שאלה תמימה של חבר החזירה אותי שנה אחורה, אל חודש אוגוסט 2017, אל חופשה נפלאה בת שבועיים בחצי-האי פיליון, ואל הפוסט שתכננתי לכתוב ולא הספקתי. אולי יש יתרון בכתיבת פוסט על חופשה באיחור של שנה, כשהחוויות כבר הספיקו לשקוע אל הקרקע של זרם התודעה. עכשיו ייכתב כאן רק מה שבאמת נחרת בזיכרון.
"שבועיים??? בפיליון???" אף אחד לא האמין לנו שאנחנו הולכים לשהות שבועיים שלמים רק בפיליון. גם לא חברים שלנו המכירים אותנו היטב. גם לא אוהבי-פיליון ותיקים. "תקשיבו... פיליון זה בכל זאת רק פיליון...". הם אמרו לנו.
בילינו שבועיים ימים בפיליון והיינו מוכנים להשאר עוד חודש. היינו ארבעה: אני, אשתי, ילדה בת שבע וילד בן שש. לא באנו לחרוש את פיליון, לרדוף אחרי אטרקציות או לבקר במוניומנטים. באנו לשהות, להיות, להתמזג עם הנוף, לטייל בכפרים ובין כרמי הזית, להתערסל בגלים. את הגירסה הפרטית שלנו לקונספט התיירות האיטית (באנגלית קוראים לזה "Slow Tourism"), התחלנו לפתח לפני שנתיים בסלובניה (תיארתי אותה בפוסט באתר 'למטייל' ושמו SlowVenia). בפיליון לקחנו את הרעיון שני צעדים הלאה.
מה זה פיליון
מבט במפה יגלה לכם שפיליון הוא חצי-אי המזדקר אל תוך הים האגאי ואז מתקפל פנימה כמו חדק של פיל או עוקץ של עקרב, וכולא בינו לבין היבשת את המפרץ הפגסטי. זהו הקצה הדרומי של רכס הרים ששיאו באולימפוס שבצפון. פיליון מחובר ליבשת רק מצידו הצפוני. כל היתר הוא קו חוף ארוך, הנותן לו אופי של אי למרות היותו חצי-אי. זהו הר הטובל בים, ומכאן עיקר קסמו של המקום: שילוב ייחודי של נוף הררי, תצפיות אל הים מזרחה, דרומה ומערבה, ואינספור חופים ומפרצונים.
כמו (כמעט) כל מקום ביוון, פיליון היה זירת התרחשות לאירוע או שניים מן המיתולוגיה. זו היתה ארצם של הקנטאורים, ומקום הולדתו של אכילס הגיבור, בן פלאוס שנתן לחצי-האי את שמו. אבל אגדות המיתולוגיה לא נוכחות בפיליון של ימינו. גם התקופה הקלאסית לא השאירה את חותמה בחצי-האי, וגם לא הכנסיה, השלטון העותומאני או יוון המודרנית. פיליון נשארה מקום מחוץ לזמן, נטולת היסטוריה ועשירה בעצי זית, חופים נפלאים ושמי תכלת פרוסים מעל (טוב, זה לא לגמרי מדוייק ואולי יעליב קצת את הפיליונאים. בכפר דרקיה, למשל, יראו לכם את המצבה שהוקמה לזכר הטבח שביצע חיל הכיבוש הנאצי בתושבי הכפר – יש על זה אפילו ערך ב'ויקיפדיה' באנגלית – אבל עזבו, לא בשביל זה באתם לפיליון!).
אז מה בכל זאת יש בפיליון?
או!
כאמור, זהו בעצם רכס של הר המשתפל דרומה. החלק הצפוני מגיע לגובה של 1636 מטר (שזה בערך שלושת-רבעי החרמון הישראלי לשם השוואה). בחורף ההר מושלג. גם בקיץ הוא מרשים ביותר ומכוסה צמחיה "אירופית" ומטעי נשירים. כשיורדים אל קווי גובה נמוכים יותר, מזרחה, מערבה ובעיקר דרומה, מגיעים אל מטעי הזית האינסופיים המכסים את צלעות ההרים ואת הגבעות שבחלקו הדרומי של חצי-האי. כשטיילנו שם היינו משוכנעים שפיליון לבדה מספקת את כל התצרוכת העולמית של שמן הזית... ומתחת לעצי הזית, רצועת החוף הארוכה והנפלאה של פיליון.
במערב – המפרץ הפגסטי: סגור מכל צדדיו עם מוצא צר אל הים. מין אגם של מים מלוחים. מי המפרץ תמיד צלולים, חלקים ושקטים, ומעמיקים בשיפוע מתון מאוד. אידאלי לבילוי ים עם ילדים קטנים. במזרח – הים האגאי: מרגש, קפריזי, סוער לפרקים, וחורץ בקו החוף מפרצונים מרתקים ועוצרי נשימה ביופים. התרחקת מאתיים מטר מן החוף, וכבר אתה בנוף גבעות יפה, מוקף חורש טבעי או עצי זית, ומטייל בין כפרים קטנים וחמודים. על ההר, בחופי המפרץ ובחופי הים האגאי מסתתרות אלפי פינות חמד הפזורות על פני חצי-האי כולו.
איך טיילנו בפיליון?
השיטה היתה כזאת: כל מקום שהוזכר במדריכי התיירים כ MUST סומן מייד על המפה שלנו באיקס אדום. לא נוסעים לשם. אחר כך בחרנו לנו מקומות לגור, לנפוש ולטייל מבין מאות האפשרויות האחרות. זו התגלתה כתוכנית מצויינת. אין הרבה "אטרקציות" בפיליון, ואלה שישנן מושכות אליהן את המוני התיירים של הקיץ. לא אותנו. ויתרנו על "הכפר הכי יפה בפיליון", "התצפית המרהיבה בכל חצי-האי", "החוף המושלם" וה"עץ העתיק ביותר". למרות זאת התגוררנו בכפרים יפהפיים, צפינו בנופים מדהימים, רחצנו בחופים מרהיבים וישבנו בצילם של עצים אדירים, ובשום מקום לא היה צפוף מדי או המוני מדי, וכמעט בשום מקום לא נאלצנו לחמוק ממלכודות-התיירים. חוף מילופוטמוס הוא דוגמא טובה. ככל הנראה זהו החוף המרהיב ביותר בפיליון. כולם נוסעים אליו. לא אנחנו. היינו אולי בעשרה חופים אחרים, יפים ומתוקים להפליא, ויש עוד רבים מספור. זה הדבר שהכי חשוב להבין לגבי פיליון: יש המון כפרים יפים, המון חופים נעימים, המון אתרי טיול מרהיבים... והכל במרחק נסיעה של שעה או שעתיים לכל היותר.
החופש שלנו נמשך שבועיים, ולכן בחרנו לעצמנו שלושה מקומות לינה: אחד בדרום מערב, אחד במזרח ואחד בצפון. למען האמת זה לא כל כך משנה משום שכאמור, כמעט מכל מקום אפשר להגיע לכל מקום אחר, אבל הגיוון יוצר עניין כשלעצמו. כל יום של מעבר מדירה לדירה היה יום של הרפתקה וגילויים חדשים. כל מקום אירוח הציע הפתעות משלו. אנחנו התארחנו בדירות שמצאנו ב AirBnb. מי שמעדיף יכול למצוא לינה במלונות הכפריים הקטנים (Archontikos) הפזורים ברחבי פיליון.
בחופשה בת שבועיים באותו איזור מתחילה להיווצר איזו שגרת נופש נעימה. רוב הימים שלנו התחילו בהשקמה מאוחרת, ארוחת בוקר רגועה על המרפסת מול הנוף, ואז ירידה אל הים. הים אף פעם לא משעמם בפיליון. אחרי הרחצה מוצאים מקום לארוחת צהרים ואחר כך עושים עוד "משהו". והמשהו יכול להיות טיול רגלי בסביבות הכפר, או במעבה החורש, או נסיעה לאורך כביש נופי, או קטיף תאנים מעץ בשולי הדרך... ולפעמים עוד רחצה נוספת בים בסוף היום (שעות האור נמשכות עד אין קץ בקיץ בפיליון). אבל היו בקרים שבהם סתם ישבנו על הרצפה בבקתת המגורים שלנו ושחקנו טאקי, או התמקמנו על סלע גדול, מעל לים סוער, וסיפרנו על צי אוניות גדול שהפליג מזרחה, לטרויה, להחזיר ליוון את הלנה היפה. לא ממהרים לשום מקום. לא צריכים להספיק שום דבר ובאופן כללי לא “צריכים”. רוצים. לא רצים. נספגים בהוויה.
פה ושם מגוונים באיזו מיני-אטרקציה (טיול של שעה על גב סוס או שייט לאחד המפרצונים שאי אפשר להגיע אליהם ברגל). זהו. לא צריך יותר מזה. לא השתעממנו לרגע.
הכפרים של פיליון
אחד הדברים שחשוב להבין לגבי פיליון הוא, שלמרות רצועת החוף הארוכה שלו, אין זה איזור של כפרי דייגים. ככל שהצלחנו להבין, המתיישבים שהקימו את הכפרים בפיליון נמלטו לשם מאימת שודדי הים שהיו פושטים על החופים, חוטפים אנשים לעבדות ושוללים שלל. לכן בנו פליטי השוד את הכפרים שלהם על ההר, הרחק מעיני השודדים. הם גידלו פירות וזיתים, והשתמשו בחופים בעיקר כמעגנים לסירות ולספינות מסחר שלקחו מפיליון את תוצרת המטעים והביאו אספקה נדרשת. בימינו, שבהם התיירים גודשים את החופים, התחילו להופיע נקודות יישוב על החוף עצמו, אבל הן נוצרו בעקבות התיירים ובגלל התיירים וכך הן גם נראות. יותר משהם כפרי דייגים אותנטיים וציוריים, אלה כפרי תיירים. לכן, ההמלצה החד משמעית שלנו היא לרחוץ בחופים, אבל לגור על ההר (הנסיעה מכאן לשם תיקח לכם עשרים דקות בערך).
במרכזו של כל כפר בפיליון יש כיכר שעליה מצלים כמה עצי דולב ענקיים, בני מאות שנים (קל למצוא את הכיכר – מחפשים את צמרותיהם של עצי הדולב). מסביב לכיכר פזורות כמה מסעדות מקומיות קטנות. על פי רוב אלה עסקים משפחתיים שבהם הסבתא חולשת על המטבח. האווירה נעימה והשירות אדיב. התושבים בדרך כלל לא יודעים אנגלית, אבל מסתדרים היטב בעזרת חיוכים ומחוות ידיים (היוונים, באופן כללי, אדיבים, נעימים וששים לעזור). לכל מסעדה כזאת יש עמדת אש גלויה שעליה צולים בשר (בת השבע שלנו טעמה את כל הסטייקים בפיליון), אבל המומחיות האמיתית של הפיליונאים היא בתחום תבשילי הקדירה והתנור: מוסקה (נפלאה), ירקות ממולאים באורז (שכלל אינם דומים למנה שהוגשה לנו בחדר-האוכל הקיבוצי של ילדותי), פרחי קישוא צעירים מבושלים, תבשיל בשר וגרגירי חומוס... הכל טעים מאוד. בדרך כלל המלצרים פשוט יזמינו אותכם למטבח כדי להציץ בסירים ולראות את מה שאתם מזמינים. זה גם פתרון לבעית השפה. בצד התבשילים מזמינים סלט יווני קלאסי (בפיליון לא חותכים או מפוררים את הגבינה אלא מניחים נתח גדול מעל הירקות). יין מקומי קל וטעים וקפה טוב לסיום. אל תבנו על קינוח (בכמה מקומות המלצרים פשוט שלחו את הילדים שלנו לבחור להם משהו ממקרר הארטיקים שעמד בפינה). ארוחות נהדרות, גדולות ומשביעות, וכלל לא יקרות. למיטב זכרוני – משהו בין 40 ל 60 אירו (לארבעה סועדים).
אחרי האוכל אפשר לצאת מהכיכר לטיול רגלי בכפר ולנסות ללכת לאיבוד בין הסמטאות (קשה ללכת לאיבוד כי הכפרים קטנים, ובכל רגע או שניים ישתקף לעיניכם הטורקיז הזוהר של הים למטה). אפשר גם לצאת מן הכפר לטיול בחורש, או ללכת ברגל לכפר השכן. שבילי ההליכה נוחים למדי. התושבים לעתים נוסעים בהם בטנדרים...
עוד משהו על החופים של פיליון
כבר תיארתי את אופיים השונה של חופי המפרץ הפגסטי (השליו) והים האגאי (הרוגש). כדאי להוסיף שהחופים אינם חוליים, אלא מכוסים באבנים קטנות, בטקסטורה הנעה מחצץ דק ועד חלוקי נחל. אי אפשר לבנות ארמונות בחול, אבל לפחות בחלק מן החופים נהננו לבנות טירות, סכרים ומגדלים עשויים אבן. השירותים לרוחץ בחוף משתנים ממקום למקום. אנחנו לא ראינו סוכת מציל באף אחד מן החופים ששהינו בהם (כאמור, נמנענו בכוונה מן המתויירים ביותר). גם לא היו שם מקומות שמכרו ציוד לים (מצופים, מזרוני ים וכו'). את אלה אפשר לקנות במרכזים הכפריים היותר-גדולים שעל ההר. לעומת זאת, כמעט בכל חוף היה לפחות קיוסק או בית קפה קטן. המסעדות שעל החוף תיירותיות יותר (כפי שהוסבר קודם לכן) ותפריט הדגים שלהם עשיר יותר. באחת מהן הגישו לי סטייק דג שרוף, אבל באחרת אכלתי את מנת הדג הטעימה ביותר שאכלתי אי פעם, אז כנראה זה בעיקר עניין של מזל.
מה קונים בפיליון?
כלום. פרט לתאנים, ענבים, זיתים, שמן זית ודבש טעים להפליא הנחשב למעולה שבכל יוון. זה חלק מקסמו של המקום הזה – לא עושים בו שופינג ולא מביאים מתנות לקרובים שנשארו בארץ...
איך מגיעים לפיליון?
שמרתי את זה לסוף, משום שזו הנקודה הבעייתית העיקרית (אולי היחידה) בכל הנוגע לחופשה בפיליון. ראשית, חייבים רכב כדי להגיע אל פיליון וכדי לנוע ברחבי חצי-האי. זה כשלעצמו לא נורא. כדאי לזכור שהדרכים באי הן דרכי כפר צרות למדי, לעתים ההריות ולעתים דחוקות בין ההר לים. למרות זאת, הנסיעה ברחבי האי לא מאוד מאתגרת, והנוף הנשקף מחלון המכונית יפה להפליא!
הקושי הגדול הוא בהגעה אל פיליון. הנסיעה ברכב משדה התעופה של אתונה לוקחת כארבע שעות והיא משעממת למדי (למיטב הבנתי זה לא הרבה יותר קצר אם מגיעים מסלוניקי). אנחנו נחתנו בערב וחילקנו את הנסיעה לשתיים, כשעצרנו ללינת לילה במלון דרכים לאחר כשעה של נסיעה.
בין אם אתם מגיעים מאתונה ובין אם נחתתם בסלוניקי, בבואכם בשעריו של חצי-האי פיליון תצטרכו לעבור בעיר וולוס, השוכנת ממערב לו. מדריכי התיירים באינטרנט מתארים את וולוס כעיירת-חוף קסומה. אל תאמינו להם. זו עיר ג'יפה, מכוערת ומוזנחת, ומספיק לנסוע ברחובותיה כדי להתקף דכדוך. חייבים לעבור בה כדי להגיע לפיליון (קראתי שיש אפשרות להגיע אל קצהו הדרומי של חצי-האי במעבורת מאאובויה. זה עשוי לחסוך את המעבר בוולוס. לא ניסיתי). אז נשמו עמוק וחצו את עמק הבכא הקרוי וולוס מבלי לעצור. זמן קצר אחר כך תתחיל האווירה להטהר, הנוף העירוני המדכא יתחלף בגבעות מוריקות וכרמי זית, ולפתע תבינו שאתם כבר נוסעים כמה דקות בליבה של ארץ-החמודות פיליון.
אז בכל זאת – איפה היינו ומה עשינו?
באילו דירות לנו? באילו כפרים שוטטנו? באילו חופים השתכשכנו ובאילו שבילי-יער פסענו? לא מגלים. אם הגעתם עד לכאן בוודאי כבר הבנתם שזו אינפורמציה לא חשובה. המקומות שבהם היינו ישארו בלבנו כזכרונות מתוקים. המקומות שבהם לא היינו – מעולם לא נדע מה הפסדנו כשפסחנו עליהם. האינטרנט מלא בהצעות ואפשרויות למטייל בפיליון. פשוט תבחרו. קשה מאוד להיכשל בבחירה.
פרידה
שעת בוקר מוקדמת והאור מציף את בקתת העץ שברחוב הכפרי. אנחנו מתעוררים לאט. אתמול בלילה כבר השלמנו את מרבית האריזות. נשאר לקנות כיכר לחם לדרך במאפיה המקומית, להיכנס לאוטו ולנסוע בפעם האחרונה בדרכי הכפר, להשקיף בפעם האחרונה על המפרץ הפגסטי המתנוצץ בשמש, לחצות את כרמי הזית. הכביש יורד מן ההר אל קו החוף וממשיך צפונה. ארץ פיליון נשארת מאחורינו ובזיכרונותינו, רוחצת בגלים. נטף דבש מתוק, כהה ומוארך הנושק למלח שבים.
