21.7- יום שישי. יום שופינג והכנות לשבת
זה היום שמלכתחילה הקדשתי לשופינג. אחרי שתי ההתנסויות הקצרות של שופינג בדרכים הבנתי שזה יותר בעייתי אפילו ממה שחשבתי מלכתחילה. אדיר לא מתפקד במקרה הטוב, במקרה הרע מתחיל לקנות דברים מיותרים במלא כסף. הקטנים מס' 4 ו-5 במקרה הטוב מבקשים שיקנו להם, במקרה הרע משתעממים ומפריעים. הבנים הגדולים מס' 1 ו-3 לא מועילים לא מזיקים. מתבגרת מס' 2 חושבת כל הזמן, משום מה, שאנחנו פה בשבילה ולכבודה. הייתי צריכה לשלוח את כולם לשדרת הכוכבים וללכת לשופינג לבד. אבל לא עשיתי את זה. סתומה.
ושלא תחשבו שאני איזה קניינית דגולה. אני לא. אני מאבדת סבלנות ואנרגיות אחרי חצי שעה, באמת. אני צריכה חנות כלבו אחת טובה, זהו. תנו לי מייסיס, תנו לי ג'יי סי פני, תנו לי ברלינגטון מעפן. זה מספיק לי. הבעיה שיש כאן גם ילדים להתחשב בהם. ובכל הטיפים קראתי לא לקנות כלום בפארקים של דיסני אלא בחנויות אאוטלט של דיסני. וכאן בסיטאדל יש חנות אאוטלט של דיסני.
אז אני מפקידה את כולם בדיסני, עם הוראות כלליות לאדיר, ויוצאת לדרכי, כשאיכשהו שוב מתבגרת מס' 2 משתרכת אחרי
תכלס, יש כאן בדיוק אותן חנויות שראינו אתמול בברסטואו. ידעתי את זה מראש, אבל איכשהו קיויתי שיצוץ משהו. בסוף, רגע לפני השעה שקבענו להיפגש, אני מגהצת סוף סוף את הכרטיס
והפעם- כל מה שבשקית- שלי! (הממ, טוב נו, אולי הסתננו לשם שתי חולצות במידה xxxs...מעניין של מי
) ברוך השם, אפשר לחזור לארץ.
בחזרה לדירה לארוחת צהרים ובישולים לשבת. אדיר גם קופץ לראות את הבריכה ואיך נוכל להכנס אליה בשבת, כי המפתח אלקטרוני. הוא תופס את השומר לשיחה, ומסכם איתו שיפתח לנו מחר. השומר לגמרי מבין ענין, הנושא סגור. לא ברור עדיין איך ננעל ונפתח את דלת הדירה, אבל די לצרה בשעתה…
אחה”צ אנחנו מחליטים לצאת לכיוון דיסנילנד, ללמוד איך הולכים/נוסעים, לקנות כרטיסים… מצטרפים אלינו רק מס' 2 ו-3. היתר זומבים מול הטלויזיה/טלפון.
אז ההליכה מהדירה לחניון הראשי של דיסנילנד (חניון “מיקי אנד פרנדז”) שמשם יוצא השאטל עד הכניסה, לוקחת לנו עשר דקות, בהן אני מתחילה לקבל אותות מצוקה מהגב שלי פתאום
. אנחנו מגיעים לקופות ואחרי נסיון כושל לבדוק את מה שאומר הקופאי לגבי הנחה של טריפל איי אולי, הוא חושב, מגיעים למסקנה שאין אופציה אחרת וקונים כרטיסים ל3 ימים (הוא דוקא מספר לנו על דיל לא רע אם היינו רוצים לשלב אטרקציות בסן דייגו, אבל אנחנו לא).
בדרך חזרה לשאטל אנחנו מטיילים קצת בדאון טאון דיסני, בעיקר בחנות דיסני הענקית, שם אספן ספלים מהעולם מס' 3 מוסיף ספל של מלך האריות לאוסף, ואני לא מתאפקת וקונה לעצמי ספל של צ'יפ מהיפה והחיה
. הגב שלי ממשיך לצעוק הצילו…
בשארית כוחותיי אני גומרת לבשל לשבת. בערב אני כבר בקושי יושבת עם כולם ליד השולחן. מאיפה זה נפל עלי עכשיו??? (חושדת במיטה הרכה מדי, או במושב של האוטו. באופן כללי יש לי גב מטרידן, שמדי פעם מתעורר ומטריד, אבל עכשיו זה טיימינג כ”כ גרוע, בחיאת)
בבוקר שבת אדיר תוהה בקול מה יהיה בימים הבאים. אם אני מסוגלת ללכת ככה לפארקים. אם אני אוכל בכלל לטוס ככה. הוא עוד בטראומה מהפעם הקודמת עם הגב שלי, שהשביתה אותי לחודש לגמרי. אבל המצב לא עד כדי כך חמור עכשיו, וברוווור שאני הולכת מחר לדיסני, על ארבע אני הולכת לדיסני! ויהיה בסדר. עד הטיסה זה יעבור. ואם לא- אלוהים גדול. בינתיים- שבת. אני נחה. הם הולכים לבריכה. השומר יודע את העבודה. אני עושה לעצמי אמבטיה חמה. עושה תרגילים. עושה מדיטציה. תפילות. יוגה. טאי צ'י. משננת יהיה בסדר, יהיה בסדר...שבוע טוב אחרון באמריקה לסיבוב זה!
23.7- דיסנילנד היר ווי קאם!!!
אולי זה לא היה ברור עד עכשיו.
אבל עם כל חיבתי, העזה, לטיולים בטבע, לנופים, לעיירות ציוריות, למוזיאונים לאמנות...ויש חיבה, עזה, וסקרנות גדולה…
עדיין, המקום שאני הכי אוהבת בעולם, שעושה אותי הכי מאושרת, עם חיוך דבילי שנמרח לי על הפרצוף והתרוממות רוח של ילדה בת 5, זה דיסנילנד. או דיסניוורלד. לא בררנית.
אז הבוקר, כשאני קמה בשש חדורת מוטיבציה להכין מהר סנדויצ'ים ולהעיר את כולם, אני פשוט מתעלמת בהפגנתיות ובאלגנטיות מהגב הכואב שלי, והולכת לדיסנילנד.
בשעה שבע ורבע אנחנו יוצאים מפתח הדירה. ברבע לשמונה אנחנו בתוך הפארק, מחכים בכיכר המרכזית לשעה שמונה בדיוק, אז יפתחו המתקנים. ועם הינתן האות, אנחנו שועטים. אדיר וארבעה ילדים תופסים את מקומם, כמעט ראשונים, באינדיאנה ג'ונס. אני ופחדן מס' 5 יוצאים למשימה משלנו: קודם פאסט פאס למופע, ואז לחצות את כל הפארק בחזרה לטומורואו לנד, להוציא פאסט פאס לספייס מאונטיין למי שעכשיו באינדיאנה ג'ונס.
אנחנו עובדים ממש יפה, הכל מתקתק. עד תשע הם כבר עשו אינדיאנה ג'ונס וג'נגל קרוז, אנחנו הוצאנו פאסט פאסים ועשינו את באז שנות אור בלי תור בכלל ואת הצוללת של מחפשים את נמו (מתקן לא מוצלח, זכרתי את זה מהפעם הקודמת כבר).
עכשיו הם עולים לספייס מאונטיין, אני עם הקטנים לחלליות המסתובבות, אח”כ הם עושים את הסטאר טור עם פאסט פאס, ואת אוטופיה, אנחנו מכסים את כל הטומורואו לנד ואני והקטנים עוברים לפנטזילנד. כשכולם מצטרפים אלינו אנחנו בשיטתיות מכסים את כל הפנטזילנד, כולל פאסט פאס להר הרוחות ובאמצע הם יוצאים עם פאסט פאס לת'אנדר מאונטיין וחוברים אלינו שוב. שמחתי לגלות שבכ”ז יש עדכונים וחידושים, למשל בתוך “עולם קטן” הקלאסי מסתתרות להן דמויות מסרטי דיסני, בהתאם לארצות פזוריהן...זה לא היה בפעם הקודמת.
במתקן של פיטר פן אני עם מס' 1 ומס' 5 ופתאום אנחנו נעצרים באמצע, האורות נדלקים, יש תקלה ואנחנו תקועים בפנים, תלויים באויר. קצת עצוב לראות פתאום את הפנטזיה במערומיה- קירות שבנויים מלוחות צבועים שחור, קצת מתפרקים אפילו, כל הכוכבים שרק לפני רגע היו זרועים בשמים של ארץ לעולם לא הם עכשיו חוטים דקים שמשתרכים מהקירות, ופיטר פן וקפטן הוק תקועים קפואים באמצע הקרב, חסרי תנועה וחסרי חיים. בסוף מוציאים אותנו משם ידנית, מסיעים את הקרוניות החוצה וזה רועד ומקרטע ואנחנו שמחים להיות בחוץ בחזרה.
מפנטזילנד לטון טאון, כאן אין יותר מדי מתקנים ממש, אנחנו מחכים בתור להצטלם עם מיקי, חוטפים תמונות עם עוד דמויות ברחוב, המתקן של רוג'ר ראביט מקולקל כרגע.
אני דורשת מנוחה. אמנם הגב שלי הרבה יותר טוב, כנראה הליכה מרובה ממש עוזרת (ב12 בצהרים כבר קיבלתי הודעה מהטלפון שלי ש”מטרת היום הושגה”
), אבל כולנו גמורים מעייפות. אז יושבים לקפה, גלידה, כאלה...אני מתעקשת שחצי שעה לפחות אנחנו רק יושבים לפני שנתמוטט כולנו. בשלב הזה כבר ברור שנספיק היום את כל הפארק, למרות שיום ראשון, אז אנחנו מחליטים שאת הקליפורניה אדוונצ'ר נפרוס באיזי על פני יומיים. הוא גם קטן יותר, גם נקום יותר מאוחר וגם נישאר למופע הלילי רק פעם אחת.
אחרי שנחנו, חוזרים לעבודה. אני והבנות נכנסות להצטלם עם נסיכות (לדעתי חוץ משלגיה לא הכרתי שם אף אחת. סינדרלה וג'זמין כבר מה זה לא...אני זקנה) ואנחנו עוברים לעשות וי על האזורים שנותרו לנו, פרונטירלנד, שבעצם אין שם שום מתקן חוץ מהרכבת שהם כבר עשו, ניו אורלינס סקוור, שם אנחנו משכנעים את חוששת מס' 4 לעלות למתקן שודדי הקאריביים עם אדיר והגדולים בזמן שאני מחכה להתחלף איתם כי קטני מס' 5 פוחד. זה מתקן של רבע שעה מסתבר, וזה נמשך לי כמו נצח. כשהם סוף סוף מגיעים, החוששת בוכה נורא, ואני לא מספיקה לברר מה קרה, חוטפת את שני הבנים והם עולים איתי לסיבוב נוסף. בדרך הם מספרים שהיא פשוט נורא פחדה מהרגע של הירידה במפל בהתחלה. ואז אני נזכרת שבאמת יש כאן מפל מפחיד בהתחלה, וגם אני פוחדת...אבל המתקן הזה שוב מדהים אותי. שטים בשמי הלילה הפתוחים, מרגישים לגמרי באויר הפתוח, ואז נזכרים שבעצם אור יום בחוץ עכשיו, ואנחנו בתוך מבנה...זה מטורף.
מכאן לאחוזה המכושפת, שוב מתפצלים כי לקטנים זה מפחיד מדי. ואז פו הדב, ואדיר ומס' 3 רצים לספלאש מאונטיין בזמן שאנחנו תופסים שלאף שטונדה של רבע שעה בטיקי רום…
וזהו. נשאר רק המופע, שכשאנחנו מגיעים אנחנו מגלים שהפאסט פאס הזה שווה לת#$@, זה מופע בעמידה, בצפיפות, בכלל לא רואים טוב מאיפה שאנחנו, וכשאנחנו יושבים על הרצפה עד שיתחיל הסדרנים מקימים אותנו! אבל עם כל העייפות והעצבים- כשמתחיל המופע זה כזה וואו...עד שמתחילים בומים ופיצוצים ויריות ואש, והיסטרי מס' 5, שגם העייפת עושה את שלה בשלב זה, רוצה לברוח משם ואני נחלצת איתו החוצה מההמון, וככה אנחנו מרוויחים את סוף המצעד הלילי המואר (פיצוי על המצעד הרגיל שגם ממנו ראינו רק את זנבו לצערי) ומספיקים לצאת לגמרי מהפארק רגע לפני שמתחילים הזיקוקים (כל ערב בתשע וחצי בדיוק), שגם הם מלחיצים אותו בטירוף. לא שלא שומעים אותם גם מכאן, אבל זה בכ”ז מרוחק, והוא שוכב עלי ואוטם אזניים עד שאדיר וכולם מגיעים ואנחנו רצים לשאטל לפני שיהיה עמוס באמת.
14 שעות מהנות ומתישות של אושר גדול, למרות שבשקט בשקט אדיר וגם אני מודים שמשהו בקסם פג קצת מהפעם הקודמת...אני חושבת שזה בגלל שהילדים גדלו. כבר אין שם את המבטים התמימים, המשתאים, המוקסמים של בני ארבע ממיסים שבטוחים שפלוטו באמת חיבק אותם הרגע. בפעם הקודמת הם לא עלו על שום מתקן "מפחיד". בחלקם הם לא היו מספיק גבוהים. באחרים סתם פחדו. והפעם המרדף הזה, להספיק הכל, לעלות על הכל, גם במחיר שהפסדנו את המצעד, שפעם היה הדבר שהכי כבש אותם מהכל...זה קצת מוריד מהקסם. אבל לא מההנאה.
הגדולים עוד דורשים ארוחת ערב כשמגיעים...הקטנים נרדמים תוך דקה. מחר- יקיצה טבעית…
24.7- יום שני בדיסני. קליפורניה אדוונצ'ר
היום אנחנו לראשונה אי פעם הולכים לאח הקטן של דיסנילנד, קליפורניה אדוונצ'ר, שנמצא ממש צמוד לדיסנילנד. קראתי הרבה על כך שהפארק הזה פחות טוב משמעותית מדיסנילנד, ואכן מבחוץ, מהכביש, הוא נראה כמו סתם איזה לונה פארק רגיל, דהוי ומעפן…
אבל אחרי ביקור מבפנים אני מתקשה לקבוע שהוא “פחות טוב”. הוא אחר, והוא קצת לא אחיד ברמה שלו- יש חלקים מדהימים ברמות שלא ראיתי בדיסנילנד וגם לא בפארקים של ארלנדו (כמו עיצוב הcars land למשל) ויש מקומות שנראה כאילו נגמרו להם שם בדיסני הרעיונות, כמו כל מתקני הלונה פארק הקלאסיים שממלאים את אזור paradise pier, אמנם בשם הרעיון של יצירת נמל קליפורני עם טיילת אותנטית, ועדיין, יש משהו לא משכנע עד הסוף, מה גם שנעשה כאן חיקוי של מציאות קיימת, שגם נמצאת לא כזה רחוק מהפארק עצמו. בעצם, חוץ מהעולם של מכוניות ושל באגלייף, כל יתר האזורים מחקים מציאות קיימת, אמנם בצורה מושלמת ומגניבה, אבל בעצם- למה צריך את זה כשיש את הדבר האמיתי כאן לא רחוק? בקיצור- חסרה הפנטזיה…
בכל אופן, עבורנו מדובר בחוויה ראשונית, ולכן גם לוקח לנו יותר זמן להבין באיזה סדר להתנהל ולהתקדם. רצים להוציא פאסט פאס למופע הלילי, ומגלים ששוב מדובר בעמידה לאורך הגדרות שסביב האגם המרכזי. משם עוברים לגריזלי פיק, שם מחכה לכולנו המתקן הכי שווה שזכור לנו מאפקוט- סורינ' אובר דה וורלד. לא מאכזב, זה מתקן פשוט מהמם.
מכאן אנחנו רוצים להמשיך לריבר ראן- מתקן קלאסי של סירות אבוב גדולות לשמונה אנשים, כמו שיש בסופרלנד, אבל כמובן שכאן הכל יותר- יותר גדול, יותר אקסטרימי, יותר מעוצב...ויותר תור, וכרגע גם יש תקלה, ובקיצור- נחזור לכאן בהמשך.
מעבירים קצת זמן ב”שביל האתגרים” של הגריזלי פיק- נחמד. מעין גן שעשועים ענק, עם אומגה קטנה, גשרי חבלים וכיוב', הכל מעוצב כמו שמורת טבע אמריקאית (נשיונל פארק) והעובדים בכל הגריזלי פיק לבושים, כמובן, כריינג'רים.
מכאן עוברים לפרדייז פיר. המתקן של בת הים הקטנה ממשיך את מסורת דיסני הקלאסי- נוסעים בקרוניות בצורת צדפות וצופים בסצינות מתוך הסרט. עשוי מצוין, מתקן מאוד יפה, גם הגדולים נהנים. אח”כ הם רצים לרכבת הרים ה”רגילה” (תסלחו לי שאני כבר לא זוכרת מה הצריך פאסט פאס ובמה הסתדרו בלי. בסופו של דבר, מתישהו אדיר עלה על רעיון הסינגל ריידר ומאותו רגע הם השתמשו בו לכל המתקנים שזה אפשרי ונחוץ בהם. זה לרוב חוסך יותר זמן מאשר הפאסט פאס), בזמן שאני מסיירת עם הקטנים ברחבי הפרדייז פיר וחוקרת את המקום, ששוב, מעוצב למשעי, ממש משכנע. מכאן אנחנו עולים כולנו למתקן שהוכתר במקום הראשון המשפחתי שלנו- צעצוע של סיפור (חלקנו יעשה אותו במהלך היומיים הקרובים עוד ארבע- חמש פעמים...). בסיבוב הראשון קטן מס' 5 עוד מבוהל וצועק “אני מפחד!!! אני מפחד!!!”, ולכן מרויח ניקוד נמוך (זה מתקן דומה לבאז שנות אור בדיסנילנד, אבל הרבה יותר שווה). בסיבובים הבאים הוא כבר ממוקד, יודע למה לצפות, ומשתפר מסיבוב לסיבוב, כשהוא עולה חמוש במשקפי התלת מימד וחדור מטרה וריכוז.
שאר המתקנים פה הם מתקני הלונה פארק הרגילים, על חלקם אנחנו עולים (קרוסלת “סוסים” עם חיות ים, מתקן “נדנדות מעופפות”, מדוזות עולות ויורדות...), על הגלגל הענק מוותרים. חלק עולים ל”בית ספר לטיסה של גופי”, משהו דומה לרכבת הרים…
למתקן של שומרי הגלקסיה (מה שהיה מעלית הטרור ועבר הסבה) יש פאסט פאס לערב, אז הם מוותרים עליו בשלב זה. מתישהו באחד המתקנים עם הפאסט פאס אדיר מחליט לנסות להעביר את הכרטיס חצי שעה לפני המועד הנקוב- ווואלה- עובר! אנחנו תוהים אולי זה במקרה, טעות, או אולי בגלל שזה כבר היה קרוב לזמן הנקוב. מוציאים פאסט פאס לצעצוע של סיפור, מקבלים לשעה שבע בערב. מנסים להעביר בשלוש וחצי- עובר! אשכרה עובדים עלינו בדיסני!? אנחנו מאושרים מהתגלית, ומנצלים את זה בשארית היום.
אנחנו, כאמור, לוקחים את היום בנחת. מפרגנים לעצמנו שעת ישיבה למחזמר “פרוזן”, אח”כ תופסים עמדה מעולה לתצפית צמודה על מצעד פיקסאר (מאכזב קצת וקצר לעומת המצעד המרהיב של דיסנילנד), ומסיימים את היום, לפני המופע, באטרקציות רגועות שכולן מאוגדות במבנה ובו לובי מרגיע עם ספות ומסכי הקרנה, כשברקע שירי דיסני. מכאן, כאמור, אפשר להכנס לארבע אטרקציות- מפגש וצילומים עם אלזה ואנה, סדנת התנסות עצמית באנימציה, turtle talk עם קראש, וסדנת איור עם אנימטורית, בה למדנו צעד אחר צעד לצייר את הראש של גופי. נחמד ומרגיע.
בשמונה וחצי אנחנו כבר מתייצבים למופע, שמתחיל בתשע, ובכ”ז לא מצליחים לתפוס קו ראשון על הגדר. כשהמופע מתחיל אנחנו משחילים את הקטנים לגדר כדי שיצליחו לראות. המופע הלילי כאן פשוט עוצר נשימה! וואו.
עוד יום ארוך הסתיים, אבל מחר אנחנו יכולים להיות ממש באיזי, ושואפים גם לעזוב כבר בחמש כדי לארוז לטיסה חזרה וללכת לישון מוקדם לפני השכמה מוקדמת לקראת הנסיעה ליוניברסל.
25.7- יום שלישי ואחרון בדיסני (קליפורניה אדוונצ'ר)
היום אנחנו מחליטים לא לקחת את השאטל, אלא ללכת ברגל דרך הדאון טאון דיסני. זה לוקח לנו 25 דקות בנחת, ובסה”כ יותר מהיר מהליכה רק עד השאטל+המתנה ונסיעה. אז בתשע וחצי אנחנו כבר בפארק.
בגלל שבאופן יחסי לדיסנילנד יש כאן יותר מתקני אקסטרים ביחס לכלל מתקני הפארק, התורים כאן למתקני הפאסט פאס הרבה יותר ארוכים, ומגיעים כבר בעשר בבוקר לשעתיים המתנה לפעמים. גם פאסט פאס בעשר בבוקר מקבלים רק לשתיים בצהרים וצפונה. אבל אנחנו הרי כבר יודעים שעובדים עלינו, לא? אז כמו מלכים, עם פאסט פאס לשעה שתיים לשומרי הגלקסיה, אדיר והגדולים מעבירים בנונשלאנט את הכרטיס ..רק כדי לגלות שאופס- לא תמיד זה עובד...פדיחה...”אדוני, טעית, יש לך עוד...שעה...ו-110 דקות”...אז לא תמיד זה עובד. אבל שווה בכ”ז לנסות, גם במחיר פדיחה. ועד השעה שתיים- הם לומדים לשכלל את אופציית הסניגל ריידר במתקנים שזה מתאפשר.
אני היום רוצה לעלות למתקן ה”רדיאטור ספרינגז” בעולם המכוניות, זה נראה מבחוץ מתקן מדהים, וגם קצת מפחיד מדי בשבילי, אז אני לא מוכנה לעלות בסינגל ריידר. מוציאים פאסט פאס לשלוש, ובינתיים עושים את יתר המתקנים בעולם המכוניות (עיצוב מקסים אבל מתקנים שגרתיים וחוזרים על עצמם), ואת כל עולם הבאג לייף, שכולו מתקנים סטנדרטיים של לונה פארק לקטנטנים, לא משהו מעבר לחביב, וחוזרים לצעצוע של סיפור האהוב מאתמול, שהפעם אנחנו נאלצים לעמוד לחכות בתור הארוך כי את הפאסט פאס כבר הוצאנו למכוניות. בינתיים אדיר והגדולים (פחות לא מחבב אקסטרים יותר מדי אקסטרימי מס' 1) עולים סוף סוף לשומרי הגלקסיה וחוזרים נלהבים “מתקן שווההההההה!!!” “איזה פחד!!!!!”...הדברים שעושים אותם מאושרים…
עם הכרטיסים שהתפנו מהפאסט פאס הזה אנחנו מוציאים פאסט פאס לשלושה לריבר ראן שלא הספקנו אתמול. השניים האחרים יעלו עם סינגל ריידר. בינתיים הגיע הזמן למכוניות. אני מושיבה מצד אחד שלי את שומר מס' 1. מצד שני את שומרת מס' 2, ועד שאנחנו יוצאים מהמתקן יש לשניהם חורים ברגליים מאיך שתפסתי אותם בקטע של המירוץ מכוניות...הם יורדים עלי, ואני גם מאבדת שם את המשקפי שמש שלי (מחר ביוניברסל אני הולכת לסבול מזה חבל”ז. פה משום מה ערפילי כמו בסן פרנסיסקו...).
לא רוצה להירטב מס' 2 מחליטה לא לעלות לריבר ראן, אז היא נשארת לשמור על הקטנים, אדיר עולה בסינגל ריידר, ואני, כמו במכוניות, מושיבה את הבנים משני צדדיי. גם המתקן הזה מפחיד מדי בשבילי, אבל כיף, וכיף גם להירטב.
עוד כמה סיבובים נוספים על מתקנים שהילדים בוחרים, כולל סינגל ריידרים ברכבת הרים ובמכוניות (זה מדהים, הולך הרבהההה יותר מהר מפאסט פאס. במקום לעמוד שעתיים בתור מסיימים תוך עשר דקות, ובמכוניות, למשל, הם אפילו יושבים ארבעתם באותה מכונית בסוף...), צילומים עם דמויות שחייבים להשלים, כמו מיני מאוס שאמנם לובשת כאן בגדים שונים אבל נתמודד...וזהו! תמה חוויית דיסני שלנו להפעם. היה מואי כיף!
26.7- יוניברסל
לא ממש מצליחים לקום מוקדם, ויוצאים לדרך רק בשמונה. הדרך הפקוקה כצפוי לוקחת לנו שעתיים…
בהתאם לטיפים שקיבלנו, אנחנו מתחילים מהארי פוטר. אדיר והגדולים נעמדים בתור למה שהם חושבים שזה המתקן השווה, ואני בינתיים מסיירת, ומבינה שהם כנראה לא עומדים במקום הנכון לפי זמן ההמתנה הנקוב. חוזרת לברר, ומסתבר שהם מחכים בתור “לראות קסמים”, כך מסביר לי הבחור בכניסה. אז אנחנו מצטרפים אליהם. אחרי כמה דקות מגיע תורנו להכנס לחדרון שהוא “ספריית שרביטות קסם”. הקוסמת בוחרת שתי ילדות מהקהל, ומסבירה להן שצריך להתאים לכל תלמיד את השרביט המתאימה. תוך כדי זה השרביטות עושות קסמים שונים, עד שהיא מוצאת לכל אחת את השרביט שלה והן מקבלות אותן במתנה! לא פייר!!! בכל אופן, הילדים יוצאים מאוכזבים מבזבוז הזמן על השטות הזאת. מכאן ממשיכים לדבר האמיתי “המסע האסור של הארי פוטר”. אדיר והגדולים עולים עם סינגל ריידר ויוצאים, שוב, תוך עשר דקות במקום להמתין שעתיים בתור!!! אחרי כמה שפחדתי אתמול במכוניות, אדיר חושש להמליץ לי לעלות, למרות שהם מוקסמים לגמרי מהמתקן. אני מחליטה לוותר…
בסופו של דבר, בכל היום ביוניברסל אני עליתי רק על שלושה מתקנים, וגם שני הקטנים פחדו מהכל ולא עלו.
מהארי פוטר אנחנו ממשיכים לסטודיו טור. מוצלח, וגם פחדן מס' 5 שורד את זה איכשהו, אבל לא מוכן לשים משקפיים או בכלל לפתוח עיניים או אזניים בקטעי האקשן.
מכאן לשני מופעים ברצף- מופע חיות הבית, חביב אבל פחות טוב מזה שראינו לפני שנים בעולם המים, ומופע האפקטים המיוחדים, שלפחות מתקיים באולם סגור וקריר, והוא די נחמד גם, אם כי גם בתחום הזה זכורים לי מופעים מרשימים יותר באם ג'י אם באורלנדו.
אח”כ אנחנו יורדים למפלס התחתון. אדיר ומס' 3 עושים לבד את פארק היורה. אנחנו מתים מחום, הפארק עמוס ודחוס ורועש והמוני, אווירה ממש לא נעימה לטעמי, אין בכלל מה להשוות לקסם של דיסני. אני קונה לי קפה בסטארבאקס אבל אנחנו לא מוצאים מקום מוצל אחד לשבת בו. הפארק ממש לא מוצל, וכל מקומות הישיבה תפוסים. בא לי לברוח מכאן. בדיסני בכלל לא היה לי חם, וכאן זוועה. אני תוהה אם סתם נפלנו על יום יותר חם, או שאולי הפארק ממוקם באזור יותר חשוף לשמש ופחות חשוף לאוויר או משהו??? כי בדיסני ממש לא היה לי חם ככה. בערבים היה אפילו קריר.
בסוף אני נשברת וחוזרת עם הקטנים למפלס העליון, שם לפחות יש להם דמויות אהובות להצטלם איתן ואזור משחק לקטנים (שמתברר שרובו משחקי מים, שקטן מס' 5 לא מוכן להכנס אליו).
אז את המשך היום, בזמן שהגדולים במתקנים השונים, אני מבלה בהמתנה בתור עם הקטנים בשמש הקופחת (ובלי משקפי שמש...) להצטלם עם דמויות ממדגסקר, מניונים, קונג פו פנדה…
כשאנחנו מתאחדים אנחנו הולכים יחד למופע עולם המים, כשבדרך אני קולטת דוכן של סינבון!!! מסמנת לי.
מכיון שפחדן מס' 5 לא מוכן להירטב, אנחנו צריכים לשבת במקומות לא מרטיבים, והיחידים הפנויים הם מול השמש, ואנחנו נוזלים בזמן ההמתנה למופע...מתישהו אני תוהה בקול: כמה מדהים המופע הזה יכול להיות, ששווה לי בשביל זה לשבת כאן, לנזול, ולהתייסר, ממש, פיזית???
אני לא מחכה לתשובה, אלא פשוט קמה, מס' 5 מיד קם אחרי, ואנחנו יוצאים משם. אני הולכת בעקבות הסינבון שלי. הוא קורא לי. הנה הוא. אח”כ נחפש את סקובי דו. עכשיו זה רק אני והסינבון הזה. ואל תתקטננו איתי על ענייני כשרות, סינבון זה כן כשר בכל מקום, לא כשר בכל מקום. זה ביני ובין אלוהי הסינבונים.
בכ”ז, בגלל שהמצפון קצת מנקר על ענייני קלוריות וכאלה, אני לא מחסלת לבד את הדבר העצום הזה, אלא שומרת חצי לשני הבנים שאוהבים, ואנחנו כולנו בדרך לסרט תלת מימד של שרק, שבו אני נאלצת לשבת עם מס' 5 בכסאות הלא זזים, עם כל הנשים ההרות
. חמוד. מס' 5 לא ראה כלום, לא שם משקפיים ועצם עיניים כל הסרט.
אח”כ אנחנו בתור לסימפסון, אבל דובר אנגלית אוקספורדית מס' 1 מבחין באזהרות חמורות לגבי רמת הפחד במתקן...אז אני נאלצת שוב, ביאוש, לצאת מהתור עם שני הקטנים…
כפיצוי, באקט של יאוש, אני נכנסת לחנות הראשונה שאני רואה וקונה לילד החמוד מס' 5 שלי, שמאז ימי ברצלונה משאת נפשו היא “בובה של מיניונים”, את בוב ב18 דולר. (הכי קטן שמצאתי...)
טוב, זה לא ייתכן. אני כבר מרגישה כמו האו-פר של המשפחה הזאת!!! הם כל היום על מתקנים (שאגב, רובם ככולם הם בסופו של דבר סתם סימולטורים, שעובדים על אותו טריק, כל פעם בנושא אחר. הארי פוטר כנראה הכי מתוחכם, אבל אותי זה ממש איכזב) ואני מתזזת עם שני הקטנים ומחפשת מתחת לאדמה מה לעשות...אז עכשיו אני מחליטה שאת המתקן של המיניונים אנחנו שלושתנו עושים עכשיו ויהי מה! השעה כבר שבע+, קבענו שבשמונה הולכים מפה. שובבה מס' 4 רטובה לגמרי עדיין ממתקני המים, ואיך שהשמש המרגיזה שוקעת נהיה פה פתאום ממש קר…
ככה אנחנו מחכים 55 דקות בתור, כשרק בסופו אני נחשפת לאזהרה דומה מאוד להיא מהסימפסונז...אבל הקטנים לא יודעים לקרוא אנגלית, וגם לא מבינים שזה מה שמודיעים עכשיו ברמקול (תודה באמת שנזכרתם לעדכן אחרי שחיכינו את כל התור הזה!!! אחרי שחקרתי את הסדרנית בכניסה והיא ענתה לי: “מה פתאום מפחיד? זה מיניונים!”) אז אני מתעלמת באלגנטיות ונכנסת בביטחה מדומה, גוררת אחרי שני ילדים חשדנים…
טוב, בסופו של דבר זה היה עוד סימולטור אדיוטי, גרו רצה להפוך את כולנו למיניונים, וכדי לעשות את זה צריך לטלטל אותנו בכסאות תוך כדי שמקרינים לנו סרט שאמור לגרום לנו להרגיש שאנחנו נופלים, מתגלשים, מתהפכים, מקפצים, מתערבלים...בסוף חזרנו להיות אנושיים ויכולנו להיחלץ מהדבר האדיוטי הזה. ביציאה אפשר לרקוד על רחבה, ולראות את עצמך על המסך רוקד עם מיניונים שמוקרנים שם. זה הרגע הכי נחמד ביום הזה, בחיי…
קצת מבאס שכך עבר עלי היום האחרון של הטיול.
אני נאחזת בזיכרון המתוק של דיסני, ולמחרת בצהרים, בצעדים כושלים מעט, כי קשה שוב להיפרד מכאן, וכי עדיין כואב לי קצת הגב, ובלב חושש מעט, כי אף פעם לא טסתי 14 שעות ברצף, אני עולה למטוס שיקח אותנו בחזרה לארץ הקודש.
ולא, אדיר לא הפתיע אותי בשדרוג למחלקה ראשונה. גם לא לביזנס. אבל יש לידי מקום ריק אז אני יכולה לישון על שני כסאות, לסירוגין עם מתוקה מס' 4 שלצידי. שלום לוס אנג'לס, להתראות אמריקה, שבת שלום ישראל.
סה טו. תם ונשלם הטיול הגדול שלי. מתנת יומולדת 40 שהענקתי לעצמי. כבר שנה אני בתוך הטיול הזה. שנה של הכנות ותכנונים והתייעצויות והתלבטויות שהתכנסו בסוף לכדי חודש מופלא, אינטנסיבי ומלא הרפתקאות. היו עליות. היו נפילות. היו רגעים קסומים. היו רגעים שתלשתי לעצמי את השערות. אבל היה שווה את הכל. כן ירבו אמן אינשאללה בעזרת השם יתברך. שתיזכו כולכם.
