בקיץ האחרון (2018) העמדנו את קונספט התיירות האיטית שלנו (שעליו אפשר ללמוד בפוסטים הקודמים שלי “על נדנדת גלים בחצי האי פיליון” ו “SLOWvenia או סלובניה בלי לרוץ” ) בפני אתגר חדש ומורכב: שלושה שבועות בלונדון. לא "פריז לונדון ואמסטרדם בחמישה ימים". לא "שבוע בלונדון ובדרום אנגליה". שלושה שבועות שלמים שאותם נבלה רק בעיר לונדון. בלי רכב. בלי לצאת מהעיר. שישה אנשים: אמא ואבא, בן שזה עתה חצה את גיל שמונה-עשרה, בת-עשרה ושני קטנים בני שבע ושמונה. זה לא נראה פשוט... זה אכן לא היה פשוט. אבל זה עבד. אחרי כמה חיכוכים ותקלות בימים הראשונים וכמה תיקונים תוך כדי תנועה, זה עבד.
במשך שלושת השבועות הללו לא ביקרנו בארמון באקינגהם, לא ראינו את הביג בן, לא סיירנו במצודת לונדון וגם לא בטירת וינזדור או בבניין הפרלמנט. ויתרנו בשמחה על כל אלה. העדפנו עליהם את הרחובות, הסמטאות, הגנים השווקים והפבים של שורדיץ', קמדן ובריקסטון (שבה ממש התאהבנו). לא באנו ללונדון כדי לסמן וי על רשימת המאסטים. באנו לשהות בעיר, לזרום דרכה ולהניח לה לזרום דרכנו. להיות לונדונים לרגע.
מה יש לעשות בלונדון אם מוותרים על (מרבית) ה"אטרקציות"?
או! אז ככה:
הדבר הראשון שצריך להבין לגבי לונדון הוא, שהעיר היא אינסופית. היא אינסופית בגודלה, כפי שיגלה כל מי שינסה לחצות אותה ברכב, והיא אינסופית מבחינת האפשרויות שהיא מזמנת. תרבות, בילויים, אלכוהול, גני שעשועים, פארקים, טבע, אורבניות, שפע עמים, תרבויות ומטבחים, מוזיאונים, מוניומנטים, גשרים, סמטאות ורחובות ססגוניים... כל מה שתעלו על דעתכם (כמעט) נמצא בלונדון! חשוב להביא זאת בחשבון כשמתכננים את הנסיעה, וחשוב לראות בכך גורם משחרר ולא מלחיץ: גם אם הייתה עומדת לרשותכם שנה לא הייתם ממצים את כל מה שיש בלונדון. ממילא תחמיצו כמה וכמה "Musts", לכן, הדבר הנכון הוא להשתחרר ממחשבת ה"מוכרחים" ולהתמקד במה שרוצים. ומבחינה כלכלית: אין סיכוי שתמצו את כל הדברים הראויים והמעניינים הזמינים חינם-אין-כסף לכל תייר (ואזרח) בלונדון. כדאי לזכור זאת לפני שמוציאים את הארנק (או נכנסים לאתר האינטרנט) ומשלמים על איזו "אטרקציה".
שני הדברים הבאים שצריך להבין לגבי לונדון כרוכים בניפוץ מיתוסים. ראשית המיתוס של ה"אופי האנגלי": צונן, מרוחק, שמרני, קפדן וקפוץ (בקצרה: לא משהו שתיירים שמחים להתקל בו). אז זהו שלא. לפחות לא בלונדון (שמבחינות רבות, כך שמעתי, היא "לא בדיוק אנגליה"). הלונדונים שפגשנו היו בדרך כלל נחמדים, חייכניים, סבלניים ושמחים לעזור.
המיתוס השני שאותו צריך לנפץ הוא שלונדון היא עיר יקרה. תייר מאיטליה או מצ'כיה יכול אולי לומר זאת, אבל לא התייר הישראלי. לפחות על פי הניסיון שלנו, לונדון זולה יותר מתל אביב. אנחנו לא אוהבים בתי מלון. גרנו בשלוש דירות ושילמנו על כל אחת מהן בין 6000 ל 7000 שקל לשבוע ימים. קנינו בסופרמרקטים ובמכולות שכונתיות. המחירים היו בדרך כלל יותר זולים מבארץ. אכלנו אוכל רחוב וישבנו בבתי קפה ומסעדות לא יוקרתיים ולא יקרים. ביום האחרון, במעין מסיבת-סיום, ישבנו במסעדה צרפתית חמודה וטובה שהייתה יקרה יותר, אבל גם היא רק הגיעה למחירים של מקבילותיה בארץ ולא עברה אותם. הדבר העיקרי שהוא באמת יקר בלונדון הוא הכניסות לאתרים, לאטרקציות, להופעות וכו'. אבל, כפי שרמזתי קודם וכפי שאסביר בהמשך, זהו רכיב ממש לא הכרחי כשמבלים חופשה בלונדון, ובידכם להפוך אותו לשולי יחסית.
לפני שנמשיך, משהו קצר על התחבורה הציבורית בלונדון:
היא מעולה! הרכבת התחתית המפורסמת, האוטובוסים-קומתיים המפורסמים לא פחות והרכבת העילית. הכל נגיש, הכל מסונכרן, הכל נוח וזמין. השילוט על התחנות ברור, בתוך האוטובוסים יש צגים המודיעים על התחנה הקרובה ועל כיוון הקו וכן מערכת כריזה. קשה מאוד להתבלבל ומעולם לא חיכינו בתחנה יותר מדקות בודדות. כדאי לזכור, עם זאת, שהנסיעה בכבישי העיר בשעות העומס לוקחת הרבה מאוד זמן. הנסיעה באוטובוס הרבה יותר מעניינת מן ה"טיוב", אבל גם הרבה יותר איטית.
ומבחינה כספית: אנחנו חישבנו ומצאנו שכרטיסי "אויסטר" (Oyster cards) שבועיים הם הדרך המשתלמת ביותר לנסוע בתחבורה הציבורית בלונדון (היא גם הנוחה ביותר). יש לקנות את הכרטיסים בתחנות מרכזיות ולטעון אותם בתעריף הנקוב לשבוע שלם. זה אולי לא משתלם בחופשה קצרה, אבל זה מאוד מתאים למי שמתכוון לשהות בלונדון למשך זמן ארוך (אנחנו, כאמור, היינו שם שלושה שבועות). אגב, קל מאוד להזמין מונית באפליקציית Gett, אבל אם ברצונכם לחצות את העיר במונית בשעות היום כדאי שתכינו בארנק לפחות 50 אירו.
איך טיילנו בלונדון?
שלושה שבועות הם זמן מספיק כדי לייצר סוג של שיגרה, ושיגרת יומנו היתה כזאת בערך: היום התחיל ביקיצה טבעית מאוחרת והתארגנות איטית ונינוחה. בערך באחת-עשרה היינו יוצאים לרחוב ומחפשים מקום נחמד לארוחת בוקר. בכל האזורים שבהם שהינו מצאנו שפע של בתי קפה קטנים וחמודים (לפעמים היו אלה עסקים משפחתיים). יום הפעילות שלנו התחיל בצהרים ונגמר בתשע בערב (החשיכה יורדת על לונדון מאוחר מאוד בחודשי הקיץ). בדרך כלל התחלנו במשהו מוכוון גדולים (רחוב-שוק, גלריה או מוזיאון) וסיימנו במשהו מוכוון ילדים קטנים (בילוי בפארק). ככל שנמשכה חופשתנו הבנו שמוטב להתפצל אחרי ארוחת הבוקר (לקראת הצהרים) ולהתאסף שוב לארוחת ערב מוקדמת בחמש-שש. חלקנו את השישיה באופנים שונים בימים שונים, והדבר איפשר לנו לתת מענה טוב יותר לצרכים המגוונים.
לונדון מלאה במוזיאונים מרתקים! דווקא משום כך חשוב לזכור שסבלנותם של ילדים קטנים לסוג הבילוי הזה היא מוגבלת, ואם מתעקשים יותר מדי משיגים לפחות אחת משתי התוצאות השליליות הבאות: עבור המבוגרים הופך הסיור במוזיאון מחוויה מרתקת למשימה חינוכית מתישה, והקטנים לומדים לדעת שתרבות זה דבר משעמם... אנחנו גילינו (לאחר כמה ניסיונות), שהדרך היחידה להימנע מכך היא שיטת המנות הקטנות: לאתגר את ילדינו (ואותנו) בחוויה המוזיאונית, אבל לא להעמיס עליהם יותר ממה שביכולתם להתמודד עמו. אחד היתרונות של חופשה ארוכה הוא שאפשר לחזור לאותו מקום פעמיים. אל שניים מן המוזיאונים של לונדון חזרתי לביקור נוסף, כשבוע לאחר הסיור המשפחתי: אל ה Natural History Museum חזרתי שוב יחד עם בני הקטן (יתר בני המשפחה הלכו למוזאון אחר שלא עניין אותנו). וב British Museum סיירתי עוד יום שלם לבדי (בחסדה של אשתי שלקחה על עצמה את המשימה לשעשע את הקטנים במקום אחר).
מוזיאונים וגלריות
כאמור, לונדון מלאה בגלריות לאמנות ובמוזיאונים מרתקים. אנחנו אוהבים דברים כאלה, ולכן ביקרנו בלא מעט מהם. חשוב לזכור: חלק גדול מאוד מן המוסדות הללו פתוחים לקהל הרחב בחינם. זה נכון לגבי המקומות המפורסמים והגדולים ביותר, אבל גם לגבי מקומות קטנים, פחות מפורסמים אבל חמודים להפליא. בדרך כלל האורח מתבקש (אך לא חייב) לתרום ארבעה או חמישה פאונד. תרמנו בשמחה. ברבים מן המוזיאונים והגלריות יש תערוכות או תצוגות מסויימות שעליהן נדרש תשלום, אבל שפע רב כל כך של תערוכות ותצוגות אחרות פתוחות בחינם, שבדרך-כלל אין כל טעם להתעקש לשלם. כדאי לברר את הדברים מראש, בעזרת אתרי האינטרנט המעולים שכל המוסדות הללו מפעילים, ולקבוע מראש על מה משלמים, על מה מוותרים ועל מה נחליט כשנהיה במקום. את הכרטיסים לתערוכות שעליהן מחליטים להוציא כסף אפשר כמובן לקנות מראש באופן מקוון ולחסוך עמידה בתור.
עוד דבר שכדאי לזכור הוא שמרבית המוזיאונים בלונדון (ובאופן כללי – מרבית המקומות הציבוריים) אינם ממוזגים באופן סביר. בשנים האחרונות יש ימים חמים מאוד בקיץ הלונדוני, וסיור במוזיאון לא ממוזג ביום של 30 מעלות בצל הוא חוויה לא פשוטה (כפי שלמדנו על בשרנו).
הנה רשימת המקומות העיקריים שביקרנו בהם:
וויט צ'אפל גאלרי White Chapel Gallery)) – גלריה גדולה, מרשימה ומעניינת לאמנות מודרנית.
המוזיאון להיסטוריה של הטבע (Natural History Museum)– מפורסם בזכות הדינוזאורים שלו, אבל לא כדאי לוותר על התצוגות האחרות, ובמיוחד על תצוגת הסלעים, המינרלים ואבני החן המרהיבה!
המוזיאון הבריטי (British Museum)– טוב, זה באמת מאסט לחובבי היסטוריה וארכאולוגיה. האוספים במוזיאון הזה פשוט אינסופיים ומרתקים! אבל צריך להביא בחשבון שילדים קטנים לא יחזיקו בו מעמד יותר משעה, וגם אם יהיו לכם שמונה שעות לא תמצו אותו... כשבוע אחרי הביקור המשפחתי במוזיאון אשתי ארגנה לי "בוקר חופשי" לסייר בו לבדי. תכננתי את הסיור מראש על-גבי מפת המוזיאון: סימנתי שניים או שלושה מסדרונות שאותם אסרוק ביסודיות ובחרתי עוד כמה מוצגים בודדים מאגפים אחרים של המוזיאון. זו התגלתה כתכנית טובה בהתחשב בעובדה שהיו לי רק כמה שעות. מצד שני, אולי הייתי נהנה לא פחות אילו הייתי נותן דרור לרגלי והולך לאיבוד בשפע…
הגלריה הלאומית (National Gallery) – זה היה אחד המקומות שזִמנו לנו חוויה פחות מוצלחת. אוסף ענק ומרתק של יצירות אמנות, אבל קצת קשה ליהנות מהן: המקום הומה אדם, צפוף ותיירותי מדי. בתמונת החמניות של ואן גוך המוני יפנים עמדו בתור כדי לצלם סלפי עם התמונה. אף אחד לא באמת הסתכל מה מצוייר על הבד…
הגלריה הלאומית לפורטרטים היא מוזיאון נפרד, שבו מוצגים פורטרטים בלבד. אני לא בקרתי שם אבל שאר בני המשפחה מאוד נהנו.
גלריית טייט המפורסמת היא בעצם שתי גלריות נפרדות: "טייט מודרן" (Tate Modern), המציגה אמנות מודרנית מכל העולם ו"טייט בריטיין" (Tate Britain) המוקדשת לאמנות הבריטית בלבד. בקרנו בשתיהן בתערוכות בתשלום (קנינו כרטיסים עוד בארץ) אבל מאוד נהנינו גם מתצוגת הקבע. מה"טייט בריטיין" אני זוכר לטובה את פסליו של הנרי מור, ואת החדר שבו הוצגו עבודות האמנות העתיקות ביותר שבאוסף הגלריה.
מוזיאון הורנימן (Horniman Museum) – כמו הרבה מוזיאונים וגלריות בלונדון, גם מוזיאון זה יסודו באוסף פרטי. במקרה זה המייסד היה הבעלים של חברת התה הגדולה בעולם בסוף המאה התשע-עשרה, פרדריק ג'והן הורנימן. ככל המוזיאונים והגלריות הנזכרים בסעיף זה, מוזיאון הורנימן פתוח ללא תשלום לקהל הרחב. האופי ה"פרטי" שלו מתבטא בכך שזהו מוזיאון אקלקטי למדי: נאספו אל תוכו דברים שונים ומגוונים שעניינו את אדון הורנימן. יש במוזיאון אוסף פוחלצים ענק (שאפשר בהחלט לוותר עליו), ואזור אחר המוקדש לנושא "רב-תרבותיות" ומציג פריטים מתרבויות ילידיות ברחבי העולם (מעניין למדי!). כן היתה שם תערוכה יפה ועשירה של כלי נגינה ישנים וחדשים מרחבי תבל. המוזיאון נמצא בלב גן יפה שעליו נאלצנו לוותר בגלל הגשם. יש בו גם שתי תערוכות קבועות בתשלום: פרפריה (שעליה החלטנו לוותר, אולי בטעות) ואקווריום יפה מאוד שבהחלט הצדיק את 18 הפאונדים שמשפחתנו (בת שש הנפשות) שלמה כדי לראותו.
מוזיאון ויקטוריה ואלברט (Victoria and Albert Museum), על שם הזוג המלכותי של אנגליה באמצע המאה התשע-עשרה. זהו אחד המוזיאונים הגדולים והמפורסמים בלונדון. עד לרגע זה לא הצלחתי להבין מוזיאון למה הוא בדיוק, אבל כנראה שמדובר בעיצוב. לי כל העניין נשמע מפוקפק וסירבתי ללכת. העדפתי לקחת את בני הקטן לסיבוב שני אצל הדינוזאורים במוזיאון להיסטוריה של הטבע הנמצא בסמוך. יתר בני המשפחה הלכו, ודווקא אמרו שהיה מעניין.
מוזיאון הילדות (Childhood Museum) הוא שלוחה של מוזיאון ויקטוריה ואלברט, אבל כאן יש לאוסף נושא מוגדר: המוצגים במוזיאון עוסקים בילדות לאורך ההיסטוריה, בדגש על משחקי ילדים וצעצועים. זהו מוזיאון מסוג "נא לגעת". שני ילדי הקטנים בילו שם עם אמם כמה שעות מאושרות.
מרכז לאמנות ברביקן (Barbican Art Centre) – אשתי ושני הגדולים בילו שם בוקר מוצלח. ארכיטקטורה מרשימה ותערוכות מעניינות ומעוררות מחשבה.
בסך הכל סיירנו בקצת יותר מעשרה מוזיאונים. זה ממש טיפה בים ביחס למה שיש ללונדון להציע. האנגלים פשוט טובים במוזיאונים וגלריות, והם אוהבים להציג את האוצרות שבהם בפני כל. כדאי ליהנות מן השפע הזה בנחת, ולזכור שמבחינה זו לא יצֶא אדם מלונדון, גם אם ישהה בה כל חיו, וחצי תאוותו בידו. מוטב ליהנות ברוגע ולא לרדוף אחרי "הספקים".
לונדון עיר גנים: הפארקים של לונדון
לונדון ידועה בפארקים הציבוריים שלה, ובצדק. עיון במפת העיר מגלה שהיא משובצת בהמון שטחים ירוקים רחבי ידיים. רוב הפארקים מתוחזקים על ידי מועצות הרובע או השכונה, וכל רובע מתגאה בשטחים הירוקים שלו. לכן, כל הפארקים בלונדון, או לפחות כל הפארקים שבהם בקרנו, הם יפים, מטופחים, נקיים ורחבי ידיים. כמעט בכל פארק אפשר למצוא את כל, או רוב הדברים הבאים: מגרש משחקים מעוצב ומושך (בדרך כלל יותר מאחד), מגרשי ספורט, אגם (שבו אפשר לפעמים לשחות או לשוט, ותמיד אפשר לצפות בו בעופות מים), שטחי דשא עצומים המכסים גבעות משתפלות ברכות, שטחים מיוערים, קפיטריה, מסעדה או פאב, וגינות סגורות קטנות, להתבודדות שלווה, שאליהן אין כניסה לכלבים ולאופניים. מי שחושב על צהרי אוגוסט בפארק הירקון לא מבין את העניין. הפארקים של לונדון הם אתרים נפלאים לילדים ואפשר בקלות לבלות בהם ימים שלמים במשחק, שיטוט, צפייה בסנאים או בעופות מים, טיפוס על עצים וגלישה במגלשות (או סתם ריצה במדרונות הירוקים). במגרשי המשחקים לא תמצאו כמעט אף פעם מתקני פלסטיק סטנדרטיים. לכל גן משחקים אופי מיוחד משלו, והוא מתאים לגילאים מסויימים: מתקנים פשוטים לפעוטות, ומתקני טיפוס מאתגרים יותר לילדי בית הספר היסודי (הילדים שלנו הפכו למומחים בנושא). פארק לונדוני טיפוסי יכול להיות מקום לפרוש בו שמיכת פיקניק ולהינפש בסוף יום של סיור בעיר, אבל הוא יכול להיות בעצמו מקום לבלות בו יום שלם.
ביקרנו בלמעלה מעשרה פארקים כאלה במהלך שהותנו בלונדון. בגירסא הראשונה של הפוסט הזה כתבתי פיסקה קצרה על כל אחד מהם. אבל כשקראתי את הדברים הבנתי שלא כתבתי אינפורמציה רבת חשיבות אלא אוסף של חוויות פרטיות והתרשמויות סובייקטיביות לחלוטין. החלטתי, לכן, להסתפק כאן רק באזכור שמם של ששת הפארקים שאהבנו יותר מכל:
פארק ויקטוריה (Royal Victoria Park)
רג'נטס פארק (Regents Park)
הייד פארק – קנסינגטון (Hyde park – Kensington Gardens)
פארק גריניץ' (Greenwich) –
האמפסטד הית' – (Hampstead Heath)
פארק גולדרס היל – (Golders Hill Park)
ויש עוד רבים רבים שלא בקרנו בהם, ואחרים שכן ביקרנו בהם אבל לא נכנסו לרשימת "ששת הגדולים". ככלות הכל זה לא מאוד חשוב – בחרו את הפארק הקרוב אליכם, קחו סל פיקניק ומחצלת וצאו לטייל!
על כמה אטרקציות שבכל זאת כדאי להוציא עליהן כסף
(וגם על אחת שלא)
כפי שכתבתי, בקרנו במעט מאוד אטרקציות בלונדון. נראה היה לנו שחבל – גם על הכסף וגם על הזמן. למרות זאת היו כמה דברים שגרמו לנו לפתוח את הארנק. ברבים מהגלריות והמוזיאונים החינמיים יש אגפים או תערוכות נפרדות בתשלום. אנחנו רכשנו כרטיסים (עוד מהארץ) לתערוכות ב"טייט בריטיש" וב"טייט מודרן". קנינו כרטיסי כניסה גם לאקווריום במוזיאון הורנימן ולפלנטריום שבפרק גריניץ'. בכל המקרים הללו לא התאכזבנו.
המיוזיקלס של לונדון מפורסמים מאוד ויקרים מאוד. לא נרתענו מהמחיר. אני יודע שיש כל מיני שיטות להשגת כרטיסים זולים. אנחנו החלטנו לא להתעסק עם זה ופשוט הזמנו כרטיסים באינטרנט. אני ושני הגדולים הלכנו ל"שיקגו". לא יכולנו שלא להתרשם מן הביצוע המהוקצע. אתן רק דוגמא אחת: כמה דקות אחרי הפתיחה, אחת מגיבורות המחזמר השתנקה לפתע ולא יכלה להמשיך לשיר. בתוך שניה היא עזבה את מקומה. בתוך שניה תפסה אותו שחקנית אחרת (משורת המלוות) שבצעה את התפקיד של השחקנית הנעדרת עד ההפסקה. היא עשתה זאת באופן מדוייק כל כך שילדי הגדולים (שהם קהל מודע, חשדן וביקורתי מאוד) כלל לא שמו לב לחילופין.
אשתי ושני הקטנים הלכו בשעות הצהרים לראות את אלאדין. למרות שהכירו את הסיפור לכל פרטיו, הם היו מוקסמים מן ההפקה המרהיבה ומן האפקטים.
לא ותרנו גם על משחק של טוטנהאם באצטדיון וומבלי. האמת – חששנו מאוד, ולא בגלל מחירי הכרטיסים. יומיים לפני המשחק קבלנו סמסים עם התראות על עומסי תנועה חריגים בדרך לאצטדיון. הפצירו בנו לצאת מוקדם ולהגיע לאצטדיון שלוש שעות לפני המשחק! אשתי דמיינה אותנו עומדים בפקקים אינסופיים, מחכים שעות בתור הלא נכון ונכנסים לאצטדיון רק בסוף המחצית השניה. אני לעומת זאת דמיינתי את שני ילדינו הקטנים (גיל 7 ו 8) מעבירים חמש שעות רצופות של שעמום בלי מגרש משחקים (שלוש שעות באצטדיון לפני המשחק ועוד שעתיים במהלך המשחק). שנינו דמיינו אנגלים שיכורים שדורסים את הילדים שלנו, פעוטים שהולכים לאיבוד בהמון ועוד כמה סרטים יותר גרועים שלא ארחיב עליהם כאן. חברות וחברים: הכל בכל מכל היה הבל ורעות רוח. כל פחדינו התגלו כפחדי-שווא. החוויה היתה פשוט נהדרת לכולנו! נסענו לאצטדיון ברכבת התחתית, בצוותא עם אוהדי טוטנהאם לרוב. עוד לפני האצטדיון, דיילות חינניות הציעו לנו להתאפר בצבעי הקבוצה (באותו רגע הפכתי לאוהד טוטנאהם. אדיוס מנצ'סטר יונייטד!). בסביבת האצטדיון הכל היה מאורגן באופן מופתי! שיכורים לא היו שם (אסור להכנס עם אלכוהול אל תוך האצטדיון). לעומת זאת היו שם המוני גברים, נשים וטף שבאו לבילוי אחר הצהרים של יום שבת. האווירה הנפלאה כבשה אותנו עוד לפני המשחק, והזמן עבר בנעימים. חוץ מזה המשחק עצמו היה לא רע בכלל וטוטנהאם אהובתנו נצחה בו 3:1. יצאנו מאושרים.
לאחר המשחק נהרו אלפי האוהדים אל תחנת הרכבת התחתית. בחשש גדול הצטרפנו אל נחיל-האדם שהתפרש על פני כמה מאות מטרים בין האצטדיון לתחנה. אי אפשר לקרוא לזה "תור", כי ההמונים לא היו מסודרים בטור אלא התקדמו (או בעיקר עמדו) בחזית רחבה. "עכשיו נשלם את המחיר על השעות הנהדרות שבילינו" אמרתי לעצמי, בעודי מדמיין תור ישראלי. גם כאן הופרכו נבואותי הקודרות. לאורך השטח שבינינו לבין התחנה עמדו שלושה זוגות של סדרנים, וכל סדרן החזיק בידו שלט. על צידו האחד היה כתוב "Go" ועל צידו האחר "Stop". ההמונים חיכו בסבלנות וברוגע. כשהיה כתוב "Go" הלכו. כשהיה כתוב "Stop" עמדו. איש לא דחף, איש לא עקף, איש לא דרך על שכנו או מירפק אותו. המוני אנגלים התקדמו לאיטם בערב יפה של קיץ ושוחחו ביניהם על המשחק שראו או על מזג האוויר. ובינתיים – רכבות יצאו ובאו וניקזו בהדרגה את נחיל האוהדים מאצדיון וומבלי אל רחבי לונדון. חצי שעה של המתנה בתור הפכה גם היא לחוויה נעימה.
המקום האחד ששילמנו עליו הרבה כסף והתחרטנו על כך היה גן החיות של לונדון. אנחנו אוהבים גני חיות, וגן החיות של לונדון הוא גן החיות המדעי הראשון בעולם, ולכן היו לנו ציפיות גדולות ושילמנו ברצון כסף רב מאוד על הכרטיסים. אפילו הנחנו שהתשלום הגבוה הוא רמז לאיכות הגן. טעינו. גן החיות של לונדון הוא מקום שגדולתו, אם הייתה כזו אי פעם, כבר חלפה לה. הגן מלא בתצוגות מיושנות ובכלובים ריקים, ובמקום לצפות בהנאה בבעלי חיים אקזוטיים מציעים לילדים להשתתף בכל מיני פעילויות "חינוכיות" שעליהן גובים תשלום נוסף. הגן היה אכזבה גדולה מאוד ואני ממליץ בכל לב להימנע מביקור בו. גן החיות בירושלים מציע למבקריו חוויה נהדרת במחיר נמוך הרבה יותר. בסופו של דבר לא הצטערנו כל כך על הכסף אלא על הזמן שבוזבז – בוקר לונדוני יפה שאפשר היה לבלות אותו באחד מן הגנים המקסימים או השווקים השוקקים של העיר, או סתם לקפוץ לסיור קצר באיזה מוזיאון.
חוצות לונדון
זה היה בעצם העיקר. לא פחות מן הפארקים, הגלריות והמוזיאונים אהבנו את החוצות: את הרחובות ההומים, את הסמטאות הקטנות המפתיעות, את בתי הקפה, המסעדות והפאבים ואת השווקים. יש המון כאלה, ומדריכי התיירים באינטרנט מלאים בהמלצות. בשיטוטינו גילינו שלכל אזור בלונדון אופי משלו, אופי הנוכח ומורגש באוויר.
אנחנו אהבנו מאוד את רובע האקני (Hackney) שמצפון לתמזה, שרחובותיו הנעימים מסתעפים מזרחה ומערבה מ Mare street. בתום סיור של ראשון בבוקר בשוק הפרחים שבדרך קולומביה (Colombia Road Flower Market), נהנינו לגלות כמעט במקרה את "החווה העירונית של האקני" (Hackney city farm), לשוטט שם בין סוסים, חזירים ותרנגולות ולאכול ארוחת צהרים במסעדת החווה שהיתה מלאה במשפחות לונדוניות בחופשת יום ראשון שלהם.
אהבנו מאוד גם את קמדן טאון (Camden Town) ואת השוק הצבעוני והתוסס שלה "קמדן מרקט" (Camden Market). תרבות המהגרים מאפריקה ומהקריבים מוסיפה קשת צבעים ומקצבים לעיר האירופית הצפונית והחיוורת, ומעצבת מחדש את אופיה. המקומות שבהם התרבות הזאת נוכחת ומורגשת היו היותר חביבים עלינו.
זו גם הסיבה העיקרית שבגללה התאהבנו בשכונת בריקסטון (Brixton), הססגונית והתוססת. יש בה שלושה שווקים מקורים קטנים וחמודים עם בתי אוכל נהדרים שאת אחד מהם, Burnt Toast Cafe, אמצנו כמסעדת הבית. קצת קשה לזהות את "אנגליה" באווירת הרחוב של בריקסטון: שחורים, לבנים, אנגלים וותיקים, ומהגרים בני דור ראשון שני או שלישי גודשים את השווקים והרחובות בקרנבל ססגוני של צבעים וטעמים, עם הרבה מאוד חביבות והסברת פנים, ובלי שום פוזה. יש להודות שבכל המקומות שסיירנו בהם בלונדון הרגשנו אווירה זו של חביבות פמילירית, אבל בשום מקום לא הרגשנו זאת כמו בבריקסטון.
לפני פרידה: אחר צהרים אחד בגן משחקים מיוחד
לא רחוק מהבית שלנו עמדה בצד הרחוב גדר עץ גבוה ובצידה שער. מבעד לחרכים ראינו חצר רחבת-ידיים ובתוכה בית גדול וגן משחקים יפה לעין ומושך את הלב. בלב הגן התרוממה ערימת עצים ענקית שהגיעה לגובה של כמה מטרים ודגדגה את שרירי-הטיפוס של ילדי. בפעם השלישית שעברנו שם השער היה פתוח, ובמקום התרוצצו עשרים ומשהו ילדים שעליהם השגיחו ארבעה או חמישה מבוגרים. היה ברור שזה לא מרחב ציבורי הפתוח לקהל הרחב, אבל השער היה פתוח וילדי התחננו. נכנסו. מה יכול להיות?
גבר שחום-עור פנה אלי בנימוס ושאל לרצוני. שאלתי אותו אם אוכל לשחק כאן עם שני ילדי. הוא הפנה אותי אל אישה אחרת שהזמינה אותנו להישאר ולשחק במתחם, וכעבור כמה דקות נגשה ורשמה את שמותינו בטופס מאולתר. ילדי הסתערו על ערימת העצים, שבמבט מקרוב התגלתה כמתקן-טיפוס מתוכנן היטב, בטיחותי אבל מלהיב ומעוצב להפליא. ישבתי בצד וסקרתי את החצר.
נדרשו לי כמה דקות כדי להבין שאני ושני ילדי הננו הלבנים היחידים כאן.
עוד כמה דקות של תשומת לב נדרשו כדי להבחין בפרטים נוספים: הילדים שחורי העור שהתרוצצו בין המתקנים הם "ילדי עניים" והמקום היה סוג של מועדונית-אחר-הצהרים. פרוייקט רווחה לונדוני שכזה. ובתוכו אנחנו, משפחת לבנים מן המעמד הבינוני הישראלי. ילדי צעקו בעברית זה אל זה ואל חבריהם-לשעה שכמובן לא הבינו מלה. איש לא הזעיף פנים. איש לא ביקש מאתנו לצאת. ואף אחד לא עשה, להבדיל, טקסי קבלה חינוכיים או פעילות להכרת השונה. פשוט: ילדים משחקים, מבוגרים משגיחים. סתם אחר צהרים כזה, צבוע כתום-שקיעה, בגן משחקים באיזו מועדונית רווחה בבריקסטון, לונדון.
אחר כך קראו לילדים להיכנס לאכול ואנחנו הסתלקנו כפי שנכנסנו.
החצר המופלאה הזאת, השכונה שהשתרעה סביב לה והכרך האינסופי שהקיפן השאירו בליבנו שפע של זיכרונות מחוייכים, שיפרנסו אותנו עד לביקור הבא.
