה היא בתשלום במזומן בלבד. בפנים יש שביל מסומן שהולכים איתו. המסלול לא ארוך, והוא כולל גם עליה לנקודת תצפית (השארנו את העגלות למטה, שמנו את הקטן במנשא, ואחרי זה חזרנו לאסוף אותן). הגנים של המקדש הם גנים יפנים קלאסיים, והנוף מלמעלה על כל העיר יפה.

לאחר שסיימנו את הביקור במקדש, חזרנו לשביל הפילוסופים, והלכנו לאורכו את כל ה-2 ק"מ עד המקדש שנמצא בחלקו הדרומי - Eikando Zenriji. לצערינו, עד שהגענו אליו, הוא כבר נסגר 20 דקות קודם לכן, אז לא יצא לנו לבקר בו.

משם הלכנו לתחנת האוטובוס כדי לעלות על אוטובוס שעקרונית נוסע עד לתחנה המרכזית של קיוטו, אבל אנחנו רצינו לרדת בדרך במרכז העיר.

פה התחיל הסיוט באמת.

קודם כל כשהגענו לתחנה ראינו תור מאד ארוך.

דבר שני, כל אוטובוס שהגיע (האוטובוסים מגיעים בערך פעם ב10-15 דקות) היה מלא עד אפס מקום, אז כמעט אף אחד לא הצליח לעלות.

אחרי 2 אוטובוסים שהגיעו מלאים לגמרי (כלומר, דחוסים ברמות לא הגיוניות באנשים), אנשים שעמדו בתור לפנינו התחילו לפרוש לדרכים אחרות (הלכו ברגל למקום אחר/ הזמינו מונית וכו).

כך מצאנו את עצמינו עומדים בראש התור, אבל עם 2 עגלות ו-2 ילדים (הגדולים) שכבר איבדו את זה לחלוטין מהעמידה הממושכת בתור (כל הזמן הזה אנחנו עומדים לצד כביש עמוס ברכבים יש לציין). בנוסף, שניהם היו צריכים שירותים באיזשהו שלב, והיינו חסרי אונים לחלוטין. מזל שאנחנו סוחבים איתנו כוסות ייעודיות לפיפי למקרה הצורך, ובסיטואציה הנוכחית זה ממש הציל אותנו.

עמדנו שם כבר קרוב לשעה. הגיע עוד אוטובוס שהיה בו טיפה מקום. עד שהזזנו את העגלות כדי להעלות אותן איכשהו לתוכו, אנשים שעמדו הרבה מאחורינו התחילו לעקוף אותנו בקצב ותפסו את המקום שלנו.

היינו מיואשים לחלוטין בשלב הזה. מהרגע הזה הגיעו עוד 2 אוטובוסים שלא היה מקום שם לסיכה. באוטובוס השלישי פשוט נכנסנו פנימה עם הגלות והילדים. עגלה אחת פתוחה עם התינוק בתוכה, והשניה מקופלת בין הרגליים שלי + שני תיקי גב ענקיים עם כל הציוד שאנחנו סוחבים איתנו כל היום + 2 ילדים ממש מחורפנים בשלב הזה ושכואבות להם הרגליים.

אחרינו עלו עוד ועוד אנשים, כך שהדלת לא יכלה להסגר. גם פה זוג (כנראה) סינים ניסו לעקוף אותנו אבל כבר לא נתנו לזה לקרות שוב. כשהדלתות לא יכלו להסגר, היו אנשים שמשום מה ציפו שאנחנו נרד עם העגלות (למרות שלא אנחנו היינו אלה שצמודים לדלת או מונעים ממנה להסגר, אלא כל מי שנדחף בכוח אחרינו) והעירו לנו. אמרנו לנו בדרכינו החביבה שהם יכולים ללכת לחפש. בהתחלה לא היה צורך להחזיק בכלל מרוב הדוחק, אי אפשר היה לזוז כלל. כל הזמן הזה רק ניסינו לגונן על הילדים שלא יימעכו, אני גם מחזיקה כל הזמן הזה את העגלה המקופלת בין הרגליים שלי.

הבן שלי התלונן שממש מועכים אותו, אבל ברגע שהצלחתי פיניתי עבורו איזהו כיס קטן שהוא יכול היה לעמוד שם מבלי להמעך.

בשלב כלשהו, טיפה התרווח יותר, והוא ואחותו התחילו לריב (מחורפנים לגמרי כבר אמרתי). ניסיתי להזיז כל אחד לצד אחר, ובדיוק באותו רגע נהג האוטובוס בלם, ועפתי עם כל המשקל שלי על הבת שלי, היא נפלה על הרצפה, אני עליה, והעגלה שהחזקתי בין הרגליים גם עפה.

הבת שלי צרחה ברמות, ואמרה שנחתתי לה עם כל המשקל שלי על הרגל. נלחצנו בהתחלה שהרגל שלה נשברה כי היא לא יכלה לדרוך עליה, אבל לאט לאט (תוך כמה שעות טובות) היא התאוששה מזה. זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת, והיה לנו מזל שיצאנו מזה יחסית בזול.

בנוסף, כללי הנסיעה באוטובוס הם שעולים אליו מהדלת האחורית, ויוצאים מהקדמית כדי לשלם. במקרים מאד חריגים שהיה דוחק לא הגיוני, הנהג איפשר לנוסעים לרדת מהדלת האחורית ולגשת קדימה לשלם, אבל בכל מצב אחר (שגם הוא כולל דוחק נוראי, פשוט קצת פחות קיצוני), מצופה שתרדו מקדימה. אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם איך זה לפלס את דרככם באוטובוס שעוצר בתחנה רק לרגע, עם 2 עגלות, 3 ילדים קטנים, וים של אנשים שאין להם בכלל לאן לזוז.

החוויה הזו היתה כל כך מזעזעת עבורינו, שבהמשך תיעדפתי אתרים שניתן להגיע אליהם ללא נסיעות באוטובוס.

ירדנו במרכז העיר, והלכנו לכיוון שוק נישיקי המקורה. עצרנו בדרך לקנות דונאטים לילדים, ועד שהגענו לשם, הוא כבר נסגר. האזור עצמו של השוק פתוח תמיד, אבל כל החנויות נסגרות ב18:00, ואנחנו הגענו קצת אחרי זה. עדיין היו כמה מסעדות פה ושם שהיו פתוחות. ממש בכניסה אליו ראינו מסעדה שמוכרת שיפודים והמבורגרים של ואגיו, והחלטנו לעצור לאכול שם. לי היה ממש טעים, נראה שגם בעלי לא סבל, ואפילו הקטן שלנו הסכים לאכול קצת משיפודי הואגיו. הוא והבת שלי אכלו צ'יפס, והגדול ישן בזמן הזה בעגלה.

אחרי שסיימנו לאכול, הלכנו לכל אורכו של השוק, אבל המראה היה ממש עצוב. 95% מהחנויות היו סגורות, ומחוץ לתריסים הסגורים היו שקיות ענקיות של זבל שמחכות לאיסוף של הבוקר.

משם הלכנו עוד רבע שעה עד שהגענו לתחנת הרכבת הקרובה ביותר, ונסענו ישירות למלון.

יום #14 - Imperial Palace ו- Fushimi Inari:

אותו יום היה גשום מאד לכל אורכו. התחלנו אותו מנסיעה לארמון השליט (מטרו בלבד מהמלון שלנו). הפארק שמקיף את הארמון גדול מאד, וגם בו יש פריחה יפה של סאקורה. לעומת ארמון השליט בטוקיו, שבו אין ארמון הלכה למעשה, אלא בעיקר גנים וכל מיני בתי שומרים וכאלה, פה יש ארמון, וארמון מכובד.

אחרי שטיילנו לפחות שעה וחצי בגנים שסביב הארמון, הגענו לארמון עצמו. רוב השבילים בארמון הם שבילי חצץ, וממש קשה להסיע בהם את העגלות.

הכניסה לארמון היא בתשלום. בפנים יש מסלול מסומן שעובר דרך כל האזורים בארמון. אהבנו, זה היה מעניין, וגם בפנים יש פינות חמד יפות.

משם חזרנו לתחנת המטרו, ונסענו לטירת ניג'ו, עם החלפה באמצע. הגענו לטירת ניג'ו 4 דקות אחרי סגירת הקופות. ממש התבאסתי שגם לפה לא הצלחנו להגיע בזמן. פתאם שמעתי את אחד העובדים אומר למבקר אחר שהטירה נפתחת שוב מ18:00. לא ראיתי שום מידע על זה, אז וידאתי איתו את הנושא והוא אישר. מסתבר שבתקופת הסאקורה (19.3-19.4), הטירה פתוחה גם בשעות הערב.

משלא הצלחנו להכנס לטירה, שבנו על עקבותינו חזרה לתחנת הרכבת, ונסענו לפושימי אינארי.

כשהגענו לפושימי אינארי השעה היתה סביב 17:00, וירד מבול בלתי פוסק. ממה שאני הבנתי מקריאה מקדימה זה שיש שם המון מדרגות, לכן לקחנו איתנו מנשא, ואת העגלות השארנו בלוקרים בתחנה. שימו לב שבתחנה אין הרבה לוקרים. לא היה לנו מספיק מטבעות, אז בעלי היה צריך לחצות את מסילת הרכבת וללכת לקנות משהו בדוכנים הסמוכים כדי שיהיה לו מספיק מטבעות ללוקרים (היינו צריכים 2 כי שתי העגלות לא נכנסו לאחד).

כל ההתבחבשות הזו לקחה די הרבה זמן. משם שמתי את התינוק במנשא עלי, ומעלינו את כיסוי הגשם כך שהוא ישאר יבש.

משך ההליכה עד הכניסה למקדש היא כ10 דקות. המקדש מאד יפה, ואכן יש כמה גרמי מדרגות במרגלותיו. מהרגע שמגיעים לתחילת השערים, הרוב המוחלט שם זה אספלט רגיל שאפשר לעבור בו עם עגלה. הצטערנו שלא לקחנו את העגלה איתנו.

בגלל מזג האוויר הבאמת גרוע, והשעה היחסית מאוחרת, לא היה עמוס בכלל, ודי מהר מצאנו את עצמינו לבד או כמעט לבד. הלכנו עד שהגענו לאזור שלא היה מואר, והחושך התחיל לרדת, וחזרנו חזרה.

אינספור השערים האדומים באמת מרהיבים ויפים מאד, ועצם זה שלא היה מפוצץ, היה שווה את מזג האוויר הנורא.

משם חזרנו לתחנת הרכבת. עקרונית יש משם קו ישיר לתחנת הרכבת של קיוטו, אבל צריך היה ללכת עד אליה 6 דקות ולחפש אותה בחושך ובמבול. החלטנו שאנחנו מעדיפים לעשות החלפה בדרך, מאשר להסתובב שוב במבול בחיפושים אחרי התחנה.

עם תחילת הנסיעה, הרכבת פתאם נעצרה, והודיעו משהו ביפנית (ללא שום תרגום לאנגלית). מתשאול של המקומיים דרך גוגל טרנסלייט, הבנו שמישהו קפץ/ נפל למסילה (שנראה שזה אירוע די נפוץ אצלם כי ראינו את זה לא מעט בהודעות על עיכובים, וגם לנו קרה כמה פעמים במהלך הנסיעה), ועכשיו מפנים אותו באמצעות אמבלונסים, ועד שהפינוי לא יסתיים, אנחנו תקועים. עמדנו ככה כ10 דקות במקום, ואז חזרנו לנסוע.

כשחזרנו לתחנה המרכזית של קיוטו, החלטנו לעלות למגדל קיוטו. הכניסה פתוחה עד 20:30, אנחנו הגענו ב20:00 ונכנסנו. הוא הרבה יותר נמוך מהskytree בטוקיו, "רק" 100 מטר גובה, אבל מה שמאד אהבתי שם, שבכל החלונות מוצבים של טלסקופים חינמיים שמאפשרים לבחון הכל לפרטי פרטים מלמעלה - רחובות, רמזורים, מכוניות, אפילו הסתכלנו משם על הפגודה של מקדש קיומיזו-דרה שהיתה מוארת בלילה. העובדה שיכולנו ממש בקלות לראות לתוך חלונות של אנשים היתה קצת מטרידה, אבל זו לא בעיה שלנו. הילדים ממש נהנו להסתכל בטלסקופים, וגם לנו היה נחמד, גם אחרי שביקרנו כבר בskytree.

משם ירדנו חזרה לקומת המרתף שבה יש את כל המסעדות. אני שוב הזמנתי לי פלאפי פנקייק, הזמנו גיוזות לקטן שלנו, שסירב לאכול אותן (הוא אהב רק את אלה של רשת KAMAKURA למרות שבעיני הן כן היו טעימות), בעלי הזמין לנו המבורגר מואגיו והיה מבסוט עליו, וצ'יפס לילדים.

אחרי שאכלנו, חזרנו חזרה למלון.

יום #15 - מקדש קיומיזה-דרה והאזור + רובע גיון:

באותו יום מזג האוויר חזר להיות יפה ושמשי.

נסענו במטרו עד הנקודה הקרובה ביותר לקיומיזו-דרה, שממנה יש סדר גודל של 20 דקות הליכה למקדש. תחנת המטרו נמצאת ליד נהר Kamo, והחלטנו ללכת לאורכו למשך כמה זמן. לאורך הנהר צומחת סאקורה, וכמו כן ראינו גם אנפות אפורות ונשרים חגים באוויר. בצומת הבאה, פנינו לכיוון המקדש. ראינו בצומת גן משחקים קטן, ונתנו לילדים לפרוק קצת אנרגיה, ולאחר מכן המשכנו הלאה.

בכל קטע ההליכה בין תחנת הרכבת למקדש היה מחסור ניכר בשירותים ציבוריים. באיזשהו שלב הבן שלי היה צריך לשירותים בדחיפות, ולא היה בנמצא בכלל. ראינו איזשהו מלון, נכנסנו אליו, ושאלנו האם יש פה שירותים לבן שלנו. עובדי המלון סירבו לתת לנו להשתמש בשירותי המלון, פתחו מפה, והראו לנו במפה איפה יש שירותים ציבוריים - כ5 דקות הליכה (לטענתם) בכיוון ההפוך ממה שאנחנו צריכים. הלכנו לכיוון ההוא במשך כמה דקות, ומשלא ראינו שום שירותים, חזרנו ללכת בכיוון שלנו מתוך מחשבה שנסתדר. עצרנו באיזו מסעדה עם שאלה דומה, וגם שם העובד פתח מפה וכיוון אותנו לאותם שירותים ציבוריים מדוברים. המשכנו הלאה, ובמלון הבא שנקרה בדרכינו היו ממש נחמדים ונתנו לבן שלי להכנס.

הרחוב שעולה לכיוון המקדש היה עמוס בצורה קשה, ובנוסף גם נוסעות בו מכוניות. מדרכות אין, אז השילוב של 2 עגלות יחד עם השיפוע המשמעותי, העומס הרב והמכוניות שנוסעות בין ההמון היה קשוח.

למרגלות המקדש יש הרבה מדרגות. אני מיהרתי להוציא את התינוק מהעגלה ולהעביר למנשא, ובעלי קיפל את שתי העגלות וסחב אותן. בהמשך הסתבר שיש מעקף מסביב לעגלות, ולא חייבים לעלות במדרגות.המקדש מאד יפה, הסאקורה פורחת, ויש הרבה אנשים. באחד המקומות ניתן היה להכנס לאיזשהו מעבר צר וחשוך לגמרי כדי להתחבר רוחנית לבודהה, או משהו בסגנון, תמורת סכום סמלי של 100 ין. נכנסתי עם שלושת הילדיםף כשהתינוק עלי במנשא, מבלי להבין לאן אני נכנסת, ומהר מאד הבנתי שזה לא ריאלי, ויצאנו משם. היו עוד אנשים שלא הצליחו להשלים את המעבר, ויצאו גם כן.

כדי להגיע למרפסת המפורסמת, יש לקנות כרטיס. קנינו את הכרטיסים ונכנסנו. מהמרפסת המסלול הולך הלאה לגבעה הסמוכה שמשם ניתן לראות את הנוף המפורסם על המרפסת, ומשם דרך הפארק יורדים חזרה למרגלות המקדש.

משם הלכנו לרחוב Sannenzaka המפורסם. הוא היה עמוס מאד באנשים. אנחנו ירדנו אותו עם העגלות. המדרגות רחבות ולא גבוהות, אז זה אפשרי. משם הלכנו לראות את הנוסף על Yasaka Pagoda (שכבר היתה סגורה בשעה הזו). לאחר מכן חזרנו קצת אחורה כדי לרדת גם את רחוב Ninenzaka המפורסם. פה היה פחות עמוס במבקרים, ואותו כנ"ל לגבי הירידה עם העגלות.
כבר בשלב הזה שמנו לב שמרבית המסעדות באזור מתחילות להסגר. לא ראינו שום דבר שיכול להיות רלוונטי לנו עם הילדים (לעומת המגוון שחלפנו על פניו כשעלינו ברחוב לכיוון מקדש קיומיזו-דרה), וביום הזה לא אכלנו בשום מסעדה, אלא הסתפקנו בנשנושים שהיו לנו מ7-11.
המשכנו ל-Kodai-ji Temple שנמצא בהמשך הרחוב. עקרונית הוא פתוח עד 17:30, אבל נראה שבתקופת פריחת הסאקורה הוא פתוח גם בערב, כי אנשים המשיכו להכנס גם לאחר שעות הפתיחה הרשמיות. קנינו כרטיסים ונכנסנו. גם פה יש מסלול מסומן. המקדש נחמד, ויש גם חורשת במבוק קטנה. משם כבר התחיל להחשיך. ירדנו במדרגות לרחוב שמתחת, והלכנו עד מקדש Yasaka שפתוח כל הזמן. כשהגענו לשם, היה כבר חשוך, והמקדש מואר בהמון פנסים יפניים. במקום היו הרבה דוכני אוכל. קנינו קצת נשנושים, והמשכנו בדרכינו לרובע גיון.

התחלנו מ-Tatsumi Bridge. יש שם הרבה פריחה יפה של סאקורה, ונחל שזורם. משם הלכנו לאורך רחוב Hanamikoji עד שהגענו ל-Gion Corner. האמת שהמקטע הזה מהרגע שעזבנו את אזור הגשר הרגיש לי קצת נטוש, ולא מה שציפיתי מגיון. משם הלכנו עוד 10 דקות נוספות עד לתחנת הרכבת כדי לחזור למלון.

יום #16 - טימלאבז וטירת ניג'ו:

בבוקר שלחנו את המזוודות שלנו מהמלון ישירות למלון הבא שלנו באוסקה. נאמר לנו שתוך יום זה יגיע (ואכן כך היה).
את הבוקר התחלנו עם הטימלאבז ביוורטקס החדש של קיוטו. כיוון שהוא ממוקם 8 דקות הליכה בלבד מהמלון שלנו, הרגיש לי מטופש לא ללכת אליו, וקניתי אליו כרטיסים גם כן חודשיים מראש.

אם היה צריך לנסוע עד אליו, כנראה שהייתי מוותרת מראש. אבל פה זה היה ממש קרוב, אז הלכנו.

אני יכולה לומר שבדיעבד מרגיש לי שזה היה מיותר. אזור היער הוא ממש קופי-פייסט של אזור היער בטימלאבז פלנטס של קיוטו, אז זה היה ממש מבאס, למרות שעדיין עשינו את כל הפעילויות, ולילדים זה היה כיף כמו בפעם הראשונה. שאר התצוגה שונה ברובה (יש כמה אולמות שחוזרים על עצמם או קונספט דומה), והיא מאד יפה, אבל זה כבר לא עושה את אותו אפקט וואו כמו בפעם הראשונה. אני חשבתי שכל המתחם יהיה בקונספט של ביוורטקס, אבל בפועל היה רק חדר אחד כזה, שהיה ממש מגניב. בעיני הפלנטס בטוקיו היה יותר שווה, בגלל האזור של המים, ששם הולכים יחפים בתוך מים - חוויה ממש ייחודית! ובזה של קיוטו אין משהו שמשתווה לזה. אז אם אתם צריכים לבחור, לכו לפלנטס.

עם כל זאת, בילינו במקום 5 שעות, וכשיצאנו, רוב הדברים שהשארתי כאופציות להמשך היום כבר עמדו להסגר.

לכן החלטנו לחזור לטירת ניג'ו בערב, ולבקר בה. נסענו לשם, ואכן נכנסנו. הם עושים מיצגי אורקולי בשתי נקודות בפארק. הוא מאד יפה, אך קצר. ובנוסף אפשר להכנס לראות את הארמון מבפנים (חדרים ריקים). השאר זה טיול בגנים, שלא מוארים מי יודע מה בלילה, אז חלפנו על פני הגנים די מהר. גם פה כל השבילים הם מחצץ, ומאד קשה לעבור עם העגלות.

משם חזרנו חזרנו לתחנת הרכבת של קיוטו, וחזרה לקומת המרתף במגדל קיוטו כדי לאכול שם שוב פחות או יותר אותו תפריט מינוס הגיוזות, וסטייק במקום המבורגרים שאזלו להם.

בעלי ממש פסל את הסטייק, ואמר שהוא לא יכול לאכול את זה מרוב שזה מגעיל. לי היה טעים, אבל כן נא יתר על המידה (גם אחרי שביקשנו מהם להחזיר את זה לאש). הפלאפי פנקייק היה מושלם כמו תמיד.

לסיכום, היה חסר לי לפחות יום אחד לקיוטו כדי לראות את כל מה שרציתי במקור (למשל, המקדש הזהב שלא ביקרנו בו, ועוד מקדש אחד או שניים), ועוד יום מלא לאראשיאמה, שגם בה לא ביקרנו. בדיעבד לא הייתי הולכת לטימלאבז, ומקדישה את היום למקדש הזהב ולמקדשים נוספים, או לחילופין נוסעית לאראשיאמה ליום שלם.

יום #17 - נארה:

בבוקר עזבנו את קיוטו, ונסענו לנארה ברכבת. הנסיעה אורכת כ-50 דקות, עם החלפה לקראת הסוף. ההחלפה היא רק החלפה של רכבת, ברציף הסמוך. אז זו לא החלפה מורכבת.

נסענו לנארה עם הטרולים שלנו, והשארנו אותם בלוקרים בתחנת הרכבת. היינו צריכים רק לוקר אחד גדול בעלות של 900 ין. בתחנה יש הרבה לוקרים, אז לא היתה בעיה למצוא לוקר פנוי, אפילו שהגענו לקראת 12 בצהריים.

כ-5 דקות הליכה מתחנת הרכבת נמצא פארק נארה. בנארה יש אינספור איילים שמסתובבים באופן חופשי לגמרי בכל רחבי העיר. אפשר ללטף אותם, ואפשר להאכיל אותם.

האיילים מורגלים לקוד קידה (ואתם קדים בחזרה) בשביל שיאכילו אותם.

היינו בטוחים שבכל פינה מוכרים קרקרים עבורם. בפועל ראינו רק דוכן אחד בצמוד לפארק, ומזל שקנינו ישר כמה חבילות, כי די מהר המוכר עזב, ומעבר למוכר הזה לא ראינו עוד נקודות מכירה.

שימו לב שהאיילים רואים ומריחים את הקרקרים, וחלקם נוטים לנשוך את הבגדים (ולא רק), והיה מקרה אחד שאייל אפילו נגח בדרישה לאוכל.

אז תוציאו את הקרקרים בבודדים, אחרת תהיה עליכם התנפלות.

לילדים זה היה יום חג. לאורך כל היום הם היו באינטראקציה מתמדת עם האיילים - האכילו אותם, ליטפו אותם, קדו להם קידות וכו.

אחרי שהעברנו מעל שעה בנקודה ההתחלתית בפארק נארה שאליה הגענו והיו שם המוני איילים, המשכנו הלאה למקדש Kofuku-ji, שנמצא כמה דקות הליכה משם. הכניסה בתשלום (קונים כרטיסים במכונות). המקדש נחמד. הכניסה כוללת כניסה ל2 מבנים ולמוזיאון.

משם הלכנו כרבע שעה למקדש הבא - Todai-ji - מקדש עצום שכולו בנוי מעץ. בדרך המשכנו להאכיל איילים. המקדש מאד יפה, ומומלץ לבקר בו.

כשסיימנו את הביקור במקדש, השעה היתה כבר 17:00, וכל המקדשים כבר נסגרו.

ממש בצמוד למקדש, יש שביל עם מדרגות שעולות במעלה הגבעה למקדש Nigatsu-do. העליה לא ארוכה. יש כמה גרמי מדרגות, ומספר אזורים ביניהם שהעגלה כן יכולה לעבור ביניהם. במדרגות סחבנו את העגלה עם התינוק בידיים. למעלה היה כמעט שומם. יש מדרגות שמביאות למרפסת המקדש, ומשם יש נוף יפה על כל נארה.

לאחר ששבענו מהנוף, החלטנו לרדת חזרה לרחוב הראשי, ומשם לתחנת הרכבת.

במקביל לגרמי המדרגות שמובילים למעלה, ראינו גם שביל סלול לגמרי, וחשבנו שהוא פשוט שביל מקבילי, והחלטנו ללכת בו כדי לא לסחוב את העגלה על הידיים. השביל עובר באזורים מיוערים, שבהם חוץ מאיילים לא היתה נפש חיה בשעה הזו, וכן כל מיני מקדשים חבויים וכל מיני פינות חמד.

המשכנו עם השביל, ולבסוף כשירדנו למטה, הבנו שלא ירדנו בנקודה שממנה התחלנו, ושבגדול הלכנו לאיבוד. עברנו ליד אגם כלשהו, שגם בסביבתו היו איילים, אבל השמש התחילה כבר לשקוע, ולא ממש הצלחנו להבין איפה אנחנו נמצאים, למרות שהבנו שאנחנו נמצאים איפשהו סביב מקדש Todai-ji שביקרנו בו קודם. הפעלנו גוגל מפס, ולקח לנו עוד משהו כמו רבע שעה למצוא את דרכינו חזרה לפארק נארה.

היה כבר חשוך לגמרי, ולא הצלחנו ממש להבין איפה בדיוק אנחנו נמצאים, בזמן שגוגל מפס כל פעם סובב את החץ המנווט לכיוון הנגדי. לבסוף, לאחר ששאלנו מספר אנשים בדרך, הצלחנו להגיע לתחנת הרכבת.

ליד תחנת הרכבת יש שוק מקורה. ראינו שם סניף נוסף של רשת KAMAKURA, ונכנסנו לאכול שם ארוחת ערב.

לאחר מכן, חזרנו לתחנת הרכבת, לקחנו את הטרולים מהלוקר, ונסענו לאוסקה למלון הבא שלנו - Hotel Keihan Universal Tower.

הנסיעה דרשה החלפת רכבת אחת בתוך אוסקה.

המלון ממוקם בשכונה שנקראת Universal City, כיוון שUniversal Studios ממוקמים בה.

המלון נמצא ממש בכניסה לפארק.

כשהגענו למלון, המזוודות שלנו כבר חיכו לנו.

קיבלנו חדר בקומה גבוהה שרואים ממנו חלקית את הפארק. בבקרים הילדים נהנו לצפות ברכבות ההרים מחלון החדר.

החדר היה בגודל מספק. הלינה היא על 4 פוטונים (מזרונים על הרצפה) שממוקמים על פני במה.

בלילה הראשון אני ובעלי כל הזמן הייתי מתנגשים בבמה הזו, למרות שיש לה תאורה משלה. מאיזושהי סיבה, היה קשה להבחין בה, וכל הזמן היינו מתרסקים לתוכה עם הרגליים. מעבר לזה, החדר היה אחלה.
יש מכונות כביסה בקומת קרקע, שהתשלום בהן הוא דרך הפלאפון (סורקים QR CODE ומזינים פרטי אשראי). העניין היחיד הוא שקומת הכניסה שוממת למדי בלילה, כי זו סה"כ קומת כניסה שאין בה כלום פרט לחדר הכביסה ולמסעדת המלון שסגורה בלילה, אז זה יכול להיות טיפה קריפי לשהות שם באמצע הלילה.

יום #18 - Universal Studios:

התחלנו מארוחת הבוקר במלון.

ארוחת הבוקר עשירה ומגוונת, אפילו יש מכונת גלידה אמריקאית. לא כל האוכל טעים, אבל יש ממה לשבוע.

ההזיה היחידה היתה מכונת הפנקייקים שייצרה תורים אינסופיים אליה - המכונה הכי איטית שמייצרת את הפנקייקים הכי מזעריים שיכולים להיות. אז על הפנקייקים שם לא הייתי בונה.

אחרי ארוחת הבוקר, הלכנו ברגל לשערי הכניסה ליוניברסל - מרחק הליכה של כ2 דקות מהמלון.

ביוניברסל יש שיטה אחרת ששונה מפארקי דיסני.

כרטיסי הExpress Pass נפתחים באתר הרשמי חודשיים מראש. באירועים מיוחדים, לפעמים הם פותחים אותם 3 חודשים מראש, אז תהיו עירניים, אבל לרוב זה קורה חודשיים מראש.

יש אקספרס פאסים ממגוון סוגים ולכמויות שונות של מתקנים - 4, 5, 7 ו-8. יש מגוון פאסים מכל סוג, שכל אחד מהם מכיל קומבינציה שונה של מתקנים, אליהם הוא מקנה כניסה מהירה. כדאי להסתכל מראש באתר כדי להחליט איזה אקספרס פאס מתאים לכם.

האקספרס פאסים לרוב אוזלים ממש מהר, בטח בשיא עונת התיירות. לכן כדאי להכנס ולרכוש אותם ברגע שהם נהיים זמינים באתר.

גם אם נשארו עדיין אקספרס פאסים מסויימים, לא בטוח שאלה יהיו אלה עם קומבינציית המתקנים שמתאימה לכם, ולכן כדאי מאד להזמין את האקספרס פאסים כמה שיותר מהר.

לאחר שקניתם את האקספרס פאסים (אתם קונים אותם לתאריך ספציפי), אתם צריכים לקנות גם Studio Pass לאותו תאריך. זהו בעצם כרטיס הכניסה לפארק.

כיוון שStudio Pass זה משהו שיש עליו משמעותית פחות לחץ, כדאי לקנות קודם כל את האקספרס פאסים, ורק כשאתם מוודאים שהצלחתם לשריין את האקספרס פאסים לתאריך הרצוי, רק אז תקנו את כרטיסי הכניסה לאותו התאריך.

כרטיסי הכניסה לפארק היא ממגוון קטגוריות מחיר, לפי תאריכים. לכן חשוב מאד שתהיו סגורים על התאריך כשאתם קונים אותם. אם תשנו תאריך, ייתכן שהתאריך הזה הוא מקטגוריית מחירים שונה, ולא תוכלו להכנס עם כרטיסי הכניסה שנרכשו לתאריך אחר, אז צריך לשים לב לזה.

אנחנו קנינו אקספרס פאסים ל-7 אטקרציות. האקספרס פאס מאפשר כניסה בודדת פר לכל אחד שיש בידיו אקפסרס פאס.

באותו יום היה מזג אוויר מעולה, ואיך שנכנסנו לפארק, ראינו כמה דמויות מרחוב שומשום שעומדות ומצטלמות עם המבקרים. בחרנו להצטלם עם עוגיפלצת, והמשכנו בדרכינו.

הלכנו לאזור Amity Village כדי לעלות על המתקן של מלתעלות. לפני המתקן יש פסל ענק של כריש מלתעלות שנתפס. רצינו להצטלם איתו, אבל אז שמנו לב שיש תור לא מבוטל רק כדי להצטלם איתו, ויש צלם של המקום שמצלם את כל המבקרים. זה משהו שחוזר על עצמו בכל הפארק - יש דמויות ופסלים שניתן להצטלם איתן רק אם עומדים בתור ארוך שבסופו מצלם אתכם צלם של המקום (גם אתם יכולים להציץ מעבר לכתפו ולנסות לצלם) כדי שתקנו את התמונות האלה אח"כ. ויתרנו על התמונה עם הכריש, והמשכנו לכניסה למתקן.

מלתעות היה המתקן היחיד מבין ה-7 שברשימה שלנו, שהקטן יכול היה לעלות עליו. נכנסנו עם האקספרס פאס, וישר עלינו על המתקן, ללא שום המתנה. המתקן ממש רגוע מבחינת הנסיעה - זה שייט במים, עם הצגה של המפעילה (ביפנית כמובן) שבה היא משיטה את הסירה שלנו, ומנסה לירות בכריש (ולבסוף מצליחה). לאורך השייט, כל פעם שהיא "יורה" מהרובה, נשמע קול נפץ, מה שקצת הלחיץ את הילדים המטורגרים מפיצוצי יירוטים וטילים. מעבר לזה המתקן לא מפחיד, ומתאים לכל הגילאים.

משם הלכנו דרך אזור פארק היורה לאזור המיניונים. באזור פארק היורה בדיוק היה "מופע" של אנשים לבושים בתחפושות של דינוזאורים (היה נראה די אותנטי בהתחשב בזה שזה תחפושת שמתלבשת על בנאדם) שעוברים בין המבקרים ואפשר ללטף אותם. עצרנו שם לרגע לאינטראקציה של הילדים עם הדינוזאורים, והמשכנו הלאה.

באזור המיניונים, הלכנו למתקן הבא ברשימת הפאסט פאסים שלנו - Minion Mayhem. המתקן ממוקם בתוך הבית של גרו בקצה האזור.

למתקן הזה הקטן לא יכול היה לעלות (כמו גם לשאר המתקנים שיבואו אחרי זה), ובעלי נשאר איתו במסגרת Child Switch, בזמן שאני והגדולים עלינו למתקן.

כל עניין הChild Switch יותר מוסדר ביוניברסל - בכניסה למתקן המפעילה נותנת פתק, ושם היא מחלקת אתכם ל-2 קבוצות לפי מה שתבחרו, וכותבת כמה אנשים צפויים לעלות בכל קבוצה. הבנאדם שנשאר עם התינוק מופנה לחדר/ אזור ייעודי לChild Switch ששם לרוב יש גם טלוויזיה עם סרטים מצויירים ביפנית, ושומר אצלו את הפתק. כשמתחלפים, הוא מציג את הפתק למפעיל, ועולה ללא תור. שימו לב, שהם לא יתנו לכמות אנשים גדולה יותר מזו שרשומה בקבוצה השניה לעלות אחרי ההחלפה (למשל, לעלות שוב עם 2 הילדים אחרי שהם כבר עלו עם ההורה הראשון לא אפשרי).

המתקן של המיניונים די דומה במהותו למתקן הStar Wars בדיסנילנד (למי שקרא את פוסט מספר 2 שלי), גם במהות וגם באינטנסיביות. הוא רק יותר צבעוני ושמח. לילדים שלי זה היה קצת יותר מדי, והגדול אמר שזה עשה לו בחילה וכאב ראש. כשבעלי הבין שזה מתקן באותו סגנון, הוא בחר לא לעלות עליו, וכך לא ביצענו בכלל את ההחלפה בפועל.

משם חזרנו לאזור Amity Village כמו שבאנו, כדי ללכת למופע Water World. משך המופע הוא חצי שעה.

תחילה כולם עמדו בתור מאד ארוך, וברגע שפתחו את השערים אנשים נכנסנו פנימה. אנחנו היינו ככל הנראה יותר לקראת סוף התור, ועד שנכנסנו לאמפי, המקומות במרכז האמפי כבר היו תפוסים. כדי לא לשבת בצדדים, החלטנו לשבת בשורה האחרונה שמסומנת כSplash, כלומר שורה שבה נרטבים מהשפריצים מהמופע, מתוך מחשבה שזה סה"כ שפריצים.

מה שלא ידענו זה שלפני שהמופע מתחיל, יש כ5-10 דקות של מופע חימום לקהל, שבמהלכו השחקנים ממלאים תותחים ודליים של מים, ופשוט מתיזים ושופכים על כל מי שיושב בשורות הנ"ל. כיוון שמזג האוויר היה יפה, לא היו לנו פונצ'ואים איתנו, וגם המעילים נשארו בעגלה שנתבקשנו להשאיר מחוץ לאמפי. רוב המושבים הם בצל, והילדים שנרטבו לחלוטין (וגם אנחנו) קפאו מקור (אפילו שהיה ממש נעים באותו יום). במזל היה לנו בתיק מעיל אחד, אז לפחות כיסיתי בו את הבת שלי שהיתה רטובה מכף רגל ועד ראש.

המופע עצמו אחלה ומלא באקשן, אבל כולל הרבה "יריות" ופיצוצים, כולל גם זיקוקים שנורים, והילדים קצת נלחצו מזה בהתחלה, אז גם זה יכול לטרטר ילדים שחוו יירוטי ופיצוצי טילים במלחמה (או לוחמים פוסט טראומטיים).

לאחר שיצאנו מהמופע, הלכנו לאזור של נינטנדו שנמצא בסמוך.

בפאס פאסים שקנינו, היתה לנו כניסה מתוזמנת לאזור. עקרונית זה אזור יחסית חדש, ואי אפשר להכנס אליו אלא אם יש לכם כניסה מתוזמנת (כלומר פאסט פאס) ללפחות אחד מהמתקנים באזור הזה.

כשאנחנו היינו, לא היה אף אחד בכניסה שבדק את זה, וכולם יכלו להכנס חופשי, אז ייתכן שהם כבר הורידו את המגבלה הזו.

האזור הזה הוא הכי חדש בפארק, והוא עשוי ממש וואו! ממש נראה כמו המשחק עצמו.

מחוץ לכניסה לאזור יש דוכן שבו ניתן לרכוש צמידים שאפשר לשחק באמצעותם בכל מיני תחנות בתוך האזור הזה ולצבור נקודות. אנחנו ויתרנו על התענוג, גם כי שילמנו כבר מספיק, וגם כי לא היה לנו זמן לזה.

עגלות צריך להשאיר מחוץ לכניסה לאזור, אז כדאי שתביאו איתכם מנשא לתינוקות (משהו שלא לקחנו איתנו לפארק, והיה לנו קצת קשוח להיות עם התינוק כמה שעות על הידיים).

כשנכנסנו, היה לנו עוד זמן עד הכניסה המתוזמנת למתקן הראשון, ופתאם ראינו את דמות הנסיכה ממריו מצטלמת עם המבקרים. הבת שלי רצתה להצטלם איתה, וברוב טפשותינו לא הבנו שגם הדמות הזו מצטלמת עם צלם של המקום בלבד. אי לכך, עמדנו בתור 25 דקות שלמות של בזבוז זמן מוחלט רק כדי להצטלם עם הנסיכה. בנוסף, אם מגיעים פתאם אנשים שיש להם איזשהו VIP Pass, הם נכנסים מיד להצטלם איתה מבלי לעמוד בתור, ועוקפים את כל העומדים בתור. בקיצור - אל. אלא אם כן זוהי דמות החלומות של ילדכם, ואז תהיו ארוכים ללעמוד מלא זמן בשביל לצלם את ילדכם עם הדמות מעבר לכתף של הצלם המקומי.

לאחר שסיימנו עם הסאגה הזו, ירדנו למטה, ושם ראינו עוד הרבה דמויות של מריו מצטלמות עם המבקרים. איפה שהיה צלם - ויתרנו ישר, ואיפה שלא היה, זה היה באותו קונספט שהדמות בוחרת עם מי היא רוצה להיות באינטראקציה. כיוון שהיה שם די הרבה אנשים סביב כל דמות, ואנחנו כבר היינו צריכים להכנס למתקן, אנחנו בחרנו את הדמות ולא היא אותנו, והצטלמנו איתה ראשונים (בכל זאת, ישראלים).

המתקן הבא שהיה כלול בפאס שלנו הוא Mario Kart: Koopa Challange. הכניסה לכל המתקנים במתחם של נינטנדו היא עם מתוזמנת (הכוונה למי שקנה אקספרס פאס למתקנים האלה). כשאתם בוחרים את האקספרס פאס, בהנחה שתעשו את זה מוקדם, תוכלו לבחור את התזמונים מבין מגוון אופציות שונות.
חזרה למתקן - הקטן לא יכול היה להכנס, ונשארתי איתו ועם האמצעית בחדר ההמתנה, בזמן שבעלי הלך עם הגדול למתקן.

הגדול עף על המתקן, וכשהם סיימו, התחלפנו ועליתי עם הבת שלי. אחלה מתקן! נוסעים במכונית עם משקפי Augmented Reality, יורים וצוברים נקודות. בסוף הנסיעה הכל מסביב נהיה שחור, וזה הופך לVirtual Reality - אתם ממש בתוך המשחק. כולנו מאד אהבנו את המתקן.

משם הלכנו למתקן הבא שהיה כלול בפאס שלנו, גם הוא במתחם של נינטנדו וגם הוא מתוזמן - Yoshi. זה מתקן מושלם לקטנטנים, המתקן הכי איטי שהייתי בו אי פעם. לצערי, בגלל אופן החגירה, גם לפה היתה מגבלת גובה שהקטן לא עבר אותה, וגם לפה הוא לא יכול היה לעלות, למרות שבפועל אין שום סיבה שהוא לא יוכל לעלות על המתקן הזה, גם בלי חגירה בכלל. המתקן לא מסוכן בשום צורה. התבאסנו שגם לפה הוא לא יכול היה לעלות, ועלינו בתורות עם הילדים הגדולים. המתקן ממש רגוע, איטי וחמוד מאד. הוא נוסע באזור הכי גבוה של המתחם, ויש ממנו נוף על כל המתחם. משך הנסיעה לא ארוך, והוא חביב מאד לקטנטנים (שכן עוברים את מגבלות הגובה).

משם הלכנו למתקן השלישי באותו מתחם, שהיה כלול בפאסט פאס שלנו - Mine Cart Madness. זו רכבת הרים, ואנחנו כאמור לא חובבים של הז'אנר, אך היא לא מהסוג הסופר אקסטרימי, ועשויה בצורה ממש חמודה.

בהתחלה אף אחד לא רצה לעלות איתי, אך ברגע האחרון בת ה-4 האמיצה שלי החליטה שהיא כן מצטרפת. השאר חיכו לנו בחדר ההמתנה. כפי שבת ה-4 סיכמה את זה בסוף הנסיעה - "לא פחדתי, לא בכיתי, היה כיף".

האחרים בחרו לא לעלות למתקן. ביציאה ממנו קנינו משקאות טרופיים בדוכן שנמצא במתחם של המתקן. ניתן לרכוש את המשקאות בכוס רגילה, או בכוס מיוחדת שנשארת אצלינו למזכרת. בחרנו להשאיר לנו מזכרת.

משם יצאנו מהמתחם כולו, והלכנו למתקן הארי פוטר.

בתור חובבת הארי פוטר מושבעת, זה המתחם שחיכיתי כל היום להגיע אליו. העיצוב של המתחם הוא וואו! ממש מרגיש כמו הדבר האמיתי!

פה היתה לנו כניסה נוספת מתוזמנת למתקן Flight of the Hippogriff. המתקן הזה זה רכבת הרים (שוב, לא מהסוג הסופר דופר אקסטרימי) פושטית ביותר שאין בה שום אפקטים מיוחדים או עיצוב מיוחד. בשלב הזה לאף אחד כבר לא היה שום חשק לזה, ובחרנו לוותר על המתקן הזה, אפילו שהוא היה כלול בפאסט פאס שלנו.

בתוך הטירה יש מתקן נוסף שהיה כלול בפאסט פאס שלנו - Harry Potter and the Forbidden Journey. זה מתקן שחיכיתי לו כל היום, בתור חובבת מושבעת של הארי פוטר. זה מתקן אקסטרימי (לא רכבת הרים), שלצערי הרב רק הגדול שלי עבר את מגבלת הגובה הנדרשת עבורו. לצערי, הגדול שלי הוא כאמור ילד חששן, והוא נלחץ והתחיל לבכות עוד לפני שעלינו בכלל למתקן. כמו שאמרתי, המתקן כן אקסטרימי (יותר ממה שחשבתי במקור), והוא נבהל בטירוף ולא הפסיק לבכות ולצרוח בהיסטרי לכל אורך הנסיעה. עם זאת, המתקן ממש מגניב! בחלקו טסים על מטאטא (דומה בקונספט שלו למתקן של המיניונים ושאר הרפרנסים שהבאתי מפארק דיסני), ובחלקו הוא חוויתי - פתאם מופיע מולכם דרקון שיורק עליכם אש בפנים, אתם מנסים לחמוק מהערבה המפליקה בשניה האחרונה לפני שהיא מכה בכם, הדמנטורים שמנסים לנשק אתכם ואתם מתחמקים מהם. בקיצור, הבנתם שאני מעריצה מושבעת, אז למי שמעריץ כמוני (וגם למי שלא) - אחלה מתקן. אבל כן כדאי להכיר את הרקע, אחרת המתקן מאבד קצת ממשמעותו אם לא מכירים בכלל (הבן שלי לא מכיר בכלל עדיין, לכן לצערי זה לא התחבר אצלו לכלום, והוא לא הבין מה הוא רואה).

אני כן ירדתי ממנו עם בחילה קלה. בעלי לא רצה לעלות, ולמרות שיכולתי להשתמש בכרטיס שלו (ושל הבת שלי) כדי לעלות שוב, הסתפקתי בפעם אחת.

יצאנו משם, והשעה היתה כבר 18:00. הפארק נסגר באותו יום ב-19:00, אז בחרנו להקדיש את הזמן שנותר לשיטוט בחנויות השונות ברחוב הוגסמיד. זה השיטוט בחנויות היה ממש נחמד. אפשר למדוד את מדי בית הספר, לבחור שרביט ועוד. לקראת סוף השיטוט החשיך, והתחלנו להתקדם לכיוון היציאה מהפארק.

גם פה, ברגע שמחשיך, הפארק מואר בצורה קלושה בלבד. למשל, טירת הוגוורטס לא מוארת כלל מסיבה שלא ברורה לי בכלל. כנראה המינימליזם היפני, אבל בעיני זה פוגם בחוויה במקרים שבהם הפארק כן פתוח עד מאוחר יותר.

לאחר שיצאנו מהפארק, הלכנו לאורך השדרה המרכזית שבה נמצא המלון שלנו. תחילה נכנסנו למסעדת המלון עם קופונים שהמלון סיפק לנו. הקופונים איפשרו להנות משתיה חינם ומפנקייקים (באותה מכונה מוזרה שבקושי עובדת).

לאחר מכן, יצאנו חזרה לשדרה. ראינו מסעדת פיצות בדרך, והגדול ממש ביקש פיצה. בכניסה היה תור אינסופי, והחלטנו לוותר.

מול הכניסה למלון שלנו היה עוד סניף של מסעדת KAMAKURA. חשבנו לאכול שם, אבל גם שם היינו ה-15 בתור שממתינים להושבה.

מה שקורה זה שכולם יוצאים מהפארק עם הסגירה, והולכים להתיישב באחת המסעדות שנמצאת בשדרה שמחוץ לפארק, ואז נוצרים תורי ענק.

הלכנו בינתיים לFamilyMart שצמוד למלון כדי לקנות מצרכים, ולאחר מכן חזרנו לראות מה מצב המיקום שלנו בKAMAKURA. ראינו שלא התקדם הרבה, אבל התור לפיצה נראה יותר קצר.

היה ממש קר בערב, והעמידה בתור היא מחוץ למסעדה. לא ראינו שיש לנו הרבה ברירות אז נעמדנו בתור לפיצה. נאמר לנו שזמן ההמתנה הוא 30-40 דקות, ולאחר ההושבה, זמן ההמתנה לקבלת האוכל הוא גם 40 דקות. לא היתה לנו הרבה ברירה, אז בעלי חיכה עם השניים הקטנים בלובי המלון, ואני והגדול המתנו 40 דקות בכניסה למסעדה. לי הם לא הרשו לעמוד במבואה, אבל לפחות הסכימו לא להוציא את הבן שלי לקור באמצע הלילה, ונתנו לו לשבת שם בפינה על הריצפה.

לאחר 40 דקות (כשלפנינו היו רק 2 אנשים) סוף כל סוף נכנסנו. המסעדה היתה כבר חצי ריקה בשלב הזה, ועדיין לקח להם 40 דקות להוציא את המנות. האוכל היה בסדר גמור, אבל עד שסיימנו לאכול כבר היה כבר 11 בלילה, ואנחנו היינו בין האחרונים במסעדה. משם חזרנו למלון.

יום #19 - מרכז העיר אוסקה:

בבוקר למחרת שלחנו את המזוודות שלנו מהמלון למיקום שלנו בעוד יומיים - האקונה.

אנחנו בעצמינו עשינו צ'ק-אאוט, ונסענו למלון הבא שלנו ליומיים הקרובים - Sotetsu Fresa Inn Osaka Namba.

המלון ממוקם בצמוד לתחנת Namba. התחנה גדולה, ולקח לנו המון זמן למצוא את המלון. גם גוגל מפס לא עזר במקרה הזה, והוביל אותנו ליציאה הלא נכונה. היציאה שיוצאת ממש לפני המלון היא ללא מעלית או דרגנוע, אז גם עם זה התבחבשנו במשך שאר השהות שלנו במלון - הנסיון למצוא ירידה למטרו שקרובה למלון ויש בה מעלית עד הסוף (היו ירידות שכללו מעלית עד אמצע הדרך, ומשם שוב מדרגות שצריך לסחוב בהן את העגלות). לבסוף מצאנו ירידה אחת כזו מעבר לכביש, אבל זה מאד לא אינטואיטיבי. וגם הניווט בתוך התחנה עצמה לא היה לנו אינטואיטיבי בכלל לאורך כל השהות שלנו.

המיקום של המלון נוח, אך זה מלון ממש באדג'ט. לקחנו חדר מסוג Connecting Room. ככה זה מגיע בהזמנה מראש. כלומר 2 חדרים זוגיים עם דלת מקשרת. החדרים מאד צפופים ובסיסיים. אין כספת. גם פה צריך לשים מגנט על הדלת כדי שינקו לך את החדר. היתרון היחיד היה שהיו לנו בעצם שני חדרי שירותים-אמבטיה.

הגענו לפני שעת הצ'ק-אין שלנו, השארנו את המזוודות בשמירת חפצים, ויצאנו לטייל. מזג האוויר היה טוב.

תחילה הלכנו ברגל ל- Nam,ba Yasaka Jinja Shrine. מדובר בסדר גודל של 10 דקות הליכה, וזה קצת הצידה משאר האתרים. זהו מקדש שבנוי בצורת מפלצת, ממש ממש מגניב.

אחרי שביקרנו שם, חזרנו למרכז של המרכז (כלומר 10 דקות הליכה חזרה), והלכנו לKuromon Market. בדרך ראינו מקדונלדס, ועצרנו לאכול שם משהו. Kuromon Market זהו גם שוק מקורה שמוכר מאכלי ים, דומה באופיו לשוק נישיקי בקיוטו שהגענו אליו רק אחרי הסגירה שלו. שוק קורומון היה בעצם הפיצוי עבורינו לזה שלא הספקנו לראות את שוק נישיקי, ונהננו מאד מהביקור בו.
משם הלכנו לרובע Dotombori. הסתובבנו ברחובות הצבעוניים והשוקקים, הלכנו לרחוב הקניות Namba Ebisu Bashi-Suji, למקדש Hozen-ji Yokocho, ראינו את מבנה תאטרון Osaka Shochikuza מבחוץ, הצטלמנו עם שלט גליקו המפורסם, הלכנו קצת לאורך נהר טומבורי עד גשר דוטומבורי, וסיימנו ברחוב הקניות Shinsaibashi-Suji, ששם עשינו עצירה בחנות ממתקים. הכל נמצא סמוך אחד לשני. לאחר מכן חזרנו למלון שלנו.

יום #20 - טירת אוסקה ואקווריום:

ביום הזה מזג האוויר היה גשום. נסענו תחילה לטירת אוסקה.

היה לנו מזל, וכל משך הביקור שלנו שם לא ירד גשם. כבר בהגעה לחומות המקיפות את הטירה נגלה נוף ממש יפה על החומות העצומות שמוקפות בתעלת מים ובפריחת סאקורה. פריחת הסאקורה באוסקה היתה כבר אחרי השיא, אך עדיין היו מספיק פרחים על העצים.

יש שאטל שתמורת 300 ין יכול להסיע אתכם לכניסה לטירה. אנחנו בחרנו ללכת ברגל, מדובר בהליכה של כ10 דקות. עברנו את הגשר מעל תעלת המים, ונכנסנו לשטח הטירה. הטירה מאד יפה, וכך גם הגנים המקיפים אותה. בחרנו לקנות כרטיסים כדי להכנס לתוך הטירה. בעלי והתינוק נשארו לחכות לנו על הספסל כיוון שלא היה לנו מנשא איתנו לקחת בו את התינוק. אז הלכתי עם שני הגדולים.

בפנים יש 7 קומות של מוזיאון, ובקומה ה-8 יש נוף פנורמי על הגנים בפרט, ואוסקה בכלל. דילגנו מהר על מיצגי המוזיאון, רובם המוחלט לא עניינו אותנו. הנוף מהקומה האחרונה היה יפה.

בתוך הטירה יש מעלית לאנשים הזקוקים לה. יש תור למעלית הזו, ומפאת קוצר זמן העדפתי לעלות ולרדת עם הילדים במדרגות.

לאחר שסיימנו את הסיבוב בטירה, התחלנו את דרכינו חזרה לתחנת הרכבת כדי לנסוע לאקווריום של אוסקה.

האקווריום של אוסקה נחשב אחד הטובים בעולם.

נזכרתי רק לילה קודם לכן שלא רכשתי לשם כרטיסים. בדקתי בKlook, וראיתי שאין כלום לתאריכים הקרובים. נכנסתי לאתר הרשמי, וראיתי ששם כן ניתן לרכוש כרטיסים למחר, אך למרות שבחרתי בשפה האנגלית, כל האתר נשאר ביפנית. לקחתי את הפלאפון של בעלי, פתחתי מצלמה דרך גוגל טרנסלייט, והעברתי אותה מעל הפלאפון שלי כדי לתרגם את מה שכתוב באתר. כך הצלחתי לרכוש כרטיסים לשעה הרצויה.

אם לא קונים כרטיסים מראש, צריך לעמוד בתור לקופות, והכניסה עלולה להיות לסלוט מאוחר יותר במהלך היום, ולא לשעה שבה הגעתם.

מטירת אוסקה יש קו מטרו ישיר לאקווריום. מתחנת הרכבת יש הליכה של כ-10 דקות עד האקווריום. כשיצאנו מהמטרו כבר ירד מבול מטורף. הכרטיסים שלנו היו לשעה 15:00 עם מרווח זמן של רבע שעה. הגענו כמה דקות אחרי, והכניסו אותנו ללא בעיה. מי שרכש כרטיסים בקופה באותו זמן, רכש כרטיסים רק לשעה 17:30 (האקווריום פתוח עד השעה 20:00).

בהתחלה נכנסים דרך מנהרה מאד קצרה שעשויה מאקווריום שמקיף אתכם. איך שעוברים אותה, יש דרגנוע שמעלה אתכם היישר לקומה השמינית. ישר ניגשה אצלינו נציגה, ואמרה לנו שאנחנו צריכים להשתמש במעלית, אלא אם אנחנו רוצים להוציא את התינוק מהעגלה ולקפל את העגלה. העניין הוא שכדי להגיע למעלית, צריך לעבור חצי קומה שכולה חדרי תפעול פנימיים, והנציגה לוקחת אותנו את כל הדרך הזו עד המעלית, עולה איתנו לקומה השמינית, ואז מוסרת אותנו לנציגה אחרת שמובילה אותנו לתחילת המסלול שמתחיל בירידה מהדרגנוע. לא ממש ברור למה צריך כזה סרבול, ולמה אי אפשר פשוט לעשות מעלית שאפשר להשתמש בה, אבל ככה זה שם.

מהקומה השמינית המסלול הולך בירידה עד קומה 5 בערך. הרוב המוחלט ללא מדרגות, למעט כמה מדרגות בודדות בהתחלה. הגענו ישר לשעת ההאכלה של הלוטרות והפאפינים. היתה התגודדות מאד גדולה סביב חלון התצוגה, אך הצלחנו להשתחל ולראות. משם הולכים בשיפוע יורד, ורואים חיות שונות - דולפינים, אריות ים, פינגווינים, דגים למיניהם. גם בחלק מהאקווריומים האלה היתה התגודדות רבה סביב חלון התצוגה, אך אם מחכים בסבלנות, אנשים עוזבים, ומתפנה מקום ליד הזכוכית.
במרכז המבנה יש מיכל ענקי שבו שוחים 2 כרישי לווייתן, מנטות, דג שמש, כרישים למיניהם, כרישי פטיש ועוד. בירידה כל הזמן מסתובבים סביב האקווריום המרכזי וניתן לצפות בו בגבהים שונים וממיקום שונים. בהיקף, גם כן מדובר באותם אקווריומים שככל שאתם יורדים אתם צופים עליהם מפני השטח עד עומק האקווריום. זה בעיני היה די מיותר כי החיות באקווריומים שנמצאים בהיקף התרכזו לרוב רק באזור אחר (לרוב בפני השטח), ולמעט כלבי הים שיצאו לשחיה, את השאר ראינו על פני השטח, וכל משך הזמן צפינו במיכלים ריקים. כמו כן, ככל שירדנו יותר למטה, כך התאורה באקווריומים הלכה ופחתה, עד שבקרקעית בקושי היתה תאורה בכלל. אני מבינה שהם מנסים לדמות את תנאי המחייה של הדגים שחיים בקרקעית האוקיינוס, ושהדגים האלה רגילים לחושך, אך בסוף באתי לאקווריום כדי לראות דגים, ואם אני מסתכלת על אקווריום חשוך שאני לא רואה בו כמעט כלום, אז הפואנטה די מתפספסת מבחינתי. היו אקווריומים שהיה כתוב שיש בהם מגוון בעלי חיים, אבל בקושי אפשר היה לראות משהו, אז אפילו אם בעל החיים לא מתחבא מאחורי אבן אלא יושב איפשהו גלוי, בקושי אפשר היה לראות אותו, אם בכלל. למשל, היה לובסטר ענק (שהיה נראה לי אלבינו, אבל בגלל התאורה הקלושה ייתכן שזו היתה אשליה בלבד) שישב על אבן ממש צמוד לדופן האקווריום. באיזשהו שלב הוא החליט להכנס לתוך מנהרה די גבוהה שהיתה ממוקמת גם כן לא רחוק מדופן האקווריום, אבל הטילה צל. אם היתה באקווריום תאורה נורמלית כלשהי, היו רואים אותו בלי בעיה. אבל בגלל העדר התאורה, אי אפשר היה לראות אותו שם כלל.

בקרקעית היה גם אקווריום עם המון king crabs שהיה מעניין.

בסוף יש מעין מזנון שמוכרים בו ג'אנק פוד. לקחנו לחמניה עם נקניקיה ולחמניה עם חזה עוף, ולילדים גלידות אמריקאיות - אחת בטעם מלון, והשניה כחולה בטעם כימיה טהורה (גלידת כריש לווייתן).

משם, יש ירידה בדרגנוע לקומה 3. שוב הובילו אותנו למעלית דרך האזור התפעולי. בקומה 3 היה חדר עם מדוזות. כבר הייתי באקווריומים בעבר, ותמיד החדר עם המדוזות מאד מרשים ויזואלית, וכולל תאורה צבעונית. פה החדר היה פרווה מאד. כן היו כמה מיני מדוזות קטנים ושוקפים לחלוטין שמעולם לא ראיתי, אבל ויזואלית זה היה משמעותית פחות מושך ממה שיצא לי לחוות באקווריומים אחרים.

לאחר מכן עולים לקומה 4 (המסלול ממש לא ברור - מתחילים מקומה 8, יורדים ברגל עד 5 - ניחא. משם לקומה 3, ואז חזרה לקומה 4, ואז יציאה). בקומה 4 היו פינגווינים דרום אפריקאיים, וכל מיני אקווריומים שהיו מונחים על שולחנות, ולא ברור מה רצו להראות שם. קצת מוזר.

לסיכום, אקווריום זה תמיד נחמד, והילדים נהנו. להגיד שזה אחד האקווריומים הכי טובים שהייתי בו - פחות. ממש לא עפנו, לא אני ולא בעלי, והיינו במגוון אקווריומים בעולם שהיו בעינינו הרבה יותר יפים ומעניינים מזה.

כשיצאנו, נכנסנו לקניון הסמוך, ששם יש קומת אוכל ישר בכניסה. השעה היתה לפני 20:00 בערב, וכל המסעדות שם היו כבר סגורות.

בידיים ריקות התחלנו לחזור חזרה לתחנת הרכבת. הגשם כבר פסק, אבל היה ממש ריק ברחוב. גם פה כמעט כל המסעדות היו כבר סגורות.

יצא שלא אכלנו ארוחה מסודרת באותו יום, אבל כיוון שהכל היה סגור, נכנסנו למטרו, ונסענו למלון. עד שהגענו לחדר וסיימנו מקלחות לכולם, השעה היתה כבר 22:00. בעלי החליט לצאת למקדונלדס שהיה במרחק 6 דקות הליכה כדי לקנות לפחות שם אוכל, וחזר איתו למלון. עד שהוא חזר, הגדולים כבר נרדמו, והקטן נשנש איתו קצת צ'יפס.

יום #21 - מעבר מקיוטו להאקונה:

ביום הזה מזג האוויר היה מצויין.

עשינו צ'ק-אאוט במלון, ונסענו מתחנת נמבה לתחנת Shin-Osaka, משם הזמנו מבעוד מועד שינקנסן לתחנת Odawara. משך הנסיעה כשעתיים ורבע.

הגענו כשעתיים מראש, במחשבה לאכול ארוחת צהריים בתחנה, אך התבחבשנו עם קניית שוקולדים לעבודה, ולא נשאר לנו מספיק זמן כדי לאכול באחת המסעדות במקום.

ראינו דוכן שמכין מגוון גיוזות, וקנינו כמות מכובדת של גיוזות, במחשבה שתיכף נשב איפשהו ונאכל אותן לפני העליה לרכבת. אבל אז הסתבר - שאין איפה לשבת בכלל. ניגשנו לאחת העובדות במקום ושאלנו במפורש אם יש מקום ישיבה מסודר שבו אפשר לאכול, ונענינו שבכל התחנה אין כזה.

נאלצנו להתקדם לעבר השערים לשינקנסן, ולשם כך עלינו קומה. שם פתאם ראינו אזור עם כורסאות שדווקא כן מיועדות לאכילה.

התיישבנו לאכול שם, ואז פתאם ראיתי מול העיניים דוכן שמכין עוגות גבינה פלאפיות שממש חיכיתי להתקל בהן כל הטיול, ולא ראיתי באף מקום.

נעמדתי בתור, וקניתי לי אחת כזו חמה-חמה היישר מהתנור. אפשר לרכוש גם סט של סכום חד"פ. העוגה אכן אוורירית בטירוף, אבל במקרה הזה המראה הרבה יותר טוב מהטעם. היה לה יותר טעם של ביצים מאשר של גבינה.
מה שנחמד זה שאפשר לראות דרך חלון הראווה איך מכינים אותן. כמו עם הפנקייקים הפלאפיים, גם במקרה הזה הייתי בטוחה שהעוגות האלה נמצאות בכל מקום, ובפועל זה היה המקום הראשון והאחרון שבו נתקלנו בהן בכל הטיול. כעת, כשקופצים לי כל מיני סרטונים בפייסבוק שקשורים ליפן, אני שמה לב שבכל סרטון שאני רואה את העוגות האלה, זה בעצם אותו דוכן בתחנת Shin-Osaka שנתקלנו בו ממש במקרה.

לאחר שסיימנו לאכול, הלכנו לשינקנסן שלנו.

כשנסענו בהלוך מטוקיו לקיוטו, מזג האוויר היה מעונן, ולמרות שהשינקנסן חלף ממש למרגלות הר פוג'י (בערך 40 דקות מהיציאה מתחנת טוקיו), הוא כולו היה מוקף בעננים, ולא ראינו כלום.
קיווינו שכעת המזל יאיר לנו פנים. ואכן כך היה, בערך 40 דקות לפני ההגעה לתחנת Odawara, התחלנו לראות מרחוק את הפסגה המושלגת של פוג'י. לשמחתינו, כשהגענו לנקודה שבה הרכבת עוברת ממש למרגלותיו, הוא נגלה אלינו במלוא הדרו!

בתחנת Odawara ירדנו מהשינקנסן, ועברנו לרכבת שנוסעת רבע שעה עד תחנת Yumoto-Hakone, שזוהי התחנה המרכזית של האקונה. הרכבת יוצאת בערך כל 20 דקות.

המלון שהזמנו בהאקונה נמצא 250 מטר מהתחנה המרכזית של האקונה, מיקום מושלם! יוצאים מהתחנה, חוצים גשר מעל נהר זורם, ומגיעים למלון. שם המלון - Yumoto Fujia Hotel.
בכלל ההגעה לטבע אחרי טיול עירוני ממושך ואינטנסיבי כפי שהיה לנו עד כה עשתה ממש טוב לכולנו - מנוחה מהערים הסואנות והעמוסות, ורגיעה בחיק הטבע היפה.
כשיצאנו מהתחנה, השעה היתה לקראת 18:00, ושמנו לב שכל המסעדות כבר נסגרות, חלקן היו כבר סגורות כשהגענו.

הגענו למלון, ובצ'ק-אין אמרו לנו שהמזוודות שלנו כבר מחכות לנו בחדר שלנו. החדר שהזמנו שם זה חדר חצי מערבי חצי יפני. החדר עצום! יש 2 מיטות יחיד מערביות (ועוד מיטת חבר שלא השתמשנו בה), ובנוסף יש חלל גדול עם רצפת טטמי מסורתית, שעליה שולחן וכסאות יפניים מסורתיים.

בין השעות 18:00-20:00 אנשי הצוות מגיעים כדי לפנות את הרהיטים, ולפרוס את הפוטונים (שניים) על גבי הרצפה הזו. תכלס היינו שמחים לעשות זאת בעצמינו, ולא היה לנו שום צורך באנשי הצוות שיגיעו אלינו לחדר, אבל הם הגיעו מבלי שביקשנו. פה היה אולי אחד הקטעים הבודדים שפחות אהבנו - תוך כדי זה שהם פורסים את הפוטונים, הם קודם כל זרקו את כל המצעים והכריות הנקיים על רצפת הטטמי, ואז הרימו את זה מהרצפה והציעו לנו באמצעותם את המיטה. כשאתה רואה שאתה בעצם ישן על מצעים וכריות שקודם לכן שכבו על רצפה מלוכלכת, זה יוצר תחושה פחות נעימה מאשר כשזה קורה ללא ידיעתך.

בחדר יש קימונואים למבוגרים, כולל גרביים מיוחדות שמיועדות לכפכפים היפניים. בלובי המלון ניתן לקחת גם קימונואים לילדים במידות שונות. הילדים ממש נהנו ללבוש את הקימונואים, וגם ישנו בהם בשמחה רבה.

במלון יש אונסן ציבורי. אונסן זה בעצם מרחצאות. כל אזור האקונה מלא במעיינות תרמיים, ורוב בתי המלון מספקים אונסנים לאורחיהם. האונסן הוא בעצם מקום מסורתי, ולא סתם ג'קוזי. אסור להכנס לשם עם קעקועים (אם יש לכם כאלה, ניתן לקנות איפשהו מדבקות בצבע גוף ולהדביק על הקעקועים. לנו אין קעקועים, אז אין לי הרבה מידע בנוגע למדבקות), והכניסה לשם היא בערום מוחלט עם הפרדה בין גברים לנשים.

מי שרוצה, יכול לשריין גם אונסן פרטי (ואז לדעתי אפשר להכנס איך שאתם רוצים כי זה רק אתם), אבל זה בתשלום נוסף, ואני לא בטוחה כמה זמן מראש צריך לעשות את זה.

אני לא חובבת גדולה של רחצה בעירום, ותיכננתי להמנע מהחוויה הזו, אבל הצעתי לבעלי ללכת עם שני הבנים. שאלתי בקבלה האם התינוק יכול להכנס עם חיתול למים, ונעניתי בשלילה - גם התינוק צריך להכנס ערום.

בזמן שבעלי הלך עם הבנים, התחלתי לקלח את הבת שלי במחשבה שאשכיב אותה לישון עד שיחזרו. לפתע הם חזרו, ממש שמחים ונרגשים, ואמרו שאנחנו חייבות ללכת גם. הבת שלי ישר קפצה על ההצעה, והתחננה שאלך איתה גם.

אז הלכנו גם.

בכניסה צריך להשאיר את הנעליים, ואז יש לוקרים ששם משאירים את כל הבגדים. ניתן לקחת מגבות נקיות במקום.

כשנכנסים פנימה, קודם כל צריך להתקלח היטב לפני שנכנסים למים. יש עמדות עם מחיצות ביניהן, שרפרף בכל עמדה, ומגוון מוצרי רחצה. היפניות מקרצפות את עצמן מעל 10 דקות, עוברות היטב על כל נקודה ונקודה. אנחנו קצת פחות החמרנו בנושא, וגם קצת הגעיל אותי לשבת ערומה על שרפף שלפני ישבה עליו מישהי אחרת ערומה, אז התקלחנו בעמידה, סיבנו את עצמינו כהלכה, והראינו הרבה רצון טוב לכבד את המסורת היפנית.

לאחר מכן, נכנסנו למים החמים. יש בריכה אחת מקורה, ועוד שתיים באוויר הפתוח. התחלנו מהבריכה המקורה. המים שם היו חמים למדי. לי היה חם למדי להכנס עם כל הגוף, אבל הבת שלי היתה מוכנה לקפוץ לשם ראש אם לא הייתי עוצרת אותה, ולמרות שכל העור שלה האדים, היא טענה שלא חם לה מדי.

אחרי זה יצאנו לבריכות שבחוץ. לא היה קר לצאת לאוויר הפתוח, והיה נחמד להיות במים החמים באוויר הלילה, לידינו רק יער וצמחיה.

בנוסף יש גם סאונה יבשה, אבל על זה הבת שלי לא זרמה.

אחרי שמיציתי, יצאנו. הבת שלי היתה מוכנה להשאר שם עוד הרבה זמן.

מחוץ לאונסן יש חדר עם שזלונגים שאפשר לשכב שם ולהרגע. בנוסף, יש שם 2 כסאות מסאז' מקצועיים (לא כמו מה שיש בקניונים בארץ), ותמורת 300 ין, תוכלו לקבל עיסוי מאד מקיף של כל הגוף במשך רבע שעה. ניסינו גם אותם, והיה מאד נחמד.

בנוסף, במלון יש גם משחקיה לילדים, וגם בלובי יש פינת משחקים קטנה נוספת לילדים. המשחקיה הראשית נסגרת בשעה 21:00, אבל נתנו לנו להשאר שם עד 22:00.

במלון יש מכונת כביסה בודדת, והם סוגרים את חדר הכביסה ב21:00. על זה בעלי היה צריך לריב איתם כי כשהגענו, המכונה היתה תפוסה על ידי מישהו אחר במשך שעות, ועד שהגיע תורינו, הם כבר רצו לסגור את חדר הכביסה, כשהבגדים בתוך המכונה ועדיין רטובים. אחרי שבעלי הלך לקבלה לבקש הארכה מספר פעמים, הסכימו לתת לו לסיים לייבש את הבגדים.

יום #22 - האקונה:

ארוחת הבוקר במלון היתה טובה מאד.

לפני שיצאנו לטיול, רצינו לשלוח את המזוודות לנמל התעופה נריטה. נאמר לנו בקבלה בעת הצ'ק-אין שיקח להן יומיים להגיע, אז נאלצנו לשלוח מוקדם ממה שתכננו.
לעומת מלונות אחרים, מי שעוסק בשליחת המזוודות במלון הזה זה לא העובדים בקבלה, אלא העובדות בחנות המזכרות של המלון, שלא מדברות חצי מילה באנגלית. אחרי נסיון קצר לדבר איתן, הן פשוט סימנו לי לקרוא למישהו מהקבלה לשם כדי שישמש כמתורגמן כי גם גוגל טרנסלייט לא הצליח לגשר על פערי השפה וההבנה בינינו.

חזרתי שום לקבלה, וביקשתי מאחת העובדות להתלוות אלי. היא תירגמה לי שלשדה התעופה יקח למזוודות לפחות 48 שעות להגיע, שזה אומר שלא נספיק לקבל אותן לפני הטיסה שלנו. מסתבר שהתדירות של שליחת מזוודות לשדה התעופה היא הרבה יותר נמוכה משליחת מזוודות לבתתי מלון, גם אם בית המלון נמצא סמוך לשדה התעופה. הסיבה היא שהם מעדיפים לא לקחת את הסיכון שהמזוודות לא יגיעו בזמן לפני הטיסה, ולכן מעדיפים לשלוח אותן לבתי מלון ופחות לשדות התעופה.

האפשרות היחידה שנותרה לנו (למעט להסחב עם כלל המזוודות חזרה לשדה התעופה) היתה לשלוח אותן למלון שהזמנו ביום למחרת סמוך לשדה התעופה. לשם לא היתה בעיה לשלוח אותן כך שנקבל אותן למחרת עד שעות הערב.

השלב הבא - לסרוק QR CODE ולמלא את פרטי המלון באתר שנפתח.
הבעיה - לא משנה כמה אני והעובדת מהקבלה ניסינו להזין את פרטי המלון השונים, פשוט לא ניתן היה למצוא את המלון הזה באתר.
בלית ברירה נאלצנו למלא טפסים ידניים - טופס לכל פריט שנשלח. העובדת בחנות המזכרות הסבירה לעובדת הקבלה מה צריך למלא, ועובדת הקבלה הכתיבה לי מתוך פרטי המלון שלנו. ביקשתי ממנה למלא את הטופס הראשון בעצמה ואני כבר אעתיק משם, אבל היא אמרה שאסור לה למלא את הטפסים האלה במקומי. באיזשהו שלב, תחת כתובת המלון הייתי צריכה להעתיק איזושהי אות יפנית, ושם כבר התייאשתי, ועובדת הקבלה נאלצה למלא את זה במקומי.
לרוב העובדים ששולחים את המזוודות מבקשים את פרטי ההזמנה שלנו במלון הבא, יוצרים קשר עם המלון ומיידעים אותם שהם שולחים אליהם את המזוודות שלנו. כאן הדבר הזה לא נעשה כלל, ובנוסף לתהליך הסופר מסורבל שגזל כמעט שעה שלמה מזמנינו, לא הייתי בטוחה בכלל שהמזוודות יגיעו בכלל ליעדן בסופו של דבר.
שימו לב שבחלק גדול מהמקומות מבקשים לשלם במזומן על שירות שליחת המזוודות (במלון הנוכחי יכולתי לבחור איך לשלם).

לאחר שסיימנו עם הסאגה הזו, סוף כל סוף התחלנו את הטיול לאותו היום.
לגבי המלון אני יכולה לומר שהמלון ממש מעולה ומפנק, ונמצא במיקום מושלם, להוציא את עניין המצעים הנקיים על הרצפה וסאגת שליחת המזוודות המייגעת.
ביום הזה התוכנית היתה לעשות את הלופ של האקונה. קראתי מבעוד מועד שרוב האנשים עושים את הלופ הזה נגד כיוון השעון, ולכן ההמלצה היא לעשות אותו עם כיוון השעון כדי להמנע מתורי המתנה ארוכים. אני לא יודעת מה היה אורך התורים נגד כיוון השעון, אבל עם כיוון השעון לא הרגשתי שחסכתי לעצמי שום עמידה בתורים. אז לדעתי תעשו את הלופ באיזה כיוון שיותר נראה לכם, זה באמת לא כזה משנה.

התחלנו מנסיעה באוטובוס אקספרס מתחנת Yumoto-Hakone לאגם Ashinoko (ירידה בתחנת Motohakone). יש 2 קווי אוטובוס אקספרס שנוסעים לשם - קו R וקו H.
ליד תחנות האוטובוס יש tourist information שניתן לקבל שם עלונים עם מפת האזור וכל קווי התחבורה הרלוונטיים ולשאול את כל השאלות שלכם.
לאוטובוס הזה היה תור לא מבוטל בכלל, אבל הגיעו 2 אוטובוסים בזה אחר זה, ועלינו על השני. בכללי תדירות האוטובוסים היא כל רבע שעה בערך.

באוטובוס השני תפסנו את המושבים האחרונים. מי שעלה אחרינו עמד רוב הנסיעה (נסיעה של כ-40 דקות). את העגלות יש לקפל לפני העליה לאוטובוס.

האוטובוס נוסע בכביש הררי ומפותל, ועוצר בכמה תחנות ביניים לאורך האגם. בשליש האחרון של הנסיעה, כשהגענו לפסגת ההר ולפני שהתחלנו את הירידה לאגם, פתאם נגלתה לעינינו הפסגה המושלגת של הר פוג'י, מרחפת מעל העננים במלוא הדרה!

תחנת Motohakone היא התחנה האחרונה של קו R, וירדנו בה. הלכנו לאורך האגם כדי להצליח לתעד תמונה של פסגתו המושלגת של הר פוג'י מתנוססת מעל האגם, לפני שהיא תעלם בתוך העננים.

לאחר מכן, הלכנו כרבע שעה בכיוון הנגדי למקדש Hakone-jinja כדי לראות את שער Tori האדום שניצב לו בתוך מי האגם. החלק האחרון של ההליכה לשם כולל גרם מדרגות אחד שנאלצנו לסחוב בו את העגלות, ומשם השביל לא ממש עביר לעגלות. אפשר לעבור (אנחנו עברנו), אבל לא פשוט. 5 דקות הליכה ומגיעים לשער האדום הניצב בתוך המים.

סמוך לשער עומד תור של 45 דקות של אנשים שרוצים להצטלם על הרציף שמסביבו ניצב השער.

45 דקות בתור לא עמדנו אפילו למתקנים בפארקי דיסני/ יוניברסל, אז החלטנו שנאלצץ להסתפק בתמונה של השער לבדו, ללא התיעוד שלנו יחד איתו.

משם חזרנו חזרנו לנקודה שבה ירדנו מהאוטובוס כדי לעלות על ספינת הפיראטים שחוצה את האגם לצידו השני (שטה לתחנת Togedani). יש שני סוגי כרטיסים לספינה הזו - רגיל ו-First class, וההבדל במחיר לא נראה לנו משמעותי. ה-First class ממוקם בקדמת הספינה, בעוד שהכרטיסים הרגילים הם בחלק האחורי שלה. בנוסף, לא היה שום תור לFirst Class, בעוד שהיה תור לא מבוטל בקרב מי שקנה כרטיסים רגילים (הרוב המוחלט הצליח לעלות לספינה לדעתי).

השייט אורך כחצי שעה. אפשר לשבת בפנים, ואפשר לצאת לסיפון. בתחלית השייט היה נוף יפה מאד על פוג'י, וככל שמתקרבים לצד השני של האדם, כך הר פוג'י הולך ונעלם מאחורי ההרים שסביב האגם.

כשירדנו מהספינה, קנינו במקום כרטיסים לרכבל לכיוון אחד, והלכנו לעמוד בתור אליו. משך התור היה 40 דקות, והוא השתרך הרחק מחוץ לתחנה.
ברכבל יש 18 מקומות ישיבה. אנחנו ישבנו בחלק האחורי כדי לראות את הר פוג'י ככל שהרכבל עולה. השעה היתה כבר שעת אחה"צ, והשמש היתה בצד של הר פוג'י, כך שניתן היה לראות בעיקר את הצללית שלו, אך עדיין הנוף היה יפה מאד.

הרכבל נוסע כ-10 דקות עד תחנת Owakudani. שם יורדים מהרכבל כדי לראות את העמק הגעשי - אדי גופרית שיוצאים מהאדמה, כל הקרקע צהובה מגופרית מסביב. במקום (ובכל האקונה) מוכרים ביצים עם קליפה שחורה שקיבלה את צבעה מרתיחה במים עשירים בגופרית. אם הולכים אל מאחורי החנות שמוכרת את הביצים, ניתן לראות נוף יפה על פוג'י.

הסתובבנו כחצי שעה בתצפיות השונות, וחזרנו לרכבל כדי להמשיך לתחנה האחרונה שלו (עם אותו הכרטיס) - Sounzan. הרכבל עובר מעל העמק הגעשי ומשם ממשיך בירידה עד התחנה.

משם קנינו כרטיס לרכבל דמוי רכבת שנוסע עד תחנת Gora. הרכבל יוצא כל רבע שעה בערך. הרכבל שלנו היה מפוצץ באנשים עד אפס מקום. הנסיעה לוקחת כ-10 דקות. משם עוברים לרכבת ההררית שנוסעת עד לתחנת Yumoto-Hakone - רכבת קטנה של 4 קרונות בלבד, שנוסעת במסילה הררית ומבצעת מספר החלפות כיוון כתוצאה מאילוצי תוואי השטח. הנסיעה אורכת כ-45 דקות.

לאורך כל היום לא קפצו לעינינו מסעדות, מעבר לגלידה או ביצים שחורות פה ושם. כשחזרנו לתחנת Yumoto-Hakone, השעה היתה 18:30, וכל המסעדות כבר היו סגורות. כל מי ששאלנו אמר שבהמשך הרחוב יש מסעדת פיצה שעדיין פתוחה. מצאנו אותה 5 דקות הליכה משם. גם מולה היתה איזושהי מסעדה פתוחה, אבל לא היה אליה תור כלל, באופן מחשיד, בעוד שלפיצריה היה תור של 40 דקות בערך.

עמדנו את כל התור הארוך, ולבסוף נכנסנו. כיוון שזה היה כבר סוף הטיול, ביזבזנו את רוב הכסף המזומן שהיה לנו ולא חשבנו שצפויות סיטואציות נוספות שנצטרך אותו. ואז הסתבר שהמסעדה מקבלת רק מזומן.

בשארית המזומן שלנו הזמנו 3 פיצות הכי פשוטות, כי ליותר מזה לא היה לנו מזומן. הפיצות היו טעימות. הילדים אכלו ושבעו, ולנו בקושי נשאר, אבל זרמנו.

משם חזרנו למלון, והלכנו עם הילדים למשחקיה עד שעת הסגירה שלה.

יום #23 - מוזיאון באוויר הפתוח ונסיעה לנמל התעופה:

היום הזה היה מעונן, אך מזג האוויר היה טוב ולא ירד גשם. השארנו את הטרולים בשמירת חפצים במלון לאחר הצ'ק-אאוט, ויצאנו לטייל.
ביום הזה נסענו נגד כיוון השעון ברכבת ההררית שנסענו בה יום קודם לכן - מתחנת Yumoto-Hakone עד המוזיאון באוויר הפתוח, תחנה אחת לפני התחנה האחרונה של הרכבת הזו. משך הנסיעה כ45 דקות. נכנסנו לקרון אחרונים וכבר לא היה מקום לשבת.

המוזיאון באוויר הפתוח נמצא 4 דקות הליכה מתחנת הרכבת שלו. זהו מויזאון של אומנות מודרנית. הוא נמצא בטבע היפה של האקונה, ומציג מגוון פסלים ומיצגים. חלק מהמיצגים מהווים אזור משחק לילדים (כגון מבוך, רשתות טיפוס שנמצאות בתוך מיצג אומנות מודרנית, ספות ושזלונגים, מגדל תצפית ואפילו מעיין תרמי שאפשר לטבול בו את הרגליים.

שטח המוזיאון גדול, ואפשר להיות שם חצי יום בכיף. אנחנו היינו שם לפחות 3 וחצי שעות, ויכולנו להיות שם עוד שעה וחצי לפחות בכיף, אבל היינו חייבים לעזוב כדי להספיק לשינקנסן שלנו לטוקיו.

חזרנו חזרה ברכבת ההררית לתחנת Yumoto-Hakone. משם קפצנו למלון לקחת את הטרולים שלנו, ונסענו לתחנת Odawara. משם עלינו על השינקנסן שלנו לטוקיו, נסיעה של כחצי שעה.

בתחנת טוקיו הלכנו בפעם הרביעית לאכול ארוחת ערב בסניף KAMAKURA הקבוע שלנו. כשיצאנו משם, השעה היתה 20:00, ותיכננו תוך שעה של נסיעה להיות בשדה התעופה.
מתחנת טוקיו עלינו על הyamanote line ונסענו 4 תחנות עד התחנה שממנה יש רכבות אקספרס לשדה תעופה. ופה התחיל סיוט מוחלט שקשה לי להעביר אותו במלים.

יצאנו מתחנת המטרו, ועדיין החזקתי את כרטיס הSuica שלי ביד, כי הרגע יצאתי איתו משערי המטרו. ככה ניגשתי לדלפק רכבות האקספרס כדי לקנות כרטיסים לרכבת האקספרס לשדה התעופה (שנוסעת שעה). המוכר בדלפק ראה את כרטיס הSuica שלי ביד שלי, וישר הפנה אותי לרציף מספר 2. חשבתי שאולי אין צורך לקנות כרטיס נפרד לרכבת כשיש לי כרטיס Suica, למרות שזה היה נשמע לי מאד מוזר ולא תאם את מה שידעתי וראיתי עד כה, אבל איכשהו זרמתי עם זה.
עלינו על הרכבת שהגיעה לרציף 2, ואז גילינו שמדובר ברכבת מאספת, שבכלל לא עוצרת בשדה התעופה. פתחנו גוגל מפס בשאריות הסוללה שהיו לנו, וראינו שאנחנו צריכים להחליף באיזשהו שלב. החלפנו, אבל לא הבנו לאיזו רכבת צריך להחליף. שאלנו מישהו, והוא הכווין אותנו לרכבת אחרת. עלינו על הרכבת הזו, ואז הסתבר שגם היא לא עוצרת בנמל התעופה, ודורשת החלפה, אבל בנוסף לזה - מדובר ברכבת מאספת. אנוכי בתחנה מספר 12, וליבי בתחנה מספר 42 (שדה התעופה), כשהרכבת עוצרת בכל אחת ואחת מהתחנות שבדרך.

השעה כבר 21:00, אנחנו נמצאים איפשהו בין טוקיו לנריטה באזור שכוח אל לחלוטין, ו30 תחנות מפרידות בינינו ליעד שלנו. אם לרכבת אקספרס לוקח שעה להגיע, אתם יכולים לנחש כמה זמן לוקח לרכבת שעוצרת ב-30 תחנות בדרך.

נסענו כמה תחנות ברכבת (אפילו לא הגענו לתחנה מספר 20), ופתאם היא עוצרת, ומודיעים משהו ביפנית. עומדנו 20 דקות, השעה כבר 21:40. אני מתחילה ממש להלחץ. התחלתי לתשאל באמצעות גוגל טרנסלייט מה קורה - אומרים לי שמישהו קפץ/ נפל למסילה ויש עיכובים משמעותיים. הילדים עוברים כבר meltdown רציני בשלב הזה מרוב עייפות מכל היום, ואין לי איך להשתלט על הבלאגן שהם עושים בקרון.

באיזשהו שלב מתחילה נהירה מאסיבית של אנשים אל מחוץ לקרון.

לידינו ישבה בחורה שבאמת אין לי עוד איך להגדיר אותה חוץ ממלאך, שאומרת לנו שצריך לצאת ולעבור לרכבת שתעצור תיכף ברציף הסמוך.

אנחנו הולכים איתה, ועוברים רכבת. ברכבת החדשה הבחורה-מלאך מעסיקה את הבת המחורפנת שלי, מראה לה סרטונים בפלאפון, נותנת לה את הקליפסים שלה במתנה. בשלב כלשהו היא אומרת לנו שצריך להחליף שוב. אנחנו הולכים אחריה. אנחנו בתחנה מספר 25 בשלב הזה. השעה כבר 22:00. היא אומרת לנו לחכות על הרציף, והיא הולכת לבדוק בלוח הרכבות. חוזרת ואומרת שעלינו לעלות על הרכבת שתגיע עכשיו, ושהיא תביא אותנו ישירות לשדה התעופה (בעוד 17 תחנות). היא אפלו רצה מספר מכובד של קרונות קדימה כדי לוודא עם נהג הקטר שהוא אכן מגיע לשדה התעופה. מלאך כבר אמרתי. אחרי שהיא וידאה הכל, עלינו על הרכבת, מקווים שלפחות הפעם נגיע כבר ליעד. נוסעים תחנה אחת - ושוב הרכבת עוצרת, פותחת דלתות, ושוב מכריזים משהו ביפנית (אותו הסיפור חוזר על עצמו שוב).

שוב יורדים מהרכבת, ומחליפים לרכבת שמגיעה לרציף הסמוך. בקיצור, בשעה טובה ומוצלחת, הגענו לשדה התעופה ב-22:50 (במקום ב-21:00 כפי שקיווינו).

משם רצנו במהירות הבזק לתחנה שבה עוצר השאטל של המלון שלנו, והספקנו לתפוס את השאטל הלפני אחרון למלון - Narita Tobu Hotel Airport.
הגענו למלון לקראת חצות, עשינו צ'ק-אין בזריזות, וקיבלנו את המזוודות שלנו שכנגד כל הסיכויים הגיעו לשם ובזמן. חצי שעה מאוחר יותר הילדים היו כבר אחרי מקלחת במיטות.

המלון הזה מאותה רשת שבה לנו בטוקיו, אבל מעט צנוע יותר.

מסקנה - בלת"מים יכולים לקרות בכל רגע נתון, ולכן כדאי תמיד לדאוג לכך שתהיו עם מספיק סוללה בפלאפון, ומספיק מזומן, לכל מקרה שלא יהיה.
חבל שהחווייה הזו קרתה בסוף הטיול והשאירה טעם מריר לטיול שהיה מדהים, אבל בראייה לאחור זוכרים במילא רק את הדברים הטובים.

יום #24 - טיסה חזרה לארץ:

קמנו מוקדם בבוקר כדי להספיק לאכול ארוחת בוקר, ולהספיק לטיסה.

ארוחת הבוקר היתה עשירה, גם פה מכינים חביתות לבקשתכם, וגם פה נתקלנו במכונת הפנקייקים ההזויה שעבדה גרוע כמו הקודמת.

לא היה לנו הרבה זמן לאכול כי היינו צריכים להספיק לשאטל של המלון לשדה התעופה.

השאטל יוצא פעם בחצי שעה.

עלינו על השאטל וירדנו בטרמינל 1. בצ'ק-אין נתנו לנו קדימות כי אנחנו עם תינוק בעגלה, כנ"ל בבידוק הביטחוני. עברנו את כל התהליך מהר, והגענו לגייט. דווקא בגייט לא נתנו שום קדימות למשפחות עם עגלות. רק אחרי שכמעט כולם עלו למטוס, ניגשתי לבנות בדלפק ושאלתי למה לא נותנים קדימות למשפחות עם עגלות, ואז הסתבר שהם נותנים קדימות, אבל מצפים שאני אקח אותה מבלי שקראו לי במפורש. בקיצור, אם אתם עם עגלות, תבקשו לעלות בין הראשונים.

הטיסה חזרה אורכת 13 שעות. היא קרתה כבר אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף, אז חולקו בה 2 ארוחות חמות, וכן מתנות לילדים.
הגדולים נהנו מערכת הבידור של אל על.
היה קשוח מאד לשבת 13 שעות על הידיים עם הקטן במטוס שהיה ברובו המוחלט מלא (לעומת תפוסת המטוס שאיתו המראנו בזמן מלחמה).

זהו. לסיכום, יפן מהממת ולמרות הקושי שבטיול מורכב וגדול כזה עם 3 קטנטנים, כולנו נהננו מאד, וממליצים על היעד הזה בחום רב!