בשבועיים הראשונים של חודש אוגוסט 2016, בילינו חופשה בת שבועיים בסלובניה המקסימה. אנחנו משפחה בת שש נפשות, עם טווח גילים נרחב וצרכים מגוונים (הקטן מארבעת הילדים בן חמש, הגדול בן 16). בשלב תכנון הטיול קראנו בלוגים ומדריכי טיולים ולא שבענו נחת מהם. כולם נראו כמו ריצה תזזיתית בין אתרים, ולא מצאנו אף מטייל שהקדיש שבועיים ימים לסלובניה לבדה ("טיול משפחתי להונגריה, סלובניה וקרואטיה", "טיול לאוסטריה, סלובניה וקרואטיה", "שלושה ימים בסלובניה" וכן הלאה). גם מדריך "המשפחה המטיילת" לסלובניה היה שותף לרוח זו (והתגלה כלא מוצלח גם מסיבות אחרות). בלית ברירה, הסתמכנו בעיקר על זכרונות מעורפלים מחופשה זוגית שלי ושל אשתי מלפני תשע שנים, וכן על השכל הישר ועל הכרותנו עם עצמנו. גישה זו הוכיחה את עצמה בכל המקרים (פרט לאחד שיתואר בהמשך). סלובניה היא מדינה נפלאה (או כפי שהתרגלנו לומר: "בובה של מדינה"): היא יפה, נעימה, מסבירת פנים ומענגת, אבל צריך לחוות אותה לאט. ריצה ממוניומנט לאתר ומאתר למוניומנט פשוט מחמיצה את העיקר. לפחות בשבילנו. הכנו לנו, איפוא, טיול איטי בסלובניה. הנה שתי דוגמאות: עמק לוגר (logarska dolina) היפה שבצפון סלובניה מוזכר במדריך כאתר שצריך להקדיש לו כמה שעות לכל היותר. אנחנו שהינו שם שלושה ימים, והרגשנו שהיינו יכולים להשאר יום נוסף. הבירה לובליאנה מתוארת כעיר קטנה ונחמדה ש"עושים" אותה ביום אחד. אנחנו שהינו בה יותר משלושה ימים ובהחלט לא מיצינו.
מי שסגנון הטיול הזה מתאים לו, מוזמן להמשיך לקרוא, ואולי ימצא כאן כמה המלצות. כדי להשתחרר באופן מוחלט מסגנון טיול ה"הספקים" ערכתי את פרטי הפוסט לפי המקומות שבהם ביקרנו, לא בהכרח על פי סדר ימי הטיול. מיעטתי מאוד במתן פרטים טכניים, המלצות בענייני טיסה ונסיעה והוראות הגעה. רשמתי את שמות המקומות בעברית ובלועזית. פשוט תקישו בגוגל. כך גם לגבי תמונות – צלמנו המון, אבל התמונות המשפחתיות הן פרטיות, ותמונות נוף לרוב תוכלו למצוא בדפי התמונות באינטרנט.
1. עמק לוֹגָר (Logarska Dolina)
עמק לוֹגָר הוא עמק אלפיני קטן ויפהפה בצפון סלובניה. לפני תשע שנים, בקרנו בו אני ואשתי וטיילנו ברגל במשך כמה שעות. ראינו כמה אכסניות ובתי מלון בכניסה לעמק ואשתי אמרה: בפעם הבאה שנבוא לסלובניה נגור כאן!
עכשיו ממשנו את התכנית עם ארבעת ילדינו ולא הצטערנו. עמק לוגר קטן מאוד: אורכו כמה קילומטרים ורוחבו קילומטר. שני עמקים קטנים נוספים מקבילים לו ממזרח וממערב. שלושת העמקים יורדים מן הפסגות האלפיניות בכיוון כללי צפונה, אל עמק רביעי,רחב יותר – עמק הנהר סאביניה ובמרכזו הכפר סולצ'בה (200 תושבים). בעמק לוגר יש כמה אכסניות ובתי מלון, מסוגים שונים וברמות שונות. רוב המקומות הללו (ואולי כולם) שייכים לענפים שונים של משפחת פלסניק, שלאחר עצמאות סלובניה קבלו לידיהם אדמות שהיו שייכות בעבר לסב המשפחה. אנחנו בחרנו להתאכסן במלון המשפחתי הקטן של פרנק וברברה פלסניק. המלון נקרא kmečka hiša Ojstrica. למרות שהוא שייך, כאמור, לבני הזוג פלסניק, אין לבלבל אותו עם מלון פלסניק (הגדול והמרכזי יותר), הניצב בקרבת מקום (ושייך לדודו של פרנק). לפי "גוגל טרנסלייט", פירוש שם המלון הוא "בית האיכרים של אוֹיסְטרִיצָה" (אויסטריצה הוא שמה של הפסגה הגבוהה המשקיפה על העמק). זה לא באמת בית איכרים אבל האווירה בהחלט כפרית: עזים, תרנגולות, אווזים וחזירים בחצר, וכן סוסת פוני סרבנית, סוסים ופרות. בהתאם להרכב המשפחה שלנו, לקחנו יחידה משפחתית עם ארבע מיטות, ועוד חדר זוגי. זה היה סידור נוח מאוד. החדרים נעימים ומרווחים, ומסעדת המלון היא המסעדה הטובה ביותר בעמק, ובשעות הצהרים והערב נהרו אליה מכל הסביבה. ברברה מנהלת את המלון ביד רמה. היא והצוות שלה (שרובם בני משפחה) לא נחים לרגע. כל בקשה ושאלה נענתה באדיבות ובכנות, ואף הספקנו לקיים עם בעלי המלון והעובדים כמה שיחות מעניינות על החיים בעמק (כולם מדברים אנגלית טובה). כאמור – מלון משפחתי במובן הטוב ביותר של המלה!
הגענו אל עמק לוגר בהסעה משדה התעופה, שסדרה עבורנו בעלת המלון (שלמנו על ההסעה ברכב גדול 70 אירו, כעשרה אירו פחות מכפי שהיתה עולה נסיעה במונית רגילה). כבר בעת תכנון הטיול החלטנו לשכור רכב רק בחציה השני של התקופה בת-השבועיים, בעיקר כדי לחסוך בהוצאות, אבל גם כדי לאפשר מנוחה לנהגת שבינינו, ולהנות מן השהייה כמה ימים במקום אחד (כאמור – "סלובניה בלי לרוץ").
הגענו באמצע הלילה. לאחר שהתארגנו בחדרים הגישו לנו לחדר מרק בשר עם אטריות (מנה סלובנית נפוצה מאוד) וליקר פירות יער מקומי מצויין. למחרת היה היום הראשון לטיול שלנו. התעוררנו בתוך העמק היפה, ובמשך יום שלם לא עשינו כלום. פשוט "נספגנו בהוויה" (אם לשאול ביטוי מאהוד בנאי). אחרי ארוחת בוקר טובה במרפסת של המלון, יצאתי עם הגדולים להליכה של עשר דקות במעלה המדרון ואל תוך היער. שם התיישבנו על סכר ישן ובמשך כשעתיים ציירנו (בעיקר הגדולה), נגנו (בעיקר הגדול) וצלמנו (בעיקר אני). בינתיים, אשתי והקטנים שחקו באחו, בחנו את חיות המשק ציירו בחוברות צביעה והשתוללו. אחר כך ארוחת צהרים, קצת נסיעה על אופניים (לקחנו מהמלון) במורד ובמעלה העמק, עוד משחקים, מנוחה וקריאה, ואז כבר הגיע הזמן לארוחת הערב. כל זה – בנוף המרהיב של העמק הירוק והפסגות האפורות-לבנות. יום של מנוחה מוחלטת הזכור לי כאחד המוצלחים בטיול כולו.
למחרת היינו קצת יותר קרביים. לאחר ארוחת הבוקר, ארזנו סנדוויצי'ם ויצאנו בהליכה אל מפל רִינְקַה (Rinka slap, Rinka waterfall) שבקצה העמק. הדרך מישורית ברובה (ממש עד קרבת המפל ששם מתחילים לטפס), ומתפתלת בתוך היער. לאורך הדרך פזורות פינות חמד והפתעות קטנות: זוג חמורים, מכלאה ובה סוסה וסייח, שוקת המתעלת אליה את מי הפלג (אפשר לשתות ולמלא בקבוקים) וכן הלאה. המפל עצמו יפה, מרשים ומרענן (בקיץ). המים היו קרים מדי לרחצה, אבל שלושת הגברים במשפחה התקרבו כמעט עד למרחק נגיעה... חזרנו בדרך הקצרה יותר, לאורך הכביש (אפשר להגיע במכונית עד למרגלות המפל. אבל למה?). אחר הצהרים לקחתי את הקטנים לרכיבה על סוס, וזה כבר היה בהחלט מספיק פעילות ליום אחד.
ביום השלישי שלנו בעמק, הקפיצו אותנו בעלי המלון שלנו אל הערוץ המקביל, רוֹבַנוֹב קוֹט (Robanov Kot) , מרחק עשרה קילומטר מערבה. שוב הלכנו אל קצה הערוץ וחזרה. כאן אין מפל בקצה, אלא מרעה פרות וחזירים, ובקתה יפה שבה מוכרים אוכל מקומי (גרסאות שונות של חלב-פרה מוחמץ ולחם). הנוף בערוץ זה דומה אבל שונה, ובהחלט כדאי לטייל גם בו (אל הערוץ השלישי, המערבי והקטן ביותר, לא הגענו). פגשנו הרבה מטיילים בדרך, וכמעט כולם היו סלובנים (רוב התיירות בעמק לוגר היא תיירות פנים). אם מותר לרגע לדבר בהכללות על אופי לאומי, הסלובנים הם אדיבים, מסבירי פנים ושמחים לעזור או סתם לדבר עם אורח. רובם מדברים אנגלית טובה. אחר הצהרים היה תורם של הגדולים לצאת לטיול רכיבה על סוסים. למחרת התארגנו בעצלתיים ולקראת הצהרים הסיעה אותנו בעלת המלון ללובליאנה הבירה. נפרדנו מן העמק היפה בתחושה שהיינו יכולים להשאר יום נוסף.
2. לוּבְּלִיאָנַה
באתרי האינטרנט ובמדריכים, הדעות לגבי לובליאנה חלוקות. יש האומרים שהיא מקסימה ומענגת, ואחרים – שהיא קטנה, פרובינציאלית ומשעממת. אנחנו שייכים בלא-סייג לקבוצה הראשונה, אבל אפשר להבין את עמדתם של המקטרגים. השאלה העיקרית היא – מה אתה מחפש בחופשה עירונית? לובליאנה היא אכן עיר קטנה יחסית לבירה אירופית (בערך בגודל של חיפה). הנהר שלה לא רחב, הגשרים שעליו אינם מונומנטליים, הקתדרלות מועטות, השווקים קטנים, אין בה ארמונות ורק טירה אחת משקיפה עליה. אחרי יום של שיטוט בעיר העתיקה אתה מכיר פחות או יותר את כל רחובותיה (ואכן, מדריכי הטיולים ממליצים להקדיש ללובליאנה יום אחד בלבד). עבורנו, כל אלה אינן בהכרח מגרעות. העיר העתיקה הקטנה של לובליאנה התגלתה לנו כמקום יפה, נעים, מעניין ושוקק חיים. לפרק לובליאנה של הטיול שלנו, לקחנו דירה דרך Airbnb, ממש במרכז העיר העתיקה. במשך שלושה ימים (ועוד כמה ערבים) שוטטנו, טיילנו, אכלנו ונהננו. בני העשרה שלנו חשבו שהיינו צריכים להקדיש לעיר לפחות עוד יום נוסף.
הנה כמה דברים שעשינו בלובליאנה:
- הטירה העתיקה המשקיפה על העיר היא מבנה ימי-ביניימי טיפוסי. אפשר לעלות בפוניקולר, אבל העליה ברגל ישר מרחובות העיר העתיקה היא קצרה, נעימה ומוצלת (הדרך עוברת בתוך חורשה). בטירה יש כמה מוזיאונים ועוד אטרקציות לתיירים שלא משכו את לבנו, אבל התצפית על העיר ממרומי המגדל יפה מאוד ומאוד מומלצת (צריך לטפס די הרבה מדרגות). לאחר התצפית, ולאחר שנחנו קצת על כר הדשא שבמרכז הטירה, ירדנו בפוניקולר ישר אל השוק הקטן שבעיר העתיקה, שבו אפשר לקנות פירות וירקות, וגם עבודות מלאכת-יד חמודות למדי (באופן יחסי היו שם מעט מזכרות מטופשות לתיירים).
- על מנת לאפשר לאמא ולגדולים שעתיים של שיטוט-ערים-לבני-עשרה, לקחתי את שני הקטנים למשחקיה שעליה המליצו לנו המארחים שלנו. מקום חמוד מאוד בשם "המרכז למשפחה מַאלַה אוּלִיצַה" Mala Ulica Family centre
למרות שיש להם אתר אינטרנט מצויין באנגלית, זו בפירוש לא אטרקציה לתיירים. המשחקיה משרתת בעיקר את ילדי האזור והוריהם. היא יפה, נעימה, מאובזרת בשפע ובטעם. התרגשתי במיוחד מכך שבחדר השירותים היו כיורים בגבהים שונים כך שיתאימו לכל גיל. הילדים (בן חמש ובת שש) התעניינו יותר בצעצועים, בפינות העבודה, במסלול הטיפוס והקפיצות (קטן, קומפקטי וחמוד) ובחדר שגילינו במעלה המדרגות, ובו ארגזים של לגו. בפינת המשחקיה ישבו כמה הורים ושתו קפה מן הקפיטריה. בלטו בהעדרם שלטים עם איסורים והוראות אין כניסה. לכל מקום אפשר היה לגשת והכל היה מותר. גם חדרי המשרדים, שהיו נטושים בשעה זו של אחר הצהרים, לא היו סגורים. הדרישה היחידה היא להוריד נעלים בכניסה. כעבור שעתיים של משחק נגשתי אל הבחור שמכר בקפיטריה ושאלתי אם השהות כאן היא בתשלום. התבקשתי לשלם שני אירו. התשלום הוא ליום שלם. חמוד ומקסים, מתאים מאוד ליום גשום.
למחרת שוב התפצלנו. לקחתי את שני הקטנים לגן החיות של לובליאנה. גם כאן נוכחנו שהסולבנים הם אלופי הקונספט "קטן זה חמוד". כשאתה מסייר בגן, נדמה לך לרגעים שאתה נמצא בפינת חי גדולה ולא בגן חיות (למרות הטיגריס, הג'ירפות, הפיל והדובים). עם זאת, המקום לא משדר עליבות אלא להפך – חינניות. פרט למכלאות ולכלובים, יש בגן כמה וכמה מגרשי משחקים, כל אחד בקונספקט אחר (ארגז חול, סולמות וחבלים, טרמפולינות, פסלים שאפשר לטפס עליהם...). הם עניינו את הילדים שלי לא פחות (ואולי יותר) מבעלי החיים. נהננו מאוד, ואף זכינו בהזדמנות נוספת לראות עד כמה האנשים בסלובניה הם נחמדים, אדיבים, שולטים באנגלית ושמחים לעזור.
ביום האחרון שלנו בלובליאנה ירד גשם. סיירנו בשני מוזיאונים: מוזיאון הטבע והמוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית
Slovenian Museum of Natural History
Museum of Modern Art (Ljubljana)
מוזיאון הטבע הוא מוזיאון מיושן למדי מבחינת הקונספט שלו, ומבוסס בעיקר על שלדים, מאובנים ופוחלצים. אבל הוא מתוחזק היטב, ויש בו אוסף מרתק. שלד הממותה שבאולם הכניסה מרשים, אך התרשמנו אפילו יותר משלד המפלצת הימית הפרהיסטורית שהיה תלוי מעל ראשינו באולם השני. יותר מכל העסיק אותנו מאובן מושלם של דג בן מאות מליוני שנה. בהמשך המוזיאון מוצגים בחלונות ראווה גדולים פוחלצים ושלדים של היונקים, העופות והדגים שאפשר למצוא בסלובניה. אל תחשבו על הפוחלצים העלובים בחדר-הטבע בבית הספר (המכרסמים עם הפרווה המדובללת, העיניים הכבויות ואניצי הקש שיוצאים מן האוזניים). כאמור – המוזיאון מיושן, אך מתוחזק למופת. החיות נראות חיות! למרבה הצער, אין מספיק הסברים באנגלית (או בכל שפה אחרת שאינה סלובנית).
המוזיאון לאמנות מודרנית נמצא ממש בסמוך (רצנו אליו בגשם). תערוכת הקבע מציגה באוסף יפה למדי את תרומתה של סלובינה לאמנות המאה העשרים לפי תקופות וז'אנרים. באגף השני של המוזיאון היו מיצגים אמנותיים בני ימינו, שהתקשנו לאהוב (גם הצעירים והמבינים שבינינו). כמו דברים רבים אחרים בלובליאנה, גם המוזיאון הזה קטן, חמוד, נעים ומסביר פנים. אבל נדמה לי שאפשר לוותר עליו.
יותר מכל אתר, מוזיאון או פעילות, נהננו מהעיר לובליאנה עצמה. הסתובבנו ברחובות העיר העתיקה (האזור סגור לתנועת רכב במשך רוב שעות היום, ולכן נעים במיוחד לטייל בו). הלכנו לאורך הנהר, ישבנו במסעדות טובות ובבתי קפה ביום ובלילה ונהננו מהאווירה השוקקת ומלאת החיים, שלרגע לא הפכה להמונית מדי או בלתי נעימה. בתוך יומיים כבר הכרנו את הרחובות של העיר העתיקה וחלפנו שוב ושוב על פני אותם מקומות. אבל כמעט בכל מסעדה היה כדאי לשבת, בכל קרן רחוב היה משהו מעניין ובכל שעה משעות היממה קרה משהו... (פרט ליום ראשון. מסתבר שביום ראשון רוב המקומות סגורים. הסלובנים אורזים סלי פיקניק ויוצאים אל הפרק העירוני שלהם – גני טיבולי. לא ידענו את זה מראש, אבל כנראה שהדבר המוצלח ביותר לעשות ביום ראשון הוא לארוז סל ולהצטרף אל בני העיר שבפרק).
3. הפסקת אוכל: כמה מלים על מסעדות בסלובניה
אחד הדברים המוזרים שגילינו הוא שהשירות במסעדות בסלובינה איטי מאוד (מאוד!). אתה עלול לחכות דקות ארוכות ואפילו שעה מההזמנה ועד שיגיעו המנות הראשונות, וגם אחר כך אתה מרגיש לפעמים שהמלצר פשוט שכח אותך. נתקלנו בתופעה הזאת כמעט בכל המסעדות שישבנו בהן, בין אם היו עמוסות או ריקות מאדם, כך שכנראה מדובר באיזו מסורת לאומית. כדאי להביא זאת בחשבון, להתכונן לשבת במסעדה הרבה זמן ובעיקר להביא משהו שיעסיק את הילדים עד שיגיע האוכל (אנחנו נאלצנו להכנע ולתת להם את הסמרטפונים שלנו).
בחלק הצפוני של סלובניה, התפריט הוא צפון אירופי, כלומר: הרבה מאוד בשר בקר ודגי נהרות, וכמעט שם דבר אחר. כשהזמנו סלט שילמנו עליו כסף רב וקבלנו מנה קטנה של עלים חוורים, מלפפון עצוב וחצי עגבניה מעוכה. ההסתייגות שלנו מבשר חזיר יצרה קושי נוסף. לעומת זאת, חלקה הדרום מערבי של סלובניה (באזור עמק הסוצ'ה ודרומה) מושפע לטובה מן המטבח של השכנים האיטלקים. שם אפשר להזמין ולקבל סלטים גדולים ושמחים, המנות מגוונות יותר ולא חייבים להסתפק בשלוש או ארבע גרסאות של בשר-בקר.
לצמחונים אין מה לאכול בסלובניה. הילדה הגדולה שלנו גלתה זאת על בשרה (בעצם לא על הבשר ממש, כי היא צמחונית). אחרי הפעם החמישית שבה הגישו לה גבינה מטוגנת בפירורי לחם היא צרחה: "למה לא הבאנו טופו מהבית???".
כמו רוב האירופאים, הסלובנים אוהבים לשתות בירה. הרבה ומסוגים שונים. המבוגרים שבינינו ניסו מגוון רחב של בירות מקומיות ומיובאות, ונהנו כמעט מכולן.
4. וֶלִיקָה פְּלָנִינַה velika planina או "הרמה הגבוהה"
מהלך שעה נסיעה מלובליאנה, נמצאת "הרמה הגבוהה". זה אולי המקום היפה ביותר שבקרנו בו בסלובניה. הוא לא זוכה לתשומת לב מספקת במדריכי הטיולים ואתרי האינטרנט. ייתכן שהסיבה לכך היא שאי אפשר, פשוט אי אפשר, להעביר את היופי הזה בתמונות. הרמה הגבוהה היא אזור מרעה קיץ לבקר במרומי ההרים: שילוב עוצר נשימה של שדות מרעה פסטורליים מתחת לפסגות אלפיניות הנוגעות בשמים. המקום פעיל בחודשי הקיץ, בין יוני לספטמבר, ואף שרוב התושבים המקומיים כבר אינם מתפרנסים מרעיית בקר, חלקם עדיין מעלים את העדרים שלהם אל ההר, והפרות מסתובבות בחופשיות באחו הגבוה. את העליה אל הרמה מתחילים ברכבל סגור, המטפס בזווית כמעט בלתי אפשרית במעלה ההר. זה החלק הפחות מוצלח, משום שהרכבל צפוף ודחוס (עלינו בשעות הבוקר של יום חול). כשאתה יוצא מן הקרונית בתחנה העליונה, אתה כבר בעולם אחר. משם אפשר לבחור בין שתי אפשרויות: להמשיך לעלות ברגל, בשביל נוח במעלה האחו, או להתיישב ברכבל סקי פתוח. אנחנו בחרנו כמובן באפשרות השניה, כיאה לעצלנים...
ממרומי הרכבל הנוסע ראינו מדרונות עשב ירוקים, חורשות, מקווי מים ובקתות רועים. הרחק במערב התנשאו פסגות האלפים של סלובניה. חלפנו מעל נחלי מים, עדרים קטנים של פרות ומשפחות מטיילות. הרכבל עצר בפסגה, ומשם, בהליכה קצרה בנוף מרהיב, הגענו אל כפר הקיץ של רועי הבקר שבמרומי הרמה.
להגיד שהמקום נראה כמו כפר מן האגדות, או כמו תמונה מסרט פנטזיה? אלה קלישאות משעממות. אבל קשה למצוא מלים אחרות: מדרונות ירוקים, פסגות נישאות, בקתות-רועים מעץ ומאבן, פרות שמנות מיניקות עגלים רכים... והגבהים. והאוויר הצלול. והשקט הנקטע רק בגעית פרות ודנדון פעמונים (אה, והצעקות של ילדינו הקטנים).
מה עושים בוליקה פלנינה? בעצם כמעט כלום. זה לא מקום לעשות בו אלא להיות בו. הבקתה שבכניסה לכפר היא מעין מסעדה מקומית המגישה אוכל מסורתי. ביום יפה מתיישבים בחצר הבקתה על ספסל פנוי, ומתישהו ייגש אליכם בעל המקום לקבל הזמנה. הוא לא מדבר אנגלית, (כמעט כל התיירים כאן הם סלובנים), אבל יש בדיוק ארבע אפשרויות בתפריט: גבינת בקר, משקה חלב חמוץ, מנת בשר טחון ופתיתי-חיטה, ולחם מטוגן בסוכר. זהו. אפילו קוקה קולה אי אפשר להזמין כאן. משלמים במזומן עם ההגשה. כמו בדוכן פלאפל, רק הרבה יותר פסטורלי. זה טעים? תלוי את מי שואלים... אבל גם אלה שלא נהנו מהאוכל נהנו מאוד מהאווירה. ואחרי האוכל פשוט מטיילים בכפר, או מרחיקים קצת אל המדרונות הירוקים. הפרות ידידותיות מאוד, והילדים שלנו נהנו מאוד לשחק איתן. יש גם מוזיאון קטן (פצפון), ושם אפילו מדריך שמדבר אנגלית. אמא והקטן (היחידים שנכנסו) דווחו שהיה מעניין.
יש בוילקה פלנינה אפשרויות לינה, אבל לא בטוח שכדאי להשאר לישון. אפילו באתר האינטרנט קשה למצוא הרבה פעילויות או מסלולי טיול רבים (בהנחה שאתם לא מטפסי הרים). זוגות בלי ילדים יכולים בהחלט "להספג בהוויה" במשך יומיים או שלושה, אבל למשפחות אולי מוטב להסתפק ביום אחד. אם יוצאים בנסיעה מלובליאנה בבוקר, אפשר לרדת ברכבל בשעות אחר הצהרים לאחר יום יפה בהרים, ולהספיק לארוחת ערב באחת המסעדות בעיר העתיקה.
5. מערות הנטיפים
חלקה הדרום-מערבי של סלובניה הוא אזור קרסטי, המשופע במערות נטיפים. יש כמה אלפים כאלה, וברבות מהן אפשר לטייל. בטיול לפני תשע שנים בקרנו בשתיים: מערת שְקוֹציַאן (Škocjan) ומערת קְרִיזְ'נָה Križna)). שתי המערות מדהימות, אבל אם אתם מוכנים להרפתקה שלא מהעולם הזה – סעו למערת קריז'נה, והצטרפו לסיור הארוך. הסיור במערה הוא הפלגה בת כמה שעות על פני אגם תת קרקעי, בבטן האדמה ובחושך מוחלט (פרט לאור הבוקע מפנסי הראש שלכם), בתוך נופים מרהיבים, שלא יתוארו, של נטיפים וזקיפים. ארבעה אנשים ועוד מדריך בסירת גומי מגלים עולם אחר... יצאנו מהמערה רועדים. הרגשנו שנולדנו מחדש.
בטיול הפעם היינו בהרכב משפחתי מלא, ובעיקר בשביל חווית הרכבת שבתוך המערה החלטנו לנסוע למערת פוסטוינה (Postojna), שנאמר עליה שהיא המערה המתוירת ביותר באירופה. "מתוירת" היא בהחלט המלה הנכונה כאן. זה היה האתר התיירותי ביותר שבקרנו בו בסלובניה, ובמובן הרע ביותר של "תיירותי". מעל המערה מתנשא בית מלון ענק והרחבה הגדולה שבכניסה לאתר היא שטח-השמדה לתיירים, עמוס מלכודות והומה אדם. כבר בכניסה עטו עלינו מוכרי הכרטיסים וניסו לשווק לנו מיני מופעים לתיירים. אנחנו הסתפקנו בכרטיס משולב שכלל את המערה עצמה, את טירת פרדיאמה (עליה בהמשך), ואת "גן החיות" לשוכני המערה, שהיה מיותר לחלוטין (רוב היצורים החיים במערות הם חרקים. היצור הגדול ביותר, שעליו גאוותם של הסלובנים, הוא מין לטאה קטנה, מכוערת ועיוורת). היה רועש. היה חם. היה צפוף. וכל מי שלא דרך עלינו ניסה למכור לנו משהו. לרגע או שניים כמעט הסתובבנו וחזרנו למכונית.
ואז – המערה. נכנסים אליה בנסיעה ברכבת, ואחר כך ממשיכים ברגל, בקבוצה גדולה בהנחייתו של מדריך דובר אנגלית (או איטלקית, גרמנית וכו' אם אתם מעדיפים). המערה ענקית, מדהימה, מרהיבה ביופיה, מכשפת... כל המלים שאכתוב ישמעו כסופרלטיבים ריקים. אז לא אכתוב דבר.
והנה השאלה הקשה ביותר: האם היה שווה לעבור את הסבל בחוץ כדי להנות מן היופי הגדול הזה? לאחר התלבטות אני עונה שכן. אילו ידענו מראש למה אנחנו הולכים קרוב לוודאי שהיינו מוותרים על זה. אבל פירוש הדבר שהיינו מוותרים על אחד המקומות היפים ביותר בסלובניה. אחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם מעודי. אז ההמלצה המהוססת שלי: לנשום עמוק ולנסוע. להצטרף לשלושים מליון המבקרים הפוקדים את מערת פוסטוינה מדי שנה. יש לקוות שלא כל המליונים האלה יהיו שם באותו יום יחד אתכם.
לא רחוק ממערת פוסטוינה נמצאת מצודת פְּרֶדְיָאמַה (Predjama), הבנויה בתוך הסלע. הטירה משומרת ומשוחזרת, ואפשר לסייר בה עם "טלפון" המשמיע הסברים בכל תחנה. יש גם הסברים בעברית. יש משהו מרשים ועגום בסיור הזה, המוליך אותך בהדרגה מן החלקים החיצוניים והבנויים של המצודה (העשויים על פי הדגם המקובל של טירות אירופאיות), במעלה המדרגות החצובות בסלע, עמוק אל תוך ההר ואל האזור הפראי שאליו נסוגו מגיני המצודה כשכלו כל הקיצים. הבן הקטן שלנו נהנה מאוד מכלי הנשק המשוחזרים, ומן האפשרות לצלצל בפעמון הטירה. גם אנחנו. המצודה הומה מטיילים אבל זה לא ממש מפריע. מומלץ.
6. האגמים
כשישים קילומטרים צפונית מערבית ללובליאנה שוכן אגם בלד (bled). זהו האגם המפורסם ביותר בסלובניה. הוא כנראה גם היפה ביותר. יפה כמו גלויה או פאזל אלף חלקים או עטיפה של בונבונירה. במלים אחרות: יפה באופן משעמם. בטיול הראשון שלנו לסלובניה, לפני תשע שנים, הסתפקנו בשהות קצרה על הטיילת, בין תיירות מזדקנות מגרמניה, ובמנה של שטרודל תפוחים. הפעם לא בזבנו דקה, חלפנו על פני אגם בלד בנסיעה, והמשכנו דרך כפרים ואפרים אל אגם בוהיני (Bohinj) שהוא גדול יותר, מגוון יותר, פחות מלוטש ויותר פראי. זו ההמלצה שלנו למטיילים באגמים: אל תתעכבו בבלד. סעו לביהיני.
אין להסיק מכך שבוהיני איננו אתר תיירות. תמצאו בו שפע של אפשרויות לתיירים: שייט בספינה, חתירה בסירות, אופניים להשכרה, מצנחי רחיפה וכן הלאה. יש שפע של דברים לעשות באגם בוהיני, וכולם מפורטים בהרחבה בפרק על האגם במדריך "המשפחה המטיילת" לסלובניה. זה בהחלט פרק טוב, והוא נגיש בחינם באינטרנט (בעצם בגללו החלטנו לקנות את הספר), כך שבאמת אין צורך לפרט כאן. אבל אולי הדבר הטוב ביותר הוא פשוט לעשות יום פיקניק על שפת האגם. אנחנו, כזכור, הכרזנו על טיול סטלבט, ולכן יצאנו מאוחר, נסענו בנחת והגענו אל האגם רק לקראת הצהרים. אני ושני הקטנים שכרנו קאנו והפלגנו. הבן הגדול ניסה את כוחו בחתירה בסאפ והיה מאושר! אמא והגדולה ישבו על ספסל על החוף, התבוננו בנו ובנוף וניהלו שיחת בנות. לכולם, בלי יוצא מהכלל, היתה זו שעה מאושרת. אחרי שהחזרנו את הסירות ניסינו את כוחנו בטבילה קצרה במי האגם. טבילה מאוד קצרה. גם כאן, כמו כמעט בכל מקום בסלובניה, המים קרים מכדי לשהות בהם זמן ארוך. אבל כולם יצאו מהמים צוחקים ומאושרים.
עלינו ברכבל להר ווֹגֶל (Vogel) המשקיף על האגם. השיטה כאן דומה לזו שפגשנו בוליקה פלנינה: רכבל ראשון) שהוא תא סגור, גדול וצפוף-נוסעים) לוקח אותך במעלה ההר בחלק התלול שלו. אחר כך אפשר להמשיך במעלה המתון ברגל, או לבחור (כפי שעשינו אנחנו) להמשיך ברכבל-סקי של ספסלים פתוחים. הנוף מרהיב! מזכיר את וליקה פלנינה, בלי בתי הכפר אך בתוספת האגם הנשקף הרחק למטה. בשעת אחר-צהרים חזרנו ברכבל הפתוח אל התחנה העליונה של הרכבל הסגור. משם יוצא מסלול הליכה שלפי הספרים הוא קל, יפה והיקפי. לצערנו כבר היה מאוחר מכדי ללכת בו ולא נותר לנו אלא לגלוש במורד, ברכבל הסגור, אל חניית הרכבים שעל שפת האגם (יש גם מחירים לטיול סטלבט). בדרך חזרה עצרנו לארוחת ערב מוקדמת במסעדה הראשונה שמצאנו באחד הכפרים שבצד הכביש. כמו תמיד בסלובניה: אוכל טעים (לחובבי בשר ודגים), נוף יפה, אווירה נעימה ושירות איטי להחריד. בדיעבד, נדמה לי שאגם בוהיני היה אחת מן הטעויות שלנו בטיול. היינו צריכים להקדיש לו יומיים, או לפחות להשתדל להגיע אליו מוקדם בבוקר ולבלות בו יום שלם.
לא רחוק מאגם בלד זורמים המים בערוץ וינטגר(Vintgar Gorge) . אני ואשתי העברנו שם, לפני תשע שנים, בוקר קסום, שהותיר בנו זכרונות מתוקים. לכן שמרנו אותו הפעם לסוף, ליום הפרידה מסלובניה היפה: כמה שעות של טיול מהנה לפני הכניסה לנמל התעופה. זו היתה, ללא ספק, הטעות הגדולה של הטיול שלנו. אולי זו התקופה בשנה, אולי זה השנים שעברו, אולי הכל היה חלום ואשליה מלכתחילה... לעולם לא נדע. אבל לפחות לתחושתנו, משהו רע מאוד קרה לערוץ וינטגר בתשע השנים שעברו, והמשהו הזה פירושו, בין השאר, הרבה פחות מים בערוץ, והרבה הרבה יותר מטיילים מעליו.
היינו צריכים להיות חשדניים עוד בתוך הרכב, כשסדרנים פזרו את המוני המכוניות לכמה מגרשי חניה. הסתבר שהערוץ הומה מבקרים. רובם בקבוצות מאורגנות ורובם מדברים עברית. כיוון שקראנו כמה אזהרות לפני כן, דאגנו להגיע מוקדם יחסית, ובבוקר יום שני (כדי להמנע מהעומס של סוף השבוע). היינו נאיבים. מאוד נאיבים. צריך להסביר: אנחנו לא שונאי אדם ולא מחפשים רק נופי-בראשית נקיים מאנשים, אבל ערוץ וינטגר כולו הוא מסלול הליכה על גשרוני עץ מעל לזרם. מסלול הגשרונים הוא דו-כיווני, הולכים וחוזרים באותה דרך. והוא צר למדי, כך שברוב המקומות שני בני אדם לא יכולים לחלוף זה על פני זה מבלי להתחכך. התוצאה היתה התחככות רבתי בהמוני בית ישראל (ועוד כמה איטלקים ואוסטרים לגיוון). מתחת לכל המתחככים הללו זרמו מי הערוץ, שנראו לנו הפעם דלים למדי: לא סוערים ולא מלהיבים. סתם ערוץ. בטח יש מאות כאלה בסולבניה. אולי אלפים. במקום כלשהו לאורך המסלול אשתי התייאשה ולקחה את הקטן החוצה. זמן קצר אחר כך הסתובבנו כולנו ויצאנו אחריה. בחוץ ראינו המוני אדם משתרכים בתור ארוך עד אינסוף תחת שמש לוהטת, בתקווה להכנס לערוץ ולעבור מתוֹר לטוּר.
אנחנו לא יודעים מה קרה. איך הפך ערוץ וינטגר לאטרקציה תיירותית כזאת, מבלי שהתשתיות הותאמו לכך? ומה קרה למי הזרם, אם בכלל קרה להם משהו. אבל דבר אחד אנחנו יודעים לומר במפורש: על תסעו לערוץ וינטגר. בטח שלא בשיא העונה.
7. קְרַנְסְקָה גוֹרָה (Kransjka Gora) וסביבתה
קרנסקה גורה היא עיירה בפינה הצפון-מערבית של סלובניה, סמוך לגבולות איטליה ואוסטריה. העיירה היא בעצם כפר לא גדול (פחות מאלפיים תושבים) בעמק נהר הסאבה (סמוך לאחד משני יובליו העיקריים של הנהר הגדול בסלובניה). מסביב לעיירה כמה כפרים נוספים, קטנים עוד יותר (אנחנו התאכסנו באחד מן הכפרים האלה: גוזד מרטוליק). מעלותיה של קרנסקה גורה: היא שוכנת בעמק יפהפה, היא חמודה ונעימה (תיירותית למדי, אבל לא בצורה מעצבנת), היא נקודת המוצא לטיפוס על הטריגלב (לא בשבילנו) ולחציית האלפים היוליאניים ברכב, והיא בירת ספורט החורף של סלובניה (אבל אנחנו ביקרנו שם באוגוסט). יש הרבה מקומות לינה ומקומות לאכול בעיירה ובסביבתה.
מה עשינו?
ראשית, העיירה עצמה נעימה ונחמד להסתובב בה (אם כי לא הקדשנו לדבר יותר משעתיים, שרובן עברו במסעדה נחמדה בכיכר). בדוכנים שבכיכר נמכרות עבודות יד מקומיות יפות ולא מזכרות לתיירים וציוד הספורט והמחנאות בחנויות היעודיות זול בהרבה מהמקובל בארץ.
מעבר למרכז העיירה יש שורה של רכבלים (ספסלים פתוחים) המובילים אל מדרונות הסקי. אחד מהם פעיל גם בקיץ, ואחרי שעולים בו לראש ההר גולשים למטה במזחלת ה"רוכבת" על גבי מסילה. הקונספט ודאי מוכר לרבים ממקומות אחרים באירופה (היער השחור למשל). המסלול של קרנסקה גורה הוא לא טוב יותר או גרוע יותרמאחרים. הילדים שלנו (וגם חלק מהגדולים) נהנו מאוד, והקטנים דרשו "עוד פעם!" למי שמוטרד מן השעון כדאי לדעת שהעליה האיטית והמתערסלת אורכת כעשרים דקות, וגלישה הצוהלת למטה – כחמש דקות לכל היותר!
בשעת אחר צהרים נסענו לעמק ורטה(Vrata) היפה. בערוץ, כמו באזור כולו, יש מסלולי טיול רבים. אנחנו הסתפקנו בשתי נקודות עצירה. הראשונה היא מפל פריצ'ניק (Peričnik waterfall), שהוא בעצם צמד מפלים, האחד מעל השני. עוצרים בחניון לצד הכביש (משלמים על החניה בקיוסק!), ומתחילים לטפס בשביל נוח במעלה ההר. אחרי כמה דקות מגיעים למפל הראשון, וקצת אחר כך אל המפל השני. המסלול קצר (כחצי שעה), יפה מאוד ולא קשה (אנחנו עלינו עם ילדים קטנים בלי כל בעיה). שני המפלים יפהפיים, הנוף מרהיב, ואפשר להכנס אל מאחורי המפל ולהביט ממנו החוצה. זהו אחד המפלים הידועים בסלובניה, ובכל זאת, אף שהיו מטיילים נוספים, לא היה עמוס. ייתכן שהועילה לנו שעת אחר הצהרים המאוחרת, שגם שיותה יופי מיוחד לטיול.
ממשיכים לנסוע במעלה העמק (הדרך סלולה אך צרה). הערוץ מסתיים בחומת הר אדירה: צידו הצפוני של הר טריגלב – ההר הגבוה בסלובניה. מגרש החניה משמש נקודת מוצא למטפסי הרים אלפיניסטים המעפילים אל הטריגלב. אנחנו הסתפקנו בהליכה מישורית עד לאנדרטה הנמצאת ממש למרגלות ההר. זוהי אנדרטה לזכרם של מטפסי-הרים-פרטיזנים שפעלו באזור נגד הכובש הנאצי בזמן מלחמת העולם השניה. אצלנו דברים כאלה מרעידים משהו בלב, והאנדרטה יפה, צנועה מעוצבת בתבונה וניצבת בנוף מדהים. באור אחרון נפרדנו מן האנדרטה ומן ההר, חזרנו אל הרכב ונסענו במורד העמק.
בבוקר שמשי אחד יצאנו ברגל מן הכפר גוזד מרטוליאק (שבו התגוררנו) אל ערוץ מרטולאיק (Martuljek), ואל הראשון מבין שני המפלים שבערוץ. שוב – ערוץ נחל יפה, הרים, צמחיה, גשרים ומפל מרשים. סלובניה משופעת בפנינות-נוף כאלה, וכנראה שכולן יפות. גם זו. למי שלא חושש מקצת טיפוס על סלעים – מומלץ להמשיך אל המפל השני. אנחנו הסתפקנו בראשון.
ולסיום פרק קרנסקה גורה, משהו שתתקשו למצוא במדריכי הטיולים: מספר קילומטרים ממערב לקרנסקה גורה נמצאת שמורת הטבע זלנצי (Zelenci). הברכות הירוקות והשקטות הללו ("זלן" פירושו ירוק בסלובנית) הן מקורותיו של נהר הסאבה-דולינקה, המזין את הסאבה הגדול. מי שפגש את נהר הסאבה השוצף במרכז סלובניה מתקשה להאמין שכאן, באגמי האזמרגד הדוממים הללו, הכל מתחיל. המים שקופים לחלוטין: אפשר לראות את הדג החולף באגם, ואת צילו החולף תחתיו על הקרקעית החולית. תנודות מעגליות בחול שבתחתית האגם מסמנות את נביעת המים מן המקורות התת-קרקעיים, והפסגות המקיפות את האזור משתקפות כבמראה.
זלנצי הוא המקום המובהק ביותר להמחיש בעזרתו את הקונספט של SLOWvenia: מה עושים שם? כלום. פשוט כלום. הליכה קצרה על גשרי עץ ועליה למגדל תצפית (המגדלים היו בשיפוצים בביקורנו האחרון). יושבים בלי לנוע. מקשיבים לקול ציפור בסבך. עוקבים במבט אחרי דג טרוטה. מדברים בלחש או שותקים. נושמים לאט. מתמזגים ביופי. ירוק על ירוק. כשמרגישים רוויה – קמים והולכים.
8. עמק הסוצ'ה (Soča) והאלפים היוליאנים
עמק נהר הסוצ'ה, במערב סלובניה, היה אחד משדות הקטל הגדולים במלחמת העולם הראשונה: כחמש-מאות אלף איש אבדו את חייהם בקרבות שנערכו בחזית זו במשך שנתיים וחצי. בעיירה היפה קוֹבָּרִיד (Kobarid) (שהונצחה בספרו של ארנסט המינגווי "הקץ לנשק") עומד מוזיאון המוקדש למלחמה ההיא, ואפילו זכה פעם בתואר "המוזיאון המוצלח באירופה". אנחנו לא נכנסו למוזיאון. העדפנו להתעלם מן ההיסטוריה העצובה ולהתמסר לגיאוגרפיה המרהיבה. נהר הסוצ'ה הוא כנראה הנהר היפה בסלובניה. מי הטורקיז הצלולים שלו מתוארים ברוב-סופרלטיבים במדריכי הטיולים ואתרי האינטרנט. הכל נכון. נוף הנהר מרהיב, מרגש ומשמח. הכביש היורד מן האלפים היוליאנים נוסע לאורך הנהר, ואפשר להנות מן הנוף עוד לפני שיוצאים מן הרכב. יש אינספור מקומות לעצור בדרך: גשרים תלויים, מפלים, מסלולי טיול ואתרי פיקניק, וירידות מוסדרות יותר או פחות אל קו המים. אנחנו פנינו מזרחה מן הדרך הראשית לכיוון הכפר לֶפֶּנָה (Lepena). הדרך היתה אמורה כנראה להביא אותנו למפל יפה, אבל עצרנו במקום הראשון שנראה לנו מתאים וירדנו אל המים. היה יום שבת והנהר שקק פעילות: חותרים בקייאקים, משפחות בפיקניק ומטיילים. גם אנחנו התמקמנו לפיקניק על שפת הנהר, התחרדנו בשמש הנעימה, חצינו הלוך ושוב את הגשר התלוי ורחצנו ידיים ופנים. אני והבן הגדול העזנו לחצות את הנהר מגדה לגדה בתוך המים. המים לא עמוקים אבל קרים מאוד, ממש עד כדי מצוקה פיזית. בנים אוהבים אתגרים.
המשכנו משם לאורך הנהר אל העיירה קובריד, ולאחר כמה התברברויות של תוכנת וויז, החננו את הרכב ויצאנו במסלול רגלי קצר אל מפל קוזיאק (Kozjak slap, Koziak waterfall). הקוזיאק הוא אחד מיובלי הסוצ'ה. ההליכה אל המפל קלה, נעימה ויפה (וכוללת עוד גשר תלוי, אחד מרבים, מעל הסוצ'ה). כאמור, היה יום שבת, והאזור המה מטיילים (בעיקר כאלה שבאו מאיטליה השכנה), אך זה לא הפריע. כשמגיעים לתחתית הערוץ הולכים על מעין מרפסות עץ תלויות מעל למים (אם כי אפשר ללכת גם בתוכם). המפל והבריכה המנקזת אותו מרהיבים ביופיים. משחק מדהים של אור וצל, מים וסלע. אשתי צלמה שם כמה מן התמונות היפות ביותר בטיול כולו. לא כדאי לוותר על הרחצה במי הבריכה (למרות שאצלנו רק אני והבן הגדול העזנו). זה קצת פחות מקפיא מן המים הזורמים בנהר, אבל גם כאן אי אפשר להשאר בתוך המים יותר מדקות ספורות. ובכל זאת – זו חוויה נהדרת ומרעננת. מקום יפהפה!
חזרנו לקובריד לארוחת צהרים מאוחרת. התיישבנו במסעדת גן חמודה שהגישה פיצות וסלטים. הקירבה לאיטליה משפיעה לטובה על המטבח. האוכל היה ים-תיכוני למדי וטעים מאוד. כיוון שהיה עלינו לחצות שוב את האלפים צפונה, ורצינו לעשות לפחות את מרבית הדרך באור יום, מיהרנו לצאת.
אחת הטעויות שעשינו בתכנון הטיול היא שלא הקדשנו לעמק הסוצ'ה יותר מיום. בחכמה שבדיעבד אנחנו אומרים שכדאי מאוד לישון לילה או שניים בעמק (יש המון אפשרויות לינה באיזור). הדירה שלנו היתה בכפר גוזד מרטוליאק, מצפון לאלפים היוליאנים, וכך היינו חייבים לחצות את מעבר ההרים ורשיצ' (על כביש 206) פעמיים – בנסיעה אל העמק ובחזרה ממנו. כביש 206 הוא כביש הררי מפותל (כ 40 פיתולים ממוספרים לארכו) יפה מאוד בשני הכיוונים אך לא פשוט לנהיגה. כאמור, אם צריך לנסוע בו פעמיים באותו יום נשאר מעט מדי זמן לעמק הסוצ'ה.
האוטו מעפיל במעלה ההר. אור היום דועך לאיטו וירח בן שבוע מציץ בין הפסגות. זוהי שעה של לפנות ערב בשיאו של הקיץ. אין מתאים מלהפרד בשיר.
הטיוטה הראשונה שלו נכתבה במהלך הנסיעה, בהשתתפות כל בני המשפחה (פרט לנהגת שהיתה עסוקה מדי בפיתולי הדרך). הנוסח הסופי עובד תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, כשהחוויות כבר הפכו לזכרונות.
הגשר על הסוצ'ה
ראיתי מים של טורקיז אשר נולדו מן ההרים
בתוך הזרם הצונן השתוללו הנערים.
יש יופי הגדול מכדי להכילו בתוך הלב:
עקבות ידו של אלוהים על גוש הארץ הסובב.
ראיתי מפלים רוגשים אל תוך ברכות צלולות-צללים
פרחי הקיץ במדרון, משב הרוח בעלים.
יש יופי שהוא אב לשניים: לַיגון ולַחדווה
יש געש ודממה דקה המזדווגים להיות שלווה.
ראיתי השתקפות פסגות בראי המים הזכים
דגי השמך שם חלפו כבני-כנף או בני-שחקים.
יש יופי אמיתי מכדי להסבירו כאגדה
יש אהבות הנגועות מלידתן בכאב-פרידה.
כמי הסוצ'ה השוצפים אף אנו לא נהיה לעד
אדם אחר כאן יעמוד, אדם אחר פעם עמד.
חולפים המים. רק הזרם הוא נצחי והוא יַרוֶה
את ערוגות זכרונותינו החולמים להיות הוֹוֶה
